מחזה על-פי אווריפידס

הדמויות

אגממנון, מלך ארגוס, מפקד צבא יוון

אודיסיאוס, מלך איתקה, מצביא בצבא יוון

מֶנֶלאוֹס, מלך ספארטה, מצביא בצבא יוון

נאופּטולמוס, מלך תיסאליה, מצביא בצבא יוון

טלתיביוס, שליש בצבא יוון

הֶקוּבָּה, מלכת טרויה, שבויה בצבא יוון

קסנדרה, בת הקובה, שבויה בצבא יוון

אנדרומָכֶה, כלת הקובה, שבויה בצבא יוון

אסטיאנקס, בן אנדרומכה, ילד, שבוי בצבא יוון

הלנה, אשת מנלאוס, שבויה בצבא יוון

חיילים מצבא יוון

שבויות מטרויה

 

המחזה מתרחש במחנה היוונים, למבואות טרויה החרבה. בפני המצביאים היוונים המכונסים יחד מובאות השבויות מטרויה.

 

פרק ראשון: הקינה

נאופטולמוס האמן הגדול מלמעלה משרטט בשלווה קווים אחרונים

לתמונת המלחמה: תִּמרת עשן מעל בית חרֵב,

שמלה מתגוללת בעפר, אשה, שערה פרוע,

נדחפת בידי חייל אל הכיכר.

 

הנה גם כלב מתעסק בקרביה

של נבלת אדם נרקבת.

מושלמת התמונה כדת.

והנשים באות ונאספות כאן לכיכר.

נשים, נשים, הלחוּת המתוקה, המחניקה,

ממנה צומחות כל פטריות הרעל של נפשנו.

 

הֶקוּבָּה, אשתו של פריאמוס מלך טרויה,

מהבוקר אלמנתו! אִמם של הֶקטוֹר ופָּאריס,

הנסיכים הגיבורים, מהבוקר אִמם השַכּולה!

גבירת הממלכות, תפארת העולם, מהבוקר

שלולית קטנה ומרופשת של דמעות,

יריקת קבצן לצד הדרך.

 

בתה של הֶקוּבָּה, קסנדרה. אומרים על המטורפת

שניחנה בכוחות נבואיים. קסנדרה, מה יהיה סופי?

[קסנדרה שותקת]

לא כלום. רואָה את הנולד, אין ספק.

 

כלתה של הקובה, אנדרומכה. אשת הקטור,

מהבוקר אלמנתו. הבוקר הזה לא היטיב

עם חיי הנְשואים. יש לה ילד קטן, אסטיאנקס.

אתמול עוד נשקף לו עתיד! מהיום בעל עבר.

בן חמש, ועיסוקו – העלאת זכרונות.

 

הלנה, הלנה היפה, הצימוק שבעוגה, זו

שבגללה אירע הכל, אשת מנלאוס מלך ספארטה

היושב עימנו כאן, בגדה בבעלה עם פאריס,

ברחה עימו לטרויה, סרבה לחזור, ובשלה

אסף מנלאוס את כל בעלי בריתו, ובראשות

המלך אגממנון עלה על טרויה להחריבה עד היסוד;

שכן כאן, לא על פוליטיקה דוּבר, רק על כבוד.

פני הלנה, הפנים שהשיקו אלף ספינות,

עם רדת היום הזה ישיקו, אני חושש, תולעת.

 

ועוד נשים, נשים, נסיכות החצר, גבירות,

כולן שכולות ואלמנות טריות, חמות,

הפרס הגדול של חיילי הצבא המנצח.

 

הי, גבירות, לימדו להיות צל לגוף אחר,

לימדו להיות מי שהעולם לא בשבילו נוצר.

 

הגה עולה האש ומתגברת. העיר בלהבות.

אין טרויה, רבותי. רשמית: איננה. מושלמת התמונה.

קומי, הקובה – זמן לשאת קינה.

הקובה אכן, מצביאי יוון המנצחים, כיליתם סעודה נאה,

תור הלפתן הגיע. ואנו הלפתן בסעודתכם.

 

ואתה, קצין טקס מסודר ומצוחצח, מלצר של מלחמות,

אולי תייעץ לי גם ממה להתחיל את הקינה?

מהעשן המיתמר מעל ארמוני בטרויה, שעימו

נמוגים בשמיים המואדמים כל חיי?

מפריאמוס בעלי המת? משני בני שנועדו לשאת

בבוא היום את אביהם לקבר, ועתה הם נקברים

ביום אחד אתו? או מבנותי וכלתי הלכודות אתי,

אשר מבין רגליהן ישתתו הלילה דם וזרמת

חיילים שיכורים, "הפרס הגדול", כפי שקראתָ להן?

 

ואולי אפתח מהצפוי לי בעתיד? למי תתנו

אותי למשרתת? על איזה חוף נוכרי אושלך,

אני, מלכה וגברת? ומה יהיה טיבו של אדוני?

האם יכה אותי? האם ישפיל? ובפתח חדרה

של איזו גבירה ארבץ על הסף, מחכה

לקריאתה להנעיל את סנדליה, לשמש את גופה,

שפחה זקנה, חורקת, רהיט מרהיטי הבית הישנים?

שבויה א ואני? מבט אחרון בפני ילדי המתים, ואחר-כך

למיטתו של מי? שפתי שנישקו את תלתלי תינוקי

שאבד לי, יטָמנו בשער ערוותו של יווני שיכור!…

שבויה ב למה את בוכה? מה הם הולכים לעשות לנו?

שבויה א ששש, ילדה שלי, הם לא יהרגו אותנו, הם רק

יקחו אותנו לארץ אחרת, רחוקה; מגעגועים אני בוכה…

שבויה ב אִם לִגלות – אז לאתונה! רחובותיה, כך שמעתי,

מרוצפים זהב, ומקדשיה עצומים:

אם שפחה – לפחות אראה עולם.

שבויה ג ואני הבאתי אתי קצת פוך וכחל, זו צידת האשה

היוצאת אל העולם: בנות, לימדו לפסוע בצעד טופף,

הנה כלי נישקכן: ניענוע עכוז, שד מזדקר, חיוך מזמין…

שבויה ב אותי אייאפשר לאלץ לשכוח את בעלי וילדי בבת אחת,

אך אצל גבר סבלני, אם יהיה לי, אשכח אותם לאט.

שבויה ב אני פוחדת! אמרת שזהו חלום!

נורא הוא החלום הזה, כמוהו לא חלמתי עוד…

שבויה ג חייכי… חייכי…

שבויה ב מתי אקיץ ממנו? כשצעקתי בחלום הלילה,

תמיד בא אבא ואסף אותי בזרועותיו;

הנה אני צווחת, רועדת ומזיעה – איפה

זרועותיו של אבא? מתי אתעורר?! מתי אתעורר?!

שבויה ג חייכי אל המבשר, הנה הוא בא כמו סרסור של בית זונות,

חייכי כי המצב נואש מכדי לבכות, שמרי את דמעותייך לשמחות.

 

פרק שני: חלוקת השלל

טלתיביוס הקובה, אני טלתיביוס. באתי אליך פעם בשליחות

מטעם צבא יוון הצר על טרויה. היית מלכה אז.

היכרנו בזמנים טובים יותר, אולי מוטב לא להזכיר אותם,

שכן לא בלב קל ולא בזחיחות הדעת אני מביט עכשיו בקלונך:

מה שקרה לך מתנוסס כמו מופת וסמל לגורל כולנו.

גם התפקיד אשר הוטל עלי עתה רחוק מלהרנין את לבי.

אני הוא שאבשר לכל אחת מכן שפחתו ופילגשו

של מי תהיה, ולאן היא תילקח.

שבויות לאן נילקח? לאן? זונות ושפחות של מי נהיה?

הקובה יש רוך ורגישות בדבריך, טלתיביוס: האם גם באו

לידי ביטוי בפני המצביאים? הביקשת עלינו רחמים?

טלתיביוס לא, הקובה. אני שליח. רגשות הם ענין פרטי.

הקובה כן, עכשיו אני נזכרת. שליח. התרפסות ומורך-לב

הזכירו לי אותך מיד.

למצוא-חן בעיני כולם – זו מידתך הטבעית.

 

אבל אמור לי תחילה מה יעלה בגורל קסנדרה בתי!

לה אני דואגת יותר מלכולן, היא כוהנת אפולו,

בתולה, אחוזת קדחת שיגעון; כולנו נסתדר,

האדם הוא יצור מסתגל, אך קסנדרה, היא חיה

בעולמות רחוקים, אפלים, משולה לתינוק.

מה יהיה על קסנדרה בתי?!

טלתיביוס ניתנה לאגממנון.

הקובה משרתת לאשתו הספרטאנית?! – הה, ילדה מסכנה!

טלתיביוס לאגממנון עצמו. למיטתו, יותר נכון.

קסנדרה תהיה פילגשו.

הקובה היא מקודשת לאפולו! איש לא יעז

לחלל את צניעותה!

טלתיביוס אפולו? אולי. נכנס בה איזה שד, כן,

אך היא לכדה את עינו של אגממנון.

יש קשיים, אך אגממנון רוצה.

 

האם לא תברכי את טוב מזלה על שנבחרה לשמש

יצוע של מלך? חשבי מה קלה העבודה שלה.

יכולה היתה לכבס סדינים מלוכלכים בגב כפוף

עם הנץ החמה. תחת זה עם הנץ החמה עוד תישן,

שדיה מעוכים תחת כפות ידיו של פטרון רב-כוח.

 

היא תהיה זו שתלכלך סדינים, עליהם

ישברו את גבן שפחות אחרות, מכוערות ממנה.

הקובה ובתי השניה, פוליקסנה, זו שהפרדתם ממני?

למיטתו של מי פוליקסנה?

טלתיביוס למצבתו של אכילס.

הקובה מצבתו?

טלתיביוס לשמור עליה.

הקובה מה זה? נוהג יווני שאינני מכירה?

טלתיביוס היי שקטה. בתך שקטה אף היא.

הקובה מה פירוש "שקטה"? היא חיה?!

טלתיביוס היא חופשיה מסבל, דאגותיה נגמרו.

הקובה ואנדרומכה כלתי? אשתו של הקטור בני,

למי היא ניתנת?

טלתיביוס נבחרה בידי בנו של אכילס, נאופטולמוס.

הקובה ואני, שכולי קמטים ושיבה, ואינני

כשרה עוד למיטה, מה יהא עלי?

טלתיביוס שפחה לאודיסיאוס, מלך איתאקה.

הקובה אהה! לאודיסיאוס!

לשודד הדרכים אודיסיאוס! הגנב הקטן אודיסיאוס,

השם ללעג כל חוק ומוסר, ההופך כל גן פורח

לאדמה חרוכה, בוגד, רוצח, שקרן מלידה…

אודיסיאוס [מכה אותה]

היזהרי, כלבה זקנה. חלפו הזמנים בהם יכולת

לומר כל שעולה על דעתך. לימדי לסנן את מחשבותיך,

לומר לאדונך דברים יפים בלבד, כמה יפה,

כמה צודק הוא. לימדי לשתוק. לימדי לשרת בדומיה.

הלוא רואה את: למעמדך אין זכר. גם גילך

לא נחשב. כלום לא נחשב. כלום.

הקובה לכם העושר והכוח, לכם הנעורים,

ולי הקור והעוגמה.

תורכם לעמוד על גג העולם ולבעוט,

תורי לצנוח מטה, אל התהום.

שבויות ואנחנו? אנחנו? למי נימָסר אנחנו?!

טלתיביוס אשיב ביושר. עתידכן צבוע לא בדיוק בוורוד:

אתן בתורכן, אחת אחת, תימסרנה לידי

אנשי הצבא, לכפוף גב או לפשוק רגליים,

הכל לפי בחירת אדוניכן החדשים.

 

אם ברק יהיה בעיניכן ומגרה השד, תהיו פילגשים.

אל גופיכן יתנפצו מדי לילה גלי תאוות עכורים.

וכשיתרפט בשרכן ויסָחט השד עד תום,

בין החדרים תיגָררוּ, סחבות חיות, לשַמש

בעבודות הבית הבזויות. כך עד המוות.

אז תושלכו לבור בלי שם, בלי מצבה, בלי בכי.

טרויה, זה מחיר הסוף.

 

כולכן, חוץ ממך, הלנה. את תמותי קודם.

בסוף היום הזה תמותי.

שבויות עכשיו! הִרגו את הזונה עכשיו!

עיר ויושביה נמחו בגלל חיוך זונה;

כעת תור החיוך להימחות!

הִרגו את הזונה עכשיו!

טלתיביוס בסוף היום, לפני ההפלגה, ביד מנלאוס

בעלה הנבגד. זה רצונו של מנלאוס.

 

פרק שלישי: קסנדרה

אגממנון עכשיו אני רוצה את קסנדרה. הלבישו לי

את קסנדרה כמו זונה. שימו עליה בגדים נוצצים,

קשטו אותה בעדיים זולים. עשו אותה יפה

במין יופי עובר לסוחר: שבעתי כוהנים, תנו זונות!

קסנדרה ברכו אותי. אני הולכת למיטה עם מלך.

לָך, אמי, היו הבכי והקינה על מות אבי,

על אחי הנרצחים ועל טרויה שעלתה בלהבות,

אבל עכשיו התנחמי, כי לבתך האיר המזל פנים:

אני הולכת למיטה עם מלך!

 

אמא, שכחי את אסונך, רִקדי! רקדו ושירו, אחיותי,

לכבוד קסנדרה: למיטה עם מלך! עם מלך למיטה!

הקובה הה, קסנדרה בתי, המכה הנוראה שנחתה

על ראשינו לא ריפאה את מוחך הקודח:

אל תהום השפלתו את פוסעת בחיוך.

קסנדרה בחיוך, אמא, רק בחיוך. למיטה עם מלך. כי המלך הזה

ימצא אותי כלה נוראה מהלנה. הלנה הוציאה אותך

למלחמה, אגממנון: אני אשיב אותך ממנה אל שבעתיים

הרס וחורבן. אתה מלך מנצח, אך אני זונה של מפסידים.

 

בוא אל זרועותי, אגממנון. אשתך כמונו מתעלסת עכשיו

עם זה שהפקדת לשמור על ביתך. בין גניחת עונג למשנֶהָ

אני שומעת אותם אורגים את רשת אובדנך.

 

אתה תמות, לכן החיוך. ובנך ירצח את אמו על מותך,

לכן החיוך. כל בית אטראוס ימָחק מעל פני האדמה.

בוא, בוא לזרועותי, אגממנון, כי עוד סיבה לו, לחיוך:

גם אני, בבואי אתך לארגוס, ארָצַח אתך.

הה, איזה משתה דמים סוחף, שבו מלחמת עשר השנים

בטרויה היתה רק הפתיחה! לכן, אגממנון, החיוך!

הקובה די, בתי! שִתקי! כאן רוצחים בעד פחות מזה!

אגממנץ אני מאמין לָךְ. אני מאמין שהאלים באמת

דוברים מגרונך. מיום שהקרבתי לשחיטה

את ילדתי האהובה איפיגניה, ועוד אלפי

קורבנות אחרים למען הניצחון הזה – הונף אי-שם

גרזן מעל ראשי; וכל השאר – הוא רק עניין של זמן.

 

אני גזר דינֵך ואת גזר דיני, קסנדרה. לא מלך ושיפחה

אנחנו בחיבוק הזה, כי אם שני ענפי עץ כרותים

שהושלכו למים, ונישאים אט-אט בזרם אל שפך הנהר.

קסנדרה קח אותי כבר, אגממנון, מהר! על סף מותי אחגוג

את כלולותי, גווייתי הערומה תושלך לצד גופתך המרוטשת…

 

הנה היא, אשתך, יוצאת מפתח הארמון, שמלתה

כבר רוויה בדמך, על שפתיה חיוך זוועה כוזב,

מאחורי גבה הסכין המיועדת לי…

 

כן, הסכין לטושה, אני באה, רק אוריד את כל עדיי הכהונה,

הגלימה, הצמידים, הצעיפים, הטבעות, למה לי כל אלה,

רימו אותי הקישוטים, אם יודע האל רק לקחת –

למה לנו אל; קחו, קחו את הגוף הערום הזה

שלא חולל עדיין, טנפו אותו ברפש ובדם…

 

הו אלי, יהיה לפחות המוות קל, לא פירפורים וקצף,

ייחלש הדופק לאיטו עד שידום, כמו שקיעה שלווה לתוך שינה…

 

אם ככה, למה הפחד, קסנדרה? כולם מתו,

מתו, העיר חרבה, עכשיו תורך…

אה, הרקב, הרקב, סרחון בשרי הנרקב בבור!…

 

לא לא, אני צועקת כעת לא מפחד, רק להזכיר

לעדות: היתה ילדה, קסנדרה, היא לא חייתה!…

 

ובחוץ עוד תזרח השמש, ניחוח הים

כה חריף, ובלילה יפרטו על קתרוס…

 

אמי, אמי, לשווא נולדנו ועשינו תוכניות,

לשווא השקֵית אותי חלב חם וכיסית אותי בלילה,

ללא תכלית נרקמו חיי, ובלי תכלית הם נפרמים עכשיו.

אגממנון "לשווא, לשווא"! מה, ממרחק של זמן, לא נראה לשווא?!

כמה חסר תכלית הוא לדבר על חוסר התכלית!

קסנדרה הו אנשים, הגורל. צבעי האושר כה עזים,

ואך נגיעה קטנה, כמו החלקת מטלית לחה על לוח,

וכבר נמחית כל התמונה! הנה, מה שכל-כך מכאיב.

מצביאים [שרים]

בשדות הקטל הגדולים השארנו אח ורֵע,

הוי גברים, הלילה יכסֵם לעד,

שקעו אבק וצעקה, והעולם רוגע,

כה רבים יצאנו, חזרנו כה מעט.

 

אשה, בשיר קינה, תרדים תינוק בזרועותיה,

שניה עוד מחכה, רק שערה מלבין לאט!

בשדות הקטל הגדולים השארנו אח ורע,

הוי גברים, הלילה יכסֵם לעד.

 

פרק רביעי: פוליקסנה

הקובה האם הגיע גם זמני ללבוש בגד שק? להתחיל בעבודות

הבית הבזויות? הביאו לי את כלי הניגוב והציחצוח!

היכן גיגית הכביסה? – אטביע בה את סערת לבי!

תנו לבנים צוֹאים – חסד אחרון למלכות טרויה!

 

או, אולי, אודיסיאוס, עלי עוד לחכות ולראות קודם

מה יעלה בגורל בתי השניה והאחרונה, פוליקסנה?

עוד בתי פוליקסנה נותרה לי, מה תעשו אתה?

אנדרומכה הניחי לפוליקסנה, הקובה. הניחי לה כשם שהיא נחה.

הקובה אני רוצה לדעת מה יעלה בגורל בתי פוליקסנה!

אנדרומכה האם את זקוקה למלים מפורשות?! איש לא יכול עוד

לעצב את גורלה, כי גורלה נחתם, הופקע מיד אדם.

טלתיביוס פוליקסנה נבחרה להישחט על קבר אכילס

כדי לרַצות את רוחו בדם בת מלך טרויה.

רוח אכילס הזועפת לא הניחה לנו

להשיט מכאן את ספינותינו אלמלא הקורבן הזה.

הקובה אהה, פוליקסנה, פוליקסנה, גם עליך נגזר למות!

רצח על רצח על רצח, ללא תכלית וקץ!

 

אודיסיאוס, עלי לשאול אותך שאלה

לפני הוצאתה של פוליקסנה להורג…

אנדרומכה הקובה, פוליקסנה מתה!!

הקובה לא מתה! לא נחרץ עוד גורלה! אודיסיאוס

גם הוא נוצר ברחם אשה, גם הוא אב לילדים,

אודיסיאוס יקשיב קודם כל למה שיש לי לומר לו!

 

אודיסיאוס, אתה חב לי את חייך. ודאי תזכור

איך באת פעם לרַגל בטרויה. התחפשת לקבצן.

לבוש קרעים הופעת, פניך מרוחים בטינופת,

דם קרוש על זקנך המדובלל.

אודיסיאוס אני זוכר את המקרה. צלקותיו נחרתו בבשרי.

הקובה אבל הלנה חדרה במבטה את התחפושת

ואמרה לי מי אתה. רק לי גילתה.

אודיסיאוס כן, הייתי בסכנת מוות.

הקובה כמה נמוך ומתרפס כרעת ברך לפני וביקשת על חייך.

אודיסיאוס ידי קפאה על שולי שמלתך.

הקובה נתון הייתי לרחמי. עבד שלי היית אז.

אתה זוכר גם מה אמרת לי?

אודיסיאוס אמרתי? כל מה שיכולתי. הכל כדי לחיות.

הקובה כן, היטבת להתחנן. ואני היא שנתתי לך

את חייך. אני שיחררתי אותך לחופשי.

אודיסיאוס הודות לך אני חי.

הקובה הודות ללב האם שבי. כשהיבטתי בך מלמעלה,

ראיתי את בני מתחנן לחיים.

ואותו לב אֵם שבזכותו אתה עומד כאן,

נשבר כעת לרגליך: האם תוכל להתנכר לו?

אנדרומכה הקובה, מאוחר!

הקובה הבט בעיני וענה לי: זה הגמול שאתה גומל לי?

 

ואולי תאמר שאתה אישית היית מוותר

על ההרג, אך העם דורש?!

אהה, העם, העם, אשר אותו לא שואלים,

ואשר בשמו עושים אתם, המדינאים,

את מעשי הפשע הגדולים שבעולם!

האם יש עוד נבָלה שלא נעשתה באיצטלה של רצון העם?!

 

כי באלו נימוקים תצדיק את המוות הזה?!

המלחמה נגמרה, המתים נחים על משכבם,

האם לא די דם נשפך פה על אדמת טרויה?!

האם אין מספיק מתים בעולם גם בלי מות פוליקסנה?!

ורוח אכילס, האם לא רוותה דיה בדם בעלי ובני?!

 

או אולי נחוצה לכם עוד נקמה, עוד דם,

אם כך, למה פוליקסנה?! מה לבתי ולאכילס המת?!

מי הכאיב לו פחות, מי נגע פחות לגורלו

של אכילס מבתי האומללה?!

אם נקמה אתם מחפשים – קחו את הלנה!

באתם לטרויה בגללה, היא המנאפת, דירשו

אח דם אכילס ממנה! הירגו את הלנה!

 

לא, אודיסיאוס, אל תענה לי, עוד לא גמרתי,

עלי לכרוע ברך לפניך כפי שכרעת אתה לפני; –

הנה, על ברכי, ידי קופאת על שולי בגדך, כמו ידך אז

על שולי שמלתי, מבקשת את גמולי: חיים תמורת חיים.

 

אודיסיאוס, כל מה שאיבדתי חי עדיין בה,

היא אוצר זכרונותי, טרויה שאבדה לי, משפחתי,

השאר לי אותה ולו כשריד, מזכרת עלובה ביד פליט…

 

ולך יש כוח, אודיסיאוס, אך לבך רחום!

אתה לא תפגין את כוחך מול אשה זקנה שבורה

חסרת כל, הן יחלוף הכוח פעם,

הבט בי, קח דוגמא, בשעה אחת גזה

תפארת הקובה בעשן, נותרה רק יד מושטת…

 

אגממנון, אתה המצביא, לצדך שוכבת בתי קסנדרה!

מה תיתן לי, אדון, בתמורה ללילות האהבה שלך אתה?

אלו שילומים עבור כל הרוך הצפוי לך במיטה

נקבל ממך היא ואני? הוכח שנועמים לך

ליטופיה, וזרוק לי תגמול קטן…

 

בגי אדם, שימעו פעם ללבכם,

כולכם אבות, כולכם בנים לאמהות,

אתם תחוננו אותה, הוי מצביאי יוון חכמי התחבולות,

הלוא תמצאו סדק אחד קטן בחומת המוות הגדולה,

דרכו תוכל פוליקסנה בתי למלט את נפשה!

אתם לא תהרגו את בתי פוליקסנה, אתם לא

תהרגו את בתי פוליקסנה, אתם לא תהרגו!

אנדרומכה הקובה, הם כבר הרגו.

הקובה הרגו?! הרגו את פוליקסנה?! האם לכך התכוונת, טלתיביוס,

כשאמרת לי "היא חופשיה מסבל, היא שקטה, דאגותיה נגמרו"?

טלתיביוס כן, הקובה.

הקובה וכל המלים הללו הובילו סחור-סחור למלה אחת: "הרגו"?

טלתיביוס כן, הקובה. איננו יכולים לשנות עובדות;

נשארו לנו המלים לשחק בהן.

הקובה המלים. אשד מלים ניתך מפי –

לשווא. הרגו את בתי.

 

אודיסיאוס, התבזיתי לרגליך לחינם. ואתה צפית מלמעלה

במחזה שבו נשבר לב אֵם לרסיסים ושתקת.

מה היו לכם זעקותי, בידור ללוחמים בתום הקרב?!

 

מתי תבינו סוף- סוף שגם יומכם יגיע?!

אודיסיאוס דבריך, הקובה, זעזעו את לבי. שתקתי מפני שמול שֶצֶף

מלים כאלה נאלם פי דום. עכשיו את יודעת. והתנחמי מעט,

אם תוכלי, בדברי אלה: גם לו היתה פוליקסנה חיה,

לא יכולתי לשנות את גזר דינה. על כן אל תייסרי עצמך

במחשבה שמא יכלו תחנוניך, לו באו במועד, להועיל.

אני מבטיח לך: כלום לא היה עוזר. גורל בתך היה המוות.

 

גם אל תתחרטי על דמעות התחינה, הפכי אותן לדמעות אבל,

ואת כריעתך על ברכיך נצלי להשתוחחות של קינה.

 

הקובה פוליקסנה מתה. פוליקסנה ומוות. כמה פעמים

יהיה עלי למלמל "פריאמוס מת, הקמור מת, פאריס מת",

עד שיוטבע בלבי הצרוף: הם ומותם.

ועתה גם פוליקסנה. פוליקסנה מתה.

 

לכי, פוליקסנה, הצטרפי אל שורת הגוויות שבלבי, שכבי דומם.

אך לא: היא קמה, היא הולכת, חיה, נושמת, צוחקת,

אני משכיבה אותה – היא קמה, אני מכסה – היא מבצבצת:

לכי, שכבי כבר, פוליקסנה, שכבי, אין לי כוח להשכיב עוד מתים,

שכבי לך דומם, שכבו כולכם, הרגעו ותנו מרגוע גם לי.

 

הביאו לי את גופת בתי לכאן.

אני רוצה לרחוץ אותה ולעטוף אותה

בתכריכים במו ידי.

טלתיביוס כיוון שלא עוסקים כאן בחיסכון בצער, וגם הדמעות

כבר שפוכות, הנה, הקובה, נצלי את דמעותיך

למטרה נוספת, ושמעי את האמת על מות בתך.

אומר לך רק במאמר מוסגר – גם אני בכיתי.

וכך היה המוות:

 

כל הצבא, מסודר בשורות, הקיף את קבר אכילס.

פוליקסנה הובלה לאט אל המקום בידי בנו נאופטולמוס,

משמר חיילים מלווה אותה כדי לאחוז בה בעת ההוצאה לפועל.

כשהגיעו אל הקבר עצרו. הכוהן הרים קערת זהב

אליה נועד להינגֵר דמה של פוליקסנה השחוטה.

"שקט בשורות!" אני צעקתי, וכל המחנה דמם.

נאופטולמוס נשא עיניו למעלה והתפלל:

"רוח אבי המת, שתי את דם הבתולה הטהורה,

נסיכת טרויה, והתרצי לנו, ותני לרוח לנשב

במפרשי ספינותינו כדי שתישאנה אותנו הביתה, ליוון."

 

כך התפלל, וכל הצבא בלחש אחריו. אחר הוציא חרבו

מנדנה המוזהב, הניפה באוויר, מתנוצצת לאור השמש,

ורמז לשומרים לאחוז בפוליקסנה. אך היא הקדימה ואמרה:

"חכו, יוונים. תנו לי למות חופשיה. אני בת לזרע מלכות,

לא אמלט, מרצוני אגיש צוואר לסכין: רק תנו ואמות חופשיה."

 

"שחררו אותה!" זעק הצבא, ואגממנון ציווה לשומרים

להרפות ממנה. ואז, בתנועת גאווה מלכותית לפתה

את צווארון שימלתה וקרעה אותו לצדדים בכוח רב כל-כך

עד שנפרם הבד עד מותניה, מגלה לעין השמש

את שדיה הלבנים, היפים, הבוהקים לאור השקיעה ביופי אלוהי.

אז כרעה על ברכיה ואמרה: "הכו, אני מוכנה!"

 

עוד רגע היתה דממה, ואז עברה נהמה כבושה בקרב החיילים,

מראה השדים הצחורים מול הסכין המתנוצצת בילע עליהם

את דעתם, העיר בהם יצר פראי ואפל, וכאיש אחד,

כאילו סופה איומה עברה במחנה, הסתערו על פוליקסנה,

רעבי בשר אשה, צמאי דם, שטופי תאווה עמוקה,

לפתו את בשרה, משכו בשערה, גוררים אותה, קורעים אותה,

מתנפלים עליה לחבקה ולמעכה, ובלי לשעות לקריאות המפקדים שיסעו

את בשרה של פוליקסנה לגזרים, ועד ששככו הרוחות

לא היתה עוד גוויה, כי אם נתחי בשר תלוש, וקרביים מפוזרים,

וידי החיילים, רועדות עדיין מתשוקה מטורפת, מגואלות בדם פוליקסנה.

 

כך הסתיימו חיי בתך פוליקסנה עלי אדמות.

הקובה לוּ שאלו אותי אתמול מהי אֵם מאושרת הייתי עונה:

מי שבניה גדלים, עתירי מזל ונכסים, נישאים באושר

ומולידים צאצאים ורודי-לחי. לו תשאלו אותי היום

מהי אֵם מאושרת, אומר: הזוכה לקבור את בניה שלמים.

 

פרק חמישי: אנדרומכה

אנדרומכה פוליקסנה מתה, ועניין לנו עם המוות: ובכל זאת-

בת מזל היא, הכל מאחוריה.

הקובה לא, אנדרומכה. אל תדברי כך. יש לך בן.

כל עוד את חיה, וגם אם נוראים חייך, יש לך תקווה.

אנדרומכה אני מאמינה שלהיות פגר מת, הרי זה כמו לא להיוולד בכלל.

חשבי על הברכה הטמונה בכך: המתים אינם חשים דבר,

גם לא ברע אשר אונה להם. אילו יכלו לצחוק, היו צוחקים

מלוא פה על סיבלם אשר שפכו עליו דמעות בחייהם,

אך הם גם מעבר לצחוק, כה מושלמת היא מנוחתם.

 

פוליקסנה מתה. והרי זה כאילו מעודה לא ראתה את אור היום

שבו חשכו עיניה. טרויה, משפחתה, חייה, שמה –

כולם זרים ורחוקים, כמו לא נגעו לה מעודה.

וכך היא נחה, פטורה מן העולם וחובותיו: וכמו כל המתים,

פטורה מן האימה הנוראה שבכולן: אימת המוות.

 

אני, החיה, זוכרת כל רגע ורגע את האושר

שהיה לי ונלקח, ושמי וגורלי בוערים בי כמו כוויה:

אנדרומכה, אלמנת הקטור, שפחה נחרפת.

 

הקטור, אתה היית לי כל מה שלב אשה יכול לשאוף אליו.

באתי אליך בתולה, את כל נפשי ומאודי לך הענקתי,

האלים עדי, אין בי יותר: עכשיו, מרוקנת, עלי לחצות את הים,

לשמש כשפחה במיטת נאופטולמוס בן אכילס, איך אוכל?

איך לחיות מעכשיו את החיים האלה? וברבוץ גופו של אדוני החדש

על גופי, ובהכות ירכיו על ירכי, מה לחוש? לבגוד באהבתי

האחת והיחידה אשר היתה לי מעולם? או לעצום עיני בכוח,

לתת לשינאה ולמרירות לכווץ את פני, להיות שנואה, מוכה?

לראות את בני אסטיאנקס נבעט כעבד בידי בניה של גבירתי?

 

את מקוננת: "פוליקסנה מתה!", ולי –

קינה אחרת: אנדרומכה חיה!

הקובה אנדרומכה, ילדה אהובה, אשת בני האהוב המת,

אני, אמו השכּוּלה של הקטור, אומרת לך בלב נשבר:

למען הקטור – שכחי את הקטור.

 

הקטור לא היה. חייך הקודמים לא היו. צְפי קדימה,

צייתי לאדונך החדש, כן, רכשי את לבו לאהבך, חייכי אליו,

ולוּ בכוח. כך ייטב לך ולנלווים אליך. חשבי על בנך,

למענו עשי זאת, אני אשה זקנה, חיי תמו, אך את

צעירה עוד ויפה, ובנך אסטיאנקס ילד, כל שיני החלב עוד בפיו,

ומשפל המדרגה בו נמצאות עכשיו אנחנו יכול גלגל הגורלות

להתהפך רק לטובה, והוא יתהפך, אנדרומכה, האמיני! האמיני!

פתחי לאסטיאנקס את שער העולם, ואולי, כשיגדל, עוד ישיב פעם –

הן רק הוא לבדו נותר לעשות זאת! – את תפארת טרויה!

 

פרק שישי: אסטיאנקס

טלתיביוס אל תשנאי אותי, אנדרומכה. כפי שנוכחת לדעת,

אני עצמי אינני מחליט כלום. אני רק שליח.

אנדרומכה המכות הנוראות ביותר שהוכינו מתחילות

במלות הפיוס הרכות שלך, טלתיביוס.

טלתיביוס יש בזה משהו. יש לי עוד בשורה,

והיא הנוראה מכל עבורך.

אנדרומכה אני מוכנה למות.

טלתיביוס היא נוגעת לבנך.

אנדרומכה תפרידו בינינו? תשלחו אותו לשרת אדון אחר?

טלתיביוס איש לא יהפוך את בנך לעבד.

אנדרומכה ישאר פה לבדו על חורבות טרויה?

טלתיביוס מתחת לחורבות.

אנדרומכה בכלא?

טלתיביוס קבר.

אנדרומכה ילד שלי!

טלתיביוס וּוצא להורג. הנה, עכשיו את יודעת.

אנדרומכה אסטיאנקס יוצא להורג?! ילד בן חמש?!

טלתיביוס כך פסקה מועצת המלחמה של צבאנו. זרע הקטור

לא יוכל לחיות. בית המלוכה של טרויה יושמד.

לפיכך בנך אסטיאנקס יושלך מעל חומת טרויה

למטה אל התהום – למות.

עכשיו תני לנו את בנך, אנחנו נהרוג אותו. קבלי

את הגזרה, היי נבונה: את אם, לבך לב אם,

אך בעולם יש לא רק אמהות.

 

אל תלפתי את בנך. אל תשקרי לעצמך שבכוחך

למנוע את הבלתי-נמנע. אין לך בתבל כולה

תומך; את אבודה, את מחבקת ילד מת.

 

ואם מתביישת את למסור אותו ללא מאבק – חשבי:

אינך אשה ברברית, את נסיכה: איש לא יגנה אותך במעמדך-

להפך – אם תינתקי ממנו כך בפשטות, באצילות המתחייבת,

בהרכנת ראש משלימה עם הגורל.

 

ועוד דבר: אל תנאצי את חיילינו. ראית את הצבא –

כמה חמום מוח הוא. אם תגדפי, לא יובא ילדך לקבורה.

אם תהיי שקטה ותקבלי ברוח נמוכה את הצפוי לך,

תזכה גוויית ילדך לטכס הלוויה ולקבורה.

 

ואולי גם את עצמך, בשל אסונו המחריד,

תמצאי את היוונים מכאן ואילך רכים יותר כלפיך.

אנדרומכה אסטיאנקס בני הפעוט, הם כבר מדברים עליך כעל גוויה.

אסטיאנקס – גוויה! ילד אהוב, אוצר יקר מכדי שיוכל

להתקיים בעולם הנתעב הזה, גדולת אביך היא גזר דין מותך:

פעמוני כלולותי היו גם פעמוני אשכבתך.

האם גם אתה בוכה עכשיו? האם גם אתה תופש

מה עומדים לעולל לך? אצבעותיך לופתות בכוח

בשימלתי, ולי אין כוח להושיע אותך: נגזר עליך שתעלה

על החומה, שם תפשוט מעליך את חייך הקטנים

כפי שפושטים מעיל, ותצנח ערום אל מותך.

אסטיאנקס אמא, אל תתני להם לקחת אותי! אל תתני להם

להפיל אותי מן החומה! מה עשיתי,

לא שברתי כלום! שיחקתי בחצר

בשקט! אל תתני להם לקחת אותי!

הקובה הקשיבו לילד הזה! ממנו אתם פוחדים?! אֵם רצוצה

וילד פעוט, פליטי עיר חרבה – הם מאיימים על יוון?!

 

הקשיבו לו! מה הוא רוצה?! – לשחק בחצר! התינוקות

נולדים עניים; גמיעת חלב, ממתק, צעצוע בפרוטה – וראו

כמה מאושרים הם! הלוא נשארנו בתוכנו כולנו תינוקות!

חפשו את התינוק אשר בכם! הקשיבו לילד הזה!

אגממנון גם לי היתה ילדה קטנה, שמה היה איפיגניה.

אנדרומכה היכן הוא גלגל הגורלות שלך עכשיו, הקובה?! לאיזו טובה

הוא יתהפך עכשיו?! איפה שער העולם הנפתח לאסטיאנקס,

איפה תפארת טרויה שישיב, ושיני החלב שלו, הקובה, מתי יתחלפו?!

הקובה לא אתן לכם לקחת אוחו! לא אתן!

קרעו את ידי, לא אתן!

אסטיאנקס אמא, אל תתני להם לקחת אותי! אמא, אמא!

אנדרומכה אסטיאנקס בני! בני! ילדי! אסטיאנקס!

הקובה הלוא לזעקות כאלה של אם ובנה יבָּקעו השמיים!…

 

לא נבקעו?! עוד לא?! לפחות צריכות היו

ידיכם האוחזות בילד לקפוא!…

 

לא קפאו ידיכם?! הן ממשיכות ללפות?! אבל הלב,

מוכרח היה שיעבור בו, זו הפעם בלבד, ריפרוף אחד של חסד!

חסד, חסד, רפרוף של חסד, מוכרח היה, מוכרח…

אנדרומכה תנו לנו עוד רגע לפרידה. לא אראה אותו עוד.

רק מבט אחד, תמונה אחרונה לטמון בלב.

 

ילד אהוב, חיבוק אחרון חזק מכולם, גוף חי וחם,

שמחת חיי! ריח גופך מתוק כל-כך! לשווא, לשווא

היו צירי הלידה, לשווא הינקתי אותך וחיתלתי אותך

בחיתולים לבנים ושמרתי על ערשך בלילות, הכל היה לשווא!…

אהה, הטעם המופלא של מגע גופך, לעולם לא ארווה אותו:

 

לו רק ידעתי מראש כמה קצרים יהיו ימינו יחד –

הייתי מתחילה את הפרידה הזאת מיום היוולדך.

 

יוונים, ברברים, אבות הפשע והאכזריות, מי הוא זה מביניכם

אשר יעז לנפץ חיים כאלה אל הסלע מתחת לחומה?!

 

הלנה, לא בצלם האל נוצרת, כי בצלם הקללה והשנאה!

יפי פניך הרג את בני, יפי פניך עשה שפְּני בני יתכסו,

מרוסקים, בדם! יפי פניך הביא כיעור נורא על העולם!

 

קחו אותו, פראי אדם, אסרו אותו, השליכו אותו,

הרגו אותו, הקץ, הקץ, וקחו גם אותי!

מיטת כלולותי החדשה ניצבת איתן על ארונות מתים!

טלתיביוס בוא, ילד. תמו טקסי הפרידה. אמך כבר מקוננת עליך.

נסה לראות זאת כך: ירד הערב. חושך.

עת לישון. עוד מעט – ותרדם.

 

יש השׂשׂים יותר ממני למלאכות כאלה:

אני נולדתי לעשות את המוטל עלי.

[טלתיביוס והחיילים יוצאים עם אסטיאנקס. השבויות שרות לילד המתרחק]

שבויות תם יומך, ילד, תם העולם,

הערב הנה יָרַד,

כדור משחק היה לך,

נשמט מידיך, אבד.

 

עוד ישוב בחלום העולם שאיבדנו,

כמו צעצוע נשכח, ישן:

עצום עיניים, שים ראש בחיקי,

נאמר לילה טוב, נישן.

 

מתוקים היו, ילד, חייך,

אך מתוק מהם החלום,

ומה שהובטח עם שחר –

יתמלא בשנתנו עד תום.

 

עוד ישוב בחלום העולם שאיבדנו,

כמו צעצוע נשכח, ישן:

עצום עיניים, שים ראש בחיקי,

נאמר לילה טוב, נישן.

[טלתיביוס והחיילים חוזרים עם גוויית אסטיאנקס]

טלתיביוס בדרכנו חזרה עצרנו ליד הנחל, רחצנו

את הגוף הקטן, מחינו את כתמי הדם.

הנה, חסכנו לכן תפקיד נוגה. עכשיו

נותר רק לעטוף אותו. בבקשה מכן,

עשו זאת מהר, הזמן קצר,

ומפרשי הספינות כבר מתוחים.

הקובה ראש קטן, עטור תלתלים, גן פורח בו שתלנו

אמך ואני בוקר-בוקר אינספור נשיקות:

פעם הבטחת לי, שפתיך צמודות אל לחיי:

"סבתא, כשתמותי אגזור תלתל משערי, ואניח

על קברך לאות כי אזכור אותך לעולם."

הפרת אח הבטחתך, ילדי, ואני היא הטומנת

אותך בקבר, ואני היא שאזכור אותך.

ועוד אזכור: גם הזוכרים יִשָכְחוּ.

 

לא היה לו מקום בעולם. בעולם שבו

הורים קוברים את בניהם, לא היה לו מקום.

 

פרק שביעי: הלנה

הקובה הרגו אותה! הרגו סוף-סוף את המפלצת!

ערוות דמים, ראו איזה נהר של דם

זרם כבר בין רגליה, ועוד הדם ניגר!

הרגו סוף-סוף את המפלצת!

טלתיביוס כן, הקובה, אם תוכלי להתנחם בזה: –

הנה הגענו אל גולת כותרת מחזה

היסורים של מלחמת היוונים בטרויה.

עשר שנים נפלו חיילי יוון בגלל הלנה: טרויה

נפלה בשל הלנה: עכשיו תור הלנה ליפול.

שבויות דם הלנה! דם הלנה! יִשְׁפכו את דם הלנה!

מה יפים חיינו – דם הלנה! דם הלנה!

מה בכלל צריך אדם מלבד פת לחם, ספל מים,

וטפטוף קטן של דם מצוואר הלנה?!

מנלאוס אני מנלאוס, מלך ספארטה. אשתי היא היפה בנשות תבל,

וזהו היום המאושר בחיי: היום אהפך לאלמן.

הגבר, פאריס, אשר בא אל ביתי כאורח ופיתה

את אשתי ונמלט אתה, כבר שילם את המחיר.

הוא מת. ארצו תל חרבות.

והאשה, אשתי, זו שאפילו את שמה אני בוש

להעלות על שפתי, עומדת מולי, שללי במלחמה.

בידי נתן אותה הצבא לעשות בה כטוב בעיני:

להרוג אותה, אם ארצה, או לקחתה לספארטה כשבויה.

הקובה הרוג אותה עכשיו, מנלאוס, אל תחכה. הרוג אותה

לפני שמבט עיניה ימס את לבך.

מנלאוס ימי הלבבות הנמסים חלפו ואינם.

הקובה אל תיקח אותה כשבויה, מנלאוס,

כי היא אותך תלכוד בשבי!

מנלאוס שקט, הקובה! הרי אמרתי שהחלטתי להרוג עכשיו!

הלנה אם ככה, מנלאוס, לשם מה כל הפתיחה הזאת?

להפחיד אותי? עשר שנים לא נפגשנו, עשר שנים

שמעת את דברי דרך מתווכים ושליחים, חלקם

מסלף אותם בשוגג, חלקם בזדון,

האם לא תהיה סקרן לשמוע פעם,

ולו האחרונה, את הדברים מפי?

הקובה אל תיתן לה לדבר, מנלאוס!

הלנה ממתי אתה, מלך ספארטה, מניח לזקנה הזאת, שפחה,

אֵם אויבך בנפש, שונאת היוונים, להורות לך:

הרוג! אל תיקח! אל תיתן לדבר!

 

אהבתי אותך פעם, מנלאוס, ואני אוהבת אותך היום!

יצחק מי שיצחק, אתה בתוך תוכך יודע זאת.

חטאתי בבשר. כן, הבשר חלש, ובשרי אינו נעלה

מבשרכם, הגברים, אך הלנה אינה בשר בלבד, ובהחבק גופה

בזרועות פאריס, נותרה הלנה שלך. על הבשר אני כורעת ברך

ומתחננת לסליחה: על נפשי אני עומדת מולך זקופה ונקיה.

 

היא קוראת לי מפלצת, המפלצת הזקנה. דם היא רוצה.

שים לב כמה חסכנית היא בדם בניה, וכמה פזרנית

בדם אשתך. עשר שנים חייתי במחיצתה. היטבתי להכיר

את הנחש. אין אהבה שלא הרעילה: כעת, בפירפור חיים אחרון,

תטיל את שארית ארמה באהבת מנלאוס להלנה.

 

היא קוראת לי מחריבת טרויה! אבל האם לא נחרבו

חיי עם טרויה יחד? האם לא הייתי אני כדור משחק

בידכם, הגברים? פני יפות, האם אני יצרתי אותם?

הלוא הייתי לכם ראי, הקרנתי מתוכי את כל היופי והכוח

שאתם נתתם בי: אתם, הגברים, שולטים בנו,

ואנו, הנשים, שפחות: האין זה עוול משווע שתציגונו

שליטות על גורלכם כאשר תחפשו שעיר לעזאזל?!

הקובה היא מדברת על הבשר, "הבשר רצה, הבשר חטא", כאילו היו

היא ובשרה שני יצורים נפרדים. אם כך, הלנה, למה

את רועדת על בשרך כל-כך בבוא עליו הקץ?!

 

אצל פאריס קראת לתשוקתך "אהבה", פה, אצל מנלאוס,

את קוראת לאהבתך "תשוקה"! ואני אומרת לך, זונה,

את ובשרך, נפשך ואהבתך – עיסה אחת של טינופת!

 

וכך היה המעשה, ואני אחזור עליו עד שיִחר גרוני:

פאריס בני היה עלם שובה לב; לבך, לב מנאפת, הלך

שבי אחריו. פאריס בני היה לבוש מחלצות זהב! לבך

הלך שבי גם אחר זהב. למנלאוס בעלך היה ארמון צנוע!

בטרויה, כך שמעת, ההיכלות מפוארים יותר!

ובכן, שלום, מנלאוס – ברוך הבא, פאריס!

 

במלחמה עצמה, כשהוטחה הכף לטובת יוון, פתאום נזכרת

בגעגועים במנלאוס! וכשגברה יד טרויה, שכחת את מנלאוס,

התרפקת על פאריס. עקבת אחר המאורעות, צפית בנטות

המזל פעם לפה, פעם לשם, ואת תמיד אתו, עם המזל,

לא דבקה בכלום, לא בחובה, לא ברגש, לא בנאמנות ויושר,

רק איכשהו תמיד-תמיד נדבקת למזל.

 

עשר שנים היית עימנו, האם ניסית להימלט? ואם אהבת

כל-כך את בעלך, וחשת כבולה בטרויה, האם ניסית

לשים קץ לחייך? מישהו מצא אותך פעם מהדקת

חבל לצווארך או מקרבת להב פגיון לחזך?

לא, הלנה, חזך וצווארך ידעו רק תמרוקים. כי האמת היא

שיכולת ללכת. אני, בהיותי מלכה, הפצרתי בך לנטוש את טרויה.

"לכי", אמרתי לך, "בני ימצא אשה אחרת לאהוב,

לכי, אני אעזור לך להגיע אל הספינות היווניות

ולסיים עבורם, כמו עבורנו, את המלחמה הארורה הזאת."

ההצעה לא קסמה לך. קסמה לך טרויה, קסמה לך גם יוון.

אהבת לראות איך העולם כולו יוצא מדעתו בגלל הלנה.

 

עכשיו בלי שמץ של בושה את מעזה לשבת כאן, עדיין

בבגדי מלכות, להתבונן זקופה, כמו משקיפה מן היציע,

באסונם של אחרים. היכן לבך? הארץ מלאה נשים בוכות,

היכן בכייך? היכן השק והאפר על ראשך, היכן ברכיך

לכרוע עליהן, לזחול, להתחנן, רועדת, על חייך?!

כל מי שיש לו פֶּה צועק, רק את שקטה?!

 

הוי מנלאוס, זה דברי האחרון אליך: היית גבר

בקרבות, הֱיֵה ראוי לחתום את נצחונך כגבר;

כמו שמוחים בעקב הנעל יריקה בחול, מחה את הזונה!

מנלאוס תיפשו בשערותיה, אחתוך את הצוואר הזה!

הלנה לא יהיה לך יותר צוואר כזה, מנלאוס!

מנלאוס לא יהיה, לא יהיה! כמה חבל

שצוואר כזה שייך ללב כזה!

הלנה נשק אותו נשיקת פרידה. יראה

העולם: כאן היתה פעם אהבה.

מנלאוס אני מנשק לא אותך, כי אם את זכרונותי.

הלנה לא יִוותרו לך אלא זכרונות בלבד.

מנלאוס תהיינה אחרות, הלנה.

הלנה תהיינה אחרות, אך לא תהיה הלנה.

מנלאוס וקחי עוד נשיקה גם מזה!

[מעביר להב סכינו על צווארה]

הלנה דם! רָצַח אותי! רָצַח אותי!

מנלאוס עוד לא! היא צועקת, כלומר: היא חיה!

הקובה עוד שִיסוף אחד! עמוק יותר!

העמק, מנלאוס, בסכין!

מנלאוס העמיקי, יד!

הלנה לא בסכין! חנוק! במו ידיך! תן לצווארי לחוש

עם צאת נשימתי האחרונה את מגע ידיך!

[מנלאוס משליך את הסכין, לופת צווארה]

ככה. כן. כמו חיבוק. מוות בחיבוק. מה עדינות ידיך.

טיפות דמי מטפטפות מבין אצבעותיך, אהובי,

כאילו הסרת מעל אוזני לפני השינה עגילים אדומים.

[מנלאוס מסיר ידיו מצווארה]

קח אותי אִתך כשפחה. אם תתחרט פעם ותסלח,

לא מאוחר יהיה זה לסליחה.

את תהרוג עכשיו – אין דרך חזרה.

מנלאוס אין דרך חזרה בכל מקרה.

הלנה לפחות תוכל להשתמש בבשרי. הרי אתה

חומד את הבשר הזה, ולמה תגרע מעצמך

הנאת בשרים גדולה הנופלת לך שלל במלחמה?

מנלאוס כן, חומר למיטה בלילה יש פה.

הקובה אבוד! הוא לא יהרוג!

מנלאוס ביום תגורי בדיר החזירים.

הלנה או לצדך בארמון.

מנלאוס לעולם לא.

הלנה ואתה רוצה שאאמין שעשר שנים צר מנלאוס

על טרויה עבור שיפחה בין השפחות? מיהו מנלאוס,

נער פותה בן שלוש-עשרה שלא ראה שימלת אשה?!

מנלאוס נימוקים על נימוקים! יש לך עוד? הבי נימוקים,

כבי את אש היסורים שלי בשטף נימוקים!

הלנה ועשר שנים ניזון היית במה? בכעס? כעס חי

יומיים, חודש! געגועים היו אלה, אהובי,

שכססו בך עת ארוכה כל-כך!

מנלאוס פעם אהבתי אשה אחת, היא כה דמתה לך.

הלנה מנלאוס, אדם חזק אינו פוחד לסלוח. ואל תחשוש

מפני מה שיאמרו האחרים. הם דואגים לא לך,

כי אם לשעשועיהם, דם הם רוצים, אחר-כך יטפחו על שכמך,

"אכן, נהגת בכבוד, בכבוד". וילכו להם הביתה,

מותירים אתכם שניכם בחדר: אתה והכבוד.

 

הלנה היא שלך, אם רק תיקח אותה.

מנלאוס אני כל-כך עייף.

הלנה בוא אל חיקי.

מנלאוס ניצחון בזה, רק על מנת לומר: אני נכנע!

הלנה ילד נזוף שלי. אני בִּיישתי ואני אנחם.

 

תמיד ידעתי שהסיפור שלנו לא נגמר עדיין:

פאריס, כל השאר, היו דמויות משנה, צללים ברקע,

במחזה שצמד גיבוריו מואר עוד ופועל.

מנלאוס אחים, אני לוקח אותה אתי ליוון. נדמה לי

שלמדה את לקחה. אנשים משתנים עם הזמן,

מתבגרים, מתפכחים, מי בינינו לא שגה אף פעם ותיקן?

 

אחים, אני לוקח אותה אתי ליוון. עשר שנים

היתה אשתי הלנה כלואה בשבי האויב וחיכתה לי,

עכשיו אנו שבים הביתה, אל ערש כלולותינו הישן.

 

אחים, ניסיתי לנהוג בכבוד? אך הוא אינו משביע, הכבוד.

חיינו כה קצרים – אל תגַנו את הבוחר לחיות.

[חבוק בזרועותיה של הלנה]

הלנה! הלנה! עשר שנים בהם התייפח לבי

מתחת לשריון! עשר שנות עמל

לכבות שריפה יוקדת שהיתה עזה ממני!

 

פרק שמיני: הֶקוּבָּה

הקובה לפני רגע רצית לחתוך את גרונה, הנה הסכין!

מנלאוס אה?

הלנה מנלאוס, תן לי אותה למשרתת.

מנלאוס היא כבר נִתנה לאודיסיאוס.

אודיסיאוס מנלאוס, קח אותה.

הלנה משרתת! הביאי מגבת לנגב בין הרגליים!

 

נסגר המעגל, הסוף: מנגבת הזרע הניגר

מערוות רוצחת ילדיך. מכאן עד סוף ימיך

אהיה לך סכין נצחית מתהפכת בלבד, עדות חיה

ללעג שהתל בך הגורל.

 

לימדי לומר: כן, הלנה גבירתי.

הקובה כן, הלנה גבירתי.

הלנה לימדי להשתחוות. עמוק יותר. התכופפי היטב.

לימדי להיות לי רהיט, חפץ מחפצי.

הקובה אכן, גורל…

הלנה ולימדי גם לשתוק, להיות אילמת. הקץ לנאומים

הארוכים, להשתפכויות הרגש והתפרצויות הבכי.

משרתת חייבת לשרת; רגשות נועדו לאדונים.

 

הקובה, אינך עוד גיבורת העלילה הזאת. נדחקת הצידה.

מעתה, בעלילת חיי, בעוד אני צוחקת ורוקדת ודורכת,

את תהיי נכנסת ויוצאת על בהונות, מביאה כסא,

פורשת מפה על השולחן ברקע הלא-מוּאָר של הבמה.

הקובה כן, הלנה גבירתי. אהיה נכנסת ויוצאת, הלנה גבירתי.

הלנה הראי לנו. הגישי ממתקים.

הקובה כן, הלנה גבירתי. הנה, הלנה גבירתי.

הלנה לעולם לא עוד דיבורים על עצמך, רק

על חיי האדונים בלבד. הנה, דברי.

הקובה עור הלנה גבירתי כה חלק ורגיש

לעקיצות היתושים, אני מאוד מודאגת,

אסור לה לישון בקייץ בלי כילה…

טלתיביוס הקובה, היית רוצה שנציב דבר-מה על קבר פריאמוס?

הקובה פריאמוס?

טלתיביוס בעלך המת.

הקובה המת? הלנה מדאיגה אותי, אסור לתת ליתושים…

טלתיביוס כי עוד מעט נעלה כולנו לספינות.

הקובה אם כך, עלי למהר לארוז את שמלותיה…

טלתיביוס וגם על קברי ילדיך, הקטור, פאריס…

הקובה …כי אם תתקמטנה השמלות, איך תופיע למשתה

שייערך, אומרים, על הסיפון הלילה?

טלתיביוס אני טלתיביוס, זוכרת? אני הוא שבישרתי לך

את כל הבשורות האיומות.

הקובה גבירתי הלנה עסוקה עכשיו, היא לא מקבלת אורחים.

טלתיביוס הקובה…

הקובה הקובה מתה.

טלתיביוס מתה?

הקובה לא ידעת? שוכבת ליד פריאמוס, הקטור, פאריס,

פוליקסנה, אסטיאנקס, ועוד אלפי-אלפי אחרים,

חלקם מעל האדמה, חלקם תחתיה, כולם מקיפים

אותה שלווים, והיא ביניהם, לבושה שמלת משי, שלֵווה.

 

כך הם קופאים, דרוכים, כמו בנשף מחולות

רגע לפני הינתן למנגנים האות.

 

טלתיביוס, שתוֹל עץ על קברה

של הקובה, אם תזדמן לשם.

טלתיביוס אני אדם זקן. אינני מזדמן עוד למקומות.

הקובה זכור אותה לפעמים.

טלתיביוס עוד מעט אמות, הזיכרון ימות אתי.

 

פרק תשיעי: הנשים

נאופטולמוס האמן הגדול מלמעלה משלים קו אחרון

לתמונת המלחמה: אתן, שארית הנשים

והבתולות הוכרזתן הפקר לצבא המנצח.

אשה-אשה תִּלָקח ביד זה שיקח אותה.

 

נשים, נשים, העיסה הרכה, הבצקית, ממנה

נלוש את מפלצות חלומותינו הכבדים.

הנה, כמו שני פרצופים לו, לגבר: האחד,

פני התינוק החלקים, המתרפקים על חזה אמו,

מבקש חלב, ממתק, לטיפה, כאילו כל עולמו תלוי

בקורט אהבה. והשני, פרצוף החייל השב מן המלחמה,

מפוחם, משוח דם, מתנפל על האשה, שלל ביזתו,

קורע את בשרה בשנאה איומה ונהמה צרודה,

כאילו ביקש לכבות בו איזו דליקה יוקדת

שהוא עצמו אינו יודע את פישרה.

 

האש כבתה, והנה הכל רק אפר.

 

[סוף]

×