תסכית

 

[הדמויות: המספר, מורֶה להתעמלות, המורָה בֶּרְתוֹלְדָה, המשורר הלאומי, קבוצת ילדים, ביניהם הילדה סיסי לַמֶנְטוֹזוֹ, , מקהלת ילדים]

 

המספר שם המדינה זיזימאמא. הרבה דקלים ושמש. חם מאוד. חם מדי. תבינו בעצמכם שזה לא יכול היה לקרות בשום מדינה אחרת.

פעם היתה העיר קטנה. היה בה רחוב קטן, מוצל בעצים גבוהים. וברחוב הקטן עמד בית קטן, מוקף בגינה קטנה. ובבית הקטן אשר ברחוב הקטן גר משורר וגם הוא היה קטן. בוקר בוקר היה המשורר מקיץ משנתו, ולאחר שהתרחץ וסעד פת שחרית היה יושב אל שולחנו וכותב שירים, כי על כן משורר היה האיש. עם נטות היום לערוב היה יוצא לשוח בגינת ביתו הקטן, שם היה מקשיב לרינת הציפורים ומריח את ריח הפרחים, כי על כן משורר היה האיש. בלילות החורף הגיע רעש הים אל חלונו ואז היתה שנתו נטרפת בגעגועים.

[צלצול ממושך של פעמון חשמלי של בית ספר. נפסק]

בית-הספר היסודי על שם שר התחבורה, השעה שמונה בבוקר.

[קולות ילדים. שריקה]

המורֶה להתעמלות [בקול חד, בקצב]

אחת שתיים שלוש ארבע! ימין ימין שלוש ארבע! שמאל שמאל שלוש ארבע! הו הו הו הו הו הו כפוֹף כפוֹף שלוש ארבע! כפוֹף כפוֹף שלוש ארבע! הרם ידיים 'לוש ארבע! יותר במרץ 'לוש ארבע!

[ממשיך בקריאות מעין אלו. נמוג לאט, חוזר, הפעם על רקע רגליים רבות הטופפות בקצב. שריקות]

אחת שתיים שמאל ימין! אחת שתיים שמאל ימין! כל הילדים הרם ראש! אחת שתיים שמאל ימין! שמאל ימין שמאל ימין! לשמור על שורות, שמאל ימין! הוֹפּ ימין הוֹפּ ימין! הרם ברכיים הגב זקוף! הוֹפּ הוֹפּ הוֹפּ הוֹפּ!

[שריקה. נחתכת על-ידי טריקת דלת חזקה ומהדהדת. פאוזה. רק התופים ברקע]

המורה שלום כיתה א!

ילדים [בקצב]

שלום מורתנו היקרה!

המורה היום יום רביעי!

ילדים כן, מורתנו היקרה!

המורה השמש זורחת בחוץ! כל הציפורים מצייצות!

ילדים כן, מורתנו היקרה!

המורה השמיים כחולים! האנשים עובדים! החיילים שומרים!

ילדים כן, מורתנו היקרה!

המורה כל הילדים בריאים ומאושרים! לכל הילדים תיקי אוכל לבנים! לכל הילדים ממחטות בכיסים!

ילדים כן, מורתנו היקרה!

המורה לכל הילדים יש ספרים עטופים! לכל הילדים מחברות עם שוליים אדומים!

ילדים כן, מורתנו היקרה!

המורה [לאט, בטון מסביר]

ועכשיו, ילדים יקרים, נלמד על משוררנו הלאומי.

משורר הוא, כפי שכולנו יודעים, אדם הכותב שירים. משורר לאומי הוא אדם הכותב שירים לאומיים. שירים לאומיים הם שירים שכותב אותם משורר לאומי. שיר לאומי, כפי שכולנו יודעים, הוא שיר המבטא רגש לאומי. רגש לאומי דבר נעלה הוא ומלא רגש. רגש לאומי הוא הדבר הנעלה שאדם מרגיש בשעה שהוא חי או מת באופן לאומי. לחיות ולמות באופן לאומי, זה מה שעושים האנשים הלאומיים. המשורר הלאומי חי ומת באופן לאומי.

 

שיר האביב

 

הלכתי לטייל לבדי מול הרוח

בין עצי דובדבן ועצי תפוח

השמש הֵפֵזָה אורה על פָּנַי

דילגתי צוהל על הר ועל גיא.

 

חזרתי לבדי בנטות הערב

אלפי כוכבים ליווּני בדרך

ירח גדול נשקף בעינַי

חרש פסעתי על הר ועל גיא

 

ועכשיו, ילדים יקרים, אחרי שלמדנו את שיר האביב הלאומי המתאר את ההיסטוריה הארוכה של עמנו הקטן, הכינונו לכם הפתעה. מחר יהיה 15 בחודש, חג העצים והפרחים, ואתם תלכו לראות את המשורר הלאומי בעבודתו. המשורר הלאומי הוא אדם עסוק. הוא כותב שירים. חלילה לכם להפריע לו. חלילה לכם לחטט בארונות שלו, או להשליך קליפות ופירורים על רצפת ביתו. אני תקווה שהתנהגותכם תשמש אות ומופת לילדי בתי-הספר האחרים. אני תקווה שהמשורר הלאומי יהיה שבע-רצון מביקורכם. אני תקווה שהוא יאהב אתכם. אני תקווה שהוא יקדיש לנו שיר, אולי אפילו שיר לאומי.

[פאוזה]

ולא לשכוח להצטייד בסנדוויצ'ים ומימיות ליום אחד.

[צלצול פעמון]

[קול התופים שברקע נחתך לקול צרצר מתמשך. נחלש, הופך לרקע]

המספר ערב בביתה של משפחת לַמֶנטוֹזוֹ. הילדה סִיסִי לַמֶנטוֹזוֹ כותבת ביומנה.

הילדה סיסי למנטוזו [תוך כדי כתיבה]

יום שלישי 14 בחודש. היום למדתי שיר. שיר ערש.

[נחתך לקול פעמון כניסה. נפסק]

המספר ביתו הקטן של המשורר הלאומי, השעה שמונה בבוקר. המשורר הלאומי יושב ליד שולחן עבודתו ובידו עט נובע.

[פעמון]

משורר [מבפנים]

יבוא!

[קול דלת נפתחת]

המורה בוקר טוב, אדוני המשורר הלאומי.

משורר בוקר טוב.

המורה אני המורה בֶּרְתוֹלְדָה.

המורה "המָה"?

המורה המורה ברתולדה.

משורר נעים לי מאוד.

המורה אני וילדי הכיתה שלי באנו לבקר אותך, הם מחכים בחצר.

משורר סליחה?

המורה אמרתי שאני וילדי הכיתה שלי באנו לבקר אותך.

משורר אבל אני לא חולה!

[פאוזה. לעצמו]

רק זה חסר לי עכשיו.

[בקול רם]

אני מתכוון… זה… זה נחמד מאוד מצידכם שאתם באים לבקר, אבל… זאת אומרת… השעה לא מוקדמת מדי?

המורה הסטטיסטיקה של משרד החינוך מוכיחה ששעות הבוקר המוקדמות הן הנוחות ביותר לקליטה.

משורר אה?

המורה הסטטיסטיקה של משרד…

משורר אה, כן, כן. ודאי!

[לעצמו]

מהסוג שמדקלמות.

[בקול רם]

לא הייתי רוצה לאכזב אתכם, אבל… איך להגיד… הבוקר אני קצת עסוק. כלומר, עובד. צריך לגמור תיקונים של איזו פואמה עד הצהריים.

המורה לזה בדיוק אנחנו מתכוונים.

משורר אני לא מבין.

המורה המטרה שלנו היתה לפגוש אותך דווקא בשעת הכתיבה. התלמידים שלי סקרנים מאוד לראות את המשורר הלאומי שלנו בעבודתו.

משורר באמת?! זה ממש מעודד לשמוע, ובייחוד בתקופה הזאת, כשהנוער…

[לעצמו]

איך נפטרים מזה, לעזאזל?!

[בקול רם]

רק ש… אה… אני לא תופס מה יש כאן לראות. אני פשוט יושב ליד השולחן וכותב, אין בכלל מה לראות. בדיוק כמו… כמו פקיד במשרד.

המורה לא.

משורר לא?

המורה בהחלט לא.

משורר [לעצמו]

תקעה רגל על המפתן ולא תעקור אותה משם.

המורה אתה משורר.

משורר מובן שאני משורר.

[לעצמו]

שמונה בבוקר והיא מתחילה עם פואטיקה.

[בקול רם]

מה שאני מתכוון לומר הוא שזה… זה ישעמם אותם.

המורה הו לא. הילדים מחכים בחצר. הם סקרנים מאוד לראות את המשורר הלאומי שלנו בעבודתו. הם שקטים מאוד. הם מחונכים ומנומסים.

משורר כמה.

המורה מאתיים וחמישים…

משורר מה?!

המורה … ילדים ושלוש מאות ילדות. סך-הכל חמש מאות וחמישים. מלבדי כמובן.

משורר [לעצמו]

זוהי פלישה! הם יקשקשו לי על הקירות!

[בקול רם]

הביטי…

המורה הם שקטים מאוד. הם באים מבית טוב. אתה יודע, הם מחונכים ומנומסים.

משורר המממ. אני רק חושש, חושש מאוד שהם יפריעו לי להתרכז, את מבינה, אני מוכרח להגיש את הפואמה לדפוס עד הצהריים, יש לי אחריות.

המורה הם שקטים מאוד. הם מבית טוב.

משורר אני יודע.

המורה הם מחונכים ומנומסים.

משורר [לעצמו]

מחונכים ומנומסים! יטנפו את הרצפה בבוץ, זה ברור. יסריחו את החדר.

[בקול רם]

לא הייתי רוצה שתקבלי את הרושם שאני שונא ילדים. להיפך, אני מחבב אותם מאוד. את יכולה אפילו לשאול את השכנים, ובבית-הספר הסמוך מזמינים אותי תמיד לאכול מקלות מלוחים בחגיגות הסיום. אבל מצד שני, ואני רוצה שתביני אותי, אסור לי לאחר היום בהגשת החומר, מפני שמכניסים את הגיליון לדפוס באחת בצהריים.

המורה הם שקטים מאוד… הם מחו…

משורר [בקוצר-רוח]

כן, כמובן שהם!

[לעצמו]

לא יעזור שום דבר, מוכרחים להכניס. העיקר לגמור עם זה.

[בקול רם]

בבקשה, את יכולה להכניס אותם, רק…

המורה כמובן!!

משורר שלא יל…

המורה אבל כמובן!

[פאוזה]

משורר [לעצמו]

כמו שתיארתי לעצמי: קרסוליים נפוחים.

[נאנח]

החינוך יורד.

המספר חרש חרש, על בהונות רגליהם, נכנסים ילדי הכיתה אל חדר עבודתו של המשורר הלאומי ויושבים סביבו. המורה ברתולדה, כיצד הצליחו חמש מאות וחמישים ילדי כיתתך להיכנס לחדרו הקטן של המשורר הלאומי?

המורה תנו לי חמש מאות וחמישים ילדים מחונכים ומנומסים ואני מכניסה אותם לצנצנת.

המספר … נאום המורה ברתולדה. השעה שמונה וחצי בבוקר. הילדים מביטים במשורר הלאומי, המשורר הלאומי מביט בילדים.

משורר [לעצמו]

יושבים ותוקעים עיניים.

המורה [בטון מדגים]

הביטו בו. הביטו בו. הביטו היטב, עכשיו הוא חושב.

[פאוזה ארוכה]

הוא חושב.

[פאוזה ארוכה]

הביטו איך המשורר הלאומי שלנו חושב.

משורר [לעצמו]

למה היא לא סותמת את הפה?

המורה הוא ממלמל. המשורר הלאומי ממלמל.

[פאוזה]

ממלמל וחושב. הביטו בו היטב.

משורר [לעצמו]

פליק אחד על הפה הגדול שלה והיא עפה החוצה עם הילדים ביחד.

המורה הוא חושב. כל הילדים להסתכל איך המשורר הלאומי חושב.

[פאוזה]

משורר [לעצמו]

היא לא תיתן בשום אופן להתרכז! והם, עם הלשונות בחוץ, חמש מאות וחמישים לשונות.

המורה [פאוזה]

המצח שלו מקומט ממחשבה.

משורר  [לעצמו]

שככה יהיה לך טוב.

המורה הבליטה על המצח.

משורר [לעצמו]

עכשיו היא עברה לבּוּלְקֵה על המצח!

המורה כולם רואים את הבליטה? זו שמצד ימין, כן. לא צריך להתקרב, היא מספיק גדולה. בליטה על מצחו של משורר לאומי נוצרת כתוצאה מעומס מחשבות.

משורר [לעצמו]

ומה עם הגידול שלָך על הסנטר?

המורה העיניים מהורהרות.

משורר [לעצמו]

היא שכחה את השומה על האף.

המורה השומה השחורה על האף.

משורר [לעצמו]

בכל זאת.

המורה שומה שחורה על אפו של משורר לאומי נוצרת כתוצאה מהתבוננות בטבע ביום שמש.

משורר [לעצמו]

היא לא תזוז מכאן. ואני הבטחתי לו את החומר עד הצהריים.

המורה הביטו בעיקר על העיניים.

משורר [לעצמו]

אבל בעצם, למה אני צריך להרוג את עצמי תמורת שלושים גרוש לשורה!

המורה העיניים משוטטות על פני החדר.

משורר [לעצמו]

חסר לי רק שיקשקשו על הקירות. סיידו בחודש שעבר.

המורה הוא חושב, הוא מרוכז.

משורר [לעצמו]

240 שורות לפי שלושים גרוש לשורה נותנות פחות משמונים לירות.

המורה כולו מרוכז.

משורר [לעצמו]

היה מנדנד לי פעמיים בשבוע, לוֹמֶרמַאיֶיר, שאכנס איתו לעסקים. על הברכיים התחנן. ואני צחקתי. חשבתי ששירים זה יותר מקרקעות. "ובתוך כך בא נשר גדול… נשר גדול…" איך אני ממשיך את זה, לעזאזל? הם בלבלו אותי לגמרי. אני חושב שעתיים על השורה הזו ולא יכול להתקדם. לומרמאייר הוא איש עשיר עכשיו. ולא פחות לאומי ממני. אצלו לא באים לרחרח מבתי-הספר כשהוא עושה חשבונות. עכשיו מאוחר מדי. "ובתוך כך בא נשר גדול…" נשר גדול. איזה נשר גדול על ראשי? מה לי ולנשר? אף פעם לא ראיתי נשר. לומרמאייר איש עשיר עכשיו. "נשר גדול…" תקוע עם נשר גדול בגרון מול חמש מאות וחמישים ילד פלוס מורה ששמה ברתולדה.

המספר הזמן חולף לאיטו, המורה ברתולדה וחמש מאות וחמישים ילדיה השקטים והמנומסים עוקבים בדריכות אחרי מאבקו של המשורר הלאומי בנשר. השעה עשר בבוקר.

משורר ובתוך כך בא נשר גדול… בא נשר גדול… ובתוך כך בא נשר גדול… ובתוך כך באה המורה ברתולדה… אני מתחיל להיות רעב.

המורה הוא חושב.

[פאוזה. בטון חסר-סבלנות]

הוא חושב וחושב.

משורר אה?

המורה דיברתי אל הילדים.

משורר מה זאת אומרת "חושב וחושב"?!

המורה זאת אומרת שאתה חושב וחושב וחושב. ואם כבר מדברים על זה, לא כתבת אף מילה אחת מאז שנכנסו.

משורר אני אמרתי לך בהתחלה שזה…

המורה אני יודעת, אני לא תמימה כל-כך כמו שאתה חושב. ובכל זאת זה קצת מפליא שאתה יושב לך כבר שעתיים ליד השולחן ואינך כותב דבר. קצת קשה להחזיק את הכיתה במתח בצורה כזו.

משורר מה אפשר לעשות, זה לא תמיד הולך כפי שרוצים. לפעמים נתקעים באיזו שורה ומחכים שעות ארוכות עד שזה בא.

המורה מי בא?

משורר ההמשך, המשך השיר.

המורה הו, ודאי, זהו בדיוק מה שתיארתי לעצמי. אמרתי להם שאתה ודאי מנסה להיזכר במשהו, או מחפש ביטוי מתאים.

משורר כן כן! זהו בדיוק מה שאני מנסה לעשות.

[פאוזה]

המממ… "ובתוך כך בא נשר גדול…"

המורה אולי אנחנו יכולים לעזור לך?

משורר סליחה?

המורה שאלתי אולי אנחנו יכולים לעזור לך.

משורר הו, תודה, לא לא. באמת תודה. זה לא הולך בעבודת צוות, כלומר, לא בחמש מאות וחמישים.

המורה אי-אפשר אף פעם לדעת.

משורר גם זה נכון.

[לעצמו]

"ובתוך כך בא…"

המורה קורה גם שבאיצטדיון כדורגל הקהל מחבר פתאום שיר.

משורר [פאוזה. לעצמו]

"ובתוך כך…"

המורה באופן ספונטני לגמרי.

משורר [לעצמו]

"ובתוך כך בא…"

המורה אם היית מקריא לנו את השורה אולי היינו יכולים לעזור לך להמשיך אותה.

משורר באמת נחמד מצידכם, נחמד מאוד, אבל אין צורך, תודה, אני אסתדר בעצמי.

המורה [בקול חד]

תקרא לנו בבקשה את השורה. לא היינו רוצים לצאת מכאן בהרגשה שלא ראינו כלום.

משורר אבל… בסדר, אם אתם עומדים על כך, בבקשה.

[קורא]

"והנה בתוך כך בא נשר…"

המורה הגבר בבקשה את קולך, אלה שבסוף אינם שומעים.

משורר [מכעכע בגרונו, בקול רם יותר]

"והנה בתוך כך בא נשר גדול…"

[פאוזה]

זהו.

המורה עד כאן הגעת?

משורר כן.

המורה כולם שמעו. "והנה בתוך כך בא נשר גדול…" ועכשיו ספר לנו מה אתה מחפש.

משורר אה? מחפש?… ההמשך… זאת אומרת, אני מחפש את ההמשך.

המורה הוא מחפש את ההמשך. כולם שמעו. הוא מחפש את ההמשך. מי הילד הנבון שיוכל להציע למשוררנו הלאומי את ההמשך? ראה כמה הם נלהבים לעזור לך.

משורר נחמד… נחמד מאוד.

מורה מי מצביע? הו, אני רואה יד. בבקשה.

ילד הנשר הגדול ירד על גב הנמר וניקר במקור את גב הנמר.

המורה [למשורר]

ובכן?

משורר נחמד מאוד, אבל… לא, זה לא זה.

המורה משוררנו הלאומי אומר שזה לא זה. הנה ננסה הצעה אחרת.

ילד הנשר תפס את התינוק בציפורניים. אחר-כך הוא הרים אותו לשמים. הציידים לקחו את הרובים.

המורה הילד מרטין בּוֹק מציע לך נשר התופס את הילד בציפורניים וממריא אתו לשמים.

משורר גם כן נחמד, דמיון מפותח. אה…

המורה מרטין בוק הוא הילד החרוץ ביותר בכיתה.

משורר כמובן, זה רואים מייד. יש לו באמת ראש לילד, אבל..

המורה אבל מה?

משורר זה לא.

המורה לא?

משורר לא.

המורה משוררנו הלאומי אומר שלא. אבל אנו לא מתייאשים. מי מוכן להמשיך ולנסות?

ילד הנשר התנגש במגדל ואז ראש המגדל נשבר והנסיכה נפלה על העץ.

משורר מה פתאום נסיכה… לא לא, לא זה.

המורה למה לא?

[פאוזה]

משוררנו הלאומי שוב אומר לא. הצעה נוספת.

ילד הנשר ירד על גב הנמר וניקר במקור את גב הנמר.

משורר את זה כבר אמרו.

המורה אני לא שמעתי שאמרו.

משורר כן, אני בטוח שאמרו.

המורה אני לא שמעתי שאמרו.

משורר אולי אני טועה.

המורה מתקבל על הדעת.

משורר ובכל זאת גם ההצעה הזאת אינה נראית לי.

המורה לא?

משורר אני מצטער, לא.

המורה כולם שמעו. משוררנו הלאומי מוסיף ואומר לא. עוד הצעה?

ילד נשר גדול נכנס לחדר בעד החלון והוא נושא טבעת זהב במקורו.

משורר [צוחק]

הו, לא לא.

המורה שוב לא?

משורר זה לא מה שאני מחפש.

המורה זה לא מה שאתה מחפש! קצת מוזר שאתה דוחה את כל ההצעות שלנו, והן לא רעות בכלל.

משורר כן, כשלעצמן אינן רעות.

המורה ואנחנו חשבנו שאתה משורר העם.

משורר ודאי שאני משורר העם. ביחס לְמָה את אומרת את זה?

המורה ביחס לזה שאתה דוחה באופן החלטי כל-כך כל מה שהתלמידים שלי מציעים.

משורר אני לא דוחה בגלל שאני רוצה לדחות! זה פשוט לא מה שאני מחפש!

המורה אם כך, מה אתה מחפש?

משורר מה שאני מחפש הוא…

המורה אינך יודע בעצמך מה אתה מחפש. אתה דוחה את המוטיבים הנפלאים של הציידים, המגדל, הנסיכה, הנמר והטבעת מבלי שתדע בכלל מה אתה מחפש!

משורר הציידים והנסיכה וכל ה… וכל השאר, זה לא שייך לעניין!

המורה מנין לך?

משורר מה פירוש "מנין לך?" השיר הוא על האבא שלי.

המורה ככה. השיר הוא על האבא שלך.

משורר כן.

המורה כולם שמעו. השיר הוא על האבא שלו. על האבא שלו.

[למשורר]

אם כן, מה עושה כאן נשר?

משורר זה מה שאני שואל את עצמי כל הזמן.

המורה ולא סתם נשר. נשר גדול.

משורר כן, הוא לא קטן. אלוהים יודע מנין…

המורה אתה לא אמרת לנו שהשיר הוא על האבא שלך.

משורר מה פתאום להגיד? תראי, אם אמרת לי בהתחלה שכל מה שאתם מבקשים הוא לשבת במקום ולהסתכל…

המורה אנחנו רק מנסים לעזור לך.

משורר … ופתאום אתם נכנסים לי עם טבעת ונסיכים ונמרים…

המורה אתה לא אמרת לנו שהשיר הוא על האבא שלך. אתה לא מתאר לעצמך שיכולנו לנחש את זה בעצמנו, מה?

משורר בסדר, עכשיו אתם יודעים שהשיר הוא על אבי.

המורה כולם שמעו. השיר הוא על אביו. על האבא שלו. אתה בטוח בזה?

משורר מאה אחוז, אין לי שום עניין להסתיר את האמת.

המורה השיר הוא על האבא שלו. ובמילים אחרות: על אביו. האם אביך חי?

משורר לא.

המורה כלומר, הוא מת?

משורר כן.

המורה ממה הוא מת?

משורר הוא… מה זה בעצם משנה?

המורה סתם סקרנות.

משורר הוא מת מהתקפת לב.

המורה כולם שמעו. אביו מת מהתקפת לב. אני חוזרת: אביו מת מהתקפת לב.

ילד הוא היה צעיר או זקן?

ילד הוא מת עכשיו או מזמן?

ילד הוא מת בבית או בחוץ?

המורה אחד אחד בבקשה.

משורר הוא… הוא… זה היה מזמן. כן, מזמן. הוא לא היה זקן. מה היתה השאלה האחרונה?

המורה השאלה האחרונה היתה: הוא מת בבית או בחוץ?

משורר בבית.

המורה כולם שמעו. אביו מת בבית. אני חוזרת: אביו מת בבית.

משורר אני לא מבין לשם מה כל ה…

ילד מדוע בחרת לכתוב דווקא על אביך?

המורה שאלה מעניינת של ילד נבון.

משורר אני לא מבין את השאלה.

המורה מה יש כאן להבין? שואלים אותך פשוט מדוע בחרת לכתוב דווקא על אביך?

משורר זה לא דווקא… הוא היה… הוא היה האבא שלי.

ילד אהבת אותו?

משורר זה לא נושא לעכשיו.

המורה שמעת את השאלה?

משורר כן.

המורה ענה עליה.

משורר כן, אהבתי את אבי.

המורה כולם שמעו. הוא אהב את אביו. אני חוזרת: הוא אהב את אביו.

ילד אהבת אותו מאוד?

משורר מה זה "מאוד"? אהבתי אותו כפי שבן אוהב את אביו.

המורה לא ענית לו.

משורר מאוד. אהבתי אותו מאוד.

ילד ואמך?

משורר זה אינו שיר על אמי.

המורה אל תהיה ילד.

משורר השיר הוא רק על אבי.

המורה ומה עם אמך?

משורר מה צריך להיות?

המורה אני לא יודעת מה צריך להיות.

משורר אמי מתה גם היא.

המורה לפנֵי או אחרֵי?

משורר אחרֵי…

המורה אחרי מה?

משורר אחרי אבי.

המורה ממה מתה אמך?

משורר אני חוזר ואומר: השיר הזה אינו על אמי. אין לה שום שייכות לכאן.

המורה למה לא?

משורר השיר הזה הוא רק על אבי.

המורה מה היה באביך שלא היה באמך?

משורר [פאוזה]

אמי היתה בסדר גמור. וכתבתי גם עליה, אם לזה אתם דואגים.

המורה אנחנו לא דואגים לשום דבר, רק מפליא שאתה כותב על אביך בנפרד מאמך.

משורר למה זה מפליא?

ילד איך הגעת לנשר הגדול?

משורר אני לא יודע.

המורה אם אתה לא יודע אז מי יודע?

משורר אני באמת לא מבין מה פשר כל ה… אתם באתם לכאן…

המורה אתה יושב במשך שעתיים על הכיסא שלך, מגרד את האף והאוזניים ולא כותב אף מילה. אולי נמנמת?

משורר לא נמנמתי. אני חשבתי. ישבתי וחשבתי כל הזמן.

המורה לא נראית כאילו אתה חושב.

משורר מה זה "להיראות חושב?" איך אני צריך להיראות?!

המורה אל תעמיד פנים כאֵלו, באמת! אני לא מהיום עוסקת בחינוך. מנסים לעזור לך ואתה משתטה.

משורר אבל כך לא כותבים שיר.

המורה איננו כותבים את השיר בעבורך. אנו פשוט מנסים לעזור לך יחד בבעיות שאתה לבדך אינך יכול לפתור. ורק מפני שאתה המשורר הלאומי שלנו, אחרת היינו כבר מזמן מסתלקים. אתה המשורר הלאומי, לא?

משורר כן…

המורה זהו. חשבתי ששכחת. ועכשיו נסה להיזכר איך הגעת לנשר הגדול.

משורר אין לי מושג.

המורה נסה להיזכר!

משורר אני מנסה כל הזמן ולא מצליח.

ילד האם היה אביך נשר?

משורר לא. איזו שאלה מצחיקה, הוא היה בן-אדם.

המורה ההערות מיותרות. נסה להשיב בקיצור על מה ששואלים אותך.

משורר איזה אדם יכול להיות נשר?

המורה בוא לא נהיה תמימים.

ילד האם היה אביך דומה לנשר?

משורר עד כמה שזכור לי, לא.

ילד היו לו ציפורניים?

משורר ודאי שהיו לו ציפורניים, לכל אדם…

ילד ארוכות?

משורר מה זאת אומרת "ארוכות"? הוא היה גוזר אותן פעם בשבוע.

המורה כלומר, הן לא היו ארוכות.

משורר לא, קצרות.

ילד והאף?

משורר כן, היה לו אף.

ילד אף של נשר?

משורר אני לא מבין.

המורה האף היה עקום?

משורר אני חושב שזה לא יפה לשאול שאלות כאלו על אדם שמת.

המורה שוב הערות.

משורר כן. אמרת שהילדים שלך הם מנומסים.

המורה ומה איתך, שמחמם במשך שעתיים את הכיסא, מתגרד כמו חיה ולא כותב אף מילה, בעוד הילדים המחונכים שלי מוציאים עליך את העיניים!

משורר אני הזהרתי אותך בהתחלה!

המורה יכולת לכתוב לפחות משהו! למשורר לאומי יש גם חובות!

משורר יפה מאוד! עכשיו את באה אלי בטענות!

המורה חשבת שילדים קטנים אפשר לרמות!

משורר למה את מדברת בצורה כזאת?!

המורה ילד לא מרמים. לילד יש אינסטינקטים. אני מורה, אני מבינה בזה משהו.

משורר על מה את מדברת?! אני פשוט נתקעתי בשורה ולא יכולתי להמשיך הלאה!

המורה הילדים מנסים לעזור לך ואתה מסרב לשתף פעולה!

משורר הם אינם מדברים לעניין!

המורה האם הנשר הגדול שלך הוא לעניין?

משורר אני מודה שזו היתה טעות. בהתחלה חשבתי שזה בא בהשראה, אבל עכשיו אני מודה שזו שטות. אני תיכף ומייד מוחק את השורה.

המורה לא!

משורר לא? מה פירוש "לא"?

המורה אתה לא מוחק שום דבר. יכול להיות שבכל זאת יש בזה משהו. יכול להיות שזה מין דימוי.

ילד האם היה אביך דומה לנשר?

משורר כבר אמרתי קודם שלא.

ילד האם שמעת אותו פעם מדבר על נשר?

משורר אני לא זוכר.

המורה נסה להיזכר! אל תשב כמו גולם בשעה שאנו נחלצים לעזרתך!

משורר אני לא זוכר. כל אדם, אני מתאר לעצמי, אומר כמה פעמים בחייו את המילה "נשר", לא?

ילד זאת אומרת שהוא כן דיבר על נשר.

משורר כן. אבל לא באופן מיוחד, לא יותר מכל אחד אחר. בדרך כלל דיבר על דברים אחרים.

המורה כגון?

משורר דברים יותר קטנים, מצרכי מזון למשל.

ילדים מצרכי מזון? איזה מצרכי מזון?

משורר כל מיני, גבינה, לחם, אטריות, דברים כאלה. היתה לו חנות מכולת.

המורה אה. ואנחנו חשבנו שהוא היה עורך-דין.

משורר לא, הוא היה חנווני.

ילד זאת אומרת שאתה בן של חנווני.

משורר כן.

המורה זו אינה בושה להיות בן של חנווני.

משורר אני יודע.

ילדים אף-על-פי שזה לא מתקשר בדמיון לנשר גדול.

ילד האם היה אביך שורט את אמך?

משורר לא.

המורה אין לך מה להתבייש.

משורר לא. הוא לא היה שורט, למה שישרוט?

ילד האם היה נושך אותה?

משורר לא, אף פעם לא, הוא אהב…

ילד האם היו לו צריחות משונות?

משורר לא.

ילד האם היו לו כנפיים?

משורר הוא היה אדם.

המורה האם היו לו כנפיים, כן או לא?

משורר לא.

המורה כולם שמעו. לאביו לא היו כנפיים. אני חוזרת: לאביו לא היו כנפיים. מה כן היה לו, לאביך?

משורר היו לו… ובכן…

ילדים מה היו לו?

משורר היו לו ידיים.

ילד כמה?

משורר שתיים.

ילד מה עוד היה לו?

משורר רגליים.

ילד ומה עוד?

משורר עיניים, ואוזניים ו…

ילד וראש היה לו?

ילד ואף היה לו?

ילד וסנטר היה לו?

ילד ולשון?

ילד וצוואר?

ילד ולב?

המורה ענה למה ששואלים אותך!

משורר היה, היה לו לב, וראש, וצוואר ו..

ילד כמה זמן נוסעת רכבת משוּשוּ לבָּאבָּא?

המורה ענה למה ששואלים אותך!

משורר רכבת משושו לבאבא נוסעת בשעה ועשרים דקות.

ילד כמה זה שתיים ועוד ארבע?

משורר שש.

ילד שש ועוד ארבע.

משורר עשר.

ילד עשר ועוד עשר.

משורר עשרים.

ילד מה זה הולך על שתיים ועושה "קוּקוּריקוּ"?

משורר תרנגולת.

המורה תרנגולת?!

משורר תרנגול.

ילד מי אמר אל מי "אַייֶכָּה"?

משורר אלוהים לקין.

ילד מה זה קופץ בראש ועושה "אִי אָה"?

משורר חמור.

ילד ומי עוד?

משורר אף… אף אחד.

המורה מה אתה מוציא מהמגרה?

משורר אֶה…

ילד מה אתה מסתיר שם ביד שלך?

משורר זה…

ילד מה אתה מסתיר שם ביד שלך?

משורר זה אפרסק. סתם… סתם אפרסק…

ילד מה פתאום אפרסק?

משורר אני אוהב אפרסקים.

המורה זו אינה תשובה. כל אחד אוהב אפרסקים.

משורר זוהי ארוחת הבוקר שלי. אני נוהג תמיד לאכול אפרסק בעשר.

ילדים עכשיו עשר ועשרים.

משורר זה בגלל השאלות שלכם.

המורה ככה. לא ידענו שמשורר אוכל אפרסקים.

משורר מה רע בזה?

המורה חשבנו שמשורר כותב שירים ולא זולל פירות.

משורר זה לא נקרא לזלול. זה בסך-הכל אפרסק אחד.

המורה אפרסק די גדול, אם תשאל לדעתי.

משורר יש יותר גדולים.

המורה אתה ישבת שעתיים על הכיסא שלך ולא כתבת אף מילה, אבל אפרסק אתה לא שוכח לאכול.

משורר הרופא אמר לי שזה מועיל לדם.

המורה לכתוב לא כתבת אף שורה מאז שנכנסנו.

משורר אמרתי לך שזה… שזה נתקע לי. זה לא בא תמיד כשרוצים!

המורה לאכול אתה זוכר בזמן!

משורר לאכול מוכרחים.

המורה לאכול מוכרחים, איזה טענה מגוחֶכֶת! ממך לא ציפיתי לשמוע תירוצים כאלה. לא כך תיארתי לעצמי את המשורר הלאומי! לא, לא כך, עם יבלת על המצח ושומה על האף, עם קרחת ואוזניים שעירות, לא אחד שיושב כך במשך שעתיים, מתגרד כמו חיה ומנמנם, לא שמוציא אפרסקים ממגרת שולחן הכתיבה שלו, לא בן של חנווני עם שתי ידיים ושתי רגליים, לא כך תיארתי לעצמי את המשורר הלאומי. ואנחנו המורים, שלימדנו את השירים שלך במשך שנים ארוכות וקשות, לא כך חשבנו, לא עם קרחת ואוזניים שעירות…

ילד אוזניים שעירות.

ילד הביטו באוזניים.

משורר מה אני יכול לעשות שיש לי אוזניים שעירות.

המורה מה אני יכול לעשות! כשהקמנו את המדינה לא שאלנו מה אנו יכולים לעשות! לא כך תיארנו לעצמנו את המשורר הלאומי, לא עם שומה על האף.

ילד הביטו באף.

ילד האף, האף שלו.

ילד המכנסיים.

משורר המכנסיים מבד אנגלי.

המורה נוסע לטיולים באנגליה! לא כך תיארנו…

ילד כיסים עד הברכיים.

משורר ילדים מחונכים!

המורה לילד יש אינסטינקטים. ולא כך תיארנו…

משורר משורר זה לא אף ולא מכנסיים.

המורה והמגרה מלאה באפרסקים במקום בשירים.

ילד בוטנים.

המורה מתגרד כמו קוף! לא כך תיארנו…

ילד בוטנים, בננות.

משורר אתם מלכלכים את החדר, תפסיקו לזרוק.

המורה לא כך תיארנו…

משורר תפסיק לזרוק ילד, עזוב את הארון. רד מהארון.

המורה לא אחד שיושב במשך שעתיים ומתגרד כמו קוף.

משורר הספרים! לא ספרים! התמונות! מה אתם עושים?!

המורה לא עם יבלת על המצח.

ילד אולי יש לו יבלות גם מאחורי האוזן.

ילד אולי מתחת לחולצה.

ילד להוריד לו את החולצה.

משורר עִזבוּ אותי. אני משורר! אני משורר חולה!

ילד את הגופייה.

משורר לא! אמרי להם! למה את שותקת! את המורה שלהם.

המורה רצינו משורר לאומי ממש.

משורר זה אני. זה אני, זה אני.

המורה משורר לאומי ממש.

משורר זה אני! יש לי ספרים! תעודות! זה אני!

[קולו מתרחק]

זה אני!

ילד הוא בורח.

ילד הוא פוחד.

המורה לא בן של חנווני עם שתי ידיים ושתי רגליים…

משורר זה אני…

ילד הוא פוחד מפני שהוא מנסה להסתיר משהו.

ילד הוא קופץ דרך החלון.

ילד אדם הגון לא בורח דרך החלון.

המורה לא שמוציא אפרסקים משולחן הכתיבה שלו…

ילד רק פושעים בורחים דרך החלון.

ילד הוא מסתיר משהו.

[פאוזה]

ילד מרגל.

ילד כן, מרגל.

ילד תִפסוּ את המרגל! הוא מרגל! מרגל! תפסו את המרגל! אחריו! תפסו את המרגל!

המורה לא כך תיארנו לעצמנו! לא כך! לא כך תיארנו לעצמנו את המשורר הלאומי…

[נקטע להתנשמויות המשורר]

מספר מהמקום בו אני נמצא כרגע אני יכול להבחין ברורות במשורר הלאומי הרץ דרך רחובות העיר כשהוא מנפנף בידיו לצדדים כאילו ביקש להמריא כנשר. והנה אני רואה את החבורה הססגונית של חמש מאות וחמישים הילדים רצה אחריו, תוך קריאות צהלה שקטות ומנומסות. ברגע זה בדיוק נכנס המשורר הלאומי ליער הסמוך לעיר, ידו האחת עדיין מנפנפת, והשנייה אוחזת בחזהו. בשארית כוחותיו, אך בזריזות שלא תאומן, הוא מטפס לצמרת אחד העצים, נאחז בה בשתי ידיו, מַעלָה-מַעלָה מעל טבעת הילדים ההולכת ומתהדקת סביב העץ.

משורר ילדים. ילדים. ילדים. ילדים. אתם הרי למדתם את השירים שלי… שיר האביב… שיר האביב, ילדים, הלכתי לטייל לבדי מול הרוח – בין עצי דובדבן ועצי תפוח… אתם זוכרים… נכון שאתם זוכרים… שיר האביב…

מספר מהמקום בו אני נמצא כרגע אני יכול להבחין בסלסולי עשן קלים העולים מתחת לעץ. הילדים עומדים מסביב למדורה ללא נוע – הם שקטים מאוד, הם מחונכים ומנומסים. ועכשיו אפשר גם להבחין באש עצמה המלחכת את הגזע היבש ומיתמרת ופורצת מעלה מעלה.

משורר כבו את האש… כבו את האש, ילדים…

מספר ובעוד ידו האחת לופתת את הענף, מנפנף המשורר הלאומי בידו השנייה ובשתי רגליו ופוער את מלתעותיו לעבר הילדים. זהו מבצע מזהיר ויחיד במינו של אדם בכלל, ושל חבר אגודת הסופרים בפרט. אני נדהם רבותי – אין מילים בפי, כושר הביטוי דל מלהביע, אני יכול רק לומר מילה אחת: קוף! קוף, רבותי!

משורר כן, קוף… קוף… אני קוף בצורת בן-אדם…

[האש מתגברת. הוא מתחיל להיחנק]

כבו את האש… זה היה רק משחק… אני קוף. קופָלֶ'ה קטן שהתחפש לבן-אדם… אתם בעצמכם זרקתם לי בוטנים… אתם צודקים, אני קוף, כולם יודעים שאני קוף… תגידו שאתם יודעים שאני קוף… רק התחפשתי למשורר… אתם הרי גיליתם מייד שאני קוף. נכון… עכשיו יזרוק לי בבקשה מישהו קליפת בננה ונלך כולנו לישון, אה?!

[הוא נחנק]

בבקשה… כבו את האש… אני קוף… הקוף שלכם… אני הקוף הלאומי… אני הקוף הלאומי…

[קולו אובד ברעש האש המשתוללת]

ילד גדוד 39, קדימה צעד!

ילד [מרוחק יותר]

גדוד 42, קדימה צעד!

ילד [מרוחק יותר]

גדוד 101, קדימה צעד!

ילד [מרוחק יותר]

גדוד 102, קדימה צעד!

[נמשך עוד מספר פעמים עד שאובד במרחק. המארש מגיע לשיאו. נחתך בבת-אחת עם כל שאר הרעשים פרט לתופים הכבדים הנשמעים מרחוק]

המספר ערב בביתה של משפחת למנטוזו. הילדה סיסי למנטוזו כותבת ביומנה.

הילדה סיסי למנטוזו יום רביעי 15 לחודש, חג העצים והפרחים: היום ראיתי קוף.

[עוד שתי נקישות תופים]

תפסו את המרגל | 1967

אחרון » 'תסכיתים ותסריטים'
×