הניסיון להתנחם

נכנם איש הגורר אחריו גופת אשה. האיש מתייפח ללא הפוגה. הוא מניח את גופת האשה, מתנפל עליה ומנשקה בבכי תמרורים, מנער אותה ומטלטל אותה, קם וממשיך לבכות בתנועות ייאוש, מתיישב על כיסא תוך כדי בכי, מניח רגל על רגל, חולץ נעלו, פושט גרבו, מוציא מכיס מקטורנו נוצה, מתבונן בה רגע, מתבונן באשה, מחליק קלות בנוצה על כף רגלו. בכיו נעשה שקט יותר. הוא מחליק שוב בנוצה על כף רגלו, בכיו מתפוגג. לאט לאט משתרבב לתוך בכיו צחוק קטן בשל הדגדוג. הוא ממשיך לדגדג את עצמו, מסתכל באשה, בכיו נפסק. צחוקו מתגבר והולך, נעשה פרוע, הוא קופץ ממקומו בצחוק גדול, צוחק וצוחק, מתפקע מצחוק, ולפתע נוחתת עליו שוב כמו מהלומה חומרת המעמד, הוא חדל בבת-אחת מצחוקו, מביט בגופה, מביט בנוצה, בוהה באוויר.

 

הבדיקה

רופא ואחות בקליניקה. הרופא לבוש חלוק לבן. נכנס חולה. הרופא רומז לו להתפשט מאחורי פרגוד. החולה הולך לשם. בינתיים פושט הרופא את חלוקו ונותר בתחתוניו מול האחות. החולה מתחיל להתפשט, הוא מניח על דופן הפרגוד מקטורן ועניבה, אחריהם חולצה ואחריה גופייה. האחות לוקחת את הגופייה ומגישה אותה לרופא. הרופא לובש את הגופייה. האחות לוקחת את החולצה ומגישה אותה לרופא. הרופא לובש את החולצה. מאחורי הפרגוד ממשיך החולה להתפשט, מניח את מכנסיו על הפרגוד. האחות לוקחת את מכנסיו, מוסרת לרופא הלובש אותם. עתה מוסרת האחות לרופא גם את העניבה והמקטורן, הוא לובש גם אותם. כשהוא לבוש ומסודר לגמרי הוא פונה אל האחות, נותן בה מבט שוקק וממושך. החולה ממתין לשווא, ערום, מאחורי הפרגוד, מתרומם על בהונותיו ומציץ מעל הפרגוד. הוא רואה את הרופא הלבוש בבגדיו משלב ידו בידה של האחות ויוצא מן החדר. הוא עומד מאחורי הפרגוד מוכה תימהון, לבוש בתחתוניו בלבד, בוהה באוויר.

 

ראש הממשלה

ראש הממשלה עומד בחדר הממשלה בין שני שריו. הוא רומז להם להתקרב אליו כדי להמתיק סוד מדיני באוזניהם. שני השרים מתקרבים אליו, מרכינים ראשיהם ומסמיכים אותם לפיו. ראש הממשלה, אשר למעשה אין לו שום סוד לספר להם, תופס בידיו את ראשי שניהם ומנגחם זה בזה. שני השרים פולטים צווחת כאב ונסוגים לאחור כשהם אוחזים את מצחיהם בידיהם. ארשת פניו של ראש הממשלה מרצינה, ולאחר הפוגה קלה הוא קורא להם בשנית להתקרב אליו. שני השרים, המאמינים כי ראש הממשלה אינו חומד לו לצון יותר מפעם אחת, מתקרבים אליו שוב, אך הפעם הם עומדים זקופים משני צדדיו ונזהרים שלא להרכין ראשיהם זה מול זה. בתנועת ידיים זריזה מכה ראש הממשלה במבושיהם, מעשה המאלץ אותם להתכופף קדימה והסולל לפניו את הדרך לתפוס שוב את ראשיהם ולנגחם זה בזה. שני השרים צווחים שוב ומתרחקים לאחור כשהבעת עלבון וחשד נסוכה על פניהם. בנאום ארוך קורא להם ראש הממשלה להתקרב בשלישית, ולאחר הפצרות מרובות ותוך נימוקים של תועלת המדינה הם מסכימים להתקרב שוב, אך הפעם לא לפני שהם נוקטים באמצעי זהירות מופלגים. הם נוטלים, כל אחד, כרית רכה מעל הספה שבחדר, מניחים אותן על מצחיהם, כשיד אחת מהדקת את הכרית לראש והיד השנייה מסוככת על המכושים. בצעדים כושלים הם מתקרבים בשלישית אל ראש הממשלה. אך לא נעלם מעיני ראש הממשלה כי בהחזיקם את הכרית ביד מורמת הם חושפים בפניו את בתי-שחיים, ולפיכך הוא שולח ידיו, קלות כברק, מדגדג בקלילות בבתי-שחיים, דבר המאלץ אותם להוריד את ידיהם מהכריות בנאקת צחוק. אז נופלות הכריות ממצחיהם, וראש הממשלה תופס את ראשיהם ומנגחם זה בזה. שני השרים מתנודדים כהלומי רעם, אבד אמונם בראש הממשלה ולא יחזור. אך בקוראו להם לשוב בתנועות עורמה חלקלקות, הם, למודי ניסיון, הופכים פניהם ומתקרבים כשאחוריהם מופנים אליו. ראש הממשלה סוקר את אחוריהם, ובארשת עלבון על פניו בוהה באוויר.

 

פושט-היד

פושט-יד עומד ברחוב כשכובעו מושט לפנים. אדון עושה דרכו על פניו, נעצר, חוזר לאחוריו, מוציא מכיסו מטבע ומתכוון להטילה לתוך הכובע המושט. אבל פושט-היד מסיט בזריזות את כובעו. האדון מתבונן בו רגע בפליאה, אחר-כך מנסה שוב להטיל את המטבע לכובע, ושוב מעביר פושט-היד במהירות את הכובע לידו השנייה. האדון מופתע מאוד, מושך בכתפיו ופונה לדרכו. פושט-היד שוב מושיט את כובעו לפנים. האדון, שלא התכוון כלל להמשיך ללכת, קופץ לאחוריו ומנסה להפיל את המטבע לתוך הכובע המושט, אך פושטיהיד, המכיר היטב את תכסיסי האדונים, זריז ממנו גם הפעם, ומסיט את כובעו הצידה. לאחר מספר נסיונות-סרק נוספים הופך עניין זה של הטלת המטבע לאתגר של כבוד עבור האדון. מצחו מתכסה זיעה ושפתיו חשוקות. פושט-היד, לעומתו, משתמט מנסיונותיו הכושלים בשוויון-נפש מוחלט. ניתן לומר שהוא כמעט משתעשע באדון. האדון הולך ומאבד את קור-רוחו. עכשיו הוא קופץ לקראת הכובע כשראשו מוטה קדימה. פושט-היד מתרחק ממנו בצעדים גמישים ומפתה אותו להתקרב בתנועות קלילות של נפנוף הכובע, מעשה לוחם שוורים. שפתיו של האדון מעלות קצף. הוא מסתער קדימה כשור נרגז, ובלא שיחוש בכך כבר אינו רוצה עוד להטיל את המטבע אלא רק לנגח את פושט-היד. שערותיו פרועות ועיניו מוצפות דם. על מנת להגביר את מתח השעשוע עומד פושט-היד על מקומו ללא ניע עד התקרב ראשו של האדון לכדי סנטימטרים ספורים מגופו, ואז הוא קופץ במהירות הצידה תוך שהוא חובט קלות על עורפו של האדון, השפלה המעלה את חמתו עוד יותר. האדון עוצר לרגע, ובאוזרו את שארית כוחותיו הוא שועט בראש מוטה לקראת פושט-היד, אך הלה קופץ הצידה, בעוד האדון ממשיך בכוח התנופה, מנפץ בראשו חלון ראווה של חנות לכובעים, מוצא את עצמו בתוך החנות, כובע גברת מצועצע לראשו, בוהה המום לעבר הזבנית ההמומה.

ארבעה מערכונים ללא מלים | 1968

מה איכפת לציפור » לנסר את אשתי גם אני יכול
×