הדמויות

רב-משרתים

אחד בהמון א

אחד בהמון ב

מביט

משרת זקן

גדול עולם א

גדול עולם ב

עילאית

רוצח א

איש א

פצוע

רופא

איש ב

רוצח ג

רוצח ד

בוהה

מלומד

רוצח ה

רוצח ו

זקיף

חוקר חרקים

איש ג

רוצח ז

רוצח ח

אחד בהמון ג

צופה סקרן

צופה חקרן

צופה נקרן

אחד בהמון ד

בחור

בחורה

אם הבחורה

אחד בהמון ה

אחת בהמון

זקנה

ילד א

ילד ב

בעל

אשה

ילדה

תינוק

רוצח ט

רוצח י

אחד בהמון ו

תמונה 1

[המון מיועדים לעבודת השירות צובא דומם מול שער העילאית. אף לא רחש, רק כמיהה עזה ואילמת. העילאית חולפת עם פמלייתה בשער, יוצאת. פאוזה. רב-המשרתים יוצא משער הארמון, סוקר את ההמון, מצביע על אחד מהם, הוא המביט]

רב-משרתים אתה!

אחד בהמון א קשה לדעת, כשאדוני מצביע

ממרחק, למי הכוונה.

[פוסע צעד קדימה]

אני פוסע קדימה בתקווה

שהכוונה אלי.

רב-משרתים הכוונה לא אליך.

[האחד בהמון פוסע צעד לאחור]

לימינך. שני טיפוסים לימינך,

שורה שלישית, ראש מבצבץ

מעבר לכתף של איש

עם כומתה אפורה.

אחד בהמון ב אני עם הכומתה האפורה.

רב-משרתים מעבר לכתפך.

מביט אני.

רב-משרתים אתה.

[המביט פוסע קדימה, נבוך ומהסס, מיישר את קמטי בגדיו]

נבחרת.

מביט על זה אני שומע לראשונה

מאז התייתמתי מאמי בילדותי.

כמה שנים חלפו מאז, ומי קיווה.

רב-משרתים היכנס!

[נכנס בשער, המביט הולך אחריו. השער נסגר]

תמונה 2

[מסדרון ארוך בארמון העילאית. המביט פוסע מאחורי המשרת הזקן]

משרת זקן אוביל אותך לחדרך.

מביט וכבר יש לי גם חדר?

משרת זקן גם חדר, גם מגבת.

[הולכים בדומייה שעה ארוכה]

מכאן, במרתף, מחדרי המשרתים

והפרוזדורים החשוכים,

פנינו מטושטשים מעייפות

וליבנו מת,

אנו שומעים את הרגליים

הרוקעות מעל ראשינו.

[עוצר ליד דלת]

זה חדרך.

[פותח את הדלת. המביט מציץ פנימה]

מביט סדין משומש על המיטה,

מגבת מושלכת בפינה.

כאן הרי גר מישהו רק אתמול.

משרת זקן והאם יש מקום על פני האדמה

שבו לא רבצה פעם נבֵלה

ועליה זבוב או מקק או תולעת?

מביט והנה כתם דם.

[המשרת יוצא. פאוזה. חוזר עם דלי]

משרת זקן יש זוהמה שצריך לנקות.

והלא עליך, עליך בלבד

מוטלת המלאכה המזוהמת,

הלא לכבודך מזדהם העולם.

[תופס את המביט בלסתו, מסמיך אליו את פניו בחומרה]

בתחום שיפוטך הוא לקבוע

מתי לפנות החוצה את דליי השופכין

ולנקות את המחראות;

בסמכותך הדבר.

לא כל יצור אנוש בעולם

יכול להשתבח בליבו:

יש לי סמכות לשיפוט.

אני אדם עם תחום.

[תוקע בידו את הדלי ויוצא]

תמונה 3

[לישכה בארמון העילאית. מבעד לפתח צדדי נראה המביט מקרצף מחראה. ללישכה נכנסים שני גדולי עולם]

גדול עולם א אני אוהב להחליף מכנסיים,

יש תחושה שמשהו קורה.

[פאוזה. מגחך]

אם כי מתחת למכנסיים המשתנים

מציצים אותם תחתונים.

[פאוזה]

בכל זאת, אני אוהב להחליף מכנסיים.

[פאוזה]

אתה אוהב להחליף מכנסיים?

גדול עולם ב אני יתום.

מילדותי שנתי נודדת בלילה,

אז אני קם, מביט בחלון

על העולם הישֵן, ולוחש:

רבותי הנוחרים, חכו-חכו!

מזווית העין, בלחש:

חכו-חכו!

[נכנסת העילאית]

עילאית מה התוכנית?

גדול עולם ב שלושים אלף איש חמושים

ברובים, סכינים וגרזינים.

בחצות יישמע מטח תותחים,

אחריו פעמונים יצלצלו,

זה האות שלהם לצאת החוצה,

לרחובות, לבתים, לכיכרות

ולחורשות – ולהכות.

לקול הפעמונים תתנהל השחיטה

עד תום ההד של אחרון הצלצולים.

גדול עולם א [מגחך]

מסכן זה שגרונו ייחתך

בהד של הצלצול האחרון.

[המביט מרים דלי שופכין ויוצא איתו בצעד חרישי]

תמונה 4

[סימטה. לילה. הפעמונים מצלצלים. רוצחים רודפים אחרי איש א, סוגרים עליו]

רוצחים תִפסוּ אותם! הִרגוּ אותם!

[נכנס המביט, דלי שופכין בידו, רואה את ההתקהלות, עוצר ומביט]

רוצח א אדוני!

איש א כן.

רוצח א זוכר אותי?

איש א לא.

רוצח א אני הנער שמביא לך שליחויות.

איש א תודה לאל, מישהו מוּכּר!

רוצח א קח בשליחות את זה!

[תוקע סכין בחזהו. האיש מת. הרוצחים יוצאים. המביט מריק את הדלי ויוצא]

תמונה 5

[לישכת רופא. רופא. נכנס פצוע]

פצוע רופא!

רופא חולה!

פצוע [מורה על פצע בחזהו]

דקרו אותי… נמלטתי…

רופא כן, דקרו.

[מביט בפיו]

כל השיניים שלך?

פצוע שלי. וכאן דקרו…

רופא גם הטוחנות?

פצוע גם הטוחנות.

רופא זה נדיר בגיל שלך.

ואתה משתין היטב?

אין עצירות בשתן?

פצוע משתין כמו תינוק.

רופא והיציאות?

פצוע גם. וכאן הדם שותת…

רופא בגיל שלך זה לא נדיר,

סרטן הערמונית שמתפשט גם לסרטן ברקטום.

פצוע למה שיהיה לי סרטן ברקטום?

רופא אשריך, אדוני. אני מקנא בך.

והגרון? צח כשלג?

פצוע ככל הידוע.

רופא אין נגע, גידולון, על מיתרי הקול?

פצוע אין כלום.

רופא איש מאושר. הראה את עצמך.

כמה אני מקנא בך. איש מושלם.

ורק את העניין הזה צריך לבדוק: הרקטום.

צריך לשלול חשש להתפשטות סרטן ברקטום.

התכופף, בבקשה!

פצוע והפצע בחזה?

רופא לא מדאיג אותי. להוריד מכנסיים.

[הפצוע מוריד את מכנסיו ומתכופף. הרופא תוקע צינור לפי-הטבעת שלו. המביט, דלי שופכין בידו, מציץ בדלת]

פצוע [גונח מכאב]

אי!

רופא מה יש פה לומר "אי"?

[תוחב עמוק יותר]

פצוע אי! די!

רופא ואם תצעק "די!", לא נבדוק?

[תוקע עמוק יותר. הפצוע גונח]

פצוע אז מה, דוקטור… יש… סרטן ברקטום?…

[מתפתל מכאב וזועק]

אוי, כואב… לו רק ידעתי למה…

לו רק לא יצאתי הערב מהבית…

[הרופא תוקע עמוק יותר. הפצוע זועק]

קח כל מה שיש לי בכיסים!!

רופא תיכף אקח.

פצוע למה, דוקטור?… לא חבל עלי?…

אתה מקלקל אדם בריא…

כמו שציינת, אין סרטן ברקטום…

השיניים… ומשתין כמו תינוק…

והגרון שר… בלי גידול…

[הרופא נועץ את הצינור עמוק במעיו. דם פורץ מפי הפצוע]

…כמו מלאך…

[מת. המביט עם דלי השופכין בידו יוצא]

תמונה 6

[דרך מתפתלת. גופות מוטלות, חלקן עדיין מפרפרות. איש ב הולך. מן השדות והמרחבים סביב מתקבצים ומציצים צופים. כמה רוצחים חמושים מתקרבים מולו לאט, סוגרים עליו]

רוצח ג הנה אתה הולך לך שם,

הולך סתם, על פניך

הבעת פנים של איש הולך.

[האיש רואה את הרוצחים, עוצר, נמלך בדעתו, פוסע צעד מהוסס לעברם]

כשאתה מתקרב ורואה אותנו,

עולה על פניך חיוך מהוסס

של מי שרוצה להאמין

שכאן תהיה פגישה נלבבת.

[מאחורי הצופים מתגלה גם המביט, האוחז דלי שופכין בידו. שני הרוצחים מתייצבים מול האיש המתקרב אליהם בהיסוס]

עכשיו אתה ממש מולנו,

רְאֵה את החיוך, ראה איך

אינך מתכונן כלל ליריקה בפניך…

[רוצח ד יורק בפני האיש]

החיוך עוד רוצה להישאר, החיוך

בכלל לא ממהר להיעלם,

קודם הידיעה, הידיעה המחלחלת

שכאן יורקים בפנים, רק אחר-כך

נמחק בעקבותיה החיוך, לא,

לא נמחק בכלל, יש לו חיים משלו,

הוא מתעקש להיות נטוע, כאילו

תפסו את זוויות הפה בסיכות,

אולי מרוב ההפתעה נשכח לו החיוך,

שריד לציפייה גדולה לאושר…

[רוצח ד מרים פטיש]

אושר, מה? אבל בינתיים

לקבל איזו חבטה בראש בפטיש

כדי שתנוח עליך הארה מלמעלה

או לעשות קצת סדר במחשבה –

אי, זה יהיה מצחיק נורא!…

בטח ראית פעם בקרקס…

[רוצח ד הולם בראש איש ב בפטיש]

ואז המהלומה, אחת, והחיוך עוד שם,

אם כי בעיניים ארשת דאגה גדולה…

[רוצח ד הולם שוב בראשו]

ועוד אחת, אתה סחרחר, מתנדנד,

לא מבין, כבר מבין, קצות שפתיך

מתוחות בארשת אכזבה עמוקה,

העלבון על החיוך שסתם נמתח,

אבל מילא החיוך, על החיוך אתה

מוחל אם רק ניתֵן ללכת…

אתה מוכן לעוד מכה?…

[רוצח ד שופך נפט על ראשו ובגדיו]

אוי הפתעה, זו לא מכה בכלל! מצחיק!

תמיד ראינו בקרקס איך שופכים על הליצן…

אבל מה זה הנוזל הזה?…

[רוצח ד מדליק אבוקה]

והנה על הפנים נמוג לו החיוך,

כל השרירים רפים, לא תוכל

לקרוא לזה אפילו הבעה,

הכל פשוט, סתם פני ילד תם…

[רוצח ד מקרב אל האיש את האבוקה]

"קרקס! קרקס!" מי לא היה רוצה לעבור

את החיים האלה ולומר: "קרקס!"

[רוצח ד מצית את האיש, הוא מתלקח, האש אוחזת בו במהירות]

פתאום אתה נזכר ודאי באמא…

אבל איפה אמא כשצריך אותה,

תסתכל סביב ותראה אם יש פה אמא –

אתה רואה אמא? – אין אמא,

אמא רחוקה, אולי נוחרת, אולי

מוצצת קוביית סוכר עם תה,

או מורטת שערה מהסנטר,

או – וגם זה לא ממש יפליא אותנו –

אפילו מרימה חצי ישבן ומפליצה…

הו, זקנה, ראי איך התייאש בנך,

כבר לא חושב אפילו "אמא!" –

איפה אמא? איפה החיוך? –

חושב סתם, קוביות נופלות

של מחשבה, הברות מקושקשות,

כאב טהור, תינוק שלא יודע לדבר…

[איש ב נופל]

ואז אתה נחלש, ובמין הגות פנימית,

אתה מקשיב, עדין ומנומס,

כמו נזירה עיוורת, למותך.

[גופת האיש נשרפת]

הוי יפי הטבע, מנגינה קוסמית,

הגבול האלוהי בין הפשטות לשטות!

[הרוצחים יוצאים]

תמונה 7

[המביט מתקרב אל שרידי הגופה החרוכה, מתבונן בעיניים קרועות מאימה, ולפתע מקיא. הוא פונה לאחור, ניגף בגופה של איש גוסס הבוהה נכחו, נרתע מאימה. פאוזה. גוהר אל הבוהה]

מביט לאן אתה מביט?

מה אתה רואה?

בוהה כבר לא רואה, בוהה.

בהייה ריקה, לאוויר,

לנקודה לא מסוימת.

באוויר נוצרות צורות,

הן מתחלפות,

פעם כך ופעם כך.

היינו-הך.

שאלמד אותך לבהות?

הנה כל המלאכה:

העין פקוחה, הגלגלים

לא זזים, האישונים מזוגגים,

העפעפיים קרושים, הריסים דבוקים –

בזוויות מוגלה,

זבוב נח, פורח, שוב נח.

היינו-הך.

מביט אבל גלגלי עיני עוד זזים.

[מריק בבת-אחת את דלי השופכין ויוצא]

תמונה 8

[סימטה. שני רוצחים גוררים מלומד. המביט, אוחז בדלי שופכין, צופה מרחוק]

רוצח ה מלומד, תן את כל הכסף והתכשיטים או שתמות.

מלומד כסף? תכשיטים? אני מלומד עני!

יש לי מילגה ממלכתית הנגמרת לי

יומיים לאחר שאני מקבל אותה.

אני הפרופסור של הממלכה ללוגיקה…

[מנסה לגחך]

או אם תרצו, הפרופסור ללוגיקה של הממלכה…

רוצח ה [לרוצח ו]

חבל על הזמן – שחט אותו.

מלומד חכו! מלה אחת! אני חושב

שאני יודע מנין נובעת הטעות,

פשוט מפרשים אותי לא נכון,

משמיצים אותי, מעלילים עלי

שאני נגד אריסטו ותורת אריסטו,

הכל שקר, כל מה שכתבתי הוא

שהאוֹרגָנוֹן פּוֹרַשׁ לא נכון מתוך בלבול,

ואני העמדתי אותו על צורה נאותה יותר…

מייד אראה לכם אם תרצו,

לא היתה לי שום כוונה לזלזל באריסטו,

אני סבור שמי שמזלזל בלוגיקה של אריסטו…

[מתחיל לפשפש בניירותיו. רוצח ו שוחט אותו. הוא מת. המביט יוצא]

תמונה 9

[חצר בארמון העילאית. זקיף זקן מתהלך על משמרתו. נכנס המביט, בידו דלי שופכין. שניהם עוצרים]

זקיף מי שם?

מביט מי אתה?

זקיף שומר הלילה.

מביט מנקה המחראות.

זקיף גם הלילה הוא סוג של חרא.

מביט אין להשוות.

זקיף אם רוצים, משווים.

מביט הלילות יפים כאן באביב.

זקיף בשבילי אין יופי בלילה.

הוא הופך למין גוש שחור

שעלי להדוף קדימה בעבודת פרך

עד שאני זוכה לראות את הבוקר.

ובכל לילה יש שעה שבה

אני מאבד את האמונה

שהבוקר יגיע אי-פעם.

אין לתאר את הייאוש.

מביט אני חושב שאני מבין אותך.

זקיף לא ממש. צריך לחיות את זה

הרבה שנים כדי להבין.

מביט אבל גם אני כבר אומר:

איפה העולם שאהבתי בילדותי?

איפה הרעננות, השמחה האדירה

המציפה את הלב עם פתיחת החלון בבוקר?

איפה טעם הענבים הראשונים בתחילת העונה?

שלא לדבר על הטבילה הראשונה בים?

כל אלה לא ישובו. לא ישוב עוד העולם.

זקיף בכל זאת, יש לילות שאתה ישן ושוכח

שלא ישוב. ואילו אני ער וזוכר,

הודף את גוש החרא השחור.

צעיר שהחיים לפניו לא יוכל להבין את זה.

מביט "צעיר", באיזה מובן? ומה יש להבין?

[יוצא]

תמונה 10

[חדר אוכל בארמון העילאית. ארוחת ערב. אל שולחן העילאית מסב חוקר החרקים. העילאית וחוקר החרקים אוכלים לתיאבון. מבעד לפתח צדדי נראה המביט מקרצף מחראה]

חוקר חרקים אני במקצועי? – חוקר חרקים.

עילאית ספר לי על החרקים.

אני מאוד להוטה לשמוע.

חוקר חרקים ידעת שיש אלפי מינים של זבובים? הכי נפוץ הוא זבוב הבית. הוא מסוגל להעמיד עד עשרים דורות בשנה. ככה זה שם, בטבע.

עילאית הה, הטבע!

חוקר חרקים ושנקבת הזבוב מטילה את ביציה בתוך זבל טרי של סוסים ופרות, וכן בבשר ופירות רקובים, ידעת?

עילאית בכלל לא.

חוקר חרקים זבוב הבקר, לעומת זאת, חי כטפיל בגוף הבקר, ידעת? הנקבה מטילה את ביציה על שער הפרות, והרימות הקטנות הבוקעות מהן חודרות לתוך גופה של הבהמה, שם הן נודדות חודשים אחדים ולבסוף הן מתיישבות בריקמה שמתחת לעור הגב, וגורמות להיווצרותן של חבורות מוגלתיות. טבע, מה? לאחר שהגיעו הרימות לגמר גידולן, הן מבקיעות חורים בתוך העור ויוצאות עם המוגלה. אבל אולי אני משעמם אותך?

עילאית אמרו לך שאתה יכול להיות זמר?

חוקר חרקים [צוחק]

כן, אמרו לי.

עילאית יש לך קול כל-כך ערב כשאתה מספר על זבוב.

חוקר חרקים רק שיצאתי משום-מה חוקר חרקים.

עילאית טבע, מה? ספר עוד.

חוקר חרקים וידעת שהנקבה של זבוב מעי הסוס, למשל, מטילה את ביציה על רגליהם של סוסים וחמורים? אלה בולעים את הביצים תוך ליקוק רגליהם, הרימות בוקעות מן הביצים בתוך הקיבה ונדבקות אל דפנותיה. כך הן חיות חודשים אחדים וגורמות לקיבה נזקים כבדים. סמוך להתגלמותן הן עוברות למעיים ומופרשות החוצה עם הגללים. ידעת?

עילאית בכלל לא.

חוקר חרקים ככה זה הולך שם, בטבע. זה הזבוב, היצור הקטן והמאוס, שלמראהו אתה אומר רק זבוב. ועם זאת עולם שלם. אבל את זה אפשר לומר גם על העולם: זבוב גדול, ועם זאת מכיל הרבה זבובים קטנים. אבל זו כבר פילוסופיה.

עילאית ואיך זה, חוקר כמוך, הממריא

מהחרק הכי קטן למטפיזיקה כללית,

יש לו זרועות שריריות כל-כך?

חוקר חרקים [צוחק בלבביות]

כי גם אני הרי אדם, ולפעמים,

בלי קשר לחקירות החרקים שלי,

אני טופח במכה על זבוב או על יתוש

המציק לי, על מנת להרוג אותו.

עילאית ומכאן השרירים.

חוקר חרקים מכאן השרירים, ודאי.

עילאית [מביטה ממושכות בחוקר החרקים, ולפתע קמה ומעבירה ידה על צווארו כבתנועת ליטוף]

סלח לי, אך נדמה היה לי שפרעוש

טייל לך בין הצוואר לבין הצווארון.

[המביט יוצא עם דלי השופכין]

תמונה 11

[שני רוצחים גוררים את איש ג לעיני אספסוף]

רוצח ז כִּבלוּ אותו!

איש ג מה אתם רוצים?

[הם כובלים אותו]

רוצח ז עוד מעט נגיד לך. אין לך זמן?

אין לך סבלנות? משהו בוער?

רוצה לדעת כבר עכשיו

איזה רעות עומדות לקרות לך?

כי רעות יהיו, רעות מאוד,

את זה אתה כבר יודע,

אבל איזה רעות וכמה זמן הן יימשכו,

את זה אתה מאוד סקרן לדעת!

כי אם למות, אתה אומר,

אז מייד, בלי עינויים!

אבל למה בלי עינויים, אני אומר!

איש ג לא אוכל לעמוד בעינויים,

אני אדם פשוט,

לא היכיתי אף פעם,

לא היכו אותי,

כל העניין זר לי.

רוצח ז [סוטר על לחיו]

הנה, כבר לא זר!

[שני הרוצחים מכים אותו. מעבר לכתף של מישהו מתגלה המביט, אוחז דלי שופכין. איש ג מחרחר, יורק דם]

רוצח ח זה מפני שניסית להתחכם ואמרת:

"כל העניין זר לי".

יכולת למות מוות קל ומיידי.

עכשיו תתענה ממושכות.

לא שתלמד לקח לפעם הבאה,

כי אין עבורך פעם באה,

אלא שבכל זאת, תתענה.

תתענה מייסורים ותתענה מחרטה.

כאן העינוי עצמו הוא התכלית.

[הרוצחים תוחבים סמרטוט לפיו, ממשיכים להכותו. מישהו מן ההמון פורץ קדימה]

אחד בהמון ג [שר]

מהתחת תולעת יצאה לי,

היא אמרה: "היה פאריז!

על גוש חרא עכשיו אפליג לי

לנופש ימי עליז".

רוצח ח [מורה על איש ג]

הנה העור מכחיל. הנה

מסגיל. הנה משחיר.

מחליף צבעים שכמוך!

[מוציאים את הסמרטוט מפיו. איש ג מייבב כילד]

רוצח ז איך, מה, כואב?

איש ג אף פעם!… לא ידעתי!…

רוצח ז כן, מה?

איש ג סבלתי… עכשיו שחררו… תנו ללכת…

רוצח ז בן-אדם, איזה ללכת,

אתה הלא יודע שלא תלך,

אתה הלא יודע שבסוף תמות.

איש ג יודע? לא. אני ילד.

אני מוכרח לחיות עם הוַדאוּת

שלעולם לא אמות…

שאם אצעק ואצעק

יזוז אצלכם משהו בלב,

יהיה איזה גבול, יהיו רחמים…

[רוצח ז שולף פטיש, מכה בכל כוחו בפיו של איש ג. שיניו נשברות, דם פורץ מפיו. הוא גונח גניחות עמוקות של כאב נורא. רוצח ז מניף את הפטיש ומכה שוב בפיו]

רוצח ז [לרוצח ח]

קח את המסור, נסר לו את כף היד.

אבל לאט, אני אומר, כי הזמן איטי,

ויש ממנו הרבה. זמן יש בשפע,

זמן צומח פה פרא כמו יבלית,

ואת הסוף לא רואים.

[צועק באוזני איש ג]

אחי, החזֵק מעמד!

אנחנו רק בהתחלה!

[רוצח ח מנסר את ידו. זעקות חנוקות בוקעות מפיו הרצוץ של איש ג. רוצח ח קוטע את ידו, חובש את הגדם בסחבה]

רוצח ז השלמת עם מותך?

איש ג [מהנהן בחולשה]

תנו לי… למות…

רוצח ז למה, נשחרר אותך.

[רוצח ח מתיר את כבליו. רוצח ז מניח יד פטרונית על צווארו, מוביל אותו בהקפה גדולה לנוכח הנאספים]

ומה, רוצה לחיות?

[איש ג אינו מגיב]

רוצה לחיות, אחי?

איש ג [מהנהן בחולשה]

רו… צה…

רוצח ז השבח לאל, הוא שוב רוצה לחיות!

[מסנן בשקט לרוצח ח]

המים רותחים?

רוצח ח רותחים.

רוצח ז שפוֹך!

[רוצח ח קם, לוקח סיר מים מהביל, בא מאחורי איש ג]

רוצח ח הי, קְשְׁשְׁשְׁט!

[איש מסובב את פניו אליו, הוא שופך את המים הרותחים בפניו. איש ג פולט זעקה רמה וממושכת, נופל לאחור]

רוצח ז תן לו זמן לכאוב. למצות את הכאב

של הכווייה לפני שממשיכים הלאה.

[צועק באוזנו של איש ג הממשיך לצרוח]

ואתה כבר יודע שיהיה "הלאה", נכון?!

צופה סקרן אבל איך היית מגדיר את הכאב?

צופה חקרן אני הייתי אומר שהכאב

הוא זעקה של הבשר:

"ככה אי אפשר עוד!"

צופה סקרן בזה לא הסברת כלום.

כאילו אמרת: כאב הוא כאב.

צופה חקרן אני שובר על זה את הראש שנים,

ואין לי הסבר טוב יותר:

כאב הוא מה שזה שכואב לו

לא יכול להסביר לזה שלא כואב לו.

צופה נקרן מה זאת אומרת "מה זה כאב?" –

זה כשכואב. רגע לא דקר באוזן –

פתאום דוקר. רגע הלכת ברחוב,

לא הרגשת שום דבר בביצים –

פתאום כאב שיניים בביצים.

זה אירוע מאוד לא משמח.

אני כל דבר שכואב לי – חבל לי.

מאוד-מאוד עצוב לי, וזה

כואב לי מאוד כשכואב לי.

אבל יש כאב ויש כאב.

יש כאב חולף, ויש כאב

שלא חולף – אתה חולף.

אתה חולף – חולף הכאב.

רוצח ז [גוהר על איש ג]

עכשיו לא נפתיע אותך.

עכשיו נאמר לך בדיוק

מה שאנו עומדים לעשות לך.

הנה דֶקֶר. נכניס לך אותו לעין ונבחוש.

הנה אתה יודע. הנה אתה מתכונן.

מתי יונף הדקר? מתי ייגע בגלגל העין?

מתי יינעץ פנימה עמוק יותר ויותר?

[מניף דקר מעל פני איש ג. זה גונח, ממלמל]

איש ג אלוהים… רחם…

רוצח ז [מקרב את הדקר לעינו. איש ג לא זז]

אחד בהמון ד הוא נעשה אדיש, לא מתנגד.

הוא רק גונח וגונח.

רוצח ז הנה, אדון סובל, הדקר מתקרב.

הנה, אדון סובל, הדקר נוגע בעין,

הנה, אדון סובל, ננעץ.

[נועץ את הדקר בעינו של איש ג, האיש גונח חלושות]

כאב אחד כבר מבטל כאב שני,

אבל אנחנו לא ממהרים…

איש ג למה לייסר עוד…

רוצח ז …כי אפילו אם קטן הכאב,

הנה אנחנו אוהבים גם

את עצם נעיצת החוד בבשר.

[מטלטל את הדקר בעינו של איש ג. לרוצח ח]

בוא, נתלה אותו בעמידה,

נכין אותו לעינויים נוספים.

[שני הרוצחים מקימים את איש ג, כופתים אותו לעמוד. הוא רפוי, ממלמל]

איש ג למה לייסר…

רוצח ח הוי, טרדן, הלא אמרו לך למה.

כולם רוצים מוות קל.

לנתק את המוות מאביו-מולידו –

הסבל. אי-אפשר, רבותי!

למות, משמע קודם כל לרעוד מפחד,

לחכות במתח, לא לדעת מה צפוי ומתי,

ולבסוף, ולא במקום אחרון,

לחוש כאב שכמוהו לא חוויתם מעודכם.

מי יוכל לתאר לעצמו מאבק על הנשימה האחרונה?

המוות בא עם כל אלה בחבילה אחת.

[הצופים מתקרבים אליו לראות אותו מקרוב. אחת בהמון מביטה בו מקרוב מאוד, פורצת בבכי. פניה הבוכיים מול פניו הפצועים והמעוותים מכאב]

אחד בהמון ד אי, ואת בוכה, זולגת לך,

ומחר תחרבני כמו כולם…

איש ג זה הזמן… שיבוא…

שיגאל… זה הזמן…

[בחור ובחורה פורצים מתוך ההמון, הבחור שוגל את הבחורה במהירות מאחור, לעיני אם הבחורה]

אם הבחורה קדימה, בתי! תני לו! הראי לו!

[לבחור]

טוב לך איתה? אה? אוצר?

בחור [מתקרב לשיא תאוותו]

אלוהים, תחת! תחת, אלוהים!

צופה סקרן אתה פונה לאלוהים להכריז שיש תחת, או שאתה פונה לתחת להכריז שיש אלוהים? אה? למה הכוונה? אה? תסביר את עצמך!

בחור [אינו שם לב אליהם, ממשיך במישגל]

תחת, אלוהים!

צופה חקרן נראה לי שהוא פונה לאלוהים להכריז שיש תחת.

בחור אלוהים, תחת!

צופה סקרן לפי האינטונציה נראה לי דווקא שהוא פונה לתחת כדי להכריז שיש אלוהים.

צופה חקרן מה עניינו של התחת להכרזה שיש אלוהים?

צופה סקרן הפנייה היא לתחת להכריז שיש אלוהים שברא כזה תחת!

בחור הו אלוהים! הו תחת! הו אלוהים!

צופה חקרן הקושיה רצינית, ומלת הקריאה "הו" מקשה עוד יותר, מאוד ייתכן שהוא פונה הן לתחת והן לאלוהים כדי להכריז הן על קיום אלוהים והן על קיום התחת.

צופה נקרן מה זאת אומרת "פונה לתחת להכריז על אלוהים" או "פונה לאלוהים להכריז על התחת"? יש שעה שאתה עומד שקוע בתפילה לאלוהים, מתפלל ומתפלל, בסוף, האמת, קצת נמאס לך, יותר מדי רוחניות, אוויר צח מדי, אתה מוכרח קצת סירחון, גבינת לימבורגר, סרדינים, תחת; שעה אחר-כך, גמרת עם הגבינת-לימבורגר והסרדינים, אתה מטפס על איזה תחת, רוכב ורוכב, אחרי שעה נמאס לך קצת מהתנועה המונוטונית של האגן על התחת, הפה מסריח מהסרדינים והגבינת-לימבורגר, אתה אומר לעצמך, הייתי ברצון מלפף איזה מלה קדושה במנגינה נשגבת ומרביץ איזו תחינה רוחנית ליושב במרומים, וכבר אתה על הברכיים, ממלמל ושר, אין תחת, אין לימבורגר, אין סרדינים, נשמתך מרחפת, אלוהים ואלוהים, אבל כמה אפשר אלוהים ואלוהים, מלים ומנגינות, התייבשת, נשדפת, הבשר רוצה קצת לימבורגר, סרדינים, תחת, וזה הכלל: כשאתה עם אלוהים אתה מת לתחת, וכשאתה בתחת, יש כיסופים לאלוהים. לפעמים ביום יפה, אתה שוכב פרקדן על כר דשא, שאנן, מפהק, נושא עיניך לשחקים, ענן מעליך חולף לאט, משנה צורה, פתאום הוא נראה לך תחת, התחת לא מחזיק הרבה זמן מעמד, נע ונד, משנה צורה, מתנדף, השמים מעליך מתבהרים ופתאום את מי רואות עיניך? – את אלוהים, גם הוא שוכב על הגב, על חתיכת דשא, רק בשמים, ומציץ למטה, אולי גם הוא ראה לפני רגע תחת, אתה מציץ עליו, הוא מציץ עליך, אתה עליו, הוא עליך, שניכם מסמיקים, לשניכם קצת לא נעים, אבל לא עובר רגע ופתאום שוב נכנס ביניכם ענן, שוב נוצר איזה תחת, צמרירי או נוצתי, הוא משקיף עליו מהכיוון ההוא, אתה מהכיוון הנגדי, שניכם שוכבים על הגב, תחת לך, תחת לאלוהים, ושלום ושלווה על העולם.

[הבחור "גומר". הוא מביט באחוריה במיאוס. לעצמו]

בחור מה זה? מה זה השטות הזאת, האידיוטיזם הנפוח הזה? מה זה הפנים האלה, בלי עיניים, בלי הבעה, בלי מצח ותבונה, סתם שתי לחיים נפוחות מחזרת עם פרונקל על כל לחי? הרי זה כמו תחת! ואולי זה התחת עצמו? בחיי – התחת! הרי זה תחת, פשוט תחת!

אם הבחורה תתחתנו!

בחור אבל מה זה פה, יש לה שני חורים בתחת!

אם הבחורה ואתה צולע, אז מה! אז אני מזכירה לך את זה כל רגע?!

בחור [מטלטל את הבחורה. הבחורה מתייפחת]

שניים, מה? ואולי יש עוד חורים שלא דיווחתם עליהם? תגידו מהר!

אם הבחורה אין דבר כזה "חורים מיותרים" אצל בתי! בעל-מום צולע דפקטיבי וסופר אצל אחרים את החורים! מקבל בעד אותו מחיר שני חורים במקום אחד ומדבר! בסך-הכל הרווחת!

בחור התחת זה לא החורים! התחת זה הבשר! החור הוא רק קוֹמפּרוֹמיס לצרכים מעשיים שכולנו יודעים מה הם, טפו!

אם הבחורה שטויות, החור הוא הדובדבן, ואתה קיבלת כאן שני דובדבנים!

בחור איך החור הוא דובדבן? דובדבן הוא משהו, והחור הוא שאין משהו!

אם הבחורה אבל אחרי שאתה מנשק לה את גבעות הבשר של התחת, הלשון לא זוחלת פנימה, לחור?

בחור אנחנו מדברים על החור פלוס השוליים! אין חור בלי שוליים! הלשון לא רוצה וגם לא יכולה ללקק חור בלי שוליים!

בחורה [תוך בכי, לאם]

הוא למד שנתיים פילוסופיה!

אם הבחורה אבל הוא צולע! אני לא רוצה להזכיר את זה כל רגע, אבל הוא צולע! צולע! לא הולך ככה…

[מדגימה]

אלא ככה!

[מדגימה]

הבנתם? – צולע!

צופה סקרן [לאם הבחורה]

סתם סקרנות, היא מחרבנת משני החורים, או שאחד רזרבי?

אם הבחורה זה בכלל לא חור, זו גומה! מה יש לכם אתם כולכם! גומה יש לה, לחמודונת! מה אתם עושים מזה עסק מי יודע מה! גומת חן!

צופה חקרן [לבחור]

נו, אם החור לא פעיל ולא נכנס ממש פנימה, מה איכפת לך!

בחור אני לא יודע מה זה לא פעיל, ואני לא יודע מה זה פנימה! צריך לבדוק לעומק, יסודי! אני לא מתחתן עם התחת הזה לפני שאני הולך איתו לרופא מומחה! אני די הרפתקן, אבל עם אשה צריך להיות זהיר! האמא רוצה להיפטר, זה טבעי, אבל אני לא רוצה לצאת אידיוט, ללכת חמישים שנה…

אם הבחורה ללכת?! – לצלוע!

בחור בסדר, לצלוע! …לצלוע חמישים שנה עם אשה עם שני חורים בתחת, שכולם יצחקו ויצביעו עלי באצבע – "הנה ההוא עם ההיא עם השני-חורים-בתחת!"

אם הבחורה הייתי לוקחת תריסר חורים בתחת ולא צליעה! טפו! בואי, בתי, העיוור-גיבן מחכה לך!

[יוצאת עם הבחורה. ההמון מוחא כף, מתחיל להתפזר. המביט יוצא אף הוא]

רוצח ז הלך הקהל.

[הצופה הצעירה ניגשת אל איש ג מנשקת ברוך בשפתיו]

בובה, הנה, כבר.

[מושך אותה בשערותיה לאחור. לרוצח ח]

גמוֹר!

[רוצח ח תוקע סכין בבטנו של איש ג]

איש ג כמה חיכיתי…

[מת]

תמונה 12

[סימטה. זקנה עוברת, ילדים נטפלים אליה. המביט, דלי שופכין בידו, מציץ מקצה הסמטה]

ילד א הי, סבתא!

זקנה UND FOORFNE KEL MAKES.

ילד א בואי, סבתא! רגע, סבתא!

[הילדים תופסים אותה, משכיבים אותה, מרימים את שמלתה, מפשקים את רגליה, מכניסים בננה לערוותה, ובעוד היא צורחת הם שרים]

ילדים היתה פה זקנה,

הלכה לה כפופה,

הכנסנו בננה

בַּלוּלוּ שלה.

זקנה UND FOORFNE KEL MAKES DEZESHTEIN DEZIL BOCH FARTROONGEN BOONGEN.

ילד ב בּוּנְגֶן, בּוּנְגֶן!

ילדים [תוקעים עוד בננה בערוותה, שרים]

שָׂמחה הזקנה,

הו ילד מתוק,

תכניס לי אותה

יותר עמוק.

זקנה SHIRIZLY FOOLKIZY BONDROGATZIA MARADOVNIK?

[מנסה לקום, הילדים אינם מניחים לה]

HILDEFOONSI CONTROFICHTEN ZDROOM NIKIL BATSI.

ילדים [מכניסים לערוותה קישוא, היא צורחת והם שרים]

הכנסנו בננה,

הכנסנו קישוא,

הו ילד מתוק,

תכניס ת' כל השוּק.

[הילדים תוקעים בערוותה שאר ירקות, היא צורחת]

GOOPTI HOHOL GOOPTI.

[תופסת ברגלו של אחד הילדים]

GOOPTI.

ילדים [ממשיכים לתקוע ירקות ופירות בערוותה, שרים]

נכנס כל השוק,

נשאר רווח פיצפון,

תחבנו לה פנימה

עוד מלפפון.

[הזקנה מתה, הילדים יוצאים, המביט מריק את דלי השופכין שלו ומסתלק]

תמונה 13

[שני רוצחים חמושים גוררים בעל, אשה, ילדה. האשה נושאת תינוק בזרועותיה]

רוצח ט פה תבואו, פה תעמדו. פה.

אשה מה אתם רוצים?

רוצח ט פה תעמדו, תשתקו. פה.

[שני הרוצחים מתלחשים]

אשה תנו לנו ללכת, אנחנו שכנים,

לא עשינו כלום, יצאנו מהכפר,

חשבנו לרדת לנהר לטבול.

רוצח ט לא טוב לטבול בנהר. טובעים.

אשה תן לנו לחזור הביתה. לא אכלנו ארוחת ערב.

אני מוכרחה להשכיב את התינוק שלי.

רוצח ט לתינוק נוח. לתינוק זרועות חזקות שסוחבות אותו.

מה זה חזקות, זרועות כמו שצריך. זרועות דשנות.

רוצח י זרועות של זונה יש לך, שכנה.

סלח לי, שכן, על החוצפה,

אבל לאשה שלך יש כאלה זרועות,

ממש זונה. לא? לא?

בעל כן.

רוצח י מה, ממש זונה?

[פאוזה]

רוצח ט בוא, חבר, עזור לנו קצת.

אשה אתם רוצים קצת עזרה,

למה לא אמרתם מייד?

שכנים תמיד מוכנים לעזור לשכנים.

רוצח ט כן, קצת עזרה. הנה אֵת חפירה.

[מושיט לבעל]

עזור לנו. חפור פה. לא, פה.

אשה מה זה, בור לאגירת תפוחי-אדמה?

גם אנחנו חפרנו בורות.

אתם יכולים להשתמש בשלנו.

אתם יכולים לקחת

את כל יבול תפוחי-האדמה שלנו.

בואו, ניתן לכם הכל.

רוצח ט בוא פה. כאן. חפור.

בעל סלח לי, אדון שכן…

למה לחפור בור, אדון שכן…

לא צריך, אדון שכן…

[רוצח ט מכה בפניו]

אל תרביץ, אל תרביץ, אדון שכן…

רוצח ט כי למה אתם חזירים כאלה?!

ואצלכם מסריח, ומאמינים, השד יודע,

ובסתר נעשים אצלכם מעשים!…

אשה אני אשה… אתה גבר עם סכין… איך תוכל…

שכנים… גרים ממול כל-כך הרבה שנים…

קח את הכל, אם תרצה… רק תן לנו ללכת…

קח… כל חפצי הערך… הבית כולו…

רוצח ט ומה "הבית כולו, הבית כולו"!

הרי הבית כבר מזמן שלי!

בזמן סב-סבנו היה שלנו, ואתם גזלתם!

בעורמה עשיתם, תעלולים, ואנחנו תמימים,

ולקחתם מאיתנו, האדמות הכי טובות, הכסף!

והבית כבר מזמן שלי, האדמה כולה שלי,

נישן במיטות שלכם, ושם ננחר בשלווה כמוכם,

רק השמות יתחלפו והאמונה תתחלף,

אבל המיטה תישאר אותה מיטה שלי! שלי!

עכשיו חפור!

[הבעל חופר. ממרחק נכנס המביט, דלי שופכין בידו, צופה במתרחש]

אשה אבל למה הבור? או שאתם רוצים

להחביא פה איזה שלל שאיש לא יֵדע?

גם בזה אנחנו יכולים לעזור.

לא נספר לאיש. נעצום עיניים.

גם לנו יש קצת תכשיטים בבית,

אם תחזרו איתנו, ניתן לכם.

רוצח ט טְר-טְר-טְר-טְר! נו, די. חפור.

[הבעל ממשיך לחפור]

בעל עד לאיזה עומק חשבתם?

רוצח ט נגיד לך.

[הבעל חופר. פאוזה. התינוק מתחיל לבכות. האשה מנסה להרגיע אותו, ללא הועיל]

אשה התינוק שלי צריך לינוק.

בטובכם, תנו לי לגשת הצידה, להניק.

רוצח י למה הצידה? זרועות יש לך של זונה.

הניקי פה.

[פאוזה. התינוק ממשיך לבכות. האם חולצת לו שד, מנסה להסתירו מעיני הרוצחים כמיטב יכולתה]

גם החזה שם, מה זה, לבן וגם מוצק,

יש מה, טוֹנה, אני אומר. משהו כבד ביותר,

תינוק מאושר, מה איכפת לו, כאן אנשים עובדים,

יורקים דם, מחרבנים קוביות, כל החיים בזבל,

מה איכפת לתינוק, התינוק מחרבן וזולל.

אשה בטובכם, מי לא היה תינוק.

רוצח ט אני הייתי תינוק-בן-אדם, גם

החבר שלי היה תינוק-בן-אדם.

זה פה, איזה מין תינוק זה? שֵד.

מה יעשה לנו כשיגדל? יהרוג.

אשה למה יהרוג? זה תינוק טוב.

אנחנו נותנים חינוך של שלום ואהבה.

רוצח י התינוק הזה מצפצף עלי. אם אחלה בסרטן

הוא יבכה? הוא לא יבכה. הוא רוצה

אוכל וחירבון. ואני אמות בייסורים.

וגם השדיים האלה של הזונה ימשיכו להתנדנד שם,

ומי יחפון אותם ביד שלו, לא אנחנו. בעלך.

אתה לא חופר בכלל, מתמזמז כמו התינוק שלך.

[הבעל חופר ביתר-שׂאת. פאוזה. עומד בבור עד כתפיו. האשה מתחילה לבכות]

אשה למה אתם רוצים את הבור הזה?

[פאוזה]

למה אתם רוצים את הבור הזה?

רוצח ט [לבעל]

די לחפור. די, הגיע זמן לנוח.

[הבעל מתכונן לצאת מן הבור]

לאן זה?

בעל החוצה. אמרתם שגמרתי לחפור.

[פאוזה]

אמרתם שגמרתי לחפור.

אשה אמרתם שגמר לחפור.

ילדה אמרתם שאבא גמר לחפור.

אשה [בוכה חרש]

קח אותי במקומו ותיהנה עלי קצת, כבוד השכן…

הנה אני… אמרת שהזרועות, והשדיים…

הנה, אתן את התינוק לילדה שלי… רוצה?

[רוצח ט מוציא סכין. הבעל מביט רגע למרומים, פושט את ידיו לצדדים ומניח אותם על שפת הבור. האשה צורחת]

לא!!!

[רוצח ט שוחט את הבעל. הוא מת. האשה צווחת. רוצח י מתנפל עליה, סותם את פיה בידו]

די, די, אני שותקת, די!

רק שים לב לתינוק! יש כאן תינוק!

רוצח ט [לילדה]

כסי אותו.

[הילדה נוטלת את את החפירה ומכסה את גופת אביה. פאוזה. רוצח י מביט בה. לפתע תופס בשמלתה]

ילדה לא, אדון!

אשה לא כבוד השכן, היא ילדה!

היא רק בת שתים-עשרה!

ילדה [רועדת מפחד]

אדוני, אדוני, אני אתן לך את עצמי,

אם רק תרחם עלינו. תראה.

[מתירה את קישורי שמלתה תוך בכי]

תוכל אם תרצה לֶאֱ… אם רק תרצה,

תראה, הרבה גברים כבר הסתכלו עלי בכפר.

[רוצח י קורע ממנה את שמלתה, אונס אותה. היא גונחת ובוכה בחשאי, מתאפקת. הרוצח מסיים]

אשה עכשיו תן לה ללכת, אדוני!

רוצח י לאן היא תלך עם העיניים שלה?

מה זה פה אתם חושבים?

גומרים, הולכים?!

[מרים אבן גדולה, מרוצץ את ראש הילדה. האשה זועקת זעקות טירוף חסרות פשר. התינוק צווח. רוצח י מושך מידיה את התינוק]

אשה לא את התינוק! לא את התינוק!

רק לא את התינוק!

הוא רק תינוק! ראה אותו!

בן חצי שנה! ראה אותו!

לא את התינוק! רק לא את התינוק!

אם את התינוק, אז מה נולדנו,

ומה היה הכל?! לא את התינוק!!

[רוצח י רומס את התינוק. התינוק מת]

הרוג אותי! הרוג אותי! הרוג אותי!

[רוצח ט תופס את האם ומצמיד סכין לצווארה. קול הפעמונים נדם, נשמע רק הד הצלצול האחרון. המביט זועק ממרחק]

מביט הצלצול האחרון! הצלצול האחרון!

אסור לכם לשחוט יותר!

רוצח ט עוד שומעים! עוד מותר!

מביט זה רק ההד! אסור לכם!

רוצח ט בהד מותר!

מביט בהד אסור! ההד הוא לא צלצול!

הצלצול האחרון נגמר! אסור לכם!

[רוצח ט מהסס רגע, אחר מניח לאשה]

אשה הרוג אותי! הרוג אותי! הרוג אותי!…

[הרוצחים יוצאים. המביט מריק את דלי השופכין שלו ויוצא]

תמונה 14

[מול שער ארמון העילאית. משרתי הארמון, ביניהם המביט האוחז דלי שופכין, עומדים דחוקים ללא מלה. מתוך הארמון נכנסים העילאית ושני גדולי עולם ומשמר]

גדול עולם ב נשלמה המלאכה.

עילאית כמה נשחטו?

גדול עולם ב פה בעיר שישים אלף.

בעיירות ובכפרים… פּוּוּוּ!

גדול עולם א [מתלונן]

אבל הפעמונים!… המוֹנוֹטוֹניוּת!…

עילאית אתה בדקויות.

גדול עולם א אני קצת במוזיקה, קצת בספר,

קצת מבין ביינות ובשפות. גיוון!

אחד בהמון ה ואותנו פיטרו.

רב-משרתים הנשף נגמר.

גדול עולם ב [משליך להם מטבעות]

תודות יגיעו. יגיעו תודות לכולכם.

[מתוך ההמון מבקיעה דרך האשה, היא משוגעת, התינוק המרוטש בזרועותיה]

אשה חכו, אנשים כבודים, אני רוצה

להראות לכם את האמת.

היא כאן, בזרועותי.

רואים? לא? הנה,

אראה לכם יותר טוב.

באור מלא. שלא תאמרו

שראיתם למחצה או במטושטש.

לא, אל תברחו! לא אוהבים אותה,

את האמת? אבל מה נעשה,

היא כאן, מול עיניכם, הביטו בה,

ראו ממה היא עשויה.

וכמה היא פשוטה.

איש לא יזיז אותה,

אלוהים לא ישַנה אותה.

תינוק מת הוא תינוק מת.

מי עוד ראה כזאת אמת?

גדול עולם ב [מרכין ראש]

מה את רוצה, חמודה? מצטער.

רוצה לעמוד להראות לנו כאן תינוק מרוטש?

בבקשה, עִמדי, הראי לנו תינוק מרוטש.

רבותי, היא רוצה להראות לנו תינוק מרוטש.

עילאית סלקו אותה!

גדול עולם א הריח לא ממש מושך.

[השומרים מסלקים את האשה]

גדול עולם ב כמו שאמרתי: תודות יגיעו!

[ההמון מתפזר, נותר על עומדו המביט. הוא מתקרב לשער, מתקרב לשני גדולי עולם, מסמיך את פניו לפניהם בעוד הם מגחכים]

מביט ראו, אין לכם שיניים,

ועיניכם מטפטפות.

גדול עולם א [מסב אליו את פניו, מגחך]

כאלה אנחנו, זולגים.

גדול עולם ב צער העולם!

מביט ומסריחים.

גדול עולם א כהוגן.

עילאית [לגדולי עולם]

ועכשיו נעלה על המרכבה וניסע.

[צוחקת, למביט]

ודע לך: עיקר המטרה בנסיעה במרכבה

הוא הנסיעה במרכבה.

[יוצאת עם שני גדולי עולם]

תמונה 15

[שם. המביט. רב-המשרתים ניגש אליו]

רב-משרתים הנח את דלי השופכין והסתלק!

מביט לאן אלך?

רב-משרתים מה איכפת! נשכרת ללילה,

וכבר מעמיס את עצמך לנצח!

מביט והרי רצתי עם הדלי בחריצות,

עשיתי מה שציוו עלי.

רב-משרתים לא בבת-אחת, לאט לאט,

כמו אוויר יוצא מסדק,

או כמו פרי מבשיל על עץ,

בתהליך כמעט בלתי מוחש –

נמאסת.

מביט עיניה גדולות וכחולות-אפורות,

דוק של דמעות מכסה אותן,

כאילו היו מצועפות רחמים…

אבל איזה רחמים כאן…

רב-משרתים [מושך כתפיו באנחה קלה]

מה שאהבנו – מביך אותנו;

מה שהפעים אותנו, ריגש אותנו –

מעורר בנו לפתע זרות ותימהון קל;

משאיר אותנו אדישים לשאלה

אם יתקיים או ייעלם.

[מפזם]

אם תחלה – מי ייקח ללב;

אם תמות – מי יתעצב…

מביט הסוף.

[מניח את דלי השופכין ויוצא]

תמונה 16

[חצר מאחורי בית העילאית. בור שופכין פתוח. המביט גוחן אל המים המרופשים. נכנס המשרת הזקן עם דלי שופכין]

מביט גם אתה?

משרת זקן אני הקבוע. מאגף חדרי המשכב.

מביט אני הזמני. ללילה שהיה.

משרת זקן אתה נראה שקוע בבעיה שאין לה חקר.

מביט אני מעביר לעיני רוחי שוב ושוב

תמונות מכאיבות החוזרות על עצמן.

פה קיוויתי.

משרת זקן [מגחך]

הגעת למקום הנכון.

זה בור השופכין האישי של העילאית.

[מרוקן את הדלי לבור]

מה אתה ממלמל שם אל הטינופת?

מביט כשאני מביט מקרוב במים המזוהמים,

אני רואה פנים של ילד,

ואני אומר לו: ילד, ילד,

אתה הוא תקוותו של העולם.

אבל עד מתי אתה תִקווה?

מאיזה רגע הויתור והייאוש?

תמונה 17

[דרך מתפתלת בין שדות. ליל כוכבים קר. המביט הולך, נתקל בשרידי הגופה החרוכה של איש ב. הוא פונה הצידה, נתקל בגופת הבוהה המוטל מת על הארץ]

מביט אתה הבוהה.

בוהה כבר לא. עכשיו אני

זה שנבהה. אתה הבוהה.

מביט אבל מה זה היה?

[פאוזה]

מה זה היה?

בוהה אלה שאלות

שכבר לא נשאלות.

[פאוזה]

שאלמד אותך להיות נבהה?

הנה המלאכה – היא פשוטה.

העין פקוחה, ולפתע היא

לא רואה, ולא בוהה,

אבל היא שם, בעולם,

מתגוללת, מלוכלכת

בחול, מישהו עובר,

מפעיל את עיניו שלו

לראות את שלך.

הוא פוער את פיו בתדהמה,

הוא מביט בכל כוחו,

הוא עוד עושה מאמץ –

אתה כבר נח.

מביט אני עוד עושה מאמץ.

[יוצא]

תמונה 18

[שם. טל מתחיל לרדת. השמים בהירים, זרועים המון כוכבים נוצצים. המביט פונה ללכת. שני צללים, רוצח ג ורוצח ד, מגיחים לעומתו ממרחק, מתקרבים אליו]

רוצח ג הנה אנחנו מתקרבים אליך,

עוד אינך מזהה אותנו.

אתה מביט סתם, על פניך

הבעת פנים של איש מביט.

[מתקרבים אליו עוד יותר]

רק כשאנחנו מתקרבים אליך,

ואתה מכיר אותנו,

עולה על פניך חיוך מהוסס

של מי שרוצה להאמין

שכאן תהיה פגישה נלבבת.

[שני הרוצחים מתייצבים מולו]

עכשיו אנחנו כבר ממש מולך,

רְאֵה את החיוך, ראה איך

אינך מתכונן כלל ליריקה בפניך…

[רוצח ד יורק בפני המביט]

החיוך עוד רוצה להישאר, החיוך

בכלל לא ממהר להיעלם,

קודם הידיעה, הידיעה המחלחלת

שכאן יורקים בפנים, רק אחר-כך

נמחק בעקבותיה החיוך, לא,

לא נמחק בכלל, יש לו חיים משלו,

הוא מתעקש להיות נטוע, כאילו

תפסו את זוויות הפה בסיכות,

אולי מרוב ההפתעה נשכח לו החיוך,

שריד לציפייה גדולה לאושר…

[רוצח ד מרים פטיש]

אושר, מה? אבל בינתיים

לקבל איזו חבטה בראש בפטיש

כדי שתנוח עליך הארה מלמעלה

או לעשות קצת סדר במחשבה –

אי, זה יהיה מצחיק נורא!…

בטח ראית פעם בקרקס…

[רוצח ד הולם בפטיש בראש המביט. הפטיש מתגלה כפטיש-צעצוע רך]

ואז המהלומה, אחת, והחיוך עוד שם,

אם כי בעיניים ארשת דאגה גדולה…

אבל מה יש לדאוג… ליצן ממש…

[רוצח ד הולם שוב בפטיש בראשו]

ועוד אחת, היישר על הקודקוד,

ואיזה חיוך מתוק הולך ומתפשט…

אתה מוכן לעוד מכה?…

[רוצח ד לוקח דלי ושופך על ראשו וגופו של המביט. הנוזל מתגלה כמי שופכין. המביט מגחך בהקלה]

אוי, הפתעה, זו לא מכה בכלל! מצחיק!

תמיד ראינו בקרקס איך שופכים על הליצן…

אבל מה זה הנוזל הזה?… קצת חרא!…

[המביט מגחך בהקלה]

דבר כזה ראינו פעם בקרקס בילדותנו! –

הוי, ילדות! – וכמה זה מתוק הכל,

אתה צוחק וגם אנחנו, הצחוק גובר,

בסוף נפסק, כי כמה אפשר, נעים לחיות,

והנה על הפנים נמוג לו החיוך,

כל השרירים רפים, לא תוכל

לקרוא לזה אפילו הבעה,

הכל פשוט, סתם פני ילד תם…

[המביט מתחיל להתרחק, רועד ומטונף במי שופכין. רוצח ג קורא אחריו]

"קרקס! קרקס!" – מי לא היה רוצה לעבור

את החיים האלה ולומר: "קרקס!"

[המביט ממשיך ללכת, הרוצחים מנופפים לו בידיהם לשלום]

הוי יפי הטבע, מנגינה קוסמית,

הגבול האלוהי בין הפשטות לשטות!

[המביט נבלע במרחק]

[סוף]

×