בורלסקה בשמונה תמונות

הדמויות

לָצֶ'ק בּוֹבִּיצֶ'ק, רווק כבן ארבעים

אַלְטֶה בּוֹבִּיצֶ'ק, אמו הישישה

שְׁרַצְיָה, דודתו של לצ'ק, כבת חמישים

רָשֶׁס, בעלה

וֶלְוֶצְיָה, בתם הכלה

צִיצְקֵיבָא, מחותנת לשרציה, כבת חמישים

בַּרַגוּנְצֶלֶא, בעלה

פּוֹפּוֹצֶ'נְקו, בנם החתן

פרופסור קִיפֶּרנָאי, רווק בגיל העמידה

רוֹזְנְצְוַיג, מתעמל קשיש על שפת הים

לִיכטנשטֵין, מתעמל קשיש על שפת הים

אַנְגֶ'ל סָמוּאלוֹב, מלאך-המוות

שַחְמנְדרינָא, נזיר בודהיסטי, בן בלי-גיל

פְּשוֹשִיּצְיָה, בחורה יפה וצחקנית

אורחים בחתונה, מלצרים, קברן

 

 

תמונה 1
מות האם

לילה. דירת בוביצ'ק. אלטה על ערש דווי. לצ'ק למראשותיה.

 

אלטה אני הולכת למות. חורף. מי יבוא להלוויה שלי?

לצ'ק יבואו, אמא.

אלטה מי? מי מלווה נשים זקנות ובודדות בחורף אל הקבר?

לצ'ק אני, אמא.

אלטה מי עוד?

לצ'ק הדודה שרציה, והדוד רשס ובתם ולווציה.

אלטה מחר הרי החתונה של ולווציה. הנה, גם חתונה הפסדתי. [פאוזה] אם תהיה לי הלוויה מחר, הם יבואו?

לצ'ק כמובן שהם יבואו.

אלטה וידחו את החתונה שחיכו לה כל החיים?

לצ'ק החתונה תידחה, אמא.

אלטה והכל למעני?

לצ'ק את יקרה להם.

אלטה מה אומרים ברדיו על מזג-האוויר מחר?

לצ'ק גשום.

אלטה גשום. בדיוק אצלי. הם לא יעזבו חתונה חמה עם בשר וקוניאק בשביל הלוויית-זקנה קטנה בגשם.

לצ'ק יעזבו, אמא. יעזבו ויבואו עם מטריות שחורות.

אלטה [שוקעת במיטה] הכל שטויות.

לצ'ק כן, אמא.

אלטה יבואו, לא יבואו – מה זה חשוב.

לצ'ק כן, אמא.

אלטה [בהתעוררות פתע] אבל אמרת שיבואו!

לצ'ק יבואו, אמא, יבואו. כולם יבואו.

אלטה [פורצת בבכי חרישי] כי מישהו מוכרח להיות שם…

לצ'ק [אף הוא על סף הדמעות] יהיו, אמא, יהיו.

אלטה מפני שאני בכל-זאת הייתי כאן, על האדמה. הייתי, לא? תפסתי איזה מקום, תפסתי, נשמתי אוויר, דיברתי קצת, הכנתי אוכל, הייתי. בכל-זאת קוברים כאן מישהו.

לצ'ק כן, אמא. את תפסת מקום, את היית. כולנו נהיה בהלוויה.

אלטה [מפסיקה לבכות. בבוז] כולנו! אפשר לחשוב! שלושה אנשים – כולנו!

לצ'ק ארבעה.

אלטה אני רואה רק שלושה.

לצ'ק הדודה שרציה, הדוד רשס וולווציה – שלושה. יחד אתי – ארבעה.

אלטה יחד אתך, מה?! יחד אתו! גם כן בן-אדם בשביל להחשיב בהלוויות!

[מלאך-המוות סמואלוב מופיע ברקע. אלטה נאנחת אנחה עמוקה ומתה]

לצ'ק אמא? [פאוזה] אמא? [פאוזה. רואה שהיא מתה, מכסה את פניה בשמיכה] כולנו נהיה שם, אמא. הדודה שרציה, והדוד רשס וולווציה. ואני. ואולי, מי יודע, אולי תבוא גם משפחת החתן. ואנחנו נעמוד שם, סביב הקבר שלך, חבורה שלמה של בני-אדם, חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, אחת מהן אפילו צעירה מאוד ויפה מאוד, ואנחנו נחשוב עליך, ונזכיר אותך ונדבר עליך בלחש מתוך הרגשה של מחסור ועצב. [בוכה] מפני שאת באמת היית בעולם, אמא, כולנו עדים, ומותך, אמא, הוא מותו של מישהו שבהחלט היה כאן, ועכשיו הוא בהחלט איננו.

 

תמונה 2
ההתדפקות על הדלת

לילה. דלת הכניסה לדירת הדודה שרציה. חדר הכניסה בדירה מזה, וחדר המדרגות מזה. לצ'ק עומד בחדר המדרגות ומתדפק על הדלת. נקישות. פאוזה. עוד נקישות. פאוזה. ועוד נקישות. מדי פעם הוא מקרב ראשו לדלת, מנסה לשמוע קולות בפנים. הוא אינו שומע כלום וממשיך לדפוק. הדוד רשס נכנס מבפנים בפיז'מה, הולך כמו סהרורי לכיוון הדלת. הדודה שרציה בכותונת-לילה נכנסת אחריו. שיחתם, כמו כל השיחות אחר-כך בתוך הדירה, מתנהלת בלחש, כשהנקישות בדלת של לצ'ק הסבלני מתערבבות בתוכה אף הן.

 

שרציה לאן אתה חושב שאתה הולך?!

רשס לפתוח. דופקים.

שרציה ששש! אתה ביררת מי דופק?!

רשס איך אני יכול לדעת מי דופק בלי לפתוח?

שרציה ואתה כבר רץ לפתוח דלתות בלילה להשד יודע מי!

רשס [חושב רגע] אני יכול לשאול מבפנים מי זה.

[מתכוון לגשת לדלת. שרציה אוחזת בזרועו ומחזירה אותו]

שרציה ובשביל מה לך לשאול מי זה?! אני פה בפנים?

רשס את בפנים.

שרציה אתה בפנים?

רשס אה? כן, אני בפנים.

שרציה ולווציה בפנים?

רשס בפנים.

שרציה ארוסה פופוצ'נקו בפנים?

רשס בפנים.

שרציה אמו ציצקיבא בפנים?

רשס בפנים.

שרציה אביו ברגונצלא בפנים?

רשס בפנים.

שרציה כולם ישנים?

רשס ישנים.

שרציה עוד מישהו צריך להיות בפנים?

רשס אף אחד.

שרציה אז בשביל מה לך לשאול מי זה?! מה איכפת לך מי זה?! מה איכפת לך כל יתר האנושות?! או אולי אתה מחכה למישהו?

רשס לא.

שרציה ואולי אנחנו רוצים לראות מישהו?

רשס לא.

שרציה אם ככה, מה אנחנו רוצים?

רשס לישון.

שרציה ומה עוד אנחנו רוצים?

רשס לחתן מחר את ולווציה'לה בתנו.

שרציה באיזה ראש?

רשס בראש שקט.

שרציה ולמה נולדים?

רשס לקנות דירה.

שרציה ולמה דירה?

רשס בשביל קיר.

שרציה ולמה קיר?

רשס בשביל דלת.

שרציה ודלת למה?

רשס בשביל מנעול.

שרציה ולמה מנעול?

רשס לא לפתוח.

שרציה אז למה נולדים?

רשס לא לפתוח.

שרציה בדיוק! אז אני לא מחפשת צרות ואני לא פותחת דלתות!,א נ י רוצה לחתן מחר את ולווציה'לה בתי, זה הכל, ארבע מאות אורחים ושמונה מאות עופות כבר מחכים למחר, אני לא הולכת לסכן לי את החופה שעלתה לי בחיים שלמים ובכל החסכונות עם מי יודע מה שעלול לארוב לי שם מעבר לדלת! לא רוצה לראות אף אדם ולא רוצה לשמוע על שום דבר שלא נוגע לחתונה! מעכשיו ועד לגמר החתונה, שייהרס מצידי כדור-הארץ – אני את החופה הזאת מחר מעמידה! לישון!

[שניהם מפנים את גבם לדלת ומתחילים לפסוע בחזרה, אך נקישה רמה יותר מן הקודמות עוצרת אותם]

הוא יעיר לנו פה את כולם!

[פאוזה. שוב שקט. הם שוב מתחילים ללכת. נקישה נוספת, והם נעצרים. ובהארת פתע]

לצ'ק בוביצ'ק!

רשס בוביצ'ק?! בשתיים בלילה?! אבל הוא בחור הגון!

שרציה הוא, הוא! דופק ודופק ודופק ודופק, דופק בנימוס אבל לא יזוז – זה רק הוא!

[רשס מתחיל ללכת כמובן-מאליו לעבר הדלת. שרציה תופשת בזרועו]

לאן?!

רשס לפתוח. זהו לצ'ק בוביצ'ק, בן-דודתך.

שרציה אתה קבעת אתו פגישה?

רשס לא.

שרציה נחוץ לך מאוד לראות אותו?

רשס לא.

שרציה אלא נחוץ לך מה?

רשס לישון.

שרציה ומה עוד נחוץ?

רשס לחתן מחר את ולווציה'לה בתנו.

שרציה ואמא שלו, אלטה בוביצ'ק, בת כמה?

רשס כמעט שמונים.

שרציה והבריאות שלה?

רשס לא כל-כך.

שרציה ואם הבן שלה, לצ'ק, בא פתאום בשתיים בלילה, מה אתה מבין?

רשס מה אני מבין?

שרציה מה שאני מבינה?

רשס מה את מבינה?

שרציה שאם הוא בא פתאום בשתיים בלילה – אוי, אם הוא בא פתאום בשתיים בלילה! – זה אומר ש…?

רשס ש…?

שרציה [נדה בראשה] שֶ, שֶ! [מתחילה לבכות חרש]

רשס למה את בוכה? [פאוזה] אם תסבירי לי, אולי גם אני אבכה.

שרציה [ממשיכה להתייפח ולנוד בראשה] כן-כן! יַא-יַא!

רשס [מבולבל] שֶ, שֶ כן-כן, יַא-יַא, צְווי-צְווי, זוּם-זוּם, פִּיש-פִּיש, מדברים איתי בתאומים סיניים!

שרציה מתה! מתה לה אלטה בוביצ'ק הזקנה! הפסידה את החתונה של ולווציה'לה!

רשס [נדהם] הפסידה?! את החתונה של ולווציה?! של ולווציה?! הפסידה?!

שרציה אלא מה! אם היא מתה, היא הפסידה! איך היא תבוא לחתונה?! היא תהיה הרי קבורה עמוק באדמה!

רשס כן, ואפילו אם היא תבוא, איך היא תאכל? [צוחק פתאום צחוק קצר] אני לא הייתי מת יומיים לפני החתונה של ולווציה! שיגעון! למות יומיים לפני החתונה של ולווציה! אח! מילא, למות! אבל יומיים לפני החתונה של ולווציה?!

[נקישות נוספות בדלת. רשס, כמובן-מאליו, מתכוון לגשת לדלת]

שרציה לאן?

רשס לפתוח לו. זהו לצ'ק בוביצ'ק, אמא שלו מתה והוא בא לספר לנו.

שרציה כן?

רשס כן. לא?

שרציה ואם אנחנו פותחים לו את הדלת, מה קורה?

רשס הוא נכנס.

שרציה ואז?

רשס הוא מספר לנו.

שרציה ואז?

רשס אנחנו בוכים אתו קצת, אולי.

שרציה ואדם שמת – עושים לו מה? [פאוזה] איזו חגיגה עושים לאדם שמת?

רשס הלוויה.

שרציה שתתקיים מתי?

רשס מחר.

שרציה ומה יש לנו מחר?

רשס חתונת ולווציה'לה.

שרציה הלוויה וחתונה – מה קודם?

רשס למה את מתכוונת?

שרציה צריכים לדחות, לדחות! אתה פותח לו עכשיו את הדלת – וחתונת ולווציה'לה נדחית!

רשס לדחות את החתונה של ולווציה?! איך יכול להיות דבר כזה?! הרי לחתונה של ולווציה יש תאריך!

שרציה אנחנו פותחים את הדלת – אנחנו בהלוויה של אלטה בוביצ'ק!

אנחנו בהלוויה של אלטה בוביצ'ק – אין חתונת ולווציה'לה! אין! ארבע מאות אורחים, שמונה מאות עופות – לזבל! [מתייפחת]

רשס [המום] אני עוד לא שמעתי על דבר כזה, לדחות את החתונה של ולווציה! הרי לחתונה של ולווציה יש בפירוש תאריך! תאריך יש! תאריך! כבר שמעתי על הרבה דברים מוזרים בחיים שלי, אבל שאפשר לדחות את החתונה של ולווציה, על זה לא שמעתי! [מצטמרר באימה] לדחות את החתונה של ולווציה! באמת! ולווציה! לדחות! את החתונה של ולווציה! [ככל שהוא מדבר, מדהים אותו הרעיון יותר ויותר] בחיי! לדחות! ואת מה? – את החתונה של ולווציה! של ולווציה! של ולווציה! בחיי! את החתונה של ולווציה! ולווציה!

שרציה ששש!

רשס של ולווציה! של ולווציה! [משתתק]

שרציה [תוך בכי] אני חיבבתי את הזקנה, באמת שחיבבתי! אני הראשונה שהייתי מגיעה להלוויה! סוף-סוף דודה! אבל היא מתה לי לא בזמן! היא הרי ידעה שכל חיי אני מחכה לחתונת ולווציה, חתונת ולווציה היא חלק ממני, מהבשר שלי, קחו ממני את חתונת ולווציה'לה, ומה נשאר?

[סידרת נקישות מתמשכת בדלת. שרציה מתכווצת כמנסה להימלט. תוך בכי לוחשת לעצמה]

רחמנות, בוביצ'ק, רחמנות! תבין אותי! אני מבינה אותך, והכל, אבל תבין גם אותי! אני לא יכולה לפתוח לך, פשוט לא יכולה! רחמנות, בוביצ'ק! קצת אנושיות, בוביצ'ק! אין לך לב, בוביצ'ק?! אמא שלך בעצמה לא היתה מנדנדת ככה עם ההלוויה שלה, רוצח!!

[רשס מתכוון ללכת לדלת]

לאן?

רשס לשבור לו את הידיים.

[שרציה תופשת בזרועו ועוצרת אותו]

שרציה תעמוד בשקט! [משלבת זרועה בזרועו ונשענת עליו בוכיה] כשאלוהים כבר רוצה להעניק למישהו חתונה, נופלת לו מהשרוול גם הלוויה.

[הנקישות אינן פוסקות]

צריך לגשת ולהגיד לכולם שלא יקומו ושלא ידליקו אור.

[נכנסים ציצקיבא וברגובצלא בפיז'מות]

ציצקיבא מה קרה, מחותנים?

שרציה ששש! .

ציצקיבא ששש?! ערב חתונת פופוצ'נקו בני, ששש?! אצלנו לא דופקים ככה, חולירע, בלילה על דלתות!

שרציה בטח שיכור.

רשס שיכור משוגע.

שרציה לכו לישון, מחותנים, הוא תיכף ילך מעצמו.

[ציצקיבא וברגונצלא ממשיכים לעמוד]

ציצקיבא אצלנו לא תמצאו שיכורים משוגעים.

לצ'ק [נדמה לו ששמע רחש כפנים] דודה שרציה?

ציצקיבא [מביטה בשרציה, בחשד] דודה?

שרציה [מנסה לצחוק] הוא קורא לי "דודה", השיכור.

ציצקיבא אתם מכירים אותו?

רשס לא!

לצ'ק דוד רשס?

רשס [נבוך] בקושי.

שרציה איזה מכיר רחוק.

רשס רחוק רחוק. סיביר.

שרציה צץ לו פתאום. יצור משונה.

רשס חתול.

לצ'ק דודה שרציה, דוד רשס, פתחו לי, יש לי בשורה רעה לבשר לכם!

שרציה מכירים אותו, גוזמאי.

רשס גוזמאי וסיטונאי.

ציצקיבא אצלנו לא ממאו…

לצ'ק אמא מתה!

[שרציה אינה יכולה עוד להעמיד פנים, ומתחילה להתייפח חרש, נשברת]

שרציה מה אני אגיד לך, מחותנת, תשפטי את בעצמך: הדודה מתה, והבן בא באמצע הלילה לבשר את הבשורה! איך אני יכולה לפתוח לו ולקבל את הידיעה?! אם מחר הלוויה, מוכרחים לדחות את החתונה, חתונת ולווציה'לה…

ציצקיבא ופופוצ'נקו.

שרציה …אחרת איזה פרצוף אנושי יש לנו?! ככה, חשבתי, אני לא פותחת, אני לא יודעת מכלום, מחתנים את ולווציה'לה…

ציצקיבא ופופוצ'נקו.

שרציה …ומחר בחצות, אחרי הנשף, אני פתוחה לקבל את הבשורה, המוות הרי לא בורח! עכשיו תגידי את בעצמך, מחותנת, מה היית עושה במקומי, לא ככה?! את לא מצדיקה את המדיניות שלי? [נופלת לזרועות ציצקיבא וממשיכה לבכות]

ציצקיבא השד יודע מה זה אצלכם, מיני אנשים מוזרים ולא מעניינים. מדאיגה אותי מאוד המשפחה שלכם.

שרציה והמדיניות, אני שאלתי על המדיניות!

ציצקיבא המדיניות, אני יודעת? מדיניות!

ברגונצלא ואני גם כן חלמתי עכשיו חלום מדיני. חלמתי שאני יושב בבית-כיסא בבוקר, ובדיוק נשיא ארצות-הברית בא אלי ודופק על הדלת. אני לא יודע שזה נשיא ארצות-הברית, אני צועק: "מה זה, ציצקיבא, שכחת לקחת מפתח?!" וככה, עם מכנסיים למטה אני רץ לדלת לפתוח ולתת מנה, ופתאום – נשיא ארצות-הברית עם כל הפמליה, ואני בלי מכנסיים, ועוד קראתי לו ציצקיבא! ואז אני מתעורר, וכבר נעשה לי קל בלב, רק חלום חלמתי, והנה בכל-זאת דפיקות בדלת, ופתאום גם מוות, הלוויה. זאת אומרת, גם לא בחלום, גם בחיים גרוע.

ציצקיבא ככה זה אצלנו, נשיא ארצות-הברית, לא פחות, ולא בשורות מוות בשתיים בלילה.

[שוב סידרה ארוכה של נקישות. שרציה מתכווצת בזרועות ציצקיבא]

שרציה הוא יעיר לנו אח הילדים! צריך לגשת אליהם ולהזהיר! [נכנם פופוצ'נקו בפיז'מה]

פופוצ'נקו התעוררתי.

שרציה ששש!

ציצקיבא לך לישון, פופוצ'נקו! אתה צריך מחר את כל הכוחות לעבור חתונה.

שרציה לך, לך תחלום, חתן.

פופוצ'נקו אני לא חולם.

ציצקיבא הוא לא חולם, הוא כמוני, הוא ריאלי.

רשס הוא גם לא שואל מה הדפיקות. [לפופוצ'נקו] לא מעניין אותך מה הדפיקות?

[פופוצ'נקו מביט בו בתימהון]

ציצקיבא למה שיעניין אותו? הוא בחור מחונך, הוא לא סקרן. לא מעניין אותו שום דבר. לך לישון, פופוצ'נקו.

[נכנסת ולווציה בבתונת-לילה]

ולווציה אבא מת?!

שרציה ששש!

רשס למה מת? חי, ולמה ישר אבא? אבא יחידי כאן? אבא יותר חולה מכולם? אבא התלונן על כאבים בחזה? ואם כבר למות, למה לא, למשל… דודה אלטה?

שרציה [נופלת לזרועות ולווציה ומתייפחת] דודה אלטה בוביצ'ק מתה ובנה לצ'ק בוביצ'ק בא לבשר את הבשורה! איך אני יכולה לפתוח?! איך אני יכולה לקבל את הבשורה, הרי אם בשורה – יש הלוויה, ואם הלוויה -אבל – אנחנו בכל-זאת בני-אדם קרובים – ואם אבל, איפה החתונה, איפה ארבע מאות אורחים, שמונה מאות עופות? – בזבל! ואיך אפתח לו את הדלת! אדרבא, נשמע את הדור הצעיר, תגידי את, ולווציה, הרי למי, אם לא למענך, הכנתי הכל, תגידי את, מוצדקת המדיניות של אמא?!

[פופוצ'נקו שגישש אחר ידה של ולווציה בחושך, מצא אותה ומלטפה ברוך]

פופוצ'נקו ולווציה.

ולווציה פופוצ'נקו.

שרציה שקועים באהבה הטהורה שלהם. מה להם ולעסקי מדיניות עכשיו.

ציצקיבא [צוחקת במרירות] אהבה טהורה! חשק יש להם! חשק ותאווה!

[הנקישות נפסקות. פאוזה]

הלך?

רשס מי?

שרציה גם אם הוא הלך, הוא יחזור, מכירים אותם. את רוצה לישון – הוא בדלת. את נכנסת לאמבטיה – הוא בדלת. את מתיישבת לאכול – הוא בדלת. חצי מהחיים שלו הוא מול דלתות. גם היא, הזקנה, שתהיה בגן-עדן, לא הפסידה חלילה דפיקה בדלת.

[פאוזה. שרציה מתקדמת על בהונות לכיוון הדלת כדי להציץ מבעד לחור המנעול. היא הולכת בשקט, לאט, מכווצת, עוצרת נשימתה, וכך הולכים אחריה כולם, גוש צפוף ומכווץ. שרציה מתכופפת להציץ מבעד לחור המנעול בדיוק ברגע שלצ'ק, מעברה השני של הדלת, מתכופף אל חור המנעול אף הוא. שניהם מציצים זה לעיני זו, אך בגלל החושך אינם רואים כלום. שניהם מזדקפים יחד. פאוזה]

לצ'ק דודה שרציה, דוד רשס…

[זעזוע עובר בקבוצה]

…אמא מתה לפני שעתיים ואני כל-כך רוצה לספר למישהו איך זה קרה, ואין לי מישהו אחר, רק אתם. [פאוזה] אני לא הייתי מפריע לכם באמצע הלילה, ביחוד לא בלילה שלפני חתונת ולווציה, אילולא קרה לי משהו באמת חשוב. אני מאמין, וכך האמינה גם אמא ברגעיה האחרונים, שקרה לה משהו חשוב. מה דעתכם?

[פאוזה ארוכה. לצ'ק יוצא. שרציה בוכה ביתר שאת, אך בדומיה מוחלטת, כשכל הקבוצה מתחילה לסגת לאט לאט אחורה]

שרציה כן, כל זה אנושי מאוד, אבל מוכרחים להתגבר, לפנינו יום ארוך וקשה, יום היסטורי ביוגראפי חד-פעמי, יום שיהיה עלינו להשקיע בו את כל מרצנו, חושינו ושכלנו, יום שיחמם לעת זיקנה את עצמותינו, הלוא הוא יום חתונתה של ולווציה'לה בתנו!

ציצקיבא עם פופוצ'נקו בננו!

[שרציה מתכופפת שוב להציץ בחור המנעול וכולם מתכופפים אתה. בזה הרגע מופיע ראשו של לציק, שטיפס על סולם מבחוץ, בצוהר קטן שמאחוריהם. הוא מסתכל רגע בקבוצה המתכופפת שאחוריה מופנות אליו, ואחר-כך]

לצ'ק והנה אתם שם כולכם, מוכנים כבר עם ראשים מורכנים להלוויית אמי שתתקיים מחר בארבע אחרי הצהריים.

[כל אנשי הקבוצה מסבים ראשיהם אחורה בהפתעה גמורה, רואים את ראש לצ'ק, מחזירים ממנו ראשיהם במהירות, אינם מוותרים כל-כך מהר, ממשיכים לעמוד ולקפוא בתנוחתם המכווצת, משתדלים להעלים את פניהם בין כתפיהם ועוצמים את עיניהם. לאחר פאוזה ארוכה]

אבל אני רואה אתכם.

שרציה [מסננת מבין שיניה בקול חרישי, כעולה מאוב] אבל אנחנו בכלל לא שומעים. אנחנו ישנים. קמנו סהרורים מתוך חלום. ועכשיו, ישנים וחולמים אנחנו חוזרים למיטה.

[כולם נותנים יד איש לרעהו, ובמין ספק תהלוכה, ספק ריקוד מוזר, הם פוסעים פסיעות ענוגות]

לצ'ק ומתי, אם מותר לדעת, תתעוררו?

שרציה יקח הרבה הרבה זמן.

רשס אם בכלל.

[יוצאים מול עיניו הנדהמות של לציק. פאוזה. אור נדלק בחלון דירה סמוכה. הפרופסור קיפרנאי מופיע במרפסת דירתו]

קיפרנאי שלום. אני הפרופסור קיפרנאי. אני גר פה, דירה ליד דודתך שרציה. שמעתי כל מה שאמרת. שמעתי שאמך מתה. אני משתתף בצערך.

לצ'ק תודה. הם בבית, אבל הם ישנים וחולמים. יש להם חתונה מחר.

קיפרנאי אני יודע. הם ישנים שינה עמוקה לקראת השימחה שלהם.

לצ'ק ויחד עם זה מוטלת עלי החובה הפנימית לבשר להם את הבשורה הרעה שלי. אתה מבין? אמי מתה. אמא שלי. זו היתה אמא שלי, האשה שאלמלא היא לא הייתי נולד. אתה מבין? בשביל כל העולם זה אולי לא משנה אם כן הייתי נולד או לא הייתי נולד, אבל בשבילי, להיוולד או לא להיוולד, זה הבדל עצום, תהומי, אתה מבין? וההלוויה שלה מחר בארבע, והם מוכרחים להשתתף, לא יעזור כאן שום דבר: אמי היתה כאן בעולם, בפירוש, היתה, אני ראיתי אותה.

קיפרנאי אני מבין ומשתתף בצערך.

לצ'ק גם ככה קבוצת ההלוויה די קטנה, ובכל-זאת…

קיפרנאי כן, אף אחד לא רוצה למות על הירח.

לצ'ק לכן אני לא יכול לוותר, אתה מבין? אני אגש עכשיו למדפיס מודעות-האבל להכין את המודעה ואחזור ישר לכאן. אני אחכה כאן אפילו עד הבוקר אם נחוץ.

קיפרנאי למה לא תשאיר להם פתק?

לצ'ק פתק לא תמיד רואים.

קיפרנאי זה נכון. אני זוכר בחורה אחת שהשארתי לה פתקאות על גבי פתקאות. גדולות מאוד. כרוזים ממש. [צוחק צחוק קצר] היא לא ראתה אותם. סלח לי שצחקתי בזמן האבל שלך.

לצ'ק לא, אתה פרופסור, אתה מוכרח להתפרק לפעמים. [פונה לצאת]

קיפרנאי אדון…

לצ'ק לצ'ק בוביצ'ק.

קיפרנאי אדון בוביצ'ק, אני הייתי בחפץ לב לוקח על עצמי להודיע להם את הבשורה הרעה מייד בבוקר, אבל הם… הם פשוט לא מדברים אתי.

לצ'ק לא מדברים? למה?

קיפרנאי אני לא יודע. כבר כמה שנים. הייתי נכנס אליהם לפעמים לשבת, לשוחח. יום אחד ישבתי… [צוחק צחוק קצר]…והם הפסיקו לדבר והלכו לישון.

לצ'ק כשישבת?

קיפרנאי ממש באמצע שישבתי.

לצ'ק אבל למה?

קיפרנאי ולמה מתים?

לצ'ק אתה צודק. אני הולך למדפיס מודעות-האבל וחוזר מייד אחר-כך.

קיפרנאי אני אהיה ער, אדון בוביצ'ק, תוכל להיכנס אלי ולחכות אצלי.

לצ'ק ולגזול מזמן מחקריו של פרופסור?

קיפרנאי אני מבקש ממך שתיכנס. גם לפרופסור נצבט הלב.

לצ'ק תודה, אבוא בחפץ לב.

[יוצא. קיפרנאי ממשיך לעמוד במרפסת ולהביט אל דירת שרציה. שרציה, רשס, ציצקיבא, ברגונצלא, פופוצ'נקו וולווציה מתגנבים מתוך הבית לרחוב, לבושים במעילים כבדים, אוחזים בידיהם מטריות ושכמיות]

ציצקיבא אבל אפשר סוף-סוף לדעת לאן אנחנו בורחים?

שרציה ששש… נמצא, נמצא מקום.

ציצקיבא הכל סגור עכשיו.

שרציה יהיה טוב, העיקר להזדרז.

רשס ולי יש מקום.

[כולם פונים אליו מחכים למוצא פיו]

סוף דצמבר, סערה משתוללת, שלוש לפנות בוקר, ערב חתונת ולווציה'לה בתנו…

ציצקיבא ופופוצ'נקו בננו.

רשס ומהו המקום האחרון בו יעלה בדעתו של בוביצ'ק לחפש אותנו? [בצהלה, תוך שהוא מורה באצבע על מצחו] שפת הים.

ציצקיבא שפת הים?! אני שמעתי "שפת הים?!"

רשס יש מוח, מה?! ובמוח – שֵד! וגם לשֵד – מוח!

שרציה כן, נדליק מדורה, מה יש, פיקניק, פיקניק על שפת הים. בואו, בואו. [מושכת את רשס ויוצאת איתו]

ציצקיבא שלוש לפנות בוקר, גשם, רוח סערה, הכל סגור, כולם ישנים, כולם מתחת לשמיכות חולמים שקייץ, ורק אנחנו, אנחנו, עד הבוקר, פְּשֵׁקרֵף-חולירע, כמו כלבים רטובים, נתרוצץ ברחובות, שהשד יקח, חיים מחורבנים, ומה זה שם אצלכם במשפחה, מתים ערב חתונה, ועוד בחורף, ועוד בלילה, מדאיגה אותי מאוד המשפחה שלכם, חולירע שתיקח, חיים מוזרים ולא מעניינים, שפצצת מימן תהרוס כבר את כל היקום הזה, אני מאחלת לו מכל הלב, יָסנָה-חולירע, מי אמר שאין אלוהים, יש אלוהים, אבל הוא תורכי.

ברגונצלא גרמני נכנס למסעדה סינית, שואל אותו…

[ציצקיבא מושכת אוחו בכוח, שניהם יוצאים. ולווציה פונה גם היא ללכת, פופוצ'נקו עוצר אותה]

פופוצ'נקו ולווציה.

ולווציה [מסתובבת אליו] פופוצ'נקו.

[שניהם יוצאים. מלמעלה, ממרפסת דירתו, משקיף פרופסור קיפרנאי על שורת היוצאים מן הבית. ניכר בו שהוא רוצה לומר להם משהו, אך המלים אינן יוצאות לו. כל השורה נעלמת ברחוב. פאוזה. לצ'ק חוזר בחיפזון, מתכוון להיכנס לחדר המדרגות. קיפרנאי קורא לו מלמעלה.]

קיפרנאי אדון בוביצ'ק, הם הלכו.

לצ'ק [נרעש] הלכו?! באמצע הלילה? אולי מתוך שינה?

קיפרנאי בעיניים פקוחות. עם מעילים ומטריוח. ואם להגיד אח האמת, נראו כמו בורחים ממשהו.

לצ'ק ממה יש להם לברוח?! בפעם האחרונה שראיתי אותם הם רקדו מתוך חלום. [מתחיל להתרוצץ ברחוב] לאיזה כיוון? איפה אני יכול לחפש אותם?

קיפרנאי לא יודע.

לצ'ק [פונה לצאת בחיפזון, חוזר] תודה על האינפורמציה, פרופסור קיפרנאי. תרמת למעני הרבה מזמן המחקר שלך.

קיפרנאי יתר על כן, לאור מה שקרה, ולמרות שלא הכרתי את אמך המנוחה, החלטתי להשתתף בהלוויה שלה.

לצ'ק [לעצמו] זה כבר חמישה, עם הקברן שישה, חצי תריסר. הו, אמא! יהיה גם פרופסור! [לקיפרנאי] מי תיאר לעצמו, איש מלומד ושקוע במחשבות כזה בהלוויית אמי! פרופסור קיפרנאי, נדיבות הלב שלך ורגשותיך האנושיים אינם יודעים גבול. אבל אם יהיה פתאום פיגור מדעי בעולם, האם לא יאשימו אז אותי?

קיפרנאי כל האחריות עלי.

לצ'ק אתה דמות אצילה. יצאת מתוך דפים של רומאן עתיק ובאת אלינו.

קיפרנאי תודה. אתה יכול לעלות אלי עכשיו ולשבת אצלי קצת אם אתה רוצה.

לצ'ק לא, זה קצת יותר מדי.

קיפרנאי ההיפך.

לצ'ק ואני עוד צריך למצוא את דודה שרציה ולבשר לה את הבשורה הרעה.

קיפרנאי איפה תחפש עכשיו בחושך, בגשם, לפנות בוקר?!

לצ'ק אולי אלך לשפת הים לחשוב על זה. על שפת הים המחשבות רעננות וקל להתרכז. שלום. [מתחיל להתרחק]

קיפרנאי [קורא אחריו] באיזו שעה ההלוויה, מר בוביצ'ק?

לצ'ק בארבע. [יוצא]

קיפרנאי [ממשיך לקרוא אחריו] איפה נפגשים? באיזה בית-קברות? או שיוצאים מבית-חולים? מאיזה בית-חולים? בארבע ביציאה מבית-חולים או בכניסה לבית-קברות? תהיה הסעה מאורגנת? יהיה מקום גם בשבילי? אין לי רכב! לנסוע באוטובוס ישר לבית-קברות? באיזה מספר? מאיפה הוא יוצא? מהתחנה המרכזית? כל כמה זמן יש לשם תחבורה? ואיפה בדיוק לחכות לכם? ליד השער או ליד הקבר? איפה הקבר? ליד השער? יש שער אחד? או ליד הגדר? ליד הגדר מאיזה צד? ההלוויה תתקיים גם בגשם שוטף? אם לא, איך יודיעו לי? אני אחכה שם בגשם? יש שם בכלל סככה? כמה זמן לחכות? או שאולי תטלפן לשם להודיע לי על ביטול? יש שם טלפון? משרד בית-הקברות פתוח גם בארבע? או אולי לטלפון ציבורי? או שבמקום שאתה תטלפן אלי, אני אטלפן אליך? אבל לאן לטלפן? לחדר המתים בבית-חולים? באיזה בית-חולים? יש שם טלפון בחדר המתים? אתה תהיה שם ליד הטלפון? יתנו לך לחכות ליד הטלפון? אתה לא תפריע? אתה תהיה בכלל מסוגל לענות לטלפונים? או שתהיה שקוע באבל? אולי יהיה מישהו לידך שיענה לטלפון? אבל מי? יש לך קשרים בבית-חולים? מי יענה בשמך לטלפון אם דודתך שרציה וכל המשפחה איננה? או שאולי אני אסע אתך? אולי אני אענה לטלפון? אבל אם אהיה שם לידך בבית-חולים, איך אהיה גם בבית-קברות? ואם לא אהיה בבית-קברות ולא אטלפן מבית-קברות, בשביל מה אצטרף לחכות לטלפון של עצמי בבית-חולים? אז באיזה צד של הטלפון אתה מעדיף שאהיה? בצד של בית-הקברות? או בצד של בית-החולים? או שאולי הטלפון בכלל מקולקל? [פאוזה. ראשו נעלם מן המרפסת, הוא שב לחדרו]


תמונה 3
הפיקניק על שפת הים

עם עלות השחר של יום קודר על שפת הים. רוח, גשם, סערה. משק גלים מתנפצים אל החוף. כל קבוצת החתונה הנמלטת על נפשה נכנסת. השישה, מכורבלים במעילים ואוחזים מטריות פרושות, נלחמים ברוח העזה ובגשם. הם מצטופפים יחד, רוקעים ברגליהם כדי להתחמם, מצטמררים, גונחים ומשתעלים.

 

שרציה וזהו, יקרים שלי, הפיקניק-של-שחרית שלנו על שפת הים. כאן באמת בטוחים מפני הבוביצ'ק.

ציצקיבא באמת חתיכת פיקניק, מה? חתיכת פיקניק שנזכור אותו.

שרציה בעוד עשר שנים, האמינו לי, הכל יהפוך לחוויה. "זוכרים איך עמדנו שם, עם שחר, על שפת הים, בגשם…?" כן, כן, הכל חוויות.

רשס למה לא נדליק מדורה ונרקוד על החול?

ציצקיבא [ביובש] באמת למה לא תרקוד קצת, מחותן.

[פאוזה. איש אינו זז]

רשס או לפחות נשיר קצת?

ציצקיבא באמת למה שלא תשיר קצת, מחותן. מזמן לא שרת.

[פאוזה. איש אינו פוצה פה, ולפתע פוצח ברגונצלא בשיר עצוב]

ברגונצלא אז באו הטאטארים,

ושחטו את אמא:

הטאטארי בא על סוס,

הכניס לה הכידון ל… לא היסוס.

[הוא מחכה שיצחקו. איש אינו צוחק]

אז באו…

שרציה תראו תראו, מי שעולה, אור יום, אור יום עולה על יום החתונה של ולווציה'לה בתנו.

ציצקיבא ופופוצינקו בננו.

שרציה היום אור היום שייך רק לנו, כמו האולם, וכמו התזמורת, וכמו הפרחים והאורחים והעופות, שלנו אור היום היום, מצידנו הוא בא, כל מי שנהנה מאור היום היום מקבל מתנה מאתנו.

רשס גם מהאור, גם מהצל.

ברגונצלא בכל אופן, גרמני נכנס למסעדה סינית, שואל אותו…

[נכנסים בריצה קלה רוזנצווייג וליכטנשטיין, שני מתעמלים קשישים בבגדי-ים וכובעי-רחצה. הם רואים את החבורה, נעצרים, רצים במקום. לחבורה]

רחבצווייג רוזנצווייג. הַבָּריא.

ליכטנשטיין ליכטנשטיין. גם כן בריא.

רהנצווייג מתעמלים או מתאבדים?

שרציה חוגגים.

רוזנצווייג מזל טוב! מה, שתהיו בריאים?

שרציה פיקניק-של-שחרית לכבוד חתונתה של ולווציה'לה בתנו.

ציצקיבא ופופוצ'נקו בננו.

רוזנצווייג לבריאות. ואילו אני – כל בוקר רץ ומתעמל, ונראה עשר שנים פחות מגילי. בן כמה אני נראה?

ציצקיבא שבעים.

רוזנצווייג גברת, אני מתפלא עליך. אני בן שישים ונראה בן חמישים.

ליכטנשטיין אני בפברואר בן שישים ושלוש, ואיראה בפברואר בן חמישים ושלוש.

רוזנצווייג אני אמות עשר שנים אחרי המועד שנקבע לי מלכתחילה. נניח שאמות בעוד חמש שנים, זה אומר שעכשיו הייתי צריך לשכב כבר חמש שנים באדמה, והנה אני חי לי, נושם לי ורץ לי על שפת הים. רווח נקי. והכל ממה? מכאילו שטות, מריצה. אני מאוד ממליץ. אומנם גם להתחתן טוב, אבל לא להזניח את הריצה כל בוקר, בכל מזג-אוויר בכל תנאי – עוד יותר טוב.

רשס בכל תנאי?! באמת?! ואם מחר השמש לא תזרח?!

רוזנצווייג טיפשים, אני לפי השמש? אני לפי שעון!

ליכטנשטיין ולמה שלא יצטרפו אלינו כבר עכשיו, ויזכו לאריכות ימים עת לפי התנאים של דצמבר?

רוזנצווייג ליכטנשטיין צודק, רק מהריצה של היום תרוויחו שבוע חיים, כי אז נחשב לכם גם כל דצמבר.

רשס שבוע נוסף של חיים בכלל לא היה מזיק לי. [הוא מתחיל לרוץ לצידם, אך משהוא נוכח כי אף אחד מלבדו אינו מצטרף, הוא מפסיק וחוזר למקומו] מילא, פחות שבוע של יסורים.

רוזנצווייג אז מה, מעדיפים למות עשר שנים קודם? אתם מקטינים לכם את הסיכויים להגיע לסוף המאה, וחבל, כי סוף המאה שלנו היא גם סוף האלף השני והולכים להוציא סידרת בולים מיוחדת לכבוד תחילת האלף השלישי, ואנחנו כבר נרשמנו. חבל, שלום ומזל טוב.

ליכטנשטיין אבל בעיקר – חבל.

[שניהם עוזבים את החבורה וממשיכים לרוץ לאורך החוף. כולם מסתכלים בהם, רועדים מקור]

רשס ואולי בכל-זאת היינו צריכים לרוץ איתם?

שרציה מה אנחנו, במלחמה?!

רשס לא.

שרציה אנחנו במה?

רשס בפיקניק. [שיניו נוקשות] בפיקניק. ובכל-זאת קר לי. באמצע החופה אני עוד אתעטש.

ציצקיבא תתעטש?…

רשס אני לא מחוסן כמו שאני נראה.

ציצקיבא …דלקת קרום-המוח תקבל.

רשס למה דווקא אני?! אני היחידי שקר לו?! ישר אני!

שרציה חישבו על מה שמחכה לנו בערב.

ציצקיבא [נאנחת] ערב, אוי ערב, מי יזכה לראות את הערב, מי?

שרציה [מנסה לעודד אותם] וכשאנחנו נשב ליד השולחנות, יקרים שלי, ונאכל דגים ונשתה קוניאק, מה יאכל וישתה הבוביצ'ק?

רשס בייגל מלוח עם דמעה מלוחה!

שרציה [מנסה לצחוק] אי, בוביצ'ק, בוביצ'ק, חישבו איך הוא מחפש אותנו עכשיו בכל העיר, רץ לתחנות משטרה, לבתי-חולים, לבתי-מלון! [מנסה לצחוק] נו, יקרים, נו, איך הוא רץ, הבוביצ'ק, עם הבשורה שמעיקה לו על הלב, רץ, רץ, ואין למי למסור… ומודעות-אבל טריות כבר מודבקות אצלו על פתח הבית, והגשם בטח מוריד לו אותן, והוא מרים מהבוץ ומדביק, ושוב נופל, נלחם בגשם, חושב כל הזמן איפה אנחנו, איפה אנחנו, והמודעות של אלטה בוביצ'ק כבר נהפכות לדייסה רטובה, ואלטה עצמה קפואה כמו… [היא עוצרת בעצמה פתאום, מתחרטת, פורצת בבכי של חרדה] אוי, אלטה, אלטה, שתהיי לי בגן-עדן, סלחי לי, אני כבר לא יודעת מה שאני מדברת… רוצים להתחמם ואין במה… [משתתקת. פאוזה]

ציצקיבא כמה מוזרים החיים, ויחד עם זה כמה תפלים וטיפשיים. המוזרות שלהם אפילו לא מעניינת. הנה, יצאנו לנו בליל דצמבר קר ממיטה חמה, ובאנו לעמוד ולקפוא כאן על שפת הים – כמה מוזר, וכמה לא מעניין. וככה למשל גם נולדים, באים לעולם, ורואים שיש שחור, ויש אדום, ויש פלפל, ויש חומץ, ויש ירח ושמש וגברים ונשים: כמה מוזרים הדברים, חושבים שהנשימה תיעצר, כמו ברגע הראשון כשרואים אמבולנס, והנה על אף הכל, האמבולנס עובר, והנשימה לא נעצרת, וכמה טיפשי, לא מעניין, תפל.

ברגונצלא כולל הנישואים שלך אתי?

ציצקיבא כולל הכל.

שרציה אבל איזה מין דיבורים הם אלה ביום החתונה, מחותנת?! את במקרה מהודו?

ציצקיבא אני לא מהודו, אני מהחיים.

שרציה אם ככה, אנחנו הרי מאותו מקום. אז למה להגיד שטיפשי?! כי קל להגיד?!

[בינתיים ממשיכים רוזנצווייג וליכטנשטיין בריצתם ונתקלים במרחק מה משם בלצ'ק המתהלך על החוף מכורבל במעיל גשם וראשו עטוף בצעיף צמר. רוזנצווייג וליכטנשטיין רצים לידו במקום]

רוזנצווייג הרבה קהל היום.

ליכטנשטיין אולי שמעו עלינו?

רוזנצווייג [ללצ'ק] רוזנצווייג. הבריא.

ליכטנשטיין ליכטנשטיין. גם כן בריא.

לצ'ק לצ'ק בוביצ'ק.

רוזנצווייג מתעמל או מתאבד?

לצ'ק מתאבל. אמי מתה ועכשיו אני מחפש את הדודה שלי שנעלמה בלילה עם כל המשפחה, כדי לבשר לה את הבשורה הרעה ואת מועד ההלוויה. אין לי מושג איפה הם עלולים להיות. באתי לכאן כדי להסתכל על הגלים, ולהתרכז ולקבל רעיונות טובים.

רוזנצווייג אמא שלך ז"ל רצה?

לציק אף פעם לא.

רוזנצווייג זה חבל. היתה צריכה לרוץ. הלב אחרי ריצה נראה לגמרי אחרת, זה ידוע. חבל.

ליכטנשטיין היתה יכולה להיות לך עוד עכשיו אמא.

רוזנצווייג למה אתה לא רץ?

ליכטנשטיין אתה רוצה לעשות את השגיאה של האמא שלך?

רוזנצווייג דחוף לך כבר לראות אותה?

לצ'ק מה תוסיף לי הריצה?

רוזנצווייג עשר שנים.

לצ'ק שמה אעשה בהם?

רוזנצווייג תרוץ.

לצ'ק תרוץ, אתם אומרים. ואם ארוץ אלף שנים, האם תקרב אותי הריצה אל הדודה שרציה, האם תגדיל את סיכויי למסור לה את הבשורה הנוראה על מות אמי ועל מועד הלווייתה, והאם תהפוך הריצה את הלוויית אמי למאורע בעל משמעות עבור יותר מאדם אחד על-פני האדמה הזאת?

רוזנצווייג כל התשובות הן "כן". הריצה תחיש את מחזור הדם שלך ואת קצב הנשימה שלך, היא תספק דם חדש עם חמצן טרי למוח, תגביר את כוח הזיכרון וכוח המחשבה, תמנע סקלרוזה ותביא לך אינספור רעיונות חדשים בקשר למקום בו נמצאת הדודה שושנה…

לצ'ק הדודה שרציה.

רוזנצווייג בדיוק. ועוד הרבה אנשים, שיבואו כולם ליום-ההולדת של אמך.

לצ'ק להלוויה.

רוזנצווייג בדיוק.

לצ'ק [על סף דמעות] כי היא בכל-זאת תפשה איזה מקום בעולם…

ליכטנשטיין העולם הוא עולם.

רהנצווייג קדימה אל עולם בריא יותר!

ליכטנשטיין וארוך יותר בעשר שנים!

[לצ'ק מצטרף כשלישי לחבורה, ורץ מאחורי שניהם. השלושה רצים בשורה עורפית. ברגע מסויים הם חוזרים על עקבותיהם ומתחילים לרוץ שוב לכיוון קבוצת הפיקניק]

ציצקיבא והנה הם שם שוב, שני הבריאים.

שרציה אני רואה איתם בריא שלישי. [ולפתע בוקעת צווחה מפי שרציה] ומי זה השלישי?

רשס לצ'ק בוביצ'ק!

[כולם קופאים ומביטים בבעתה לעבר השואה המתקרבת]

ציצקיבא פיקניק, מה?! חתיכת פיקניק!

לצ'ק [ממרחק, צועק] דודה שרציה! דוד רשס! אמא מתה!

שרציה [נושאת מבטה למרומים] אוי אלטה, אלטה, שתהיי לי בריאה בגן-עדן, את עוד תשלמי על זה ביוקר, אלטה! [לקבוצה] יקרים שלי, אין ברירה, נרוץ!

ציצקיבא נָה! גם לרוץ! לא רק פיקניק – פיקניק עם ריצה! [בטון מאיים] שפת הים, מה?! מי היה זה שהחליט ל"שפת הים", הייתי רוצה לדעת מי?!

פופוצ'נקו החותן, החותן החליט.

רשס לא החלטתי.

פופוצ'נקו החלטת, החלטת.

רשס "החלטת, החלטת"! לא החלטתי – הצעתי.

ציצקיבא מוח, מה?!

רשס ואתם מה, פיזיקאים?!

שרציה הוא מתקרב, נרים רגליים ונרוץ!

ציצקיבא אני עם התוחס שלי! אני בגילי, ביום חתונת בני, עם התוחס הזה – שהשד יקח – פשקרף-חולירע! – בכל פעם שאני מתיישבת בבית-כיסא התוחס מגיע שם עד המים.

שרציה זה לא ילך עכשיו עם חשבונות, מחותנת, ואני לא רואה את הברירה שיש לנו, ולאף אחד אין פה תותס'ל קטן, אפילו לוולווציה'לה יש שם, בלי עין הרע, חתיכת פופו…

פופוצ'נקו [מתמוגג] …צינקו. נכון, אני שם!

שרציה …ככה שכל אחד מאיתנו, כמו שאומרים, סוחב את כדור-הארץ שלו במכנסיים, אין פה לאף אחד נוצות, וכשמוכרחים להקפיץ את התוחס'לך שום דבר לא יעזור, כי אם לא נקפיץ אותם אנחנו נראה היום אוטו שחור במקום שימלה לבנה. אחרי!

[מתחילה לרוץ. כל השאר עדיין מהססים. היא רצה במקום כשאחוריה מופנים אל רשס]

בוא, רשס'ל, בוא! זוכר כמה שנים נתתי לך לרוץ אחרי התוחס'ל הזה?

[רשס מתחיל לרוץ וכל השאר אחריהם]

פופוצ'נקו [לעבר ישבנה של ולווציה] גאון עשה את זה! גאון! ועל זה אומרים: מוצאו מהקוף! הראש אולי, הראש מוצאו מהקוף, אבל זה – רק מאלוהים.

[שרים תוך ריצה]

גברים תוחס'ל, תוחס'ל, תוחס'ל,

כדור-הארץ שלי;

אמריקה, האלפים, איי הדרום,

כל מה שהלב יכול רק לחלום,

הכל במיטה הקטנה שלי.

נשים אין לי אמריקה ואין לי אלפים,

ואין פה מה לחלום:

יש לי שימלה, ובשימלה יש תחת,

זה כל מה שיש לי בדרום.

לצ'ק [ממרחק] דודה שרציה! אמא מתה!

שרציה לרוץ, יקרים שלי, לרוץ! לא לשקוע עכשיו במחשבות, לרוץ, לרוץ!

ברגונצלא [כושל] גרמני נכנס… גרמני נכנס… אין לי נשימה…

[הוא מועד וצונח ארצה, ציצקיבא נעצרת]

שרציה לא לעצור! לא להרים! – או שכולנו אבודים!

[ציצקיבא מתלבטת רגע, אחר ממשיכה לרוץ עם כולם. הם יוצאים]

ברגונצלא ציצקיבא! פופוצ'נקו! מחותנים! בלעדי?! בלי ברגונצלא?! חתונה בלי ברגונצלא?! חיים בלי ברגונצלא?! [בפליאה, כאילו שמע את שמו לראשונה] ברגונצלאי! יש בכלל דבר כזה?! [הרודפים, שני המתעמלים רוזנצווייג וליכטנשטיין ואיתם לצ'ק, מגיעים אליו בריצה]

רוזנצווייג [לברגונצלא] למה על הבטן? לא ככה – ככה! [מדגים לפניו איך רצים]

ליכטנשטיין [בביטול] הוא חשב שלרוץ זה לאכול חסה. [לברגונצלא] לרוץ זה לא לאכול חסה, אדוני. לרוץ צריך לדעת.

לצ'ק אדוני ממשפחת החתונה?

ברגונצלא אני ברגונצלא, האבא של החתן. ואתה בוביצ'ק האיום.

לצ'ק כן.

ברגונצלא אתם מכירים את זה? גרמני נכנס למסעדה…

לצ'ק [מורה עליו חגיגית כאצבע] אדון ברגונצלא, במעמד שני עדים אני מודיע לך שאמי מתה ושהלוויה היום בארבע אחרי הצהריים, ואני מסמיך אותך רשמית ומייפה את כוחך למסור לכל מי שתראה ובכל מקום שתמצא ובכל שעה משעות היום והלילה אינפורמציה זו. שלום, ולהתראות בהלוויה.

רוזנצווייג להתראות בריצה.

ליכטנשטיין לא פשוט, לא פשוט.

[שלושתם ממשיכים בריצה ויוצאים. ברגונצלא שוכב על החול גונח ומתפתל מחמת כאבים חזקים בחזה. הוא מנסה לקום אך הכאב אינו מניח לו]

ברגונצלא אני חושב שקיבלתי התקפת-לב. אני חושב שאני הולך למות. כמה מוזר, כמו שאומרת ציצקיבא, וכמה לא מעניין. אבל היא תהיה בחתונה, ואני לא. אני אמות. והיא תגיד על זה: "כמה מוזר, וכמה לא מעניין". ותמשיך לחיות.

[נכנס המלאך סמואלוב]

אתה מכיר את זה? גרמני נכנס למסעדה סינית. שואל אותו המלצר: "מה תאכל היום?" עונה הגרמני: "מה שאני אחרבן מחר". אומר המלצר: "את זה תוכל לקבל רק מחרתיים". עונה הגרמני: "מחרתיים אני לא פה, אני בהולנד". [צוחק. פאוזה] אתה היחידי שהקשיב לי עד הסוף. מי אתה?

סמואלוב אנג'ל סמואלוב. מלאך-המוות. באתי לקחת את נשמתך.

ברגונצלא היום חתונת בני.

סמואלוב אנחנו מוציאים אנשים מחתונות, בתי קולנוע, בתי-כיסא, אמבטיות, הזדווגויות, אפילו באמצע חדשות בטלוויזיה. [פאוזה]

ברגונצלא גם עוד לא חייתי בכלל. אני עוד ילד.

סמואלוב אנחנו לוקחים גם תינוקות. [פאוזה]

ברגונצלא זה יכאב?

סמואלוב שיחררת פעם גאזים?

ברגונצלא למה?

סמואלוב אתה פשוט משחרר גאז. כפי שנהגת תמיד.

ברגונצלא מאחורה?

סמואלוב מאחורה, ודאי. רק שהפעם, לא צרור אחד ולא שניים, אתה פשוט מתחיל לשחרר ולא מפסיק. וככה, לאט לאט, אבל מבלי לחדול, בנפיחה חרישית, דקה ומתמשכת, אתה נופח לך את נשמתך עד שאתה לגמרי מרוקן. ולא נשאר בפנים אלא חלל ריק. זה המוות.

ברגונצלא זה צריך להיות נעים. הקלה גדולה.

סמואלוב כן. ועכשיו תתחיל לשחרר גאז. ואל תפסיק.

[ברגונצלא נותן גאז]

ברגונצלא [תוך נפיחת הנשמה] וזוהי כל הנשמה?

סמואלוב זוהי כל הנשמה.

ברגונצלא וכל רוח החיים?

סמואלוב כל רוח החיים.

ברגונצלא אף פעם לא ידעתי כמה פשוטים הם היסודות שעליהם בנויים חיינו.

סמואלוב כן, אין בזה שום מיסטיקה. מוציאים, מתרוקנים, זהו.

ברגונצלא הרי לוא הייתי ילד והייתי עושה את זה בכיתה בזמן השיעור היו זורקים אותי החוצה.

סמואלוב אף אחד לא מעוניין בנשמה שלך בבית-הספר. מעוניינים בה בעולם הבא.

ברגונצלא יש לכם אם ככה, שם, בעולם הבא, אוסף של נודות…!

סמואלוב כן.

ברגונצלא מה אתם עושים איתם?

סמואלוב עוד לא הוחלט.

[פאוזה. ברגונצלא נופח לאט לאט את נשמתו. סמואלוב מתבונן בה]

כן, ככה, אדון ברגונצלא, יפה. ככה. פלוססססס… פלוסססס… אתה מוציא אותה יפה מאוד. היתה לך נשמה גדולה.

ברגונצלא [בשארית כוחו] לוא היית לוקח אותה אחרי סעודת החתונה, היתה לי נשמה עוד יותר גדולה. [הוא מת]

סמואלוב [מכוון את הנשמה במעופה] בואי, בואי, נשמה, פרפר קטן של ריח רע, למעלה, ככה, יופי…

[הוא יוצא. פגרו של ברגונצלא נותר על החוף. שני המתעמלים נכנסים, משוחחים תוך כדי ריצה]

רוזנצווייג אתה ראית דבר כזה?! פתאום התעופפו להם כולם, כל החבורה! ראו אותו, את הצעקן, זינקו קדימה כמו לבה רותחת, רגע אחד עוד היו על האדמה, ופתאום – מרחפים למעלה, עולים ועולים!…

ליכטנשטיין גם הוא, הצעקן, כשראה אותם מתעופפים, פלט פתאום צעקה נוראה, פרש את הידיים לצדדים, ניתר ניתור באוויר והתחיל לעוף אחריהם "דודה קְרַצְיָה!" או "דודה פְרַצְיָה!" השד יודע, ונעלם אחריהם בין העננים!

רוזנצווייג למרות שאגיד לך את האמת, אני לא בעד לעוף, בתעופה אתה לא מפעיל את מחזור הדם והריאות כמו בריצה.

ליכטנשטיין זה בטוח, אין מה לדבר.

רוזנצווייג גם לא את שרירי הרגליים.

ליכטנשטיין גם זה נכון.

רוזנצווייג וההוכחה: כמה חיה כבר ציפור?!

ליכטנשטיין שום דבר. פעמיים צְוִיץ-צְוִיץ, וגמרנו.

רוזנצווייג תראה לי ציפור אחת שתגיע לאלף השלישי!

ליכטנשטיין [מלא בוז] לאלף השלישי?! – לפח זבל השלישי היא תגיע!

[הם רואים את פגר ברגונצלא]

רוזנצווייג ומי יש לנו פה?

ליכטנשטיין זה שנפל קודם.

רוזנצווייג הוא נראה לי מת.

ליכטנשטיין הוא כבר לא ירוץ.

ח-זנצווייג בוא נרוץ לקרוא למשטרה.

[שניהם יוצאים בריצה. נתקלים בפרופסור קיפרנאי הרץ לעומתם]

רוזנצווייג [לליכטנשטיין] שמע, מתחיל להיות צפוף פה.

[הם מסתובבים. קיפרנאי רץ אחריהם]

קיפרנאי סליחה, אולי ראיתם במקרה יתום…

רוזנצווייג עף.

קיפרנאי עף?!

רוזנצווייג לעננים.

קיפרנאי הוא חיפש דודה…

רוזנצויייג עפה.

קיפרנאי גם היא?

רוזנצווייג לעננים.

קיפרנאי אבל הם מחתנים הרי היום בת…

רוזנצווייג עפה.

ליכטנשטיין לעננים.

קיפדנאי כולם עפו?

רוזנצווייג אחד מת.

ליכטנשטיין חשב שלרוץ זה לאכול חסה.

רוזנצווייג אתה רץ קבוע?

קיפרנאי לא, אני רק במקרה… מחפש… אני הפרופסור קיפרנאי…

רוזנצווייג פרופסור? ומניין אתה מקבל אספקה שוטפת של חמצן למוח אם אתה לא רץ?

ליכטנשטיין יש לו משאבה של אופניים, הוא מחבר אותה לאוזן.

קיפרנאי אבל איך זה… לעננים?! ממש עפו?!

רוזנצווייג עפו, עפו! עפו! עפו, עפו!

ליכטנשטיין הוא לא תופש, אין לו מספיק חמצן במוח. [לקיפרנאי] עפו, עפו!

רוזנצווייג וזוהי הרי שטות לעוף במקום לרוץ.

וקיפרנאי פורש ידיו ומנסה לדאות תוך ריצה, אך ללא הצלחה. [הוא קורא בקול השמיימה]

קיפרנאי אדון בוביצ'ק! אדון בוביצ'ק! חיכיתי וחיכיתי וראיתי שאתה לא בא! כבר דאגתי, אדון בוביצ'ק! אדון בוביצ'ק! כאן פרופסור קיפרנאי!

[והוא ממשיך לצעוק פעם בפעם כשרוזנצווייג וליכטנשטיין ממשיכים לרוץ לידו]

רוזנצווייג אתה רואה את חוף הים הזה? אני הבאתי לפה את הריצה. כל הריצה שאתה רואה פה על החוף הזה לאורך עשרה קילומטר, זה הכל אני, אני הבאתי, כולל מחזור הדם והנשימה, לב, ריאות, עורקים, ורידים, מיבנה כימי של הדם, כדוריות, ספיגת חמצן, כל זה, לאורך עשרה קילומטר של החוף הזה וגם יותר רחוק, זה הכל-הכל אני, אני הבאתי, ואני המצאתי. וכל מי שרץ לקח ממני, והודות לי, ואני לימדתי, ואני נתתי, ואני תיכננתי, ואני עשיתי, הכל אני, אני, אני, אני…

[נושם בכבדות. שלושתם יוצאים בריצה. מלאך-המוות סמואלוב רץ אחריהם]

 

תמונה 4
הימאלאיה

בשעות הבוקר, במעלה הר גבוה מכוסה שלג-עולמים בטיבט, מטפסת לה חבורת החתונה, שרציה, רשס, ולווציה, ציצקיבא ופופוצ'נקו. הם מתקרבים לפיסגה.

 

שרציה מישהו יודע איפה נחתנו?

רשס עפנו צפונה, היינו באוויר עשר דקות, אנחנו בסביבות הרצליה.

ציצקיבא יש הר גבוה מכוסה שלג בסביבות הרצליה?

רשס [במורת-רוח, הוא סובל מאוד מהקור] עפנו צפונה, היינו באוויר עשר דקות, אנחנו בסביבות הרצליה.

[הם מגיעים לפיסגה שעליה יושב ישיבת יוגה מבלי לזוז הנזיר הבודהיסטי שחמנדרינא]

והנה גם תימני מוכר בייגלך.

שרציה אנחנו כנראה באמת בהרצליה. [לשחמנדרינא] יש לך חמישה בייגלך?

שחמנדרינא [ניכר בו שהביקור הלא-צפוי הוא מאוד למורת-רוחו ומפר את שלוות הריכוז שלו] ארבעים שנה… לבד…לא ציפור… לא הגה… אני… אלוהים… לא בייגלך. [מתכווץ ומנסה להמשיך להתרכז בהגיגיו]

שרציה [לשאר החבורה] אני לא כל-כך מבינה מה הוא אומר, אבל נדמה לי שאין לו בייגלך.

ציצקיבא וזה גם לא נראה לי הרצליה.

רשס [כבר לא כל-כך בטוח] אמרתי סביבות הרצליה.

שרציה [לשחמנדרינא] אתה באמת תסלח לנו על ההפרעה, אנחנו נפלנו לכאן לגמרי במקרה בלי ארוחת בוקר. אז אין לך בייגלך, מה? [פאוזה] שמי שרציה.

רשס רשס.

ציצקיבא ציצקיבא.

ולווציה ולווציה.

פופוצ'נקו פופוצ'נקו.

ציצקיבא ברגונצלא בעלי צריך להגיע בכל רגע.

שחמנדרינא שחמנדרינא… נזיר… בודהה…

שרציה נעים לנו מאוד. ואיך מגיע, אם מותר לדעת, בחור בודהיסטי כמוך לסביבות הרצליה?

שחמנדרינא ארבעים שנה… כאן… הימאלאיה… לא זז…

שרציה הימאלאיה?

[כולם מסתכלים על רשס]

ציצקיבא הימאלאיה, מה?! מי היה זה שאמר "הרצליה", הייתי רוצה לדעת!

פופיצ'נקו הוא. הוא אמר, החותן.

רשס אני לא אמרתי.

פופוצ'נקו אמרת, אמרת.

רשס "אמרת, אמרת!" מלשין! לא אמרתי – שאלתי! אני צריך לנחש את מהירות התעופה שלנו?!

ציצקיבא מוח, מה?! ובמוח – שד קטן! ולשד – גם כן מוח!

רשס נו, מה יש?! מה אתם מסתכלים?! שיצאתי טיפש?! אז אני טיפש, אז מה?! אז לא הרצליה, אז טיבט, אז אין מוח, ואין שד, אז ריק, חלל, ריקנות נקיה ונעימה, אז מה! אבל העיקר, בחיים הצלחתי?! להקים משפחה, להגיע לדירה ולעשות חתונה לבתי הצלחתי גם בתור טיפש, עובדה, וראיתי כבר חכמים יותר גדולים שלא הגיעו גם לזה, עם כל החוכמה שלהם. הנה, תסתכלו עלי ותסתכלו עליו, על התימני, יושב פה ארבעים שנה לבד כמו כלב עם התחת בשלג בין שמיים וארץ, לא משפחה, לא דירה, לא בת לחתן! אז מי פה הטיפש?!

שרציה נו, מה אתה קופץ מה. טיבט – שיהיה טיבט, העיקר שנחזור בזמן לחתונה, האורחים הראשונים לא יגיעו לפני שש.

ציצקיבא יש לנו תור לשעה שלוש בסלון הצרפתי הבינלאומי לכלות בגבעתיים!

שרציה נו מה, נעוף ישר לגבעתיים!

ציצקיבא ומניין לנו שנוכל שוב לעוף?! פעמיים ביום נסי! ואם נעוף, מי יודע כמה זמן יקח?!

רשס עשר דקות משם לפה – עשר דקות מפה לשם. [מצביע על מוחו]

ציצקיבא ואם יש לנו נגד הרוח?! מוח, מה?!

רשס [שסבלנותו פקעה, צווח בכל כוחו] כן, מוח! אנחנו – מצד הכלה – מוח! אתם – כל המשפחה – מצד החתן – תחת!

ציצקיבא כליות! שְׁתִינוֹת!

שרציה די, די! שֵׁא!

ציצקיבא בקבר שא! קָטֶטֶרִים!

שרציה די, מחותנת! חבל על הכוחות! יש .עוד לעוף היום קו הימאלאיה-גבעתיים! נירגע, ננוח רבע שעה, ניקח אוויר ונעוף בחזרה.

פופוצ'נקו חבל שלא לקחתי מצלמה.

שרציה מה יש פה לצלם? זה בסו-הכל אסיה!

פופוצ'נקו הייתי מצלם את ולווציה. [לוולווציה, עם דוק בעיניו] ולווציה.

ולח-ציה פופוצ'נקו.

שרציה העיקר זה לנוח לקראת הערב. לכאן, תודה לאל, הבוביצ'ק כבר לא יגיע. ולא להפריע לשחמנדרינא להתייחד עם השטויות שלו.

[כולם מצטופפים מחמת הקור]

רשס קר. יותר מהפיקניק על החוף.

ציצקיבא אַי אי אי, איפה הפיקניק החמים ההוא על החוף!

שרציה תסלח לי שאני שוב מפריעה לך, אדון שחמנדרינא, אבל אנחנו פשוט יצאנו היום מהבית בלי ארוחת בוקר. אני מבינה שבייגלך אין לך, אולי משהו אחר? [פאוזה] אולי משהו אחר?

שחמנדרינא ארבעים שנה… לא אוכל…

שרציה ארבעים שנה?! וממה חי בחור בודהיסטי כמוך ארבעים שנה?

שחמנדרינא אוויר… [נושם עמוקות]

שרציה [שואפת אוויר עמוקות פעם, פעמיים, בחיוך חמצמץ] אוויר, מה? בכל-זאת לא היית מתנגד אחרי ארבעים שנה לחתיכת דג-מלוח, מה? [לציצקיבא] חושבת שאני מאמינה לו, לַפַּרסי? הוא יחכה עד הצהריים, וכשנהיה רעבים כהוגן הוא יציע משהו במחיר כפול. [לשחמנדרינא] אתה לא תצליח עם זה, שחמנדרוּלֶא, לא אצלנו. בצהריים אנחנו כבר לא נקנה ממך כלום, ישתלם לנו יותר לחכות כבר עד סעודת החתונה בערב, ככה שביזנס עלינו אתה לא תעשה. [פאוזה] ככה שאם יש לך בכל-זאת משהו, יותר טוב שתוציא אותו עכשיו. [פאוזה] שיהיה ככה. אנחנו פה, והעיניים פקוחות. ואם לא איכפת לך, אנחנו נסתובב לנו פה עד שתיים, אנחנו לא נפריע, נהיה שקטים, אתה יכול להמשיך… [קורצת בעינה לרשס] לצום, אתה לא צריך להתייחס אלינו, תודה, יש לנו חתונה היום, יש לנו עסקים משלנו.

[כולם מצטופפים ומצטמררים]

רשס קר לי. אני קופא.

ציצקיבא אי אי אי, הפיקניק החמים ההוא על שפת הים, קייץ ממש היה שם!

רשס אולי נדליק מדורה?

שרציה רשס, פופוצ'נקו! עצים למדורה!

רשס אני לא רואה עצים.

פופוצ'נקו לא עצים ולא עיתונים. שממה גמורה. שלג. ובשלג – ולווציה.

שרציה מה אפשר להדליק? [לשחמנדרינא] מציאה גדולה, הטיבט הזאת שלכם.

ציצקיבא קראתי שלפעמים הם מדליקים אח עצמם, הנזירים הבודהיסטיים האלה, לאות מחאה.

[פאוזה. שרציה מעיפה מבט אומד לעבר שחמנדרינא. ניגשת אליו]

שרציה תסלח לי, עוד שאלה קטנה: אתה חושב אולי להתאבד היום? [פאוזה] לא? [פאוזה] כי דווקא יש עכשיו איזה מלחמה באסיה.

רשס מלחמה מאוד אכזרית.

שרציה שפיכות דמים נוראה.

רשס מוכרחים למחות.

שרציה אז חשבנו שאתה, בתור איש מצפון… לא? [פאוזה] בכל אופן, אם בכל-זאת תחליט שכן, תקרא לנו להתאסף סביבך. [לחבורה] נו, דווקא רוצה להמשיך לחיות, השמנדרולא. טוב, יקרים שלי, עשר דקות ועפים. אל תעשו תנועות שלא נבזבז אנרגיה, נשב צפופים שיהיה חם, ובלי תנועה, ממש כמו השמנדרוליק, ונרכז גם אנחנו את המחשבה שלנו בנקודה אחת, אולי זה יועיל.

[כולם יושבים צפופים ישיבת יוגה. כיוון שהפיסגה צרה מאוד, הם נאלצים להיצמד זה לזה ולשחמנדרינא, המיטלטל ונדחק ממקומו, והחש מאוד שלא בנוח. מרמזי מבטיו ותנועותיו ניתן להבין שמפריעים לו להתרכז. פאוזה. כולם נראים  כמתרכזים בנקודה אחת]

רשס קר לי.

שרציה אתה מתרכז בנקודה אחת?

רשס [מייבב] אני מתרכז בהמון נקודות, אבל קר לי, קר לי, קר לי…

שרציה [לציצקיבא] מוכרחים מדורה.

ציצקיבא אין ברירה, נדליק את השמנדרוּליק.

שרציה מה פירוש "נדליק"?!' זה הרי בן-אדם.

ציצקיבא [צוחקת] בן-אדם! זה בן-אדם?!

שרציה לא?

ציצקיבא איפה זה כתוב? זה הרי הודי או פרסי או תוכִּי או השד יודע מה, זה בן-אדם? בגללו אני אתן שנקפא בטיבט?! ופופוצ'נקו מה, חתול?!

שרציה ובכל-זאת אנחנו הרי בטיבט, וכאן הרי כולם פרסים כאלה, ולהדליק, מי יודע, הם לא יבינו שכאן עניין של פיקוח-נפש…

ציצקיבא מה שייך פה מי יבין? מישהו רואה? מישהו יודע? אנחנו על פיסגת ההימאלאיה, שמעת בעצמך, אפילו ציפור לא מגיעה לפה. נדליק, נתחמם, נפשיר את האיברים, ובעוד עשר דקות – הופ! – לכו חפשו אותנו בשמיים! יש לך גפרורים, מחותנת?

שרציה [מוציאה מארנקה קופסת גפרורים ומוסרת לציצקיבא] אני בכל אופן לא ראיתי ולא שמעתי.

[ציצקיבא מדליקה גפרור ומקרבת אותו לשולי גלימתו של שחמנדרינא. הגלימה אינה נדלקת. היא מנסה במקומות אחרים על-פני גלימתו אך אינה מצליחה]

ציצקיבא הכל כאן קפוא. לוא רק היה לנו קצת בנזין או נפט… [מדליקה גפרור נוסף ומנסה להדליק את אוזנו של שחמנדרינא. האוזן אינה נדלקת]

שחמנדרינא [מסב ראשו אליה] ארבעים שנה…!

ציצקיבא שב בשקט! [מסובבת ראשו בחזרה. לציצקיבא] גם האוזן קפואה.

שרציה שפשפי אותה קצת, אולי היא תפשיר. לא אמרתי כלום.

[ציצקיבא מעסה את אוזנו של שחמנדרינא. הוא מנסה לחלץ ראשו מידה, אך היא חזקה ממנו ולופתת את ראשו בכוח]

ציצקיבא שב בשקט, שמנדריק, לפני שאני זורקת אותך למטה! אנחנו לא מטיבט, ואתה לא עושה עלינו רושם עם הסדין המטולא שלך, בטלן! [היא מסיימת לעסות את אוזנו ומנסה שוב להדליקה, ללא הצלחה] הפשירה, אבל לא נדלקת.

שרציה אין שומן, זאת הצרה. אין מה שידלק.

ציצקיבא [לשחמנדרינא] למה אתה לא אוכל שום דבר?! אין לך בית?! אין לך אמא?! ילד רחוב?! לך לעבוד לך, פאראזיט! צם על חשבוננו!

שרציה אולי יש לו חלקים אחרים, יותר שמנים, בגוף. אולי התחת.

ציצקיבא תני יד, מחותנת, נהפוך אותו, ננסה את התחת. הסיכוי האחרון שלנו, התחת של השמנדרוליק.

[שרציה מהססת רגע. מביטה במהירות לצדדים, ולבסוף, בתנועה של "לעזאזל, מה כבר יכול להיות!" היא ניגשת ועוזרת לשרציה. שתיהן תופסות את שחמנדרינא תחת אצילי ידיו והופכות אותו כשראשו למטה ורגליו למעלה]

שחמנדרינא ארבעים שנה… לא ציפור…!!

שרציה [לשחמנדרינא] זה יוגה, זה בריא למוח. תשאל את רוזנצווייג.

[ציצקיבא ממששת את ישבנו של שחמנדרינא]

ציצקיבא שום דבר. הכל עצמות. אוי, ההודים האלה, ההודים האלה, מה יהיה הסוף עם ההודים האלה. תגיד אתה, שמנדרל, זה צורה?! זה תוסיק?! זה בן-אדם?! ג'וק! עכביש! אין לך קדימה, אין לך אחורה, אין לך למטה ואין לך למעלה! מאיפה אתה בכלל מתחיל?! בחיים לא תמצא כלה! בחיים! תחת צריך! תחת! לפופוצ'נקו היה פשוט תחת, ורק ככה הוא הגיע למה שהגיע!

[שתיהן הופכות אותו בחזרה. לשאר החבורה]

שרציה יקרים שלי, להתרחק ממנו. לא רק שהוא לא מחמם אותנו, אנחנו עוד מחממים אותו.

[כולם מתרחקים משחמנדרינא כמיטב יכולתם]

רשס קר לי… אני קופא… אני לא מרגיש את הברכיים… אני לא אזכה להגיע לחתונה… לא אזכה…

[ולפתע בוקעת צווחה מפי שרציה]

ולווציה אבא מת?

שרציה הבוביצ'ק! הבוביצ'ק הגיע! הבוביצ'ק פה! לרוץ ולהסתתר מעבר לפיסגה!

[כולם רצים ומסתתרים מעבר לתלולית הפיסגה, כששרציה גוררת לשם את רשס המניע בקושי את איבריו. שחמנדרינא נשאר יושב על הפיסגה. לצ'ק מגיע למעלה מן העבר השני]

לצ'ק [בבהילות, לשחמנדרינא] איפה הם? הם פה, אני יודע! ראיתי אותם נוחתים! איפה הם? אל תשב לי כמו נזיר בודהיסטי, פשוט תגיד לי איפה הם! או שכבר עשית יד אחת איתם! איפה הם? אמי מתה! ההלוויה בארבע! גם אתה מוזמן! איפה הם?

[מן העבר השני של הפיסגה מתלחשת החבורה]

ציצקיבא מוכרחים לעוף מפה מחותנת! הוא ימצא אותנו בעוד רגע!

שרציה רשס לא יכול לעוף!

ציצקיבא כשברגונצלא נפל על החוף, האם אמרתי "ברגונצלא לא יכול לרוץ"?!

שרציה ברגונצלא לא נפל בהימאלאיה.

ציצקיבא אני עפה!

שרציה ששש… יש לי משהו בראשי אתם חכו לי רגע כאן עד שאחזור. [מתייפחת] יהיה טוב, יקרים שלי! אני אוביל אתכם לחתונה, ויהי מה! [היא מתעטפת ברדיד לבן ומליטה בו גם את פניה באופן שאין לזהותה, קצת דומה בהופעתה לשחמנדרינא, עולה על הפיסגה ומתייצבת מול לצ'ק]

לצ'ק [לעצמו] כולם מתחפשים היום לנזירים בודהיסטיים! פורים יעשו לי ביום הלוויית אמי?!

שרציה [משנה את קולה באופן שאי אפשר לזהותה] אדוני בוביצ'ק?

לצ'ק איפה הם?! הם פה, אני יודע!

שרציה ישנם אנשים, אנשים שאתה מחפש…

לצ'ק איפה הם?! איפה הם?!

שרציה …ושהיו מוכנים לנהל אתך מגעים לא רשמיים, וללא כל תנאים מוקדמים.

לצ'ק לא רשמיים? מה זאת אומרת?!

שרציה מחוץ לפרוטוקול.

לצ'ק אני לא מבין! אני מחפש את הדודה שרציה! תמסור להם רק שאמי, אלטה בוביצ'ק מתה וההלוויה היום בארבע.

שרציה רק באופן לא רשמי.

לצ'ק שיהיה לא רשמי! אמא שלי מתה!

שרציה וכל הודעה שאתה מוסר בפגישה הלא-רשמית, כאילו לא נמסרה.

לצ'ק אני מקבל עלי הכל! אני רוצה לראות כבר את הדודה שרציה!

[שרציה מסירה מעל פניה את הרדיד]

לצ'ק דודה שרציה! ידעתי שזאת תחפושת! אמא מתה! ההלוויה בארבע! [מורה על שחמנדרינא] וזה בטח דוד רשס! [קופץ לעבר שחמנדרינא] דוד רשס! אמא מתה! ההלוויה בארבע!

[מנסה לקרוע מעל שחמנדרינא את גלימת הנזיר שלו. שתמנדרינא מתנגד. הם נאבקים תוך המשך צעקותיו של לצ'ק]

ההלוויה בארבע! רזית, דוד רשס! אמא מתה!

[הגלימה נקרעת, שחמנדרינא נופל פרקדן]

שחמנדרינא ארבעים שנה… לא ציפור…!

לצ'ק נחלשת, דוד רשס! אמא מתה! ההלוויה בארבע!

[שחמנדרינא נותר שרוע על הארץ. לשרציה] מה קרה לדוד?

שרציה זה לא רשס.

לצ'ק כבר לא רשס?!

שרציה לא. זהו שמריל-מנדיל, נזיר בודהיסטי מטיבט.

לצ'קאיך הגיע אלינו נזיר בודהיסטי מטיבט?

שרציה הוא לא הגיע אלינו, אנחנו הגענו אליו. לצ'ק לטיבט?!

שרציה [בבוז] אלא מה, להרצליה?! ראית פעם הר מכוסה שלג בהרצליה?!

לצ'ק אבל ההלוויה בארבע! מטיבט…! איך נספיק… כולנו… ההלוויה בארבע! [והוא נופל לזרועות שרציה כשהוא ממשיך לקרוא] דודה שרציה! אמא מתה! ההלוויה בארבע! ההלוויה בארבע! אמא מתה! אמא מתה! [והוא מקפץ וצוהל בערבוביה של צער ושימחה] הוי, דודה שרציה, דודה שרציה, כבר חשבתי שלא אשיג אתכם לעולם, לעולם! כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי פורקן מהבשורה הנוראה שלי שאמא מתה! אמא מתה, מתה! ההלוויה בארבע, בארבע, בארבע! יש אלוהים – ההלוויה בארבע! אמא מתה – יש אלוהים!

שרציה לצ'ק, זוהי ממילא שיחה לא-רשמית, אז למה לבזבז את הגרון?

[לצ'ק נרגע, אך ממשיך מפעם לפעם בהתייפחות-חרש קטנה]

ועכשיו אני מציעה שניגש ישר לעניין. לצ'ק, נמאס לנו לברוח, נמאסה עלינו הרדיפה שלך, ואני משוכנעת שגם לך נמאס לרדוף.

לצ'ק נמאס, דודה שרציה, נמאס, כמה נמאס, הרי כל מה שרציתי…

שרציה לאט לאט, לצ'ק. אתה יודע שוולווציה'לה בתי…

ציצקיבא [ממקום המסתור] ופופוצ'נקו בני.

שרציה …מתחתנת היום…

לצ'ק אמא מתה, דודה שרציה, ההלוויה בארבע…

שרציה אמרתי לאט לאט. או שאני מפסיקה מייד את המגעים הלא-רשמיים וכולנו עפים.

[לצ'ק נרגע. שרציה מנסה בדרכי נועם]

אתה יודע שוולווציה'לה בתי מתחתנת היום, ואני לא יודעת אם תוכל בכלל לתאר לעצמך כמה חיכינו כולנו ליום הזה.

לצ'ק אני יכול לתאר…

שרציה לא, אתה לא יכול. אתה לא יודע מה זה משפחה, מה זה ילדים. לא אגזים אם אומר שליום הזה נולדנו. כן כן. זה היה ברור לי כבר מגיל חמש או שש! באתי לעולם כדי לזכות ליום חתונת בתי.

לצ'ק הוי, דודה שרציה, דודה שרציה, מי כמוני מבין מה זו חתונה, ומסכים איתך שאדם נולד לחתונה, והחתונה שלי עצמי עוד מחכה לי אי שם באופק בתוך הערפל וקוראת לי… הוי, דודה שרציה, כמה רצינו אמי ואני להיות אורחים בחתונת בתך ולווציה, כל-כך הרבה ערבים ארוכים ישבנו שוממים בבית, לא נפש חיה, לא שימחה, לא חיים לנפש, אבל ידענו שאי שם יש דודה, ולדודה יש בת, והבת הולכת וגדלה ומתפתחת, ויגיע יום והיא תתחתן, ויהיה נשף גדול, ואנחנו נוזמן, ונלבש את הבגדים הכי יפים שלנו, ונצא בערב מן הבית למקום שבו נראה בני-אדם, ושימחה אמיתית… הוי, דודה שרציה, מי תיכנן ומי חשב שאמא תמות יום לפני חתונת ולווציה – כי אולי את עוד לא יודעת, דודה שרציה, אבל אמא מתה הלילה, אמא מתה! – ועכשיו, כשקרה מה שקרה ואמא מתה ומוכרחים לקבור אותה, איך יכולתי שלא להודיע לכם, דודה שרציה, כי אם אתם לא תבואו להלוויה, מי יבוא?

שרציה לצ'ק, אני אענה לך בחופשיות ובגילוי-לב, כי השיחה הזאת מחוץ לפרוטוקול ובאופן רשמי אני בכלל לא יודעת שום דבר על מות אמא…

לצ'ק מה פירוש לא יודעת?! הנה אני אומר לך!

שרציה בוביצ'ק, אני כאן אתך לשיחה לא-רשמית, ואתה הסכמת! לוא הייתי יודעת רשמית שדודה אלטה ז"ל נפטרה, לא הייתי רצה להלוויה שלה? לא הייתי דוחה בלי לחשוב פעמיים את חתונת ולווציה'לה? איך אפשר בכלל אחרת? אלא מה, היות שאני ובני משפחתי לא יודעים כלום על הפטירה – ואני אדאג לזה שאנחנו נמשיך לא לדעת – הרי שחתונת ולווציה'לה תתקיים במועדה ובמתוכנן.

לצ'ק ומתי כן תסכימו לדעת שאמא מתה?

שרציה מבחינתי, אם בוער לך, מייד אחרי החתונה היום בחצות, אבל עוד יותר רצוי מחר בבוקר, הכי טוב לא לפני עשר. [פאוזה קצרה]

לצ'ק ובכל-זאת אמא מתה.

שרציה כן, חבל. [מתחילה להתייפח]

לצ'ק [קופץ על ההזדמנות] דודה שרציה, לוחץ לי בכל-זאת לבשר לך את הבשורה על מות אמי.

שרציה אני מבינה אותך, אני הרי דודה.

לצ'ק רק השתתפותכם אתם בהלוויה, משפחה שלמה של אנשים מאושרים, הכוללת בתוכה בחורה צעירה ויפה, היתה מעניקה למות אמי תוקף דראמאטי ומשמעות והיתה מוכיחה שהיא תפסה מקום בעולם ושהיה גם לחייה איזה טעם. אמא עצמה דיברה על כך לפני מותה. ולוא הייתם – הוי, דודה שרציה! – לוא הייתם נוסף על כל זה גם דוחים את חתונת ולווציה, איזה מעמד חגיגי הייתם מקנים אז להלוויה של אמא, איזו הילה היתה אופפת את הארון המורד אל הקבר! אלף זרי פרחים ומצבת זהב לא היו עושים לאמא מה שהיתה עושה לה דחיית חתונת ולווציה! איזה אושר, איוו חמימות, איזה אור בהיר של הכרה רשמית בקבר החשוך של אמא! דודה שרציה, למען אמא, למעני, למען כל המתים העומדים בפני שימחתם האחרונה, שימחת ההלוויה שלהם, העניקי הכרה רשמית למות אמי! הכירי במות אמי, דודה שרציה, ובואו כולכם להלוויה! [מתייפח]

שרציה לא הכרה, לא הלוויה, לא דחיית חתונה.

לצ'ק [תוך בכי] ויש עוד משהו שלא אמרתי.;. [פאוזה. הוא מהסס]…העיקר הוא שאני לא רוצה להפסיד את חתונת ולווציה. להיותי נוכח בחתונת ולווציה אני חולם משחר נעורי, תחילה בתור חתן, ואחר-כך, כשהתברר לי שלא למעני נוצרה ולווציה, בתור אורח. אבל תמיד תמיד בחתונת ולווציה. ועכשיו, מה, אשתרך כמו אידיוט בגשם עם ארון-מתים של אמא כשאני יודע שבאותה העיר צוהלת לה החתונה הנכספת בלעדי?!

שרציה [מנסה להרגיע אותו, לקנות את לבו] אנחנו נזמין אותך אל ולווציה אחרי החתונה. ויותר מפעם אחת.

לצ'ק זה לא כמו לחתונה!

שרציה זה עוד יותר מחתונה, זה יותר אינטימי, פחות אנשים.

לצ'ק אני רוצה אנשים! הרבה אנשים! לחתונה!

שרציה בסדר, אנחנו נעשה מסיבה גדולה נוספת, לא פחות גדולה, במיוחד בשבילך.

לצ'ק זה לא כמו חתונה. מה עם הלוויית אמא?

שרציה נשלח נציג. אתה תבשר לו את הבשורה והוא ישתתף בהלוויה.

לצ'ק מי?

שרציה יש לנו שכן, פרופסור…

לצ'ק הוא אפילו לא קרוב! והוא לא נשוי! הוא בודד! פרופסור, אבל בודד! וחוץ מזה, הוא ממילא בא! ממילא בא! מה נותן לי הפרופסור, גם הוא, כמוני, ממילא בא! ממילא!

שרציה הפרופסור הוא מאה אחוז להלוויות!

לציק אמא רצתה אתכם! אתם הקרובים האמיתיים שלה! אמא רצתה אתכם!

שרציה אנחנו לא להשגה, בוביצ'ק! שמעת?! לא להשגה!

לצ'ק אתם! רק אתם!

שרציה הפרופסור!

לצ'ק אתם!

שרציה לא הכרה, לא הלוויה, לא דחיית חתונה!

לצ'ק [מוחה דמעותיו] אם ככה, דודה שרציה, מה נשאר לי אם לא להמשיך לרדוף אחריכם עד שאתפוש אתכם ואבשר לכם את הבשורה.

שרציה אתה יכול לרדוף, יתום, אתה לא תשיג.

לצ'ק אשיג, דודה, אשיג. עוד היום אזכה לראות אתכם צועדים לאט בראש מורכן אחרי ארון!

שרציה שלום, בוביצ'ק.

לצ'ק שלום, דודה שרציה.

שרציה ודרישת-שלום לאמא שלך.

לצ'ק היא מתה.

שרציה אני לא יודעת מכלום. אני מוסרת לה דרישת-שלום, אתה תעשה עם זה מה שאתה מבין.

[שניהם מסתובבים ללכת, איש לדרכו. לפתע מזנקת מבחוץ ציצקיבא, רצה אל לצ'ק מאחור ודוחפת אותו בכוח אל מעבר לפיסגה. בצווחה איומה, ההולכת ונחלשת, הוא נופל לתהום. שרציה וציצקיבא מביטות אחריו, וכשהוא נעלם מעיניהן הן נאנחות ושרציה נושאת מבטה השמיימה, ובקול בוכים]

אלטה יקרה, שתהיי לי בגן-עדן, אני שולחת לך את בנך, שתמשיכו יחד באושר גם למעלה, ותהיו מליצי-יושר בפני היושב במרומים בעד ולווצייה'לה בתי…

ציצקיבא ופופוצ'נקו בני.

שרציה הנכנסת היום בשעה טובה לחופה, אמן.

[והן פונות למקום המסתור של שאר החבורה]

ניצלנו! ניצלנו! חתונת ולווציה'לה…

ציצקיבא ופופוצ'נקו.

שרציה …מתקיימת! ניצלנו! יש חתונה! אין לצ'ק! אין בוביצ'ק! נגמרו הבוביצ'קים בעולם! נגמרו! ניצלנו!

[שאר בני החבורה יוצאים ממקום מחבואם, רשס זוחל בקושי]

ועכשיו, יקרים, לעוף! לעוף, לעוף, עוד מעט שתיים, לעוף לסלון הצרפתי-הבינלאומי לכלות בגבעתיים!

[כולם מתחילים להניע בידיהם ועפים, חוץ מרשס ושרציה. רשס עושה מיספר נסיונות לעוף אך גופו קפוא ואינו נשמע לו]

ולווציה [קוראת מלמעלה, מן העננים] אבא מת?

שרציה תעופו, תעופו, אני באה מייד! [היא יורדת אל מאחורי התלולית שם מוטל רשס וכורעת לצידו]

רשס כבר חשבתי שהפקרת אותי בשלג של טיבט.

שרציה [מלטפת את ראשו] מה זה עולה על דעתך, רשס.

רשס כן, חשבתי שעפת…

שרציה ולמה רשס?

רשס לקנות דירה.

שרציה ולמה דירה?

רשס בשביל ולווציה.

שרציה ולמה ולווציה?

רשס בשביל חתונה.

שרציה וחתונה למה?

רשס בשביל נכד.

שרציה ומה שם הנכד?

רשס רשס.

שרציה אז למה רשס?

רשס בשביל רשס.

שרציה לעולם לא אעזוב אותך, רשס…

רשס כי אי אפשר הרי לערוך את חתונת ולווציה'לה בלעדי, נכון?

שרציה בשום אופן לא, אתה תהיה תמיד איתנו…

רשס כי לרגע הזה בנינו את חיינו, לרגע הזה חיכינו וייחלנו כל השנים…

שרציה בכל מקום שאני אהיה וולווציה'לה תהיה, אתה תהיה תמיד איתנו, עמוק עמוק בלב… וקמה ומתחילה להתרחק לאט לאט כשדמעות חונקות את גרונה ן תמיד איתנו, רשס… תמיד… דמותך תלווה אותנו בכל אשר נלך… בחופה ובסעודה ובריקודים… וגם הרבה אחר-כך… אתה תחיה בלבנו… לנצח… זכרך לא ימוש… רשס, אתה תמיד איתנו…

[יוצאת בבכי חנוק ועפה משם. שחמנדרינא יושב שוב בנוח ונושם לו נשימת רווחה]

רשס [אינו מבחין ששרציה איננה. ממשיך לדבר אליה] הגב שלי קפוא לגמרי. את זוכרת את היום בו הגיע הפריג'ידר? חיברתי אותו לחשמל ועמדתי איתך בפעם הראשונה מולו. דוק ראשון של קרח כיסה, כמו פלומה של אפרוח רך, את דפנות הפריזר. המנוע זימזם לו חרש ובנעימות. לא הייתי מחליף את החוויה הזאת בנסיעה לאלפים. [קולו הולך ונחלש] עמדתי שם איתך, יד ביד, כמו בירח-דבש. לא הייתי מחליף את זה…

[נכנס המלאך סמואלוב]

סמואלוב אנג'ל סמואלוב. מלאך-המוות. באתי לקחת את נשמתך.

רשס היום חתונת ולווציה'לה בתי.

סמואלוב כולכם מחתנים היום משהו. מגיפה.

רשס והרי יש תאריך. תאריך יש לחתונה!

סמואלוב גם למוות שלך.

רשס [מייבב] תן לי לחתן הערב את בתי! כל חיי כוונו לתאריך הזה! [פאוזה]

סמואלוב בסדר, אדון רשס. אני אתן לך את חייך לחתונה. אתה רק תעשה לי גם כן טובה קטנה. [גוהר מעליו] שחרר קצת גאז.

רשס גאז?

סמואלוב מאחורה, אתה יודע. כמו שאתם כולכם אוהבים.

רשס זה כל מה שאתה רוצה? בחפץ לב. זה – אפילו בלי שמבקשים. זה -תמיד, ברצון. בבוקר, בצהריים, בערב, ביחוד אם אני מזדמן להרצאה… בבקשה. [מתחיל לתת גאז]

סמואלוב זהו. ואל תפסיק. שחרר. ככה. יופי.

רשס [מרוצה] כן. הנה, ככה. גם לפריג'ידר הגעתי, גם לחתונת ולווציה'לה אזכה, גם שיחררתי נוד גדול על פיסגת ההימאלאיה… חייתי, חייתי, אין מה לדבר… חיים שלמים וגם נדירים… כן, אין להצטער על החיים האלה, היו. היו… בפירוש היו… אלה היו חיים… ולמה רשס…?

[הוא מת. סמואלוב מכוון את הנשמה במעופה]

סמואלוב בואי, בואי, נשמה, פרפר קטן של ריח רע, למעלה, ככה, יופי… [פונה לצאת. נעצר, מסתובב אל שחמנדרינא] ומה אתך, אדון שחמנדרינא?

שחמנדרינא ארבעים שנה… לשמיים… מוכן… קח…

[סמואלוב ניגש אליו, סוקר אותו רגע בביטול, אחר-כך, בתנועה זריזה אך בטוחה, הוא מרים אותו באוויר מעורפו, רואה שהוא קל כנוצה]

סמואלוב נו, שחרר קצת גאז.

[שתמנדרינא מתאמץ לתת גאו, ללא הצלחה. סמואלוב, בבוז]

אויך מיר א מענטש, אפילו כח צו מאכן א פורץ האט ער נישט.

[מרפה ממנו. שחמנדרינא נופל על השלג. סמואלוב יוצא. שחמנדרינא חוזר לישיבת היוגה שלו]

שחמנדרינא לשמיים… מוכן… קח…

 

תמונה 5
גג רעפים

גג רעפים משופע של בניין גבוה. שארית הפליטה של קבוצת החתונה – שרציה, ציצקיבא, פופוצ'נקו וולווציה – נאחזת בציפורניים ברעפים של הגג החלקלק המשופע על מנת שלא להישמט ארצה. המצב העדין מחייב אותם לדבר בשקט, לאט, בלי תנועות, והם מנסים להבליג על כעסם.

 

ציצקיבא ומי היה זה שצעק "נצנח לנו ישר על גג הסלון הצרפתי-הבינלאומי לכלות!" מי זה היה, הייתי רוצה לדעת!

פופוצ'נקו המתותנת…

שרציה שקט! שקט, נחש! נו מה! מי צריך לנחש מראש שגג רעפים? ועוד משופע?

ציצקיבא מוחות! אתם כולכם – מוחות!

שרציה אז עברנו קצת חוויות היום, עוד אחת קטנה.

ציצקיבא חתיכת חוויה, מה?! תיכף ניפול לנו למטה ונתרסק לחתיכות קטנות עם דם, חולירע-פשקרף!

שרציה ומה אתם, תגידי לי, ביקורת, ביקורת, כל היום רק ביקורת, מה אתם קופצים ורוטנים, הולדתם בן שהצליח להגיע עד ולווציה! אז מה?! מה מגיעו!

ציצקיבא ומי זו, אם אפשר לדעת, ולווציה, מי?!

שרציה ולווציה היא מי שהיא על שתיים כשפופוצ'נקו מולה על ארבע!

ציצקיבא כשפופוצ'נקו מולה על ארבע, מחותנת, ולווציה מלמטה, בפישוק!

שרציה כשוולווציה מלמטה בפישוק, פופוצ'נקו עוד יותר למטה, מוריד זבל!

ציצקיבא כשפופוצ'נקו עוד יותר למטה, מוריד זבל, ולווציה וכולכם, עם הדודה אלטה שמאטע שלכם, עוד יותר עוד יותר למטה – בבור!

שרציה כשוולווציה עם כולנו עוד יותר עוד יותר למטה, בבור, פופוצ'נקו עם כולכם עוד יותר עוד יותר עוד יותר למטה – באוסטרליה!

ציצקיבא כליות! שתינות! קטטרים!

[תוך זעקות וחבטות הדדיות מועדת אחת מהן, מושכת איתה את כל החבורה, כולם נופלים-מתחלקים על-פני הרעפים הלחים, גולשים למטה, ונאחזים כרגע האחרון תוך זעקת-בעתה באצבעות ידיהם בכרכוב-הגג. הם פוחדים לזוז או לדבר פן יישמטו למטה ויתרסקו. ואז, בבת-אחת, מלמעלה, מעל חוד זווית גג הרעפים, עולים פניו המגואלים בדם של לצ'ק]

לצ'ק והנה אתם שם כולכם מוכנים כבר עם ראשים מורכנים להלוויית אמי.

[כל אנשי הקבוצה מתכווצים, משפילים ראשיהם ונמנעים מהביט לעברו של לצ'ק. הוא ממשיך לטפס, מתיישב על הגג למעלה וממשיך ומכריז בקול רם וצלול]

כי הנה אני מודיע לכם הודעה רשמית: אמא מתה, ההלוויה היום בארבע!

[פאוזה. איש אינו זז]

קיפרנאי [קורא מבחוץ למטה] אדון בוביצ'ק, אתה למעלה? כאן הפרופסור קיפרנאי, איך עולים?

 

תמונה 6
שדירת השקמים


לפנות ערב, שדירת שקמים ליד בית ההלוויות. ספסל בודד. הסערה שככה. שמש חורפית מפציעה בין הענניס. אנשי קבוצת החתונה, שרציה, ציצקיבא, ולווציה ופופוצינקו נכנסים בטור עורפי כפופים ומדוכאים כמו שבויים בדרכם אל השבי. לצ'ק הולך לצידם, משגיח עליהם, מלא חדוות-מנצחים כבושה ומשגיח עליהם. הוא נעצר ופוקד:

 

לצ'ק עצור!

[כולם נעצרים. לצ'ק סופר אותם. הוא שבע-רצון, מחכך כפות ידיו בהנאה]

חבל לי על דוד רשס. כבר ראיתי אותו בדמיון בהלוויה של אמא. גם על המחותן השני חבל לי. בכלל, חבל לי על כל אדם, על כל העולם, כל-כך הרבה אנשים בעולם לא יהיו בהלוויה של אמא. איזה בזבוז!

[נכנס קברן, מושך אחריו עגלת-מתים ואחריה הולך ליכטנשטיין. הוא פונה לנוכחים, מצביע על הארון]

ליכטנשטיין רוזנצווייג. הבָּריא. עוד הבוקר רץ. בן שישים. היה צריך למות בן חמישים. עשר שנים רווח נקי. [לנוכחים] תצטרפו?

לצ'ק [שואג] הם כבר תפוסים!!

[ליכטנשטיין ממשיך ללכת לבדו אחרי הארון, נעצר פתאום]

ליכטנשטיין ואולי טעינו. ואולי רצנו לחינם. ואולי צריך היה לשחות, לא לרוץ. אם יתברר לי פעם שטעיתי – כמה חבל… לחינם…

[יוצא הקברן עם העגלה, אחריו ליכטנשטיין. כולם מביטים רגע בדומיה אחרי ההלוויה העצובה, ואז מתייצבות שרציה וציצקיבא משני צדדיו של לציק ואוחזות-תומכות בו]

לצ'ק תודה, אבל ההלוויה שלנו רק בעוד שעה.

שרציה [מתחילה להתייפח] אוי, לצ'ק, לציק…

ציצקיבא [מצטרפת להתייפחותה] אדם נדיר…

[שתיהן מתייחסות אל לצ'ק דמיוני המוטל כביכול לרגליהן]

גדלות הנפש שלך…

שרציה העקשנות הגברית שבה רדפת אחרינו ולא ויתרת עד שהשגת…

ציצקיבא גבר אמיתי…

שרציה כמה חבל עליו…

ציצקיבא שככה התבזבז…

שרציה בלי אשה… בלי לראות קצת אושר בעולם…

ציצקיבא לחיות ככה כמו כלב…

שרציה כל השנים רק מסירות לאמא…

ציצקיבא נותן שינצלו אותו…

שרציה את כל החיים הקדיש לה: בשביל עצמו – כלום…

ציצקיבא לא שאל אף פעם "מה אתי?" "מתי אחיה גם אני?"

שרציה לא אמר לעצמו "מה זה, כולם הולכים לרקוד, ואני ללוות לבד מתים בגשם?" לא, צדיק, צדיק גמור, המשיך לוותר לנצלנית, גם לאחר מותה נתן לה לקלקל סיכוי נדיר חד-פעמי למצוא בחורה יפה ועשירה ומפונקת שתאהב אותו ותרגיע אותו ותלווה לו את חייו…

ציצקיבא כי מספרים שהיתה לו פעם הזדמנות…

שרציה כן, בחתונת בת-דודתו ולווציה…

ציצקיבא עם פופוצ'נקו…

שרציה כל-כך הרבה בחורות נהדרות פנויות היו שם…

ציצקיבא מחכות רק לו…

שרציה אבל הוא החמיץ… ואחרות כבר לא היו… והוא מת בודד…

ציצקיבא כמו כלב…

[כאן מתחיל גם לצ'ק לבכות מרחמים על עצמו כשבכיו הולך וגובר בהמשך הדברים]

בשעה שהיא, אמו, איך היתה נוהגת במקומו? גם היא היתה מוותרת לוא היתה במצבו, הנצלנית-רוצחת?!

שרציה איפה! אני הכרתי אותה, אני משפחה! לפני שילדה אותו, האם לא חיפשה לה יפה יפה גבר בנשפים וחתונות?! האם לא דאגה יפה יפה לעצמה?!

ציצקיבא ובכלל, האם לא ילדה אותו כתוצאה מתענוג חריף במיטה, אותו תענוג שהיא רצתה לשלול ממנו כשרץ להלוויה שלה במקום לחתונה?!

שרציה ובסוף, כשהיא נחה לה בשקט, במתיקות…

ציצקיבא ועוד נחה בשני מקומות, גם למעלה, גם למטה…

שרציה רק הוא, הבן, לא נח ולא שקט, פירפר והתייסר…

ציצקיבא ולא הפסיק להתאכזר אל עצמו… לא חס ולא ריחם על כוחותיו…

שרציה ולא מצא מנוחה לעצמו עד יומו האחרון…

ציצקיבא ינוח בשלום על משכבו…

שתיהן אמן!

[לצ'ק גועה בבכי תמרורים על עצמו]

לציק מה הייתי צריך לעשות?! מה הייתי צריך לעשות כדי שאוכל גם אני קצת לחיות… כשנפלה לי בדיוק ההלוויה של אמא… אמא שילדה אותי… אמי…

שרציה [מלטפח את ראש לצ'ק המתייפח בחיקה] "אמא, אמא!" כן, תמיד יש תירוצים להשתמט מהחיים.

ציצקיבא פוחד לחיות. לא גברי.

שרציה לא, לצ'ק, אחה עוזב את ההלוויה, עוזב את כל השטויות ובא איתנו לחתונה, זה מוחלט. אני לא אתן שיהרסו לך את החיים!

לציק ההלוויה…

שרציה אתה בא איתנו, זה מוחלט!

לציק אפילו לוא הייתי רוצה, מה היו האנשים אומרים לוא היו רואים אותי היום בחתונה?

ציצקיבא מי כבר יודע? מי רואה אותך?!

לציק מה היתה חושבת עלי ולווציה, החתן שלה?!

שרציה ולווציה? [צוחקת בבוז] באמת, אין כבר לוולווציה על מה ומי לחשוב!

לצ'ק מה היית חושבת עלי את?

שרציה ממני אין לך מה להסתיר, לצ'ק… אני דודה…

ציצקיבא משפחה זו משפחה…

לציק מה אגיד לעצמי?! איר אסביר את זה בפני עצמי?!

שרציה עצמך?! מעצמך אתה פוחד?! הרי אתה זה אתה, הכל נשאר בפנים, מה פה בכלל הבעיה!

לצ'ק ואמא?! ואמא מה?! תיקבר לבד?! לבד?!

שרציה [מצטחקת בסלחנות] נו, אמא, אמא הרי לא תדע. אמא מתה. מתה לה בהרגשה שאתה תשתתף בהלוויה, שכולנו נשתתף בהלוויה, וזה העיקר.

ציצקיבא [לאוזנו, כממתיקה סוד] ואגב, מניין לה באמת שלא השתתפנו? היא שומעת? היא רואה? היא יודעת? אדרבא, היא תשכב לה שם בקבר בנחת ובשקט בהרגשה שכולם היו בהלוויה שלה, כולם, מיליון איש אפילו, הנשיא, הצבא, תותחים, שימחה שלמה, מה יש, למה לא, מישהו יספר לה ההיפך?!

[פאוזה. לצ'ק משתתק. שרציה מלטפת את ראשו. הוא מתחיל שוב לייבב, הפעם חרש]

שרציה נו כן, ועם עצמך אתה כבר איכשהו תסתדר. זה, תאמין לי, הדבר הכי קל. בוא.

לצ'ק [מניח להן לגרור אותו. תוך בכי] אתן מאלצות אותי נגד רצוני לעזוב את אמא ולבוא איתכן לחתונה?

שרציה כן, לצ'ק. מאלצות.

לציק בכוח?

שרציה כן, לצ'ק. בכוח.

לצ'ק [נעצר רגע. בוכה ביתר שאת] וזה כל הכוח שיש לכן?

שרציה לא, לצ'ק. הנה.

[היא וציצקיבא מניפות אותו באוויר ויוצאות איתו, אחריהן ולווציה ופופוצ'נקו]

קיפרנאי [שקולו נשמע מבחוץ] אדון בוביצ'ק, כאן הפרופסור קיפרנאי, יש לנו פחות משעה!

 

תמונה 7
החתונה

בערב. באולם החתונות המפואר במרכז העיר. אוכל, שתיה, מוסיקה, ריקודים. בתוך ההילולה נכנס גם אורח אחד במסיבה, הוא מתיישב לו בפינת האולם ומוצא לו משהו לזלול ולשתות מבלי לעורר תשומת לב.

 

ציצקיבא [משוחחת עם אחד האורחים] איך, אתה שואל? [מצביעה על ישבנו של פופוצ'נקו] פשוט מאוד, לפופוצ'נקו היה תחת, והוא ישב על התחת, וככה הוא הגיע, זה כל הסוד.

פופוצינקו [שתוי, משוחח עם אחד האורחים שיחת-גברים] נשים. בֶּה. תחוב להן סטייק, ערבב עם קצת יין, והן שלך מקדימה, מאחורה, מלמטה ומלמעלה ועוד עושות גם קוקוריקו. [צוחק צחוק אידיוטי] נשים. [חוטף סטירה מוולווציה. צוחק ביאוש, חוזר לעצמו]  פופוצ'נקו.

[בינתיים, מבלי שיורגש, התקרב האורח במסיבה אל פשושיציה, בחורה יפה וצחקנית, עליה הסתכל כל הזמן, ומתיישב לצידה]

פשושיציה אתה מסתכל בי כל הזמן. מי אתה? למה אתה לובש מסיכה? ממי אתה מסתתר? זה לא נשף-מסיכות הערב, זה נשף חתונה.

בעל המסיכה [בקול משונה] את מתעניינת בי מפני שאני לובש מסיכה. האם תתענייני בי גם אם אוריד את המסיכה? אם תראי את פני האמיתיות, האם אוכל לסמוך על כך שתאהבי אותי?

פשושיציה לאהוב אותך?! [צוחקת] מה פתאום לאהוב אותך?

בעל המסיכה הרי כל עוד אני במסיבה קיים סיכוי, נכון? תודי שקיים סיכוי.

[פשושיציה צוחקת שוב. יש לה צחוק נעים, צחוק של רוחב-לב]

ואם אוריד אותה, אולי כבר לא יהיה סיכוי. אולי יתנדף לו הסיכוי באוויר, או אולי… יתממש. למה לא? שנינו נרקוד ואת לא תרצי להינתק מזרועותי. ותהיי שלי. ותתחתני אתי. ותעניקי לי אושר גדול ונחמה.

אהיה המאושר באדם. מה דעתר על ימי זיכרון? איר נראה לך לבלות אותם? מה דעתר שנצא לנו אל בית-הקברות מחוץ לעיר, את, אני והילד, כן, ניקח סנדוויצ'ים, ניסע, נטייל עם הקטן בין המצבות הלבנות והעצים, נראה לו: כאן שוכב דוד, וכאן שוכב עוד דוד, כולם עבדו קשה, התעייפו ועכשיו הם נחים.

פשושיציה [צוחקת] ועכשיו תוריד את המסיכה, כי אני באמת מתחילה להיות סקרנית.

בעל המסיכה לא, עוד לא. את מוכרחה להשאיר לי עוד כמה רגעים של חיים עם הסיכוי. הסיכוי הנהדר! הסיכוי הנצחי! מה דעתך על ארוחת ערב אינטימית לאור נר זיכרון? רק את ואני, מפה לבנה, יין, אור נר קטן של זיכרון מרצד על פנינו, מטיל צללים רומאנטיים מתוקים על הקירות… [קם על רגליו, רועד ומזיע] הביטי איך אני רועד ומזיע, רועד מפחד לרגע שבו אצטרר להוריד את המסיכה! אני יודע שאם אסיר אותה לא תרצי לראות אותי! אני אדם נבזה! לא! למה נבזה?! במה אני שונה מאחרים? אני רוצה בדיוק את מה שהם רוצים, הנה כולם רוקדים עכשיו? נרקוד? [מושיט זרועותיו אליה]

פשושיציה לא לפני שתוריד את המסיבה מן הפנים שלך.

[בעל המסיכה מדים ידיו אל פניו, מסיר את המסיכה. מתחתיה מתגלה עוד מסיכה, קצת יותר עצובה מן הקודמת. פשושיציה צוחקת]

בעל המסיכה אני רוצה רק שתדעי שגם הפנים שמתחת למסיבה הזאת אינן הפנים האמיתיות. מתחת להן יש עוד פנים, ומתחת לאלה עוד פנים, וככל שהולכים ומקלפים פנים אחר פנים, הן נעשות יפות יותר, טהורות יותר. והפנים האחרונות הן רק אור. אור בהיר וטהור. [מרים תיו אל פניו, מסיר את המסיכה. מתחתיה מתגלה עוד מסיכה, עצובה יותר מן הקודמת] ועכשיו נרקוד?

פשושיציה [צוחקת ונהנית] אני רוצה את הפנים האחרונות. אני רוצה את הפנים האחרונות.

בעל המסיכה [כורע ברר לרגליה] תני לי עוד רק את הריקוד האחד הזה עם שמץ של סיכוי!!

[פשושיציה צוחקת ומושיטה זרועותיה לעברו. הוא קם על רגליו, רועד מהתרגשות ומושיט ידיו אליה. באותו רגע נכנס לאולם הפרופסור קיפרנאי כרוח סערה. כניסתו הדרמאטית גורמת להפסקה מיידית של הריקודים והמוסיקה. כולם קופאים על מקומם. דומיה]

קיפרנאי אני הפרופסור קיפרנאי. לא באתי כאורח – אני לא מוזמן, למרות שאני שכן, משפחת הכלה לא מדברת אתי מזה שנים ואין לי מושג למה -לא, לא באתי בתוקף הזמנה! באתי בתוקף כוחות מוסר נעלים אשר שלחו אותי לכאן חרף העובדה שלא הוזמנתי! גבירותי ורבותי, יש לי כל הסיבות להאמין שיושב בינינו אדם שהתחמק מהלוויית אמו המנוחה שמתה רק הלילה, שהעדיף ללכת לצהול בחתונות במקום לשלם את חובות הצער לאמו, ושבגללו מתעכבת אמו בארון שחור מארבע אחרי הצהריים ואינה מובלת אל מקום מישכנה הנצחי! גבירותי ורבותי, כוחות מוסר נעלים מצווים עלי למצוא את האיש הזה ולהביאו אל ארון אמו, ואני מציית להם!

[הוא מתחיל לשוטט בין האורחים ולחפש את לצ'ק. האורח במסיכה מתחמק לאט-לאט ובחשאי לעבר פינה מרוחקת ומתקפל לו שם, מנסה להסתתר. כיוון שהוא יודע שרגעיו בשימחה זו הם ספורים, הוא זולל ושותה וממלא את פיו ככל שהוא יכול. קיפרנאי עובר על פני כל המסובים ובוחן אותם בארשת פנים של שליח-הגורל, ומגיע עד האורח במסיכה. זה מנסה להתכווץ עוד יותר ולהעלים את פניו, אך לפתע מונפת לעברו ידו המאשימה של קיפרנאי, והוא מכריז בקול רם וחגיגי]

הנה האדם שבגד במות אמו! שמו לצ'ק בוביצ'ק, והוא מכר את הלוויית אמו בעבור רבע עוף!

[פאוזה. פשושיציה העליזה ניגשת לאורח במסיבה המכווץ כשפניו מושפלות מטה, וקורעת את המסיכה השלישית והאחרונה מעל פניו. פני לצ'ק בוביצ'ק נגלות. היא צוחקת ברוחב-לב. פאוזה]

שרציה [רואה שהשימחה עומדת בפני חורבן. צועקת] בוביצ'ק! החוצה, אל המקום היאה לך, לחושך, לגשם, להלוויית אמך הגלמודה!

[לצ'ק קם לאט-לאט, כפוף, מתחיל לפסוע לעבר היציאה, נעצר מול קיפרנאי]

לצ'ק ואתה, מה אתה רודף? מה זה עסקך? ואחר-כך אתה מתפלא שאנשים מפסיקים לדבר אתך?! [ממשיך ללכת לכיוון היציאה, נעצר, חוזר על עקביו, ניגש לפשושיציה. מורה על פניו] לאלה התכוונת כשאמרת "אני רוצה את הפנים האחרונות?"

[פשושיציה צוחקת]

הנה הם. היית מתאהבת בי?

פשושיציה לא.

לצ'ק תודה, הוקל לי. [חוטף עוד משהו מהשולחן, דוחס לפיו ויוצא בפה מלא]

קיפרנאי [לכל המסובים] מילאתי את חובתי. גם אני הולך להלוויה, מפני שהבטחתי, ופרופסור קיפרנאי עומד בדיבורו. ערב טוב. [מתחיל ללכת]

שרציה [בלעג, כמו לעצמה, אך כדי שהוא ישמע] פרופסור!

[קיפרנאי נעצר כאילו קיבל מהלומה בגבו]

והרי האיש הזה הוא חייט!

קיפרנאי [מסתובב אל האורחים] לימדתי במשך שלוש שנים במכללה איטלקית לנערות ליד מילאנו, בפאקולטה לגזירה ותפירה. שלום. [מסתובב ויוצא]

שרציה והריקודים נמשכים, אורחים שלי! הריקודים נמשכים! אתם רוקדים על השעה הכי יפה שלי!

[התזמורת שוב מנגנת, הריקודים מתחדשים, פופוצ'נקו אוחז בידה של ולווציה ומזמינה אל רחבת הריקודים]

פופוצ'נקו [מעדנות] ולווציה.

ולווציה [רכות] פופוצ'נקו.

ציצקיבא [בתיעוב] אי, כמה טיפשית ותפלה היא האהבה שלכם לעומת היסורים והסבל שבהם עלתה לנו החתונה הזאת.

שרציה [מתבוננת אל הרוקדים, דמעות בעיניה] כן, הנה הולכת וקרבה אל קצה השעה הכי יפה של חיינו, השעה שלה התכוננו שנים כה ארוכות. ומה הלאה? למה נתכונן מעכשיו?

[המוסיקה והריקודים נמשכים. רוחות-הרפאים של רשס וברגונצלא ואיתן מלאך-המוות סמואלוב מופיעות בנשף מבלי שאיש מן הנוכחים יראה אותן. רוחות-הרפאים צוחקות]

רשס תראה, חתונה.

[רשס וברגונצלא יוצאים אגב צחוק, סמואלוב מתעכב רגע ליד ציצקיבא]

סמואלוב גברת ציצקיבא?

ציצקיבא [זוקפת חזה לעומתו] אני.

סמואלוב אנג'ל סמואלוב. מלאך-המוות.. באתי לקחת את נשמתך.

[לרגע היא אינה נעה, כאילו מעכלת את דבריו, ולפתע מסתערת עליו, מרימה אותו כצווארונו מעורפו]

יסנה-פשקרף חולירע, טפו!!!

[ובבעיטה אדירה באחוריו היא מעיפה אותו החוצה]

ברגונצלא חתן וכלה מחייכים לְעוגה.

 

תמונה 8
הלוויה חורפית

השחר שלמחרת, ברחוב, בעיר. יום קודר, רוח נושבת וגשם יורד. קברן מושך את עגלת המתים שעליה גופת אלטה בוביצ'ק. לצ'ק בוביצ'ק הולך אחרי העגלה, נראה כפי שנראה אדם בבוקר שלמחרת הסביאה. רוחות-הרפאים של אלטה ורוזנצווייג מופיעות שלובות-זרוע ברחוב מבלי שאיש יבחין בהן.

 

אלטה תראה. הלוויה. מישהו רץ אחרי ארון שחור בגשם. [צוחקים ויוצאים]

לצ'ק כמה חלמתי כל חיי ללכת שלוב-זרוע עם אשה יפה אוהבת מאחורי ארון-המתים של אמי. מישהי שהיתה תומכת בי, מצטרפת בקול בכי נעים של אשה לקול הבכי שלי הצרוד והמכוער, מישהי שהיתה חוזרת אתי אחרי הכל הביתה, והיתה מכינה לי תה, ומלטפת את מצחי, ואומרת לי בקול שקט, מרדים: "ככה חולפים החיים. אלה הולכים ואלה באים. ככה חולפים החיים". זה מה שהיא היתה אומרת לי בקולה השקט והנעים הצופן לי בחובו הבטחה גדולה של חיים.

קיפרנאי [נכנס מאחור, צועד אחרי לצ'ק והארון, משפשף ידיו בסיפוק, אך בחשש מה מפני לצ'ק] והנה אני בַּמָקום שאליו הוזמנתי, כזכור, אתמול.


[סוף]


הלוויה חורפית | 1977

בכורה: 1978 | התיאטרון הלאומי הבימה
×