תסריטונים אילמים

ליל פרידה

1.

תמונה איש מסב לשולחן מטבח. על השולחן צלחת ריקה וכוס תה ריקה למחצה. מול פניו – כיסא הפוך על השולחן. הוא משעין, עגום, את פניו על ידיו, ללא ניע.

כותרת "ולמה הפסיקה לאהוב אותי – זו השאלה".

תמונה מבעד לפתח, במסדרון, נראים מדי פעם שולי שמלת אשה חולפת אנה ואנה. האיש עוצם ופוקח עיניו בעייפות.

2.

תמונה בחדר השינה של האשה. האשה. מפורקדת על מיטתה, מבטה נעוץ בתיקרה, כולה ציפיה שהאיש ילך כבד. האיש מסיים להעביר את בגדיו ממדף בארון אל מזוודה פתוחה למרגלות המיטה. הוא מנסה להאריך בפעולותיו, להשתהות ככל האפשר. האשה. אינה מעיפה לעברו מבט. האיש מחטט בארון, כמנסה למצוא משהו, לבסוף פונה לאשה.

כותרת "אני לא מוצא את הגרביים הירוקים שלי".

תמונה בתנועה נחרצת קמה האשה, ניגשת במהירות לאחת ממגירות הארון, שולפת מתוכה זוג גרביים ירוקים ומשליכה אותם לעבר האיש. הוא תופס אותם במעופם באוויר, מעלה חיוך מלאכותי על פניו.

כותרת "תמיד מוצאת הכל, תמיד יודעת הכל".

תמונה האשה, מנסה לחזור ולהשתרע על המיטה. האיש תופס בידה, מקרב אותה אליו.

כותרת "הסבירי לי, דברי אלי!"

תמונה אשה מביטה לעיניו, מבטה עוין ועייף. הוא מביט בה במבט נוקב, כמבקש לפלוח את סגור ליבה. היא מפנה פניה ממנו אל הקיר, מצפה שירפה מידה.

כותרת "הכל כבר נאמר".

תמונה לאחר רגע ארוך הוא מרפה ממנה. היא חוזרת ומשתרעת על המיטה, מבטה נעוץ כקודם בתיקרה, מנענעת רגל אחת בקוצר-רוח. האיש מתבונן ברגלה המתנועעת, שוב מחפש את עיניה. היא ממשיכה לנעוץ עיניה בתיקרה. האיש קם, סוגר את המזוודה, הולך איתה לפתח, נעצר על המפתן, שוהה רגע.

כותרת "זוהי ההזדמנות האחרונה. בעוד רגע אהיה בחוץ".

תמונה האשה ממשיכה להביס בתיקרה. האיש עומד עוד רגע על המפתן, מסתובב, חוזר לקחת את המזוודה, משתרע-מצטנף על השטיח שליד המיטה. האשה מכבה את אור המנורה שלצידה.

3.

תמונה חדר השינה החשוך, רק אור פנס רחוב בוקע מבעד לחרכי התריס. האשה שרועה פרקדן על המיטה, עיניה עצומות. האיש מצונף על השטיח, גם הוא בעיניים פקוחות. הוא קם, יוצא בלאט על המסדרון. האשה פוקחת עיניה, ניכר שלא ישנה כלל. היא מנענעת ברגלה בקוצר-רוח.

כותרת "ניסיון אחרון למצוא מסילה ללב האשה – קסם, חמלה, ושעשוע".

תמונה בפתח החדר מופיעה ידו של האיש אוחזת בנר.

כותרת "זוכרת את התחפושת שלי בנשף שבו הכרנו?"

תמונה האיש כולו מופיע בפתח. הוא מחופש לישישה מונגולית. הוא מתייצב מול האשה, מתהלך מולה, רוקד, מחקה זקנה המנסה לעלות על כיסא ואינה מצליחה. האשה אינה מגיבה, עיניה מזוגגות. הוא מסמיך פניו המאופרות אל פניה.

כותרת "ותמיד היה בא צחוק, ואחריו פיוס".

תמונה האשה עוצמת עיניה, דמעות זולגות מהן. פני האיש משתהות עוד רגע מול פניה, ואחר מתרחקותף. הוא ניגש אל התריס, פותח אותו בצמצום. אור שחר בוקע. הוא רואה איש אחר, מודח, יוצא עם מזוודה מפתח אחד הבתים, נושא רגע עיניו אל הבית שממנו יצא, אחר הולך ומתרחק במורד הרחוב, עד שנעלם.

כותרת "השחר עולה – שעתם של המאהבים המודחים ללכת".

תמונה האיש סר מן החלון, לוקח את מזוודתו, וכפי שהוא, בבגדי הישישה המונגולית, יוצא מן החדר.

4.

תמונה האיש יוצא עם המזוודה מפתח הבית, מתרחק כמה צעדים ברחוב, מסתובב ומתבונן אל החלון שממנו השקיף קודם. נדמה לו שמשהו זז בחלון. הוא מרים מעט את ידו לברכת שלום, על פניו חיוך נכלם. במבט מן החדר אין איש ליד החלון, האשה ישנה על מיטתה, נושמת קצובות.

5.

תמונה איש ממשיך ללכת ברחוב עם מזוודתו, לבוש ומאופר כזקנה מונגולית. בתחנת אוטובוס עומדת ישישה מונגולית ומחכה. האיש עוצר מולה, מביט בה במבט שואל.

כותרת "עוד מאהב שהודח"?

תמונה הישישה מביטה בו, מבטה חמור ומאשים. שפתיה נעות בלי הרף בתנועת לעיסה. האיש מביט בה מקרוב. כותרת "והרי יש גם ישישות מונגוליות אמיתיות". תמונה הישישה מפנה לו עורף. האיש מתקרב אליה מגבה, מניח את מזוודתו, מתייצב מאחוריה בתור ליד התחנה. בזו אחר זו מצטרפות שלוש או ארבע ישישות מונגוליות נוספות לתחנה. פני כולן, והאיש בתוכן, צופות לעבר האטובוס העתיד לבוא.

משאית קטנה עוצרת ליד התחנה. שני פועלים יורדים ממנה, עוקרים במחי-יד את עמוד התחנה מן המדרכה, מעמיסים אותו על המשאית, חוזרים ועולים. המשאית נוסעת ונעלמת.

הישישות המונגוליות עומדות רגע אובדות עצות, אחר מוציאה הראשונה שבהן כעך עגול מתרמילה, אוחזת בו כבהגה, מתחילה לרוץ-לדדות כאילו היתה הנהג והאוטובוס גם יחד, אחריה בטור עורפי רצות כל הזקנות המוגגוליות האחרות.

כותרת "סוף".

הגואל

1.

תמונה איש הולך על הטיילת בשפת הים. שעת לילה חשוכה של סתיו. הוא חוצה את הכביש, נכנס לאחד הרחובות הצדדיים. בפתח חצר אחד הבתים פונה אליו זונה, אשה קטנה ורזה בעלת עיניים מאירות וחיוך נבוך.

כותרת "טיפול בריאות?"

תמונה האיש עוצר רגע מולה, נבוך, אחר-כך משפיל מבטו, אינו משיב לה וממשיך בדרכו. הוא עוצר לאחר כמה צעדים, חוכך בדעתו אם להביט אחור או לא.

כותרת "יכולתי לפחות לענות לה".

תמונה האיש הולך כמה צעדים נוספים, עוצר.

כותרת "פגעתי בה. ודאי נכנסה לחצר ועכשיו היא בוכה".

תמונה האיש עדיין עומד.

בדמיונו של האיש: הזונה נשענת אל הקיר בחצר, בחושך, מליטה פניה בזרועה ובוכה.

האיש חוזר כמה צעדים, עוצר. הוא רואה שהזונה עדיין עומדת שם, ליד הקיר, משדלת עובר-אורח אחר. האיש מסתובב והולך.

2.

תמונה לילה, האיש בחדרו, שוכב על מיטתו בחושך, עיניו פקוחות, אינו יכול להירדם.

כותרת "פגעתי באדם שתלה בי תקוות! עיניה הביעו אמון ביכולתי לגאול אותה!"

תמונה האיש שוכב על מיטתו בעיניים פקוחות.

בדמיונו של האיש: חדר עלוב, לילה, מיטה רעועה. הזונה שרועה על המיטה, מנסה להירדם ואינה יכולה. היא פורצת בבכי. האיש בחדרו, קם ועומד זקוף, נטוי קדימה מול הקיר, נושם.

כותרת "אינני מקבל את הנשימה כמובנת מאליה".

תמונה האיש חוזר ומשתרע על מיטתו, מתכסה בשמיכה, מתהפך על צירו,

מנסה להירדם, אינו מצליח, פוקח את עיניו.

כותרת "הייתי חייב לגשת אליה ולעזור; אם לא לפצות בכסף, לפחות להצהיל את רוחה".

תמונה האיש שוכב על מיטתו.

בדמיונו של האיש: האיש ניגש ועומד מול הזונה בפתח החצר. היא תולה בו עיניים מלאות ציפייה. לפתע הוא מקיש מתחת לסנטרה. היא מחייכת. הוא ממשיך להקיש. היא מצחקקת. הוא ממשיך. היא פורצת בצחוק. הוא עומד בפנים מודאגות וממשיך להקיש ולהקיש מתחת לסנטרה והיא מתגלגלת מצחוק, מנסה לברוח ממנו בעליצות, והוא רודף אחריה, תופס אותה וממשיך. לפתע היא מפסיקה לצחוק, נושאת אליו פנים מלאות רגש.

כותרת "אני רוצה להתחתן איתך".

תמונה בדמיונו של האיש: פני האיש נעגמים לפתע. הוא נראה מוטרד. הזונה רואה את פניו המוטרדים ומבינה שאינו רוצה בה. היא נעצבת ומסיבה פניה הצידה. האיש מביט בה במבט מפיק רחמים ואשמה.

כותרת "פגעתי באשה נפלאה שאהבה אותי ורצתה להתחתן איתי, ועכשיו היא בשפל הייאוש".

תמונה בדמיונו של האיש: האיש מנסה שוב להקיש על סנטרה. היא מסיבה פניה, אינה נענית לו. הוא מנסה שוב. היא מסתובבת ומפנה אליו את גבה. הוא עגום, אובד עצות.

כותרת "למה לא נעניתי? תפקידי היה לגאול אותה ולא לרצות דבר בתמורה".

3.

תמונה בדמיונו של האיש: האיש הולך בסימטה צרה בין בתים ישנים. המון זונות עומדות בפתחי הבתים. כשהוא עובר ביניהן הן תולות בו עיניים מקוות.

כותרת "תפקידי היה לגאול את כולן…"

תמונה בדמיונו של האיש: באחד הבתים, בחדר קטן, יושבות כל הזונות במעגל, והאיש באמצע, קופץ מאחת לשנייה ומקיש מתחת לסנטריהן בלי שיהיה לו רגע אחד של הפוגה. הוא עובד קשה כדי שאף אחת מהן לא תחדל לצחוק אפילו לרגע. הוא מזיע ממאמץ, והן אכן צוחקות. אחת מהן מנסה לחבק אותו ורומזת לו לבוא עימה לחדר השני. הוא מסרב בנימוס.

כותרת ".בלי לרצות דבר בתמורה"

תמונה בדמיונו של האיש: האיש הולך בהמשך הסימטה שלוב זרוע עם שתי זונות, על כתפיו ילד קטן, וסביבו סבים וסבתות וקרובי משפחה של הזונות. זונות נוספות על משפחותיהן, המון רב, מצטרפות אליו. כולם מתגודדים

סביבו. הוא חש מאוים, נחנק, מפלס דרך ביניהם, מגיע אל קצה הסימטה, עולה על אוטובוס. כל הקהל הרב צופה בו מנגד. נפנופי ידיים ומטפחות, נשים בוכיות. האוטובוס מתרחק, והאיש צופה מן החלון בעיניים נוגות בקהל הרב שהוא מותיר אתריו.

כותרת "איכזבתי את כולם".

4.

תמונה האיש מתהפך על מיטתו בחדרו, עיניו פקוחות.

כותרת "ויחד עם זה, אין לשכוח שגם אני עצמי מחכה להיגאל".

תמונה בדמיונו של האיש: האיש צועד ברחוב ראשי, חולף על פני קפה מהודר, רואה מבעד לחלון בחורה בלונדית, יפהפייה, יושבת לבדה. עיניהם נפגשות לרגע, הוא ממשיך עוד כמה צעדים ברחוב, חוזר, עוצר מול חלון הקפה. הבחורה מחייכת אליו חיוך דק. הוא מהסס, לבסוף אוזר עוז, נכנס, ניגש אל שולחנה ועומד מולה. מן הדלפק צופה לעברו בעלת הקפה, אשה גדולה ועבה, בעיניים מצומצמות ברוע. רגע אחד עומד האיש מול הבחורה הבלונדית, ואז צועקת בעלת הקפה ומורה בידה בתנועת גירוש.

כותרת "החוצה!"

תמונה בדמיונו של האיש: האיש עומד נזוף. לפתע קמה הבחורה על רגליה, נסערת, מורה על האיש וקוראת בחמת-זעם אל בעלת הקפה.

כותרת באנגלית: "האיש הזה הוא איתי! הוא ארוסי הרשמי ואנו עומדים להתחתן בעוד חודש באחוזתי בקליפורניה!"

תמונה בדמיונו של האיש: בעלת הקפה מעכלת רגע בעיניים מצומצמות את הנאמר, ובבת-אחת נשפך על פניה חיוך רחב וידה מורה בתנועת הזמנה נדיבה.

כותרת "בבקשה!"

תמונה בדמיונו של האיש: האיש עומד דומם מול הבחורה. היא מחייכת אליו חיוך עדין, ולפתע היא נושאת ידה המטופחת ומקישה קלות מתחת לסנטרו. הוא, עדיין מעמיד פני נזוף, אך כבר מפויס, פולט גיחוכון אגב רטינה של שביעות רצון. הוא מביט בעיניה, הן מצועפות דמעות. אף עיניו שלו מצועפות. בעלת הקפה בכבודה ובעצמה מתקרבת לשולחן עם טס ועליו קפה ועוגה, מתבוננת בשניהם בחיוך רופס, עיניה מצועפות. בדמיונו של האיש: על מדשאת אחוזה מפוארת, בבוקר שטוף שמש, עומדים האיש, הוריו הקשישים וכל קרוביו, סביב הבחורה המאושרת, לצילום.

תמונה האיש שוכב במיטתו, בלילה, עיניו פקוחות.

כותרת "כמה הייתי רוצה שהנגאלים והגואלים ייוועדו פעם יחד ויחליטו סוף סוף מה איתי".

תמונה בדמיונו של האיש: בחדר ישיבות סגור נועדות כל הזונות ביחד עם הבחורה הבלונדית. האיש עומד בחוץ ומחכה.

כותרת "הועידה מתארכת".

תמונה בדמיונו של האיש: מפעם לפעם נפתחת הדלת ומלצר מכנים משקאות וכריכים, ואז רואה האיש לרגע קטע מתמונת הויכוח הלוהט. הזונות מתייפחות, הבחורה הבלונדית נואמת בלהט. ושוב נסגרת הדלת. האיש מחכה בחוץ, זקוף, חסר תנועה, נטוי באלכסון קדימה.

כותרת "החלטה נופלת!"

תמונה בדמיונו של האיש: הבחורה הבלונדית יוצאת מחדר הועידות, רואה אותו, עוצרת, מביטה בו, מוקסמת. רגע אחד נדמה כאילו תיפול לזרועותיו, ואז היא פורצת בבכי, מסיבה פניה, חולפת ביעף על פני האיש ויוצאת. הזונות יוצאות אף הן מפתח חדר הועידות ומתייצבות מולו, תולות בו עיניים מקוות. הזונה בעלת העיניים המאירות פוסעת צעד לעומתו.

כותרת "האנושות החליטה: אתה תגאל אותנו!"

תמונה בדמיונו של האיש: פני האיש חפות, מאוכזבות.

כותרת " ואותי?!"

תמונה בדמיונו של האיש: האיש משפיל מבטו ארצה. הזונה מתקרבת אליו, אף היא משפילה מבטה. כך הם עומדים רגע, ולפתע היא מרימה ידה ומקישה מתחת לסנטרו. הוא אינו מגיב. היא חוזרת ומקישה. פניו אינן משתנות. הוא מקיש מתחת לסנטרה. שניהם מקישים זה לזה מתחת לסנטר, לסירוגין, אך פניהם נכאות, ושום דבר לא יכול עוד להצהיל את רוחם.

6.

תמונה האיש במיטתו, נרדם.

הזונה עומדת בפתח החצר ומחכה.

כותרת "סוף".

האיש בפיז'מה

1.

תמונה לילה. חדר שינה בדירה. איש בפיז'מה במיטה. מן החלון באים אור פנס רחוב קלוש וצלילי מוזיקה לריקודים. האיש מנסה להירדם, אינו מצליח.

כותרת "הציפייה לאהובה שעומדת, זה עשר שנים, להגיע בכל רגע".

תמונה האיש מתהפך מצד לצד. לפתע הוא מרים ראשו לשמע נקישה בדלת. הוא מחכה רגע, אינו בטוח. הנקישה נשנית. הוא מדליק את אור המנורה שלצד מיטתו, מסתכל בשעון. כמעט חצות. הוא קם ממיטתו, תרד מעט, מדשדש בפיז'מה ובנעלי-בית אל דלת הכניסה, פותח אותה. מולו עומד זוג צעיר, בחור ובחורה בתחפושות נשף, ביד הבחור בקבוק משקה. הופעתם אומרת עליצות. הבחורה מתבוננת באיש בקימוט מצח של רתיעה.

כותרת "המסיבה כאן?"

תמונה האיש מורה בידו כלפי הקומה שמעליו. הבחור מתנצל, ועולה עם הבחורה במדרגות. האיש סוגר את הדלת ושב במורת -רוח למיטתו. הוא מנסה שוב לישון. המוזיקה לריקודים הבוקעת מבחוץ גוברת. נקישה נוספת בדלת. האיש קם, מדשדש לדלת הכניסה, פותח אותה. מולו עומד גבר בתחפושת, בידו בקבוק.

כותרת "המסיבה כאן?"

תמונה האיש מורה בידו כלפי הקומה שמעליו. הגבר מתנצל ועולה במדרגות. האיש סוגר את הדלת, מדשדש למטבח, לוגם כוס מים, חוזר לחדר השינה, מתכרבל בשמיכה עד מעל לראשו, מנסה להירדם. הוא איבו מצליח. נקישה נוספת בדלת. האיש מצטנף על מיטתו, מנסה להתחמק. בקישה נוספת. פני האיש קשובות.

כותרת "אבל אולי בדיוק עכשיו היא?"

תמונה האיש קם, מדשדש לדלת, פותח אותה. מולו עומדות שתי בחורות בתחפושות.

כותרת "המסיבה כאן?"

תמונה האיש מורה בידו כלפי הקומה שמעליו. הבחורות מתנצלות ועולות במדרגות. האיש סוגר את הדלת, חוזר לחדר השיגה, נמלך בדעתו, הולך למטבח, רושם על נייר באותיות גדולות: "המסיבה – קומה אחת למעלה!", הולך לדלת הכניסה, מדביק את הנייר מבחוץ, סוגר אותה, וחוזר לתדר השינה, מתכרבל במיטה.

תמונה הכניסה לחדר המדרגות של הבניין. זוג אורחים בתחפושות מגיע, מנסים להדליק את החשמל בחדר המדרגות, אינם מצליחים. הם עולים בחושך, מגששים דרכם, דופקים על אחת הדלתות. האיש בפיז'מה פותח להם את הדלת.

כותרת "המסיבה כאן?"

תמונה האיש מורה להם בכעס על הנייר המודבק לדלת. הזוג מתנצל.

כותרת "החשמל בחדר המדרגות התקלקל".

תמונה האיש מורה להם בידו כלפי הקומה שמעליו, סוגר את הדלת בכעס, חוזר לחדר השינה, נמלך בדעתו, הולך למטבח, לוקח כיסא, מציב אותו בחדר הכניסה ליד הדלת, יושב שם ומחכה. נקישה בדלת. הוא קם ופותח. על המפתן עומד אורח בתחפושת פיז'מה. האיש סוקר אותו במורת-רוח וחשדנות.

כותרת "המסיבה כאן?"

תמונה האיש מסמיך אליו פניו באיבה, אחר-כך כמבקש רחמים, כמי שאינו יכול לשאת עוד. לבסוף הוא מורה באצבע כלפי מעלה וסוגר את הדלת.

3.

תמונה האיש יושב על הכיסא בחדר הכניסה עגום, עייף. הוא נוטל לידיו עיתון ומעלעל בו בחוסר עניין. נקישה בדלת. הוא קם בלאות כמי שכבר יודע שזהו התפקיד המוטל עליו, ופותח את הדלת. מולו עומדת בחורה בתחפושת נערת טרפז, יפה, חייכנית, טובת-מזג.

כותרת "המסיבה פה?"

תמונה האיש מורה בידו על הקומה שמעליו. הפעם אינו ממהר לסגור את הדלת, אף הבחורה משתהה מולו, מחייכת.

כותרת "אולי אפשר לקבל כוס מים? אני לא מרגישה כל-כך סוב".

תמונה האיש מזמין אותה להיכנס. היא הולכת אחריו למטבח והוא מוזג לה כוס מים. הוא מביט בה כשהיא שותה. היא מחזירה לו את הכוס. רגע נוגעת ידה בידו.

כותרת "תודה".

תמונה הבחורה פונה לצאת. האיש נוגע במרפקה.

כותרת "אם את לא מרגישה טוב, אולי תשבי רגע".

תמונה הבחורה מישירה אליו מבט נוקב. רגע אחד עומד האיש מולה, מחכה במתיחות. היא צוחקת לפתע בביישנות.

כותרת "אני צריכה לעלות למסיבה".

תמונה הבחורה מסתובבת והולכת לדלת הכניסה, האיש אחריה. הוא פותח לפניה את הדלת. לפני צאתה היא סבה אליו.

כותרת "למה לא תעלה גם אתה למסיבה?"

תמונה האיש נבוך.

כותרת "לא הוזמנתי".

תמונה הבחורה מחייכת אליו.

כותרת "תהיה בן-לווייתי".

תמונה פני האיש שואלות, אחר-כך מקדירות.

כותרת "אני בפיז'מה".

תמונה הבחורה צוחקת, מצביעה על הפיז'מה שלו.

כותרת "זו תהיה התחפושת הכי מוצלחת במסיבה".

תמונה האיש מביט בפיז'מה שלו, מביט בבחורה, חושב רגע, פניו נעגמות. הבחורה מחייכת, מושכת בכתפיה ויוצאת. האיש סוגר את הדלת, חוזר ויושב על הכיסא. המוזיקה ממשיכה לבקוע מלמעלה. אין לו מנוחה. הוא קם, נסער, מתהלך אנה ואנה, הולך לחדר האמבטיה, סוקר את דמותו בראי.

4.

תמונה בחדר המדרגות בקומה שלמעלה. האיש בפיז'מה עומד מול הדלת, מקיש עליה. אורח בתחפושת פותח. האיש מהסס רגע, אחר-כך נכנס פנימה. בפנים שאון, המון רוקד בתחפושות. האיש מחפש במבטו את הבחורה, מפלס דרכו בין הרוקדים והמתעלסים. למרות התחפושות המשונות הוא מעורר רושם לא נוח, אנשים מסתכלים בו במבטים מתנכרים, הוא אינו אחד מהם. הוא עצמו חש בזה. הוא מוצא את הבחורה עומדת ליד החלון, חבוקה בזרועות האורח בתחפושת פיז'מה. היא והאורח מתנשקים. לפתע היא רואה את האיש בפיז'מה, מצחקקת במבוכה, ושבה לנשק את הגבר שלה. האיש נושא אליה מבט עגום. הבחורה מפנה את גבה, מסתובבת אל החלון, משקיפה החוצה. האורח בתחפושת פיז'מה כורך ידו סביב כתפה ומנשק אותה. האיש בפיז'מה מסתובב ויוצא מן הדירה.

5.

תמונה האיש בפיז'מה במיטתו, מתהפך מצד לצד. נקישה בדלת. הוא מדליק את האור, מסתכל בשעון, ארבע לפנות בוקר. הוא מתכרבל ומנסה להירדם.

כותרת "הציפייה לאהובה משכבר נמשכת".

תמונה נקישה נוספת בדלת. האיש קם ממיטתו, מדשדש לדלת הכניסה, פותח אותה. כמה מאורחי הנשף, מבוסמים, מתנדנדים מולו, צוחקים.

כותרת "סליחה, היציאה כאן?"

תמונה האיש מורה בידו כלפי מטה. האורחים פונים לאחור, יורדים במדרגות. האיש סוגר את הדלת ושב למיטה, מנסה להירדם. נקישה נוספת בדלת. הוא קם, מדשדש לדלת, פותח אותה. מולו עומדת הבחורה הצוחקת, חבוקה בזרועות האורח בתחפושת פיו'מה, שניהם מבוסמים קצת. היא מצחקקת בביישנות לעבר האיש.

כותרת "אפשר להיכנס לשירותים? שתיתי המון ואני מרגישה לא טוב".

תמונה האיש מכניס את שניהם. הבחורה נכנסת לחדר האמבטיה. לאחר רגע נכנס לשם גם האורח בתחפושת פיז'מה. מבפנים נשמעים קולות צחוק ומזמוז. האיש מחכה בסבלנות ליד הדלת. שניהם יוצאים מחדר האמבטיה, האיש מלווה אותם לפתח, אך בדרך, כמעשה קונדס חינני, קופץ האורח בתחפושת פיז'מה למיטתו של האיש, מתגלגל בה רגע, קופץ וקם. הבחורה מפריחה נשיקה לעבר האיש בפיז'מה, יוצאת חבוקה ומתנדנדת בזרועות הגבר שלה. האיש מביט בהם רגע ברדתם בחדר המדרגות, חוזר למיטתו, מנסה להירדם.

6.

תמונה האיש בפיז'מה ישן שינה טרופה, פיו פעור. נקישה בדלת. הוא ממשיך לישון. נקישה נוספת, רמה וממושכת. האיש ננער משנתו. מחרכי התריס מבקיע אור השחר. נקישה נוספת. האיש מתבונן בשעון, שש בבוקר. הוא קם בכעס ומדשדש לדלת, פותח אותה. מנקה פיליפיני קשיש ונמוך עומד בפתח.

כותרת "כאן מנקים אחרי המסיבה?"

תמונה האיש בפיז'מה טורק את הדלת בכעס בלי לענות לו. הפיליפיני עומד נדהם. האיש חוזר למיטה, מתכרבל בשמיכה. לאחר רגע הוא מתייפח. לאט לאט הוא נרגע, שוכב רגע ללא תנועה. אחר-כך הוא קם, מדשדש לדלת, פותח אותה. המנקה הפיליפיני עדיין עומד שם, נעלב ומחכה. האיש מורה לו בעייפות כלפי הקומה שמעליו. הפיליפיני מטפס לאט במעלה המדרגות. האיש סוגר את הדלת ומשתרך לאט למיטתו.

כותרת "סוף".

ההולך על חבל דק

1.

תמונה בית. ערב. שולחן ועליו ארוחה לשניים. איש ואשה מסובים. האשה מכונסת בעצמה, כועסת. האיש יושב נפחד על קצה הכיסא.

כותרת "יחסי הכוחות בין רצונה שאשאר לבין רצונה שאלך הגיעו לשוויון. מעתה, כל צעד קטן מוטעה שאעשה עלול להטות את כפות המאזניים לעבר סילוקי לצמיתות. אני הולך על חבל דק".

תמונה האיש נוטל לעצמו מנה קטנה בחששנות מופלגת. תנועותיו איטיות ומהוססות, כמי שירא למשוך תשומת לב. האשה שקועה בצלחתה, אינה מרימה פניה. האיש אוכל קמצוץ. רגע נראה כאילו הוא עומד לשמוט מזלג לריצפה, אך הוא מצליח לתפוס אותו לפני נופלו, מביט בחשש אל האשה. היא אינה מרימה עיניה. האיש עומד לנגוס. האשה מרימה עיניה. ידו של האיש קופאת.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את צורת הלעיסה שלי".

תמונה האיש מניח חרש את המזלג. ידו נשלחת לשחק במלחייה, קופאת.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את האופן שבו אני משחק במלחייה".

תמונה האיש אומלל מאוד, מחפש לעשות משהו, אך עוצר עצמו על סף כל תנועה. רגע הוא זע בכיסאו, חושב לקום, מייד בולם עצמו וחוזר ומתיישב, משלב כפותיו ומביט דומם לצלחתו, פלגי זיעה יורדים על מצחו.

כותרת "וגם את זה אינה אוהבת".

תמונה האשה מסיימת לאכול, קמה ללא אומר ויוצאת, ארשת ריחוק וחסידות על פניה.

2.

תמונה יותר מאוחר. האיש עולה במדרגות על בהונות, פותח את דלת חדר השינה.

כותרת "עת לפנק את האשה לפני השינה".

תמונה האיש על מפתן חדר השינה, האשה, יושבת על מיטתה. האיש נכנס בזהירות מופלגת, על בהונות, ידיו מרחפות לצדדים, כרקדן באלט, נזהר שלא להיתקל ולא להיכשל. הוא מגיע אל האשה מאחור, אוסף בעדינות את שערה למעלה, פורם את הכפתורים העליונים של שמלתה, מחליק על עורפה, כתפיה, מעסה אותם בעדינות. אגב כך הוא נושא מבט עצוב, מתגעגע, אל החלון.

כותרת "היתד, תקופה שיכולתי להרשות לעצמי לעשות גם שגיאה או שתיים".

תמונה האיש נאנח חרש וממשיך לעסות את כתפי האשה. פני האשה ערים ודרוכים. לפתע היא מרתיעה כתפיה ממגעו. ידי האיש קופאות רגע באוויר.

כותרת "היא גם מאוד לא אוהבת את מגע ידי המזיעות".

תמונה האיש משפשף את כפותיו באבקת טלק, אחר שב לעסות את כתפיה. לפתע מצלצל הטלפון על השידה שלצד המיטה. ידי האיש קופאות על כתפי האשה. האשה מרימה את השפופרת ועונה. האיש מתות. האשה מעבירה את השפופרת לאיש.

כותרת "בשבילך".

תמונה האיש משיב לאשה במבט חדור אשמה, נוטל את השפופרת, עונה ומאזין.

מטבח בדירת דודו ודודתו הזקנים של האיש. שולחן ערוך, ארוחה שהופסקה באמצע. הדודה מוטלת על הריצפה, כיסאה הפוך, הדוד סופק כפיים, מבוהל.

האיש מאזין לטלפון, עוגה קצרות, שוב מאזין, עונה, ומניח את השפופרת. האשה תובעת במבטה הסבר. האיש משפיל מבטו.

כותרת "הדוד מודיע שהדודה התעלפה פתאום. היא במצב קשה".

תמונה האיש מביט בעיניים מפיקות שאלה ותחינה אל האשה. היא חמורת סבר. האיש מביט בה שוב, מחכה לעזרה ממנה. היא מפנה את פניה ממנו והלאה, כמחכה שימשיך בעיסוי. הוא מרים ידיו כמתבונן להמשיך, עוצר.

כותרת "חשבתי… חשבתי שאולי נכון מצירי – ואל תיפגעי – לגשת אל הדודה".

תמונה האשה, מפנה לעברו מבט בוחן כליות ולב.

כותרת "לך ואל תחזור מאוחר!"

תמונה האיש מהנהן בראשו בהסכמה, פונה לצאת, אך עדיין מרגיש אשם, הוא סב לאחור, ושוב פונה אליה בהבעת תחנונים.

כותרת "אני מקווה שלא תכעסי… תביני… זוהי דודתי היחידה…"

תמונה פני האשה מביעים קוצר-רוח, פוטרת אותו בתנועת יד.

כותרת "לך כבר, ותוציא בדרך את קלופצ'יקי"

תמונה האיש חש לצאת על בהונות, פורח לו כזאטוט שקיבל חופשה, כמעט מפיל אגרטל בדרך, יורד למטה, מוציא לגינה את הפודל קלופצ'יק, והולך לדרכו במורד הרחוב.

תמונה מאוחר יותר. לילה. האיש חוזר אל הבית, נעצר מול הפתח, נושם עמוקות.

כותרת "למזלי, הדודה באמת במצב קשה, איבדה את ההכרה ונלקחה לבית-חולים".

תמונה רחוב, אמבולנס, לילה. הדודה מוטלת על אלונקה, חסרת הכרה, מחוברת למכשירי עירוי, מוכנסת לאמבולנס. הדוד מכרכר מאחור, אובד עצות.

האיש נכנס הביתה, על פניו הבעה של אדם שהצדק איתו, ועולה במדרגות לחדר השינה, פותח את הדלת חרש, מתקרב על בהונות. האשה שרועה במיטה בכתונת לילה, קוראת ספר. היא מפנה את פניה בחומרה אל האיש. הוא מזדקף קוממיות, אפילו בגאווה, בהבעה של מי שאם יינזף – יהיה זה שלא בצדק.

כותרת "הדודה במצב קשה. איבדה את ההכרה. נלקחה לבית-חולים".

תמונה האשה מכבה את אור המנורה שלצד המיטה. האיש ממהר לפשוט בגדיו.

האשה מתבוננת בו בעיניים פקוחות. הוא מחליק במהירות למיטה.

כותרת "הכנסת את קלופצ'יק?"

תמונה האיש קופא.

כותרת "שגיאה!"

תמונה האשה מדליקה את אור המנורה, מתרוממת על הכר, מרעימה על האיש.

כותרת "כמה פעמים אמרתי לך?!"

תמונה האיש משפיל עיניו בכלימה.

כותרת "ושוב הפנים האלה שלך!"

תמונה האיש אינו יודע מה לעשות עם עצמו.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את האופן שבו אני משפיל את המבט".

תמונה האיש חש לצאת מן המיסה. האשה עוקבת אחריו במבטו, לפתע היא מתרככת, פורשת יד לעומתו כקוראת לו לשוב.

כותרת "ודאי עבר עליך יום קשה. אני יכולה להבין אותך".

תמונה האיש אינו מאמין למשמע אוזניו. ביבבה קצרה של פינוק הוא מתנפל אל המיטה, אל זרועותיה של האשה, ומתכרבל לו שם. האשה, טופחת על עורפו ומחליקה על שערו. האיש מצטנף בחיקה, מבקש למצות את רגע החסד.

כותרת "הרווחתי לילה! והכל הודות לדודה!"

תמונה לילה, חדר בבית-חולים. הדודה מחוברת למכשירי הנשמה, אחות עומדת

מעליה, הדוד מנמנם על כיסא לצידה.

תמונה האיש ממשיך להצטנף ולהתחכך כחתלתול בחיק האשה.

כותרת "טוב להיות אדם, לאהוב, להיאהב! החיים יפים!"

תמונה האיש מתגלגל במיטה כתינוק, אינו יודע גבול להשתוללותו, אך למעשה דואג יפה שלא לעבור את הגבול. האשה טופחת טפיחה סמכותית על בטנו.

כותרת "די!"

תמונה האיש נרגע בבת-אחת, מתכונן לישון. הוא מוצא לראשו את התנוחה הנעימה ביותר על הכר, חיוך רווחה על שפתיו. האשה מביטה בו מן הצד בעיניים פקוחות, הבעת מיאוס על פניה. היא מטלטלת את כתפו.

כותרת "שכחת את קלופצ'יק".

תמונה האיש פוקח את עיניו, מלאות הצטדקות, התפנקות. האשה מביטה בו בפנים חמורות. האיש קם מן המיטה, חש שמבע פניו מושך עליו שינאה מן האשה. היא מלווה את יציאתו במבט חסר חמלה.

4.

תמונה ערב. האיש והאשה יושבים לשולחן האוכל. ושוב יושבת האשה כועסת ומכונסת, והאיש, על קצה הכיסא, נפחד. הוא זע בעצבנות, אינו יודע מה לעשות עם עצמו, לבסוף אינו יכול עוד, קם ממקומו.

כותרת "אטלפן אל הדודה לשאול מה שלומה".

תמונה פני האשה, הכועסת, משיבה לו.

כותרת "הדודה במצב יציב כבר שלושה ימים!"

תמונה האיש חוזר ויושב במקומו. האשה אינה גורעת ממנו עין.

כותרת "אם אתה כבר חייב לקום, מוטב שתלך להוציא את קלופצ'יק".

תמונה האיש קם נזוף ממקומו, פונה לצאת. בעומדו על המפתן מצלצל הטלפון. הוא עוצר. האשה, מרימה את השפופרת, משיבה, מסמנת לאיש שהשיחה היא בשבילו. האיש ניגש אל הטלפון, עונה ומאזין.

בית-החולים, ערב, הדודה על מיטתה, פוקחת עיניה, כבר אינה מחוברת למכשירי ההנשמה. הדוד עומד לצידה, מושיט לה כוס תה.

האיש מאזין לשפופרת, מחייך חיוך מאומץ ומגיח אותה, פונה לאשה.

כותרת "הדורה חזרה להכרה".

תמונה פני האשה המחייכת אליו חיוך מאומץ.

כותרת "איחולי. עכשיו תוציא את קלופצ'יק".

תמונה האיש יוצא, פותח את הדלת המובילה לגינה, מוציא את הפודל, חוזר לחדר האוכל, שוב הולך על בהונות כרקדן באלט, חש שהמצב מסוכן, מתקרב לשולחן, מתיישב על קצה הכיסא. האשה מסתכלת בו במשטמה.

כותרת "אין טעם שתישאר".

תמונה האיש קם בבת-אחת, מופתע, נעלב.

כותרת "מה עשיתי?!"

תמונה פני האשה המניעה בראשה נחרצות לשלילה.

כותרת "לא עשית כלום. פשוט אין עוד טעם שתישאר".

תמונה האיש יוצא מן החדר.

5.

תמונה ערב, בחדר השיגה. האשה כבר במיטה בכתונת לילה. האיש מסיים לארוז מזוודה. הוא מתייצב מול האשה.

כותרת "להכניס את קלופצ'יק לפני שאני הולך?"

תמונה האשה, מהנהנת. האיש יוצא מן החדר, הפעם כבר אינו הולך על בהונות, אלא שפוף ומוכה. הוא יורד, פותח את הדלת המובילה לגינה, מכניס את הפודל, חוזר ועולה, מתייצב רגע מול האשה, גוהר עליה, מביט בה במבט מפציר. היא עוצמת עיניה בחוסר-סבלנות. הוא מנשק קלות על לחיה, מרים את המזוודה ומתחיל לצאת. לפני הגיעו לדלת מצלצל הטלפון. האשה מרימה את השפופרת, מאזינה רגע, מסמנת לו שהשיחה היא בשבילו. האיש ניגש ואוחז בשפופרת, עונה ומאזין.

ערב בחדר בית-החולים. גופת הדודה על המיטה, מכוסה סדין לבן. הדוד יושב על הכיסא, ראשו מוטה אחור, מתעלף. אחות מזה מים על פניו. האיש מניח ללא אומר את השפופרת, עומד רגע, אחר ניגש וצופה בחלון, גבו אל האשה.

כותרת "הדודה מתה".

תמונה האשה, קופצת שפתיה בעקשנות, ממשיכה לשכב בעיניים פקוחות ולהביט נכחה. האיש ממשיך לעמוד בחלון ולהביט אל שמי הלילה.

כותרת "לו היתה הבשורה מגיעה לפני שאמרה לי ללכת, ודאי הייתי מרוויח עוד לילה או שניים".

תמונה בדמיונו של האיש: הוא נופל אפיים על המיטה, כובש פניו בכר, מתייפח. האשה גוהרת עליו, פניה קשות, אך למראה בכיו וגופו המיטלטל נכמרים רחמיה, היא מלטפת את ראשו, מנשקת אותו בחום, מנסה להרגיעו. הוא נופל לזרועותיה, והיא מחבקת אותו חיבוק אמיץ.

כותרת "אבל הבשורה הגיעה לאחר שאמרה, ועכשיו אין עוד דרך חזרה".

תמונה האיש ממשיך לעמוד ולהשקיף בחלון. אחר-כך ניגש למזוודתו, מרים אותה, ויוצא מן החדר בשתיקה, בעוד האשה מביטה בשפתיים קפוצות בתיקרה. האיש יורד, מגיע לכניסה. הפודל נכרך על רגלו, והוא מנער אותו בהנפת רגל חסרת סבלנות, ויוצא. הוא צועד והמזוודה בידו במורד הרחוב.

כותרת "סוף".

שתי נשים במיגרנה, שלושה גברים בבית-כיסא

1.

כותרת "בית משפחת הוך. מר הוך רוצה, גברת הוך סובלת ממיגרנה".

תמונה חדר שינה. גברת הוך מפורקדת במיטה, הבעת פניה מיוסרת. בעלה, מר הוך, מתהלך אנה ואנה בחדר, חסר מנוחה. הוא גוהר עליה, מנסה ללטף את שוקה. היא מרתיעה רגלה. הוא מנסה להרים את שולי כותנתה, היא מורידה את השוליים מטה.

כותרת "אמרתי לך שיש לי מיגרנה. אני זקוקה למנותה".

תמונה מר הוך מתהלך אנה ואנה בחדר, שוב גוהר עליה, מנסה לשרבב ידו מתחת לכותנתה וללטף את ירכה. הגברת הוך מכה על כף ידו.

כותרת "כמה פעמים צריך להזכיר לך שאני סובלת ממיגרנה?!"

תמונה מר הוך מתהלך נזוף בתדר, פותח את החלון, מנסה לנשום עמוק, לצנן את התלהבותו, משיב מבטו אחור, רואה את שוקיה של אשתו, אינו יכול להבליג, מזנק עליה. הגברת הוך הודפת אותו מעליה בחרי-אף, מורה בתנועה מצווה לכיוון הדלת ועיניה יורות גיצים.

כותרת "מייד לבית-כיסא! לחצי לילה!"

תמונה מר הוך נכלם, משפיל מבטו ארצה ויוצא מן החדר לפרוזדור. הוא מוציא מתוך ארון מזוודה קטנה, הולך איתה למטבח, שָׂם בתוכה סנדוויץ' ותרמוס, חוזר לחדר השינה, לוקח ספר מעל השידה שלצד המיטה ומתכונן להכניסו למזוודה. הגברת הוך מרעימה.

כותרת "בלי אור!"

תמונה מר הוך מניח מידו את הספר, יוצא עם המזוודה לפרוזדור, נכנס לבית-הכיסא וסוגר אחריו את הדלת. הוא עומד רגע, משקיף על האסלה, אחר-כך נושא מבטו אל הצוהר הקטן שדרכו נשקפים שמי הלילה, שוב מרכין מבטו ויושב בחושך על המזוודה.

2.

כותרת "בית משפחת לוך. מר לוך רוצה, גברת לוך סובלת ממיגרנה".

תמונה חדר שינה. הגברת לוך מפורקדת במיטה, הבעת פניה מיוסרת. בעלה, מר לוך, מתהלך אנה ואנה בחדר, חסר מנוחה. הוא גוהר עליה, מנסה ללטף את ירכיה, היא מכה בכף ידו.

כותרת "אמרתי לך שיש לי הערב מיגרנה".

תמונה מר לוך מתהלך אנה ואנה בחדר. שוב הוא גוהר עליה, מנסה לנשקה. היא מפנה את פגיה ממנו.

כותרת "למה לא תעשה לך טיול באוויר הצח לשעתיים-שלוש?"

תמונה מר לוך מתהלך עוד קצת בחדר, חוכך בדעתו, רואה את שוקיה של אשתו, אינו יכול להבליג, מזנק עליה. הגברת לוך הודפת אותו מעליה בחרי-אף, מורה בתנועה מצווה לכיוון הדלת ועיניה יורות גיצים.

כותרת "החוצה, לטיול! לחצי לילה!"

תמונה מר לוך נכלם, משפיל מבטו ארצה ויוצא מן החדר לפרוזדור. הוא מוציא מתוך ארון מזוודה קטנה, הולך איתה למטבח, הזם בתוכה סנדוויץ' ותרמוס ויוצא בטריקת דלת מן הבית. גברת לוך שוהה עוד רגע, מביטה בטלפון שליד המיטה.

כותרת "זה הרגע לצלצול הטלפון של המאהב, מר בלוך".

תמונה לילה, רחוב חשוך. תא טלפון. מר בלוך עומד בתוכו, בידו האחת מזוודה קטנה, בידו השנייה הוא אוחז בשפופרת הטלפון ומדבר בפנים מודאגות ומאוהבות. מן הצד השני עונה לו גברת לוך בפנים חמורות, מהנהנת נמרצות.

3.

כותרת "מר לוך מטייל".

תמונה לילה. רחובות חשוכים. מר לוך משרך דרכו, המזוודה בידו, מבטו מושפל.

כותרת "מר לוך אינו נהנה מן הנוף הלילי ולא מן האוויר הצח. מר לוך ממשיך לרצות".

תמונה מר לוך ממשיך לשוטט, חולף על פני מר בלוך. שניחם, עם מזוודותיהם הקטנות, מתבוננים זה בזה בחשדנות, וחולפים הלאה איש לדרכו. מר לוך נעצר ליד בית חשוך, נכנס לחצר, מביט למעלה, אל חלון קטן שמעליו.

כותרת "מר לוך מתחת לבית ידידו מר הוך. הוא מחליט להציץ אל חדר השירותים בתקווה שהגברת הוך תבקר שם בעתיד הקרוב".

תמונה מר לוך משאיר את מזוודתו על הארץ ועולה על פח זבל, וממנו על בליטה במרזב. משהוא מגיע אל צוהר בית -הכיסא של משפחת הוך, הוא מציץ פנימה, פניו ניבטות היישר אל פניו של מר הוך. שניהם נדהמים, מביטים רגע זה בזה ללא תנועה, ואז מסתובב מר הוך וקורא בקול אל מעבר לדלת המוגפת.

כותרת "רגינה! רגינה! יש לי הודעה דחופה!"

תמונה גברת הוך מזדקפת במיטתה, עיניה מתכווצות בזעף. מר הוך ממשיך לקרוא בקול.

כותרת "מר לוך מציץ לנו לבית-כיסא!"

תמונה גברת הוך מזנקת ממיטתה, רצה לפרוזדור.

כותרת "לגברת הוך עברה המיגרנה".

4.

תמונה מר לוך יורד במהירות במרזב, קופץ ארצה, נוטל את מזוודתו ובורח.

כותרת "גם לגברת לוך עברה המיגרנה".

תמונה גברת לוך בחדר השינה שלה, כשמר בלוך פושט את מכנסיו ומתכונן להיכנס למיטה. לפתע נשמע רחש המפתח בדלת הכניסה, מר בלוך קופא בבעתה, גברת לוך נבהלת.

כותרת "בעלי חזר במפתיע הביתה!"

תמונה מר בלוך חש להרים את מכנסיו ומנסה, רועד, להיכנס לתוכם. גברת לוך מורה ביד מושטת לעבר הפרוזדור.

כותרת "אין זמן! קח מברשת ודלי והיכנס לבית-כיסא!"

תמונה מר בלוך חש ויוצא בתחתוניו מן החדר, רץ בפרוזדור ונעלם. מר לוך פותח את דלת הכניסה, נכנס הביתה מבוהל וצץ בחדר השינה. גברת לוך מקדמת את פניו בחומרה. הוא מצטדק.

כותרת "חזרתי כי חשבתי שלא יאה להשאיר אותך לבדך עם מיגרנה חמורה".

תמונה גברת לוך מחמיצה פניה.

כותרת "הבהלת אותי! בפעם הבאה, כשאני שולחת אותך לטייל – עליך לטייל!"

תמונה מר לוך מנסה להתחטא בפניה, גוהר לנשקה, אך באותו רגע מצלצל הטלפון שליד המיטה. גברת לוך מרימה את השפופרת. מן העבר השני – גברת הוך, פניה חמורות ופיה מתיז בשצף.

כותרת "יש לי סיפור קטן והוא נוגע לך!…"

תמונה גברת לוך מאזינה בפנים חתומות, לבסוף היא מהנהנת בראשה, מניחה את השפופרת על כנה, פונה אל מר לוך, נועצת בו מבט נוקב.

כותרת "זו היתה ידידתי, הגברת הוך".

תמונה חיוך נכלם עולה על שפתי מר לוך, הוא משפיל מבטו. גברת לוך מזנקת מן המיטה ומורה בתנועת יד מצווה לכיוון הפרוזדור.

כותרת "לבית-כיסא, מייד! לכל הלילה!"

תמונה מר לוך פורח מן החדר, מרים מזוודתו מן הפרוזדור, רץ לבית-הכיסא ופותח את הדלת, רואה את מר בלוך בפנים, בתחתוניו, בידו האחת מברשת לניקוי אסלות, ובידו השנייה דלי. מר לוך מביט בו רגע בתימהון. גברת לוך קוטעת את הדומייה.

כותרת "מה אתה מסתכל?! זהו מר בלוך, המנקה החדש!"

תמונה מר בלוך נד בראשו לשלום ומפנה לו את הדרך, פונה לגברת לוך.

כותרת "גברת לוך, אני סיימתי את הניקוי להיום. ערב טוב".

תמונה מר בלוך הולך למטבח, מר לוך מביט אחריו עוד רגע, מביט בגברת לוך, אחר-כך זוקף ראשו, נכנס קוממיות לבית-הכיסא וסוגר אחריו את הדלת.

5.

כותרת "שעת רצון בבית הוך".

תמונה גברת הוך במיטה בחדר השינה. מר הוך עומד ליד המיטה, היא מתבוננת

בו במבט מוחל.

כותרת "נכון עשית שדיווחת לי מייד על ההצצה".

תמונה מר הוך גוהר עליה לנשקה. היא מסיבה פניה.

כותרת "לא, המיגרנה עוד לא עברה".

תמונה מר הוך נרתע, נזוף. גברת תוך מנסה להפיס את דעתו.

כותרת "אבל הודות לדיווח אני סולחת לך, וממירה את השהייה בבית-כיסא בטיול בחוץ".

תמונה גברת הוך חוזרת ומשתרעת במיטתה, ידה על מצחה ופניה מעוקמים מחמת המיגרנה. מר הוך עומד עוד רגע, כחוכך בדעתו, אחר-כך יוצא מן החדר, לוקח את המזוודה ויוצא.

6.

תמונה לילה, רחוב חשוך. מר הוך הולך. מולו בא מר בלוך. שניהם מאיטים רגע, הם ומזוודותיהם בידיהם, כתוהים זה על זה, ואז חולפים וממשיכים ללכת.

כותרת "סוף".

חמש חנויות

1.

תמונה רחוב בשכונה ישנה, מתפוררת. בין ערביים של יום קיץ. איש שאין לו מה לעשות עם עצמו מתהלך על המדרכה, חולף על פני חנויות, משתהה רגע מול חלון ראווה של כל חנות, וממשיך בדרכו. תחילה הוא עובר על פני קיוסק קטן, שמאחורי הדלפק שלו עומד בעליו בסינר מזוהם, אדם מבוגר, עייף למראה, סחוף ודווי; אחר-כך על פני תנות מכולת, שבחלון הראווה שלה כמה מצרכי מזון מאובקים; אחר-כך על פני חלון ראווה של תנות לכלי מלאכה, שם הוא עוצר רגע ארוך יותר, ממשיך, עוצר, חוזר ומסתכל בחלון.

כותרת "כבר מזמן נחוצה לי מזוודת מברגים. אקנה השבוע. אדם חייב שתהיה

לו מערכת מברגים מרוכזת".

תמונה האיש ממשיך בעצלתיים, מתבונן בחלון הראווה של החנות הבאה, שם מוצגים תחתוני גברים.

כותרת "אם אני באמת רוצה לעבור להחלפת לבנים פעם ביומיים במקום פעם בשבוע, עלי לקנות שלושה זוגות תחתונים חדשים. אעשה זאת כשאתפנה מעניין המברגים".

תמונה האיש ממשיך בעצלתיים ועוצר מול חלון הראווה של החנות הבאה, סוכנות נסיעות חשוכה ומרופטת, שבחלון הראווה שלה כרזות דהויות. את ליבו צדה כרזה שעליה תיירת יפהפייה בבגדי סאפארי על רקע אגם ויקטוריה באפריקה.

כותרת "ציד אריות באגם ויקטוריה – חלום ילדות! אקנה כרטיס עוד השבוע".

תמונה האיש משתהה עוד רגע מול חלון סוכנות הנסיעות, חוזר לאחור, מתייצב שוב מול חלון לבני הגברים, מתבונן בהתעמקות.

כותרת "לקראת פגישה מקרית עם תיירת באגם ויקטוריה, נראה שמוטב לקנות בבת-אחת תריסר זוגות תחתונים ולהחליף את כולם".

תמונה שקוע בסרעפים חוזר האיש ועומד מול חלון סוכנות הנסיעות, מסתכל שוב בכרזה ובתיירת, חוזר לאחור ומתייצב מול חלון חנות כלי המלאכה, חוכך בדעתו.

כותרת "לאגם ויקטוריה עדיף לקנות אולר משובח, ולדחות את קניית מזוודת המברגים עד לאחר שובי". תמונה האיש חוזר לאחור ומתייצב מול חלון המכולת.

כותרת "עשרים-שלושים קופסאות סרדינים לשעת הדחק באגם ויקטוריה".

תמונה חוזר ומתייצב מול חלון סוכנות הנסיעות. הוא נעשה מתוח ומרוגז.

כותרת "אגם ויקטוריה מתחיל להרגיז אותי! הכל מסובך וצפוף – אגמים, תחתונים, אולרים, סרדינים…! קודם כל צריך לנוח!"

תמונה האיש חוזר לאחור, אל הקיוסק, בוחן את הממתקים על הדלפק.

כותרת "למרות שנשבעתי אלף פעמים להפסיק עם השוקולד!"

תמונה בתנועת השלמה שבייאוש הוא בוחר לו חפיסת שוקולד ומשלם לבעל הקיוסק. הלה משרת אותו בזעפנות ובאי-רצון, והאיש מביט בו במיאום. האיש חולף על פני החנויות, צונח לספסל הנטוע על המדרכה, שם הוא יושב, אוכל בשקיקה את השוקולד, הוגה ומתחבט, מנענע רגליו בעצבנות וסוקר את העוברים והשבים.

2.

תמונה היום מאפיר, האיש עדיין יושב על הספסל, ארשת חמיצות על פניו. לא טוב לו. הוא מליט פניו בידיו, שוב מסיר אותן, מביט בשיממון בחנויות, בעוברים-ושבים. לפתע חולפת על פניו בחורה נפלאה, לבושה בהידור, פוסעת בצעדים מלאי חיות. הוא מביט רגע אחריה בכמיהה, עצבות על פניו, לפתע ניצת בתוכו משהו וגומלת החלטה גדולה. הוא משליך את עטיפת השוקולד ממנו והלאה וקם בנחישות.

כותרת "הלאה השוקולד! הקץ להתחבטויות הקטנות! לפרוץ אל העולם!"

תמונה האיש מזדרז ופוסע אחרי הבחורה הנפלאה. לאחר כברת דרך קצרה היא נעצרת ליד מכונית חדישה, פותחת את דלתה ונכנסת לתוכה. האיש נעצר, מופתע, נתקף מורך, ממשיך כמה צעדים, ליבו הולם בכוח, נעצר שוב, אוזר עוז, חוזר על עקבותיו, גוהר אל חלון המכונית ופונה אל הבחורה הנפלאה.

כותרת "סליחה, אולי את נוסעת במקרה לצפון העיר?"

תמונה הבחורה הנפלאה סוקרת"אומדת אותו. מבטה מרעיף לבביות.

כותרת "בדיוק לשם אני נוסעת".

תמונה פני האיש אורות. הבחורה הנפלאה פותחת לו את דלת המכונית והוא נכנס. המכונית נוסעת. תוך כדי נסיעה מגניב האיש לעברה מבטים מוקסמים, שואלים. היא מביטה נכחה, על שפתיה נסוך חיוך דק, לפתע היא מפנה לעברו מבט ממושך, אוהד.

כותרת "אתה נראה כל-כך עצוב. מה שאתה זקוק לו היא מסיבה קטנה".

תמונה פני האיש נפולות,

כותרת "אני לא מוזמן לשום מסיבה".

תמונה הבחורה הנפלאה מחייכת.

כותרת "אם כך, בוא איתי".

תמונה האיש מביט בה מופתע, לא מאמין. הוא מנסה לעכל את מה שהיא אומרת לו. הוא בטוח שהתאהבה בו. חיוך סמוי עולה על שפתיו.

3.

תמונה ערב, דירה נאה. מסיבת ריקודים. המון גברים ונשים, זוגות, בוררים. טרקלין הריקודים מלא מפה לפה. כגזוזטרה הרחבה, בחושך, אלה הצופים ברוקדים או אלה שיצאו לשאוף אוויר. הבחורה הנפלאה רוקדת בטרקלין, גברים רבים סובבים אותה. האיש מביט בה מפתח הגזוזטרה, אינו גורע ממנה עין. היא מחוללת במלוא המרץ, משתלהבת, מזיעה. לבסוף היא יוצאת לגזוזטרה לצנן מעט את חומה. האיש ניגש אליה, מתפעל.

כותרת "את רוקדת נפלא".

תמונה הבחורה הנפלאה צוחקת. היא עורכת לו היכרות עם חברתה העומדת אף היא כגזוזטרה, יפה פחות ממנה, צחקנית, קצת מסורבלת-בשר, וחוזרת לטרקלין הריקודים. הבחורה הנפלאה מחוללת במרץ עם גברים שונים. ושוב היא מפסיקה, ויוצאת מחבורת הרוקדים הדביקה, אך הפעם לכיוון השני. האיש נכנס לטרקלין, מפלס דרכו בין הרוקדים, חוצה את הטרקלין, נכנס לחדר אחר, חשוך, שבו עומדת הבחורה הנפלאה ומשוחחת באינטימיות עם בחור. האיש עומד ומחכה בפתח החדר. הבחורה הנפלאה פונה לפתע מן הבחור ומבקשת לצאת מן החדר. האיש עומד בדרכה, וכשהיא עומדת לחלוף על פניו הוא מעז ותופס בידה. בתנועה של מה-בכך שומטת הבחורה הנפלאה את ידה מידו, ופונה אליו בשחוק קל על שפתיה.

כותרת "אל תטעה בכוונות שלי".

תמונה הבחורה הנפלאה חוזרת אל טרקלין הריקודים. האיש, פגוע, חוצה את טרקלין הריקודים, חוזר לגזוזטרה, מחפש את הבחורה המסורבלת, מוצא אותה, מנסה להזמין אותה לרקוד. היא מורה לו על בחור שלצידה, מצחקקת.

כותרת "תכיר את ארוסי".

תמונה האיש מביט בבחור כאילו הלמו בפניו, מסתובב לאחור, נכנס לטרקלין הריקודים בהבעת "תמות נפשי…", דחוק בתוך חבורת הרוקדים, רואה מולו בחורה אחת, נמוכה, בעלת פנים עגולים, קצת כפופה, מנסה לרקוד איתה, היא מזדחלת לו מבין זרועותיו וחומקת הלאה, הוא מסתובב אחריה, מנסה לדדות אחריה, היא כבר חמקה, הוא תופס במישהי שלפניו, נצמד אליה, דורך בשוגג על רגלה, היא דוחפת אותו מעליה, הוא נופל אחורה ומוצא עצמו בזרועות בחורה ארוכה, גרומה, משופמת ושחורה. היא לופתת אותו בחוזקה ואינה מרפה. הוא מנסה בנימוס להיחלץ מזרועותיה, ללא הועיל.

תמונה בוקר, חדר שינה סתור. האיש מתעורר במיטה, רואה את המשופמת ישנה לצידו. הוא קם בלאט, מנסה להתלבש ולחמוק בסתר. הדלת נפתחת לכדי חריץ, אשר, מבוגרת, בעלת הופעה מאיימת, מציצה.

כותרת "האמא".

תמונה ערב, סלון בדירת המשופמת. על הספה יושבים האיש והמשופמת שלובי זרוע. מולם, בכורסה, האם. נכנס האב, הלא הוא בעל הקיוסק, החוזר מעבודתו, עומד בפתח, מתבונן באיש בחמיצות ובאיבה, המשופמת מציגה את האיש בפניו.

כותרת "האבא".

תמונה האיש קם, מתבונן בעיון ובחשד בבעל הקיוסק. הוא אינו זוכר מאין הוא מוכר לו. המשופמת מסבירה לאיש.

כותרת "לאבא יש קיוסק ברחוב שאתה גר בו".

תמונה האיש והמשופמת בבגדי כלולות מצטלמים לחתונה עם האב והאם. צהריים. ברחוב המתפורר. בעל הקיוסק עומד מאחורי הדלפק, לפתע חש ברע, צונח ומת.

האיש והמשופמת בשחורים, עומדים על קברו הרענן של בעל הקיוסק. האיש, חגור בסינרו הישן והמוכתם של בעל הקיוסק, עומד מאחורי הדלפק, עייף ונכא-רוח, כבר דומה מאוד לחותנו המנוח. לפנות ערב, היום מאפיר. כל בעלי חמש החנויות, ובתוכם האיש, כולם עייפים וחדלי חיים, עומדים בפתח חנויותיהם. האיש סוקר את העוברים-ושבים.

כותרת "סוף פריצתי אל העולם".

תמונה האיש מוציא מכים סינרו חפיסת שוקולד ואוכל בבולמוס רעבתני,

להשקיט איזו התייפחות העולה בו.

כותרת "סוף".

הדלת

פרק ראשון: פתיחה שיגרתית ליום ציפייה

תמונה מסדרון אפלולי שבקצהו אור מן החוץ. פינת המתנה מול דלת.

הדלת ישנה, מקולפת צבע, ועליה פיסת קרטון מודבקת: "תשובות".

כותרת "המרפאה למחלות אנושות. תשובות סופיות לבדיקות".

תמונה מקצהו המואר של המסדרון מתחילים להיכנס אנשים, רובם קשישים, מדשדשים בכבדות, חלקם נתמכים בידי קרובי משפתה. הם מתיישבים על הספסלים.

שעון קיר מעל הדלת מורה על השעה שמונה.

מקצהו המואר של המסדרון נכנס אדם, פוסע בקושי. הוא כבן שישים, תולה מאוד. זהו מר שמו-ץ. הוא עוצר בפינת ההמתנה, סוקר את הנוכחים האחרים, מוצא לו מקום על ספסל ויושב. הדלת סגורה.

שעון הקיר מורה על שמונה ועשרה.

הפציינטים יושבים קצרי-רוח, אחד נאנח, אחד מנענע ברכיו. שמרץ יושב, כתפיו מכונסות, ראשו מושפל, מביט בריצפה. פציינט רגזן מציץ בשעונו, מניע ראשו במורת-רוח.

מקצהו המואר של המסדרון צועדת דמות כבדה בצעדים נמרצים.

כותרת "האחות התורנית".

תמונה אחות כבדת-גוף, בריאה וסמוקה, מתקרבת, לא מביטה כלל בממתינים אלא ניגשת ישר לדלת. כולם, פרט לשמרץ, קמים וצובאים עליה. היא פונה אליהם בכעס.

כותרת "הרופאים עוד לא הגיעו. נא לשבת!"

תמונה הרגזן מציץ בשעונו. כמו בתיאום עימו נזכרת האחות במשהו, מתרוממת על בהונותיה אל שעון הקיר ומזיזה את המחוג המורה על שמונה ורבע בחזרה לשמונה.

הפציינטים מביסים במעשה ללא אומר.

האחות הכבדה פותחת את הדלת, נכנסת וסורקת אותה אחריה. ידית הדלת נשמטת ותלויה רפויה בחור.

כולם מתיישבים בחזרה במקומותיהם. ממתינים. הזמן עובר.

מקצהו של המסדרון מתקרבת בקול פסיעות נמרצות דמות קטנה ורזה.

כותרת "האחות הראשית".

תמונה האחות הראשית, גוצה וכחושה, מתקרבת לדלת, אינה מעיפה עין

בפציינטים. הם קמים לקראתה, היא מפטירה בכעס.

כותרת "הרופאים עוד לא הגיעו. נא לשבת!"

תמונה האחות הראשית פונה לפתוח את הדלת, נזכרת במשהו, מתבוננת בשעון שמעליה המורה על שמונה ורבע. היא פותחת את הדלת, נכנסת, יוצאת עם שרפרף קטן, עולה עליו ומזיזה את מחוגי השעון לשמונה. ברדתה מן השרפרף היא רואה את הרגזן מקיש על שעונו בעצבנות, ובתגובה הפגנתית היא עולה שוב על השרפרף, מזיזה את המחוגים משמונה לרבע לשמונה, יורדת, נוטלת את השרפרף, נכנסת וטורקת את הדלת אחריה.

כל הפציינטים מתיישבים, רחש התמרמרות עובר בהם כלפי הפציינט הרגזן.

שגי רופאים צעירים, בחלוקים לבנים, צועדים נמרצות מן החלק המואר של המסדרון. הם מפטפטים בעליצות. כל הפציינטים, פרט לשמרץ, קמים לעומתם. הרופאים נכנסים וטורקים את הדלת אחריהם.

מקצהו המואר של המסדרון בא ומתקרב הרופא הראשי, גוץ נמרץ וזעפן, ומאחוריו שני אסיסטנטים צעירים.

כל הפציינטים, פרט לשמרץ, קמים וצובאים עליו. הוא אינו מאט, אלא ממשיך נמרצות אל הדלת הסגורה, הנפתחת מבפנים כמו בתיאום מראש, ונבלע בפנים עם האסיסטנטים.

הדלת אינה נסגרת. בפתח עומדת האחות הכבדה, ידיה על מותניה, כמו חומה בצורה מול הפציינטים. הם נסוגים ומתיישבים בהכנעה במקומותיהם. לידה מופיעה בפתח האחות הראשית, בידה גליון נייר. הפציינטים קמים.

הרופא הראשי מופיע בפתח, חוטף מיד האחות הראשית את גליון הנייר ומורה לכולם בתנועה נרגזת להתיישב. כל הפציינטים נסוגים ומתיישבים בהכנעה.

הרופא הראשי והאחות הראשית נבלעים בחדר, והאחות הכבדה טורקת את הדלת ונותרת אף היא בפנים החדר.

פרק שני: ייסורי המתנה

תמונה פניו של שמרץ. מבטו מושפל. הוא נושא עיניו לאט לאט מכף ידו הגרומה אל הריצפה, משם אל הדלת, נועץ מבטו בידית הדלת. כותרת "מר שמרץ חולה מאוד. נפשו מיטלטלת בין התקווה הקלושה שהוא עתיד להבריא…"

תמונה שמרץ מקיש קלות בריצפה בחרטום נעלו לקצב איזו מנגינה ישנה.

כותרת "…לבין הודאות המוחלטת שמצבו אנוש".

תמונה נעלו השנייה של שמרץ מוטלת על צידה כבר-מינן על כף רגלו המכופפת.

כותרת "גזר-הדין לחיים או למוות מאחורי הדלת".

תמונה עיני הפציינטים כולם נשואות אל הדלת. ידית הדלת זזה קצת כתוצאה מתנועה מבפנים, וכולם נמתחים, כמובנים לזינוק. הידית נשמטת – וכולם מתרפים. וחוזר חלילה.

כותרת "בזכרונו של שמרץ עולות דלתות משכבר הימים".

תמונה שמרץ, צעיר בארבעים שנה, רודף אחרי אשה ברחוב.

הוא מידפק על דלת נעולה, מנסה לפתוח אותה, לשווא, מתחנן שיפתחו לו.

שמרץ, צעיר בארבעים שנה, נרדף על-ידי אשה ברחוב. שמרץ טורק דלת בפני האשה הרודפת.

שמרץ פותח וסוגר דלתות, נכנס, בכל פעם עם אשה אחרת, יוצא לבד. שמרץ פותח וסוגר אותה דלת, בכל פעם עם אותה אשה, ובכל פעם שניהם מבוגרים יותר. נוסף ילד אחד. שלושה ילדים נוספים. שני ילדים נפחתים. שמרץ עם האשה, שניהם מבוגרים. שמרץ לבד, הדלת בלה וחורקת. שמרץ מצידה החיצוני של הדלת. שמרץ מצידה הפנימי של הדלת.

כותרת "מצד זה או מצד זה – תמיד נדמה שנשארת בחוץ".

תמונה ושוב פני שמרץ המתבונן בדלת חדר המרפאה. הפציינטים עוקבים אחרי תנודות ידית הדלת.

מקצהו המואר של המסדרון אץ-רץ צלם עמוס מצלמות ואחריו עיתונאי. הם מתקרבים לחבורת הממתינים.

כותרת "הכנת כתבה לעיתון על מצב ההמתנה בארצנו".

תמונה הצלם מצלם את הממתינים, מבקש מהם להצטופף ומארגן אותם לקבוצה. אחד מהם, כמתבקש בצילומים, מחייך. העיתונאי ניגש אליו ומבקש ממנו להסיר את החיוך מעל פניו. צילום של אנשים חולים, רציניים וממתינים.

העיתונאי והצלם נעלמים בעומק המסדרון. דלת החדר נפתחת, האחות התורנית עומדת על המפתן. כולם דרוכים. היא קוראת שם בקול.

פציינטית ישישה, כחושה וחסרת כוח, בוטשת ברגליה במאמץ לקום, מצליחה, מדדה פנימה, האחות התורנית טורקת את הדלת אחריה. פני שמרץ המתבונן אל ידית הדלת.

פרק שלישי: שרשרת המצפים

כותרת "אך גיבורנו בכל זאת אינו בודד בעולם. יש אנשים הרוצים שיחיה".

תמונה מקצהו המואר של המסדרון מתקרב מר רובל, אדם בגיל העמידה, מוצק,

בעל זקן, ואחריו בתו הגיבנת, זלוטי, בחורה נכלמת כבת שלושים.

כותרת "האדון רובל הלווה לו לפני שנים כסף, ששוויו היום, עם הריבית, חמישים אלף דולר, אדון שמרץ עדיין לא החזיר את ההלוואה. אם שמרץ יחיה – יש סיכוי שיחזיר…"

תמונה פני רובל המתקרב אל שמרץ, פנים ערמומיות, מגלגלות סכומים.

שפתיו ממלמלות כל הזמן בחישובי חשבונות.

כותרת "..,ומאידך, אם שמרץ ימות – אבד הסיכוי שההלוואה תוחזר, ובתו של מר רובל, זלוטי, לא תקבל נדוניה ולא תוכל להתחתן".

תמונה פניה העגומות של זלוטי, המסתתרת מאחורי אביה, רובל.

כותרת "החתן המיועד פרנק מחכה למטה בקוצר-רוח".

תמונה למטה, ברחוב, מתחת לחלון המרפאה, יושב על אופנוע החונה בשולי המדרכה החתן המיועד פרנק, בחור מקריח ומזיע כבן ארבעים, נושא מבטים עצבניים למעלה, אל החלון.

כותרת "אם אין חמישים אלף דולר, החתן המיועד פרנק פורש מן המירוץ, מחכה לו אלטרנטיבה".

תמונה רובל וזלוטי מתקרבים לפינת ההמתנה. שמרץ רואה אותם. רובל מנסה להיות עדין מאוד, מתנהג כאילו עניין לו עם אדם העשוי זכוכית שבירה.

כותרת "אדון שמרץ, בתי ואני דואגים מאוד לבריאותך".

תמונה שמרץ מורה על חזהו ובטנו לאות שיש לו שם כאבים. רובל נבהל, סופק כפותיו.

כותרת "אתה כל-כך מדאיג אותנו, אדון שמחי"

תמונה רובל מנסה לעטות על פניו ארשת צוחקת, עליצה.

כותרת "אבל זה לא-כלום… זה יעבור… והתשובה הסופית לבדיקות מתי?"

תמונה בתגובה פולח כאב חד את חזהו של שמרץ. הוא מצביע בייאוש לעבר הדלת.

באותו רגע נשמעת צפירת האופנוע מבחוץ.

רובל מורה לזלוטי לגשת לחלון שבקצה המואר של המסדרון ולאותת לפרנק שיחכה.

זלוטי חשה לחלון, משרבבת ראשה החוצה. מלמטה שואל פרנק בתנועת יד למצב העניינים. זלוטי מאותתת לו שצריך עדיין לחכות. דלת החדר נפתחת. הפציינטית הישישה יוצאת, מבטה כבוי. הצלם צץ מעומק המסדרון, חש אליה, מבקש ממנה לעצור על המפתן, קורא בתנועת יד לתוך החדר לאחיות לבוא ולהצטרף לתצלום. האחות הכבדה והאחות הראשית מתייצבות משני ציריה של הישישה. פני כולן חמורות, כיאה לחומרת המעמד. הצלם מסיים.

הישישה מהדסת לאיטה לאורך המסדרון, הצלם והעיתונאי מלווים אותה. האחות הכבדה קוראת שם מגליון הנייר שבידה. אחד הפציינטים קם ממקומו ונכנס. הדלת נטרקת אחריו.

פרק רביעי: התאווה לחיים

תמונה רובל עומד שעון על הקיר במרחק-מה מן הפציינטים הממתינים. ליד החלון עומדת זלוטי, מביטה פעם למטה, לבדוק אם פרנק לא ברח, ופעם

פנימה, לראות אם כבר הגיע תורו של שמרץ. לפתע קופץ שמרץ ממקומו, אץ אל רובל, פורש זרועותיו בהתרגשות.

כותרת "אני כל-כך רוצה לחיות!"

תמונה שמרץ נופל בהתפרצות של בכי לזרועות רובל. רובל מאמצו בכוח,

מתחיל אף הוא לבכות בהתרגשות.

כותרת "אתה תחיה! אתה מוכרח לחיות!"

תמונה פניו הנרגשות של שמרץ.

כותרת "אחיה ואחזיר לך הכל! עד הפרוטה האחרונה!"

תמונה פני זלוטי המתרגשות בהתקרבה אל השניים. היא מצטרפת לחיבוק. פני

שמרץ מוצפים דמעות.

כותרת "יש בני-אדם בעולם! אני מאמין גדול באדם!"

תמונה כל השלושה מחובקים, מתנדנדים בקצב. לרגע נדמה כי יפתחו בריקוד.

מלמטה נשמעת צפירת האופנוע.

זלוטי ניתקת משני הגברים, רצה אל החלון, מאותתת שוב לפרנק שיתאזר בסבלנות.

למטה, ברחוב, מסתובב פרנק חסר מנוחה ליד האופנוע שלו. במסדרון ניתקים שמרץ ורובל מחיבוקם, מביטים בעיניים דומעות זה בזה. פני שמרץ המתבונן ברובל במבט שואל.

כותרת "אתה מבטיח לי שאחיה?"

תמונה פני רובל המהנהן נמרצות.

פני שמרץ הדומע. חיוך מהוסס צף על שפתיו. הוא פורץ שוב בבכי ונופל על צוואר רובל.

רובל שולח מבט אובד עצות אל זלוטי.

פרק חמישי: תקרית ביניים

תמונה דלת החדר במרפאה נפתחת, יוצא פציינט, מבטו עגמומי. הוא מתחיל לדשדש במסדרון לכיוון היציאה. האחות הכבדה מציצה מן הסף, מגבעתו של הפציינט בידה. היא קוראת אחריו.

כותרת "שכחת את הכובע!"

תמונה הפציינט כבד-שמיעה, וממשיך ללכת.

האחות עומדת רגע עם המגבעת בידה, ולפתע משליכה אותה אחריו כמו דיסקוס.

המגבעת נוחתת על הריצפה.

האחות קוראת מן הגליון בשמו של פציינט נוסף, הוא קם ונכנס, הדלת נטרקת.

אם רגזנית גוררת אחריה במסדרון ילדה קטנה כבת שלוש. הילדה מושכת כל הזמן בשמלתה, מסמנת לה שהיא צריכה לנקביה. האם מנסה להתעלם מאיתותיה, ממשיכה למשוך אותה, אך הילדה בשלה. האם רואה את המגבעת, מתייאשת מהטרדות הילדה, מרימה אותה ומושיבה אותה על המגבעת כמו על סיר.

הילדה עושה צרכיה לתוך המגבעת, מסיימת, קמה, ונעלמת עם האם. הפציינט ששכח את המגבעת חוזר, מדשדש לאורך המסדרון, מגיע למגבעת, מתבונן בה, אינו מבין איך הגיעה לשם, מתכופף בדי עמל, מרים אותה, רואה מה שבתוכה. זהו הקש האחרון, הוא פורץ בבכי.

שתי אחיות עוברות על פניו, עוצרות, רואות את בכיו, את המגבעת שבידו ואת מה שבתוכה, מביטות זו בזו בהבנה, שולחות לעברו מבט חמור.

כותרת "לא שולט?! למוסד לתשושים!"

תמונה שתי האחיות גוררות אותו משם.

פרק שישי: התנגשות

תמונה רובל מביט בשמרץ, פניו אורות, הוא מלא יוזמה.

כותרת "עלינו לדעת מייד את תוצאות הבדיקה שלך. אני מכיר אישית את האחות הראשית. היא תכניס אותך מחוץ לתור".

תמונה שמרץ מגיע ראשו לשלילה בבהלה.

כותרת "לא לא! אני האחרון בתור, והייתי רוצה ליהנות עוד כמה דקות מהספק!"

תמונה רובל מרים ידיו כאומר "מה לעשות", ממשיך להתהלך אנה ואנה בעצבנות, מציץ מבעד לחלון, רואה את פרנק ליד אופנועו. למטה, ברחוב, מתהלך פרנק, מביט מפעם לפעם למעלה, אל החלון. ניכר בו שהוא מאבד את סבלנותו.

אשה מעכסת חולפת ברחוב על פני פרנק, והוא עוקב אחרי נדנוד אחוריה בעניין.

רובל מסתכל בו מלמעלה, ארשת פניו מודאגת.

כותרת "עלולים לאבד את פרנק בכל רגע. עלינו להיכנס ולקבל תשובה מיידי"

תמונה רובל חוזר ופונה אל פינת ההמתנה, מניף ידיו באוויר כלפי שמרץ כאומר "כלה ונחרצה מעימי!" הוא ניגש לדלת, מקיש עליה בהחלטיות. האחות הכבדה פותחת.

הוא רומז לה שהוא דורש לראות את האחות הראשית. האחות הכבדה קוראת לאחות הראשית, וזו מופיעה בפתח, פניה חמורות. רובל מעלה על שפתיו חיוך המיועד לה.

כותרת "אני גיסו של בן-דודך שווינטוך".

תמונה האחות הראשית נועצת בו מבט חודר, נזכרת, מעלה על שפתיה חיוך רפה.

רובל מפתח עימה שיחה קלה של זכרונות, והיא מהנהנת כל הזמן למשמע דבריו. הוא מספר לה משהו בתנועת יד, ואגב כך מסמיך גופו לשלה, וידו ממשיכה את הסיפור ברפרוף על גבה ואחוריה. היא משיבה לו בתנועות יד דומות, ההופכות להחלקה על לחיו וזקנו. הוא לוחש לפתע על אוזנה.

כותרת "מכיר טוב מאוד שלי מחכה פה בקוצר-רוח לתוצאות הבדיקה".

תמונה רובל מורה בסתר על שמרץ. האחות הראשית מהנהנת בראשה. רובל מלקק ליקוק חפוז באליית אוזנה וניתק ממנה. האחות הראשית נכנסת לחדר, חוזרת עם האחות הכבדה. זו גוררת אחריה את הפציינט שנכנס רגע לפני-כן ומוציאה אותו החוצה כשמכנסיו משולשלים מטה.

הפציינט מנסה להתנגד, מנופף בידיו בטרוניה. האחות הראשית מורה לו לשבת בפינת ההמתנה ולחכות. הפציינט מתנגד ומנסה שוב להיכנס פנימה.

האחות הכבדה ניגשת אליו, מציגה רגל אחת שלה בין רגליו על מכנסיו ומסמרת אותו למקומו, ואז היא הודפת אותו אחור, והוא נופל לישיבה על הספסל.

האחות הראשית מורה באצבע לשמח להיכנס. שמח מגביה כתף במיאון.

רובל מפציר בו אף הוא להיכנס. שמרץ ממשיך להתנגד.

רובל תופס בידו ומנסה לגרור אותו. שמרץ מגלה התנגדות עזה ונחלץ מידו. רובל רומז לאחות הראשית לבוא לעזור לו.

האחות הראשית מורה לאחות הכבדה, וזו יחד עם רובל גוררים את שמרץ, מצליחים להביא אותו עד לסף, שם הוא נאחז בדופנות הדלת וזועק.

כותרת "לא לדעת! לא לדעת! עוד לא!"

תמונה למשמע ההמולה יוצא הרופא הראשי אל המפתן, רואה את הנעשה, ומורה לאחות בתנועות יד נרגזות להרפות משמרץ. האחות הכבדה ורובל מרפים משמרץ, והוא שב במהירות למקומו על הספסל. האחות הכבדה ניגשת אל הפציינט בעל המכנסיים המשולשלים, מרימה אותו בדש חולצתו וגוררת אותו פנימה לתוך החדר. הדלת נטרקת מאחריו.

שמרץ ורובל לוטשים עיניהם זה אל זה קצרי נשימה. מבחוץ נשמעת צפירת האופנוע. רובל מורה לזלוטי לרוץ ולהרגיע את פרנק.

זלוטי אצה לחלון, רואה מלמעלה את פרנק משוחח עם אשה בשלה כבת ארבעים.

היא פולטת צעקה.

רובל חש לחלון, רואה את הנעשה, רץ במסדרון לכיוון המדרגות, יוצא מפתח הבניין, מתייצב בין פרנק ובין האשה, גוער בפרנק, פונה לאשה, מצביע על פרנק ואחר-כך על זלוטי העומדת בחלון למעלה בתנועות עצבניות.

כותרת "הוא שלה!"

תמונה האשה אינה מבינה מה הוא רוצה.

כותרת "שאלתי אותו איפה רחוב השלום".

תמונה רובל נובח על האשה.

כותרת "רחוב השלום – בתחת האדום!"

תמונה האשה נבהלת, מורה באצבע על רקתה ונסה משם.

פרנק צועק על רובל.

כותרת "כמה זמן אחכה?! השיער שלי מלבין!"

תמונה על-מנת להוכיח לרובל את דבריו הוא מתהלך וקופץ אנה ואנה בהפגנה ומורט בשערותיו. רובל מטיח מולו.

כותרת "חמש-עשרה שנה אני מנסה לחתן אותה, אתה חושב שלי קל לחכות?!"

תמונה פרנק עומד מול רובל, עיניו לטושות, משוגע מחימה, רוצה לקרוע את רובל כדג, מחפש פורקן לכעסו, מתכופף וחולץ במהירות נעל אחת של רובל ומשליך אותה אל הכביש היישר לתוך ארגז של משאית-זבל נוסעת. רובל זועק לעבר הנהג, זה עוצר את המשאית.

רובל צולע בנעל אחת אל ארגז המשאית, מתחיל לפשפש באשפה בחימה שפוכה, פניו מאדימות.

הוא מרים מארגז האשפה תילי-תילים של זבל, אך אינו מצליח למצוא את הנעל. ברוב חמתו הוא קופץ לתוך ארגז האשפה, מבוסם בה כמשוגע.

כותרת "קחו גם אותי' קחו גם אותי ודי!"

תמונה נהג המשאית יורד ממושבו ליד ההגה, עולה אל הארגז, עצבני מאוד.

כותרת "מה זה פה, כל אחד יקפוץ לי לארגז וירצה להיות זבל! החוצה!"

תמונה נהג המשאית תופס ברובל ומגלגלו ארצה בכעס, חוזר למושבו ונוסע משם.

רובל רץ-מדדה בלי נעל אחת בחזרה לתוך המרפאה. פרנק ממשיך ללכת אנה ואנה ליד אופנועו. רובל עומד שוב בפינת ההמתנה, מביט בשמרץ. זלוטי מביטה בשניהם, עיניה אדומות מבכי. פציינט יוצא מן החדר והולך.

פרק שביעי: ושוב ציפייה

תמונה שעון הקיר מורה על עשר.

הרופאים והאחיות יוצאים ברעש גדול ובעליצות מן החדר, הולכים בקבוצות.

כותרת "הפסקת תה".

תמונה הם מתרחקים בקצה המסדרון.

נעלו האחת של שמרץ מתופפת על הריצפה, השנייה מוטלת על צידה. רובל מתפתל, חש בשלפוחיתו.

זלוטי חשה גירוד בגבנון. היא מנסה להגיע בידה למקום הגירוד מלמעלה, מלמטה, מהצד, ללא הצלחה. שעון הקיר מורה על עשר ורבע.

האחות הראשית חוזרת לבדה במסדרון, נכנסת לחדר, יוצאת עם שרפרף, מטפסת עליו, מזיזה את מחוגי השעון לעשר, יורדת, מחזירה את השרפרף להדר, יוצאת והולכת לאורך המסדרון ונעלמת בקצהו. זלוטי עדיין מנסה להתגרד. היא ניגשת לרובל, מבקשת ממנו לגרד בגבה, מפנה אליו את הגבנון. רובל הודף אותה מעליו בכעס. היא ניגשת אל זווית הקיר, מחככת גבה במרץ מתחת לתמונה של אישיות מפורסמת התלויה מעליה. פיה פעור מעט, היא גונחת חרש בהנאה מן הפורקן. שעון הקיר מורה על עשר וחצי.

פמליית הרופאים והאחיות חוזרת במסדרון, כולם עדיין לועסים משהו, מפטפטים בעירנות. הם נכנסים לחדר.

האחות הראשית נכנסת אחרונה, יוצאת מייד, מעיפה מבט מאיים אל שעון הקיר, אחר-כך מבט מאיים אל הפציינטים, ונכנסת לחדר. הפציינטים מביטים אין -אומר בידית הדלת.

הדלת נפתחת, האחות עומדת בפתח, קוראת שם של פציינט מגליון הנייר שבידה.

אחד הפציינטים קם ונכנס. הדלת נטרקת.

למסה, ברחוב, יושב פרנק על המדרכה, נשען אל קיר אחד הבתים. למעלה, בפינת ההמתנה, מורה שעון הקיר על שתים-עשרה. מלבד שמרץ נותר עוד פציינט אחד, המצמיד כל העת לאוזנו רדיו טרנזיסטור.

פציינט יוצא מן החדר, אחריו האחות הכבדה, עומדת על המפתן וקוראת שם מתוך גליון הנייר שבידה. הפציינט עם הרדיו קם בכעס, פונה לשמרץ. כותרת "בדיוק לפני החדשות! אתה מוכן להקשיב במקומי אם הלידה של

יורש-העצר הבלגי עברה בשלום?" תמונה הוא מוסר את הרדיו לשמרץ, נכנס פנימה, אחריו האחות. הדלת נטרקת.

שמרץ מסמיך את הרדיו לאוזנו.

שעון הקיר מורה על שתים-עשרה ורבע.

שני סניטארים עם אלונקה חשים מקצה המסדרון, נכנסים בבהילות לחדר מבלי לסגור את הדלת, ולאתר התרחשות קדחתנית בפנים, הם יוצאים, הפעם נושאים באלונקה את גופתו של הפציינט בעל הרדיו. שמרץ, מבועת, קם ממקומו. הסניטארים חולפים על פניו.

שמרץ נזכר ברדיו, מגיף אותו אחריהם, הם ממשיכים ללכת ונעלמים בקצה המסדרון.

רובל חוטף מידו של שמרץ את הרדיו ומשליכו בכעס ארצה. האם והילדה חולפות שוב במסדרון כלעומת שבאו. הילדה מרימה את הרדיו ומנסה להכניס אותו לפיה. האם חוטפת מידיה את הרדיו בכעס ומשליכה אותו החוצה דרך החלון. הרדיו נופל על ראשו של אחד הסניטארים נושאי האלונקה. הוא שומט מידיו את ידיות האלונקה ותופס בראשו, הרדיו מוטל על המדרכה והקריין ממשיך לדבר מתוכו.

כותרת "…לאחר סיבוכים קשים הסתיימה הלידה, למלכה וליורש-העצר הבלגי שלום".

פרק שמיני: רגעים אחרונים של חסד

תמונה בפינת ההמתנה נותרו רק שמרץ, רובל וזלוטי. שריריו של שמרץ מתוחים, הזיעה ניגרת מפניו. רובל וזלוטי, כל אחד לעצמו, אף הם קפואים ומתוחים. שעון הקיר מורה על אחת.

פמליית הרופאים והאחיות יוצאת מן החדר ברעש ובעליצות.

כותרת "הפסקת צהריים".

תמונה הפמליה מתרחקת בקצה המסדרון.

נעלו האחת של שמרץ מתנדנדת, נעלו השנייה מוטלת על צידה. שעון הקיר מורה על אחת וחצי.

פמליית הרופאים והאחיות חוזרת, הפעם שקטים יותר, כבדים יותר, קצת מנומנמים.

כולם נכנסים לחדר, הדלת נטרקת. שמרץ מביט מתוח בידית הדלת. הדלת נפתחת, רופא יוצא, הולך במסדרון. מפעם לפעם נכנס ויוצא מישהו, הכל על מי מנוחות. שעון הקיר מורה על שתיים.

שמרץ אינו יכול להתאפק, ניגש ומקיש בדלת. אין תשובה. הוא מקיש בשנית. אין תשובה.

רובל קופץ והולם בדלת בכוח.

הדלת נפתחת במהירות, מופיעה האחות הכבדה בזעם.

שמרץ מורה על עצמו.

כותרת "מה איתי?!"

תמונה האחות הכבדה מורה לו בכעס שיישב ויחכה, טורקת את הדלת בפניו, שוב פותחת אותה, ניצבת עם גליון הנייר בידה, מחפשת את שמו של שמרץ, אינה מוצאת, מנידה ראשה לשלילה.

כותרת "יש לך הפניה?"

תמונה שמרץ מוציא מכיסו פתק ומוסר לה.

היא מורה לו לחכות, נכנסת פנימה וטורקת את הדלת. כעבור רגע היא יוצאת ומתרחקת בקצה המסדרון ונעלמת. שמרץ ממשיך לחכות.

רופאים ואחיות נכנסים ויוצאים, יותר יוצאים מנכנסים, ונעלמים בקצה המסדרון.

שעון הקיר מורה על שתיים וחצי. שמרץ קם ומקיש בדלת. אין תשובה. רובל קופץ והולם בדלת בכוח.

הדלת נפתחת מייד והאחות הראשית עומדת בפתח, כועסת. שמרץ מורה על עצמו,

האחות נכנסת, חוזרת עם גליון הנייר, מחפשת את שמו של שמרץ, אינה מוצאת, מנידה ראשה לשלילה.

כותרת "יש לך הפניה?"

תמונה פני שמרץ מתעווים בכעס.

כותרת "נתתי לאחות השנייה".

תמונה פני האחות הראשית המתבוננת בו במבט צונן.

כותרת "האחות השנייה כבר הלכה הביתה".

תמונה שמרץ תופס את ראשו בידיו בזעם אין-אונים.

רובל קופץ אל האחות, מנסה לחבק ולמזמז אותה. היא מכה בכף ידו, הודפת אותו מעליה, נכנסת פנימה וסורקת את הדלת, יוצאת אחרי רגע.

כותרת "אולי ההפניה נשארה במשרד".

תמונה האחות הראשית מתרחקת לאורך המסדרון ונעלמת בקצהו. שמרץ מחכה, הפעם ליד הדלת, מביט מקרוב בידית. זלוטי מתרוצצת בייאוש במסדרון. מלמטה נשמע קול מנוע אופנוע נדלק.

זלוטי רצה אל החלון, צופה מלמעלה בפרנק היושב על אופנועו ומביט למעלה, אל החלון.

זלוטי מסמנת לו בידה שיחכה עוד קצת, פורצת בבכי. שעון הקיר מורה על שלוש.

מפעם לפעם יוצאים רופא או אחות מן החדר, נעלמים בקצה המסדרון. שעון הקיר מורה על רבע לארבע.

שמרץ מקיש על הדלת, פעם, פעמיים, שלוש, לבסוף פותח בזהירות את הדלת. התדר ריק מרופאים ואחיות. רק המנקה שוטפת את הריצפה. היא מרימה אליו את פניה.

כותרת "כולם הלכו, הלכו".

תמונה המנקה מסיימת לשטוף את הריצפה מול עיניו המשתאות של שמרץ, לוקחת שרפרף, יוצאת איתו למסדרון, עולה עליו, מזיזה את מחוגי שעון הקיר מרבע לארבע לארבע, חוזרת לחדר, מניחה את השרפרף, לוקחת את כלי הניקוי, יוצאת מן החדר ונועלת אחריה את הדלת. היא נעלמת בקצה המסדרון. שמרץ עומד קפוא, מעיף מבט עגום ברובל.

רובל מעיף מבט עייף בזלוטי. היא משפילה את ראשה והוא כורך זרועו סביב צווארה.

כותרת "מחר בשמונה".

תמונה שניהם מתרחקים לאורך המסדרון, נעלמים.

רובל וזלוטי יוצאים מן הבניין, מתקרבים לפרנק, מביטים ללא אומר. .

כותרת "מחר בשמונה".

תמונה פרנק מניע ללא אומר את אופנועו ונוסע משם בדהרה. בפינת ההמתנה עומד שמח אובד עצות. הוא עוצם את עיניו. עיתונאית וצלמת אצים-רצים לאורך המסדרון, נעצרים מול שמרץ.

כותרת "הכנת כתבה לשבועון נשים על הבדידות בארצנו".

תמונה הצלמת מבזיקה פעם, פעמיים, במצלמתה, מצלמת את שמרץ. העיתונאית והצלמת חוזרות כלעומת שבאו ונעלמות. שמרץ מתחיל אף הוא לדשדש לאורך המסדרון, נמלך בדעתו, חוזר לדלת, מקיש עליה פעם נוספת, מנסה לפתוח אותה, מטלטל קצת את הידית, מתייאש, מתרחק לאורך המסדרון.

כותרת "מחר בשמונה".

תמונה שמרץ נעלם בסוף המסדרון.

כותרת "סוף".

ערב פנוי

1.

תמונה ערב, רחוב. זונה עומדת. איש פנוי שעיתותיו בידיו עומד מולה, חוכך בדעתו, אחר-כך ניגש אליה.

תמונה חצר מוזנחת מאחורי בית. האיש מסיים בעמידה את מעשהו בזונה המתכופפת כשגבה אליו. פניו מתעוותים בחרחורי התאווה האחרונים. הוא גומר, שוהה רגע, אחר-כך פושטת הבעת רפיון ואטימות על פניו. הוא ניתק מהזונה, הולך שניים-שלושה צעדים ונשען על גדר החצר. הזונה מסתלקת. פני הגבר מביעות תימהון ועצב תהומי. הוא נראה המום, מניד בראשו לשלילה כלפי עצמו, תופס את פניו בידיו כאומר "בשביל מה הייתי צריך את זה"/ ואחר יוצא בצעד כושל מן החצר אל הרחוב.

2.

תמונה האיש הולך ברחוב. הוא עובר ליד בית שבקומתו השנייה אדם זקן עומד עמידה רפויה ובוהה לרחוב. הוא נעצר מתחת לבית, מסתכל בזקן, הזקן מסתכל בו.

בתוך החדר שבחלונו עומד הזקן, מיטה ועליה שרועה זקנה בבגדים תחתונים, בוהה לתיקרה. הזקן נראה במבט מן החדר עומד בתחתוניו, שוקיו דקות ומרטטות.

3.

תמונה האיש ממשיך ללכת, מגיע לתיאטרון, מביט רגע בתמונות המאובקות שבחלון הראווה הסדוק, ניגש לקופה, קונה כרטיס.

4.

תמונה בתוך אולם התיאטרון. אולם ישן, ממורטט, שבו רק עוד זוג צופים, גבר ואשה זקנים. רגע לפני כיבוי אורות. האיש יושב לבדו, מביט מפעם לפעם לאחור וסוקר את האולם הריק, מקווה שייכנסו צופים נוספים. כיבוי אורות. המסך נפתח. פסנתר מתחיל לנגן. על הבמה קיר של בית, מין תצר דומה לזו שבה שהה קודם האיש עם הזונה. שחקנית המשחקת זונה נשענת לקיר. נכנס שחקן המשחק איש מרופט, ניגש אליה. הם מנהלים בשקט מיקוח, ומשהם משתווים, היא מובילה אותו אל עומק הבמה, מרימה את שולי שמלתה והוא בא עליה מגבה ללא חשק רב, הכל בליווי נמרץ של הפסנתר. האיש שבאולם מתבונן ואינו מאמין למראה עיניו. הוא מביט לאחור לראות את תגובת זוג הצופים. אלה יושבים, הגבר ראשו שמוט על חזהו ועיניו עצומות, והאשה בוהה נכחה באדישות מוחלטת, חיוך קבוע על שפתיה. האיש מתבונן שוב לכיוון הבמה, בשאט-נפש, ובבת-אחת הוא עוקר מכיסאו וקם. השחקן מסב פניו בבת-אחת אל האולם, ובעודו ממשיך במעשהו עם השחקנית באופן מכאני, הוא עוקב במבטו אחר האיש שבאולם. האיש יוצא מן השורה ומתחיל ללכת כושל לכיוון היציאה שליד שפת הבמה. השחקן חדל ממעשהו, ניגש כושל לקידמת הבמה. רגע אחד עומדים האיש והשחקן זה מול זה, שניהם אובדי עצות ונמוכי-רוח, ואז ממשיך האיש בדרכו ויוצא מן האולם. השחקן סוקר את זוג הצופים שנותר, וחוזר שפוף ובלי חשק למעשהו עם השחקנית.

5.

תמונה האיש פוסע ברחוב, שב על עקבותיו. הוא מגיע לקרן הרחוב שבו פגש את הזונה, רואה אותה עומדת שם, עוצר רגע, מתלבט אם לגשת שוב. הוא מפהק, עפעפיו כבדים, מחליט להמשיך בדרכו, עוצר. משהו בתוכו אינו נותן לו מנוחה. הוא מרכין ראשו כמשלים עם גזירה מרה, וצועד לעבר הזונה. האיש מסיים את מעשהו בזונה כמו קודם, המום, לאות ועצב אין-קץ מסתמנים על פניו. הוא ניתק ממנה. הזונה מסתלקת. האיש יוצא בצעד כושל, כמעט מט ליפול, מן החצר לרחוב, תוך שהוא מניד בראשו לשלילה ותופס פניו בידיו כשואל "לשם מה הייתי צריך את זה?". הוא עוצר, מביט למעלה, לכוכבים, פורש ידיו כעונה: "אין לי מושג!" ומשתרך הלאה במורד הרחוב.

כותרת "סוף".

משתוקק

1.

תמונה בין ערביים נפגשות החברות הכי טובות קלפם-ן-ן-ה ופיכטה בדירתה של קלפסידרה.

שתיהן מאופרות, שערן אסוף, טופפות באדנות על נעליים גבוהות עקב, חזיהן מובלטים, אחוריהן שופעים, קרסוליהן עבים ומוצקים. כל הופעתן אומרת סמכות. הן לא יפות, ופיכטה הכעורה בשתיהן. כעת, לשעה קלה, הן שבעות ומרוצות. מצב-רוח תרבותי, נעים.

פיכטה יושבת ליד הפסנתר, ומלווה את קלפסידרה, העומדת לצידה ושרה שיר נוגה-מתוק של שוברט.

זימרה "ברוך מפציר זורם שירי –

בעד הליל אליך…"

תמונה מפעם לפעם הן עוצרות, מתקנות משהו בזימרה וממשיכות.

בחדר מסתובב גם פשקופ, מחזרה של קלפסידרה, והוא אינו מרוצה, בהחלט לא. פניו פגי ילד נזוף וממורמר. הוא היה מעדיף להתעסק כעת בירכיה ותחתוניה של קלפסידרה, ותחת זה מלעיטים אותו באמנות, או, מה שנראה יותר גרוע, מתעלמים כליל מנוכחותו.

בפנים מושפלות הוא מתהלך בחדר, לא יודע מה לעשות עם עצמו, בא ועומד ליד קלפסידרה, מסתכל פעם בפיה הנפער, היישר לתוך לועה, ופעם בישבנה, בשעה שהיא מעבירה כובד משקלה מרגל לרגל. הניגוד בין הבשר לביו האמנות מגרה ומקומם אותו עד בלי שאת. לעיתים הוא מנסה להסב אליו את תשומת ליבה של קלפסידרה בהרמת גבות, אך היא בכלל אינה מסתכלת לעברו. הוא מסב פניו ממנה, אחוז הימה ועלבון.

כותרת "הנני בעל שינאה לוהטת מיוחדת כלפי נשים רקדניות וזמרות

המשתמשות באמנות כמו בכתונת לילה חצי-שקופה".

תמונה קלפסידרה ופיכטה ממשיכות בשלהן.

כל נסיונותיו של פשקופ להטות אליו תשומת-לב עולים בתוהו. הוא אינו יכול להבליג עוד, ולו גם במחיר עונש כבד: הוא יורד על ברכיו מאחורי קלפסידרה, מרים בתנופה את שולי שמלתה ותוקע אצבע באחוריה. קלפסידרה נדהמת, קופצת באוויר, זימרתה נקטעת. היא מסתובבת בחומרה לעבר פשקופ.

פשקופ נרתע קצת ומגחך כמי שביצע תעלול מוצלח.

קלפסידרה ופיכטה מביטות בו בארשת חמורה, מחליפות ביניהן מבט של השתאות רצינית, ושבות לשוברט

זימרה "ברוך מפציר זורם שירי –

בעד הליל אליך…"

תמונה פשקופ קם על רגליו, מתהלך אנה ואנה כחוכך בדעתו, כורע שוב מאחורי קלפסידרה, מפשיל שוב את שמלתה בתנופה ותוקע אצבע באחוריה. קלפסידרה קופצת באוויר, זימרתה שוב נקטעת. היא מכה בכף ידו ומתרה בו באצבע מאיימת, עיניה מזרות אש.

פשקופ מנסה שוב לגחך, אך גיחוכו אינו עולה יפה, אין.,לו שותפים למעשה קונדסותו.

קלפסידרה ופיכטה חוזרות לשוברט, הפעם מתכוננות היטב לצפוי ומעיפות בו מעת לעת מבט מזרה אימים מזוויות עיניהן. זימרה "ברך מפציר זורם שירי בעד הליל אליך…"

תמונה פשקופ שב להתהלך בחדר, חיוור ונסער מהתרגשות, יודע שסבלנותן עומדת לפקוע והעונש לא יבושש לבוא אם יחזור בשלישית על מעשהו, לפתע הוא חושק פיו בהחלטה נחרצת, יורד על ברכיו מאחורי קלפסידרה ומניף את שולי שמלתה באוויר, אך הפעם אינו מספיק לתקוע את אצבעו, קלפסידרה מסתובבת אליו ופיכטה קופצת מכיסאה אחוזת חימה, טורקת את מכסה הפסנתר.

כותרת "אני במקרים כאלה נוהגת לשבת להם על הפרצוף! רוצים לראות

מקרוב?! – אז שיהיה להם מקרוב! נקודה!"

תמונה פשקופ בולע את רוקו מהתרגשות, ליבו הולם בסערה.

קלפסידרה ופיכטה שבות בהפגנתיות לשוברט, הפעם אינן גורעות ממנו עין. פשקופ מתהלך אנה ואנה בחדר, מתקרב אט אט, להכעיס, נחוש בדעתו, יורד לאט על ברכיו מאחורי קלפסידרה, מביט למעלה אל פניה, בעוד היא מביטה בפניו מלמעלה, אורבת לרגע בו ישלח ידו. הוא שולח ידו אט אט אל שולי שמלתה, פני קלפסידרה מאדימות מחימר,, זימרתה נשמעת חדה ותוקפנית מאוד. פשקופ אוחז בשולי שמלתה, היא מטה אליו מעט את אחוריה, רמז לאיום הישיבה על פניו, הוא זוקר אצבעו באוויר, אך לפני שיספיק לקרב אותה לישבנה, תופסת קלפסידרה בתנועת בזק בעורפו, גוררת אותו אל כורסה סמוכה, מהדקת את ראשו אל המושב וצונחת בכל כובדה, בתנועה מלכותית שאין עליה עוררין, על פניו.

פיכטה משולהבת, משפשפת כפותיה בהנאה.

ראשו של פשקופ נעלם מתחת לקלפסידרה כאילו נערף בגיליוטינה. ידיו מגששות רגע באוויר, כידי טובע הקורא לעורה, ווה מפיק צחוק גדול מפי פיכטה. הוא שומט ידיו ונאחז בקרסוליה של קלפסידרה. קלפסידרה יושבת ברווחה, רגליה פשוקות. פיכסה חוזרת ויושבת ליד הפסנתר.

כותרת "על כל פנים, ביבעד' את צריכה לבודד יותר את הצליל, אולי אפילו להאריך אותו קצת, לתת לו יותר בדק".

תמונה קלפסידרה שרה בישיבה על ראשו של פשקופ.

זימרה "ב…עד!"

תמונה פיכטה מציצה בשעונה.

כותרת "אם אנחנו עוד רוצות להספיק לסרט, צריך לצאת".

תמונה קלפסידרה קמה מעל ראש פשקופ, מתבוננת בו יחד עם פיכטה במבט סקרני משועשע.

פשקופ מרים ראשו בקושי, פניו אדומים מבושה ומחוסר חמצן. הוא מסתכל בהן מלמטה למעלה, ממשש את פניו, לסתו, חוטמו, מנענע אותם כדי לבדוק אם הכל שלם לאחר המעיכה הנוראה. הוא קם, מתהלך בחדר, מניד ראשו כמי שאינו מאמין לאשר אירע לו.

כותרת "עשתה את זה… עשתה את זה… אמרה ועשתה את זה… אני לא מאמין…

אמרה ועשתה את זה…"

תמונה קלפסידרה ופיכטה שומעות אותו, פורצות בצחוק גדול ונופלות תוך עוויתות צחוק אשה על צווארי רעותה, מנצלות את הלפיתה ההדדית לריקוד קטן והומוריסטי, מסיימות, ניתקות ופונות לפשקופ.

כותרת "ועכשיו שלום, אנחנו הולכות לקולנוע".

תמונה פשקופ נושא אליהן מבט תמה, נעלב.

כותרת "מה פירוש 'הולכות'?! אני לא בהרכב?"

תמונה קלפסידרה מתבוננת אליו מלמעלה למטה, במבט מצועף.

כותרת "אתה יכול להישאר פה לשמור לי על בית-הכיסא".

תמונה קלפסידרה מסתובבת, גבה אליו, טופחת על אחוריה ויוצאת עם פיכטה. פשקופ עומד רגע נטוע במקומו, אחר-כך מתחיל להתהלך שוב בחדר, מניד בראשו לעצמו כמי שאינו מאמין, ממלמל אל הקיר.

כותרת "ישבה לי על הראש והשאירה אותי לבד לשמור על בית-כיסא. השאירה והלכה. איזו אשה.!"

2.

תמונה היום מאפיר. צללית ראשו המורכן של פשקופ נראית במלבן הזגוגית האטומה שבדלת בית -הכיסא.

כותרת "אני מאוד אוהב את הנשים בארצנו. לכולן ארשת פנים חמוצה כאילו הן מריחות בקביעות גרב לא נקי".

3.

תמונה היום מחשיך. מבחוץ, מן השדרה שמתחת לבית מגוריה של קלפסידרה, נראה ראשו של פשקופ בצוהר הקטן, הפתוח, של בית-הכיסא. הוא משקיף החוצה, רואה שניים-שלושה קבצנים בני-בלי-בית יושבים או שרועים, איש עם צרור סמרטוטיו על ספסלו.

כותרת "יום יבוא ואצטרף אליכם. לעת עתה אני מאוד מגורה, בייחוד מישבנים, אבל כשהיצרים ידעכו יום אחד – שמרו לי מקום ביניכם".

4.

תמונה לילה. פשקופ נשען אל הקיר בבית-הכיסא, עומד בחושך, ראשו נופל על חזהו, שוקע מפעם לפעם בנמנום.

לפתע נדלק אור בדירה, רחשים מהוסים, קולות גבר ואשה, פסיעות. פשקופ ננער ומאזין. מוזיקה מתקליט או מרדיו.

צללית של גבר מתקרבת לדלת בית-הכיסא. הדלת נפתחת. גבר משופם, פאקו-פאקו, מתכוון להיכנס, רואה את פשקופ, נבהל ונרתע, עומד לרגע ואינו יודע מה לעשות. פשקופ מפנה אליו מבט שואל.

כותרת "גם אתה נשלחת לשמירה?"

תמונה פאקו-פאקו נועץ בו מבט לא-מבין.

פשקופ מרכין ראשו בכלימה, יוצא, חולף על פני פאקו-פאקו, והלה נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

פשקופ חש לעבר דלת הכניסה בראש מורכן, מבויש, חולף ליד דלת חדר השינה. הדלת פתוחה, ומזווית עינו הוא רואה את ירכיה של קלפסידרה השרועה-מחכה על המיטה. פשקופ יוצא במהירות, כמתגנב, מן הדירה.

5.

תמונה לילה בשדרה. פשקופ יושב על ספסל. על ספסלים אחרים יושבים או שרועים קבצנים, חלקם ישנים.

פשקופ מתבונן אל צוהר בית-הכיסא של דירת קלפסידרה. חשוך שם. לפתע נדלק אור וצללית ראשו של פאקו-פאקו מתגלה, לאחר רגע נעלמת, והאור כבה.

לאחר רגע נוסף נראית צלליתו של פאקו-פאקו ברחוב. הוא יוצא מפתח ביתה של קלפסידרה, מחיש הליכתו, צועד בזעף, נעלם במורד הרחוב. רגע אחר-כך נדלק שוב האור בבית-הכיסא של קלפסידרה, צלליתה מופיעה בצוהר. הצוהר נפתח, ראשה נגלה, שערותיה פרועות. היא גועה בבכי. לאחר זמן-מה נעלם ראשה מן הצוהר, והאור בבית-הכיסא כבה. פשקופ יושב עוד רגע, קם, מתיישב, קם, חוכך בדעתו, מתבונן בקבצנים שבשדרה, אחר-כך נעתק ממקומו וצועד לכיוון ביתה של קלפסידרה.

6.

תמונה לילה. חדר המדרגות, לנוכח דלת דירתה של קלפסידרה. פשקופ עומד מול הדלת, מהסס, לבסוף מקיש עליה בעדינות. קול צעדים רצים אל הדלת, היא נפתחת במהירות, קלפסידרה מסתערת ליפול ברוב-רגש על צוואר הדופק בדלת, רואה את פשקופ, נעצרת, לא לו חיכתה, אך מייד מתעשתת, מבינה שזה אשר חיכתה לו לא ישוב, מתקרבת אל פשקופ, מניחה ראשה על חזהו, ידיה נשלחות לחבק אותו, בהיסוס, בשאלה, בהשלמה. פשקופ מניח לה לחבק אותו, עיניו פקוחות, מהורהרות, ידיו תלויות לצידי גופו.

7.

תמונה לילה. חדר השינה של קלפסידרה. היא מעשנת סיגריה בעצבנות. פשקופ עצוב ויגע. הוא מפהק בשיעמום, מרים את המאפרה מן המיטה, משחק בה קצת, מביט בקלפסידרה.

כותרת "שאשבור את זה?"

תמונה קלפסידרה מביסה בו כמנסה לפענח את צפונותיו.

כותרת "למה?"

תמונה פשקופ מושך בכתפיו.

כותרת "סתם. שאשבור?"

תמונה קלפסידרה מאוד חוששת למאפרה, אך חוששת עוד יותר להרגיז את פשקופ. פשקופ משחק עוד קצת במאפרה לעיניה, לפתע נותן לה להישמט מידיו, היא נופלת לריצפה ומתנפצת.

חמתה של קלפסידרה גואה בה, אך היא מבליגה, מגסה לגחך כלמראה הלצה מוצלחת, קמה בהכנעה וללא אומר, ניגשת למטבח, מביאה מטאטא ויעה, מתכופפת לאסוף את השברים, מסיימת, ולאות שאינה כועסת על פשקופ היא מזדקפת וגוהרת לנשקו על פיו.

פשקופ דוחה אותה מעליו, מורה לה על הריצפה כאילו יש שם שברים נוספים. קלפסידרה מתכופפת וממשיכה ללקט, מסיימת, מנסה להתרומם, אך הפעם לוחץ פשקופ על עורפה ואינו מניח לה להתרומם. היא פוצחת בזמר חרישי מרוסק.

זימרה "ברוך מפציר זורם שירי –

תמונה פשקופ מבריכה על ברכיה, מקרב ראשה למיטה ומהדק פניה למזרן כדי להסות את זימרתה, ידיה עדיין אוחזות במטאטא וביעה. הוא מרים מעט למעלה את שולי שמלתה, מגלה את אחוריה, ומעביר אצבע מרפרפת בחריץ במין ארשת פנים אדנותית של אדם שבע.

קלפסידרה מסיבה פניה אליו בעודה כפופה, מנסה להעלות חיוך של קורת-רוח והתפעלות על שפתיה.

פשקופ מורה לה בידו להישאר במקומה, קם ויוצא מן החדר. קלפסידרה נותרת, פניה כבושות במזרן, מנסה בכל זאת לפזם. פשקופ חוזר עם שני דליים, האחד מלא חול, השני מלא מים. הוא מתייצב מאחורי קלפסידרה, היא מפנה אליו מבט חושש אך אינה מעיזה לקום. הוא שופך על אחוריה את דלי החול, אחר-כך יוצק עליהם מן המים שבדלי השני, מתכופף, לש בוץ.

קלפסידרה מנסה להביט אחורה, מעלה על שפתיה חיוך מהוסס.

כותרת "אתה יודע שנשאר בך הרבה מתום הילד? אני מאוד אוהבת את התכונה הזאת בך".

תמונה פשקופ ממשיך ללוש, מהורהר, את הבוץ על אחוריה, מורח, מדביק אותו לבשרה, אחר מקים אותה על רגליה, מתרחק מעט, מרכז מבטו באחוריה, ולפתע קופץ ובועט בחוזקה בישבנה.

קלפסידרה מרתיעה, מנסה לגלות הבנה, מעלה שתוק מלאכותי על שפתיה.

כותרת "גמרנו? נשתה כוס תה?"

תמונה פשקופ מסובב אותה שוב כשאחוריה אליו, מתרחק, שוב קופץ, בועט בישבנה.

קלפסידרה מרתיעה, גושי בוץ נושרים מבשרה. היא מפנה אליו פניה בשאלה ובמורת-רוח.

כותרת "נשתה כוס תה?"

תמונה פשקופ חוזר על מעשהו.

קלפסידרה מפנה אליו פניה בחומרה ומפגיעה בו שיחדל, פשקופ חוזר ובועט בכוח.

קלפסידרה פורצת בבכי של עלבון, כובשת פניה בידיה. פשקופ ממשיך לבעוט שוב ושוב.

קלפסידרה ממשיכה להתייפח לתוך כפות ידיה, ורק בשרה מרתיע ומנתר עם כל בעיטה כבשר פגר מת. פשקופ ממשיך לבעוט עד שנמאס לו. הוא חדל. קלפסידרה ממשיכה למרר חרש בבכי. פשקופ עוצם עיניו, מהורהר.

8.

תמונה לילה, קרוב לעלות השחר. בבית-הכיסא של קלפסידרה מתגלה ראשו של פשקופ בצוהר הניבט אל השדרה. פניו מביעות לאות ומפח -נפש. הוא מרים מבטו, רואה את הקבצנים השרועים על הספסלים בשדרה.

כותרת "כן, יום יבוא ואצטרף אליכם. עד אז – שמרו לי מקום ביניכם".

תמונה אור הבוקר עולה בחוץ, פניו בחלון הולכים ומיטשטשים, מתמזגים עם

כל הבית.

כותרת "סוף".

תשוקה לפנות ערב

1.

תמונה אחר צהריים בחדרו מוגף התריסים של המאהב. המאהב יושב מכווץ על המיטה, לוגם קפה ואוכל שוקולד. עיניו מצומצמות בריכוז סביב התענוג שהוא מפיק מן המתיקות. הוא גונח מהנאה לאחר כל לגימה, אך הבעת פניו נראית כמיוסרת. הוא מסיים לשתות ולאכול, ממצמץ עוד קצת להפקת שארית המתיקות בחיכו בעוד עיניו עצומות.

כותרת "לאחר מנוחת הצהריים – שעת האהבה".

תמונה המאהב פוקח עיניו לרווחה, מתנשם עמוקות, ומתחיל לנענע את נעלו בעצבנות. הוא שולף מתחת לערימת ניירות שעל השידה שני תצלומים. אלה תמונות קלסתר לא משובחות של נשים שלא במיטבן. אחת מביטה למצלמה בחמיצות וכעס, השנייה חמורת סבר.

כותרת "הדילמות הגדולות של האהבה".

תמונה המאהב מרים חליפות את שתי התמונות, שוקע בהתבוננות בהן מכל זווית אפשרית, מתבונן אפילו בגב התמונה. הוא אינו מרוצה. הוא עוצם את עיניו, מנסה להעלות בדמיונו בהבלחות חפוזות את חמודות גוון של בעלות הקלסתרים, מנסה למצוא בהן יופי, עושה מאמצים מרובים להשתלהב. הוא מניח את התמונות, אינו מוצא כוח להחליט, מתהלך קצת בחדר, יושב שוב על המיטה, ושוב הוא מרים את התמונות ומתבונן בהן. הוא משתהה רגע ארוך יותר על תמונתה של חמורת הסבר, הוא מדמה לעצמו את גופה, עולה שוב אל פניה, מדמה לעצמו איזו הרמת גבה שלה בצירוף עיקום של האף. בארשת פנים קודרת של מי שעומד בפני גזר-דין מכריע הוא מחליט ומרים את שפופרת הטלפון.

2.

תמונה המשך. המאהב יושב על מיטתו, משוחח בטלפון עם האשה. שיחתו נרגשת מאוד, ורגשתו הולכת וגוברת ככל שהוא מוסיף לדבר. נראה שמן העבר השני אין היענות נלהבת. הוא מפציר, מתחנן, יורד על ברכיו למרגלות המיטה אגב דיבור, מתפתל, נוהם ומתנשם, לרגעים הוא צועק בייאוש וחובט בידו בראשו להראות לה את גודל מצוקתו, או מתחיל לבכות, אינו יודע מה לעשות מרוב תיסכול. לרגע הוא שומט מידו את השפופרת, מתרוצץ בחדר, פוכר ידיו ונוהם, ושוב מרים את השפופרת. לפתע מובעת הסכמה מן העבר השני. לרגע הוא קופא, אחר-כך צץ חיוך קטן על שפתיו, הוא מתיז בחופזה עוד כמה מלים נרגשות, שולח לה נשיקה בטלפון, מניח את השפופרת וקם. הוא עומד רגע על מקומו כמהסס, ניכר בו שעדיין אינו שלם עם ההחלטה. שוב עולה על פניו ארשת הנידון לפני גזר-דינו. הוא מתהלך עוד קצת אנה אנה בעצבנות, ואז, בראש מורכן הוא יוצא מן החדר.

3.

תמונה כחצי שעה מאוחר יותר. חדר השינה בדירתה של האשה חמורת הסבר. היא יושבת על מיטתה לבושה שמלה קצרה. המאהב עומד בפתח החדר. שניהם אינם מביטים זה בזה. היא, בראש נטוי קוממיות, מביטה בתמונה על הקיר, כמתביישת או כמי שלא נאה לה להתעסק עם שכמותו. הוא משפיל מבט מבויש אל הריצפה. מפעם לפעם הוא מציץ מזווית העין במורת-רוח ובנזיפה. הם פולחים זה את זה במבטים עקמומיים וקודרים. היא משלבת רגל על רגל וחושפת את ירכיה עוד יותר, הוא ממשיך להביט בהן מזווית עינו, ועתה אינו גורע עין. מבטו עולה אט אט אל פניה. גופו מוטה מעט קדימה כמבקש להתקרב. היא מגיבה בהרמת גבה בצירוף עיקום החוטם, כמו נוכח כוונה נלוזה שאינה באה בחשבון.

כותרת "התבלינים הקטנים של האהבה".

תמונה התנשמויות המאהב נעשות יותר ויותר מהירות. מבטו מתרוצץ בין ירכיה לבין הבעות פניה. הצירוף של הירכיים ועיקומי החוטם והעוויות המיאוס שלה מלבה את תאוותו. פתאום היא שולחת ידה ומגרדת בציפורן גירוד איטי וממושך במעלה ירכה. נשימתו נעצרת. הוא מזנק לרגליה, מנשק את שוקיה, עולה לירכיה, מרים את שולי שמלתה, מקים אותה על רגליה, מרים את שמלתה למעלה, מנשק את ירכיה ואת ישבנה העוטה עדיין תחתונים. הוא נרגש ומשתנק מעוצמת תאוותו. הוא מביט בישבנה, מטה ראשו אחורה ולצדדים לראותו מזוויות שונות ומפתיעות, אינו יודע נפשו מרוב הפתעה והתרגשות. הוא מתחיל להפשיל אט אט מטה את תחתוניה, ומדי פעם, כשנגלה לעיניו טפח מבשר אחוריה, הוא מסתער עליו בתדהמה מחודשת, כאילו מוכה הבזקים חפוזים ומתחדשים של הארה. האשה, עומדת כל אותו זמן כשידיה פרושות קצת לצדדים כמי שאינה רוצה להזדהם, פניה נשואות למעלה ועיניה עצומות. הוא מוריד סוף סוף את תחתוניה עד לברכיה, וכשישבנה – שאספלנית קטנה דבוקה לאחד מחצאיו – גלוי מול עיניו, הוא מסתער עליו אחוז בולמוס בלפיתות, משמושים, נשיקות ומציצות. פניו מתעוותות בייסורי תאווה של מי שאינו יכול להכיל עוד את הגירוי.

כותרת "סודה הכמוס של הפיזיקה: הגרוויטציה של האהבה".

תמונה המאהב קם, קופץ ורץ בחדר כמשוגע, מנפנף בידיו ומשמיע יפחות בכי, משקיף ומורה על הישבן כאילו בפני מישהו שלישי, מזכיר לעיתים מנצח על תזמורת, לעיתים נואם חוצב להבות, שוב מזנק וכורע לרגליה, מנשק, לש ומוצץ, מצמיד ראשו לעגבותיה בתנוחות שונות, פעם מצמיד שפתיו אל החריץ כיונק, פעם מצמיד לחיו כמשעין כינור ועוצם עיניו באדיקות, פעם מפלש את שני החצאים, מעביר ותוקע אצבע זקורה בחריץ שביניהם, מביט חליפות כאחוז תזזית בישבן ובפני האשה. שלמעלה, פנים הממשיכות לאחוז בארשת המיאוס ויחד עם זה מתנשמות יותר ויותר בכבדות. התלהבותו של המאהב הולכת וגוברת. פניו אדומות, נוטפות זיעה. לרגעים נדמה שהוא מתייחס לישבן כאל אויב. הוא מסתכל בו בארשת זעם, נוגח בו בכוח כמנסה להבקיע איזה מבצר, ממשש וצובט אותו בעוז. למעלה נאנקת האשה בתאווה, עיניה עצומות. המאהב מצמיד את אגן ירכיו אל שוקה של האשה ומשתפשף בו. לפתע הוא פורש ידיו באוויר כטובע הקורא ממעמקים.

כותרת "אני כל-כך אוהב אותך!"

תמונה המאהב מביט מלמטה אל פני האשה. במבט של מתחנן על חייו. פניה מעוות בחופזה כמה העוויות מיאוס. הוא משמיע את הנאקות האחרונות שלפני הגמירה.

4.

תמונה המשך. לפתע נפתחת דלת חדר השינה.

כותרת "הבעל חוזר במפתיע".

תמונה המאהב והאשה קופאים באימה בתנוחתם. הבעל מופיע בפתח. הוא מביט בהם, אינו מאמין למראה עיניו. המאהב ניתק בחיפזון מן האשה, קופץ על רגליו – העמידה קשה עליו כשאברו זקור – רץ לשידה, חוטף ספר ומעלעל בו כאילו היה שקוע בזה הרגע בקריאתו, ויחד עם זה הוא מבועת עד מוות מפגי התנפלות אפשרית של הבעל. כיוון שהוא קרוב מאוד לגמירה הוא אינו יכול לשבת, אך גם מתקשה לעמוד, נשימותיו חפוזות וכבדות, והוא מנסה להסוות את להטו בכרכורים משונים. האשה רצה ולוקחת אף היא ספר, תחתוניה משולשלים מטה ושמלתה מופשלת מעלה, אינה יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב מבוכה. וכך מתרוצצים רגע היא והמאהב בחדר, כל אחד מתעמק כביכול בספרו. הבעל מתבונן בהם. תימהון, כעס, מרירות ורחמים עצמיים חולפים בזה אחר זה על פניו. הוא יוצא מן החדר. האשה עוצרת את כרכוריה, נופלת על המיטה, תחתוניה עדיין משולשלים מטה, כובשת פניה בידיה בכלימה, גופה מתחיל לרטוט בהתייפחות.

5.

תמונה המשך. האשה מוטלת על המיטה, ירכיה עדיין חשופות, בוכה. המאהב קופא במקומו, מחכה. אחר-כך הוא מניח את הספר על השידה, פוסע על בהונות ויוצא מן החדר. בעוברו במסדרון הוא רואה את צדודיתו של הבעל היושב במטבח על כיסא, גופו רכון לפנים, כתפיו שמוטות, מליט פניו בידיו. כל תנוחתו מעידה על ייאוש. הבעת כאב ורחמים חולפת על פני המאהב. הוא חוכך רגע בדעתו, ובראותו שאין סכנה, הוא חוזר לחדר, ניגש על בהונות לאשה, כורע למרגלותיה, משעין ראשו על ירכיה, נצמד לשוק רגלה באגן ירכיו, ובכמה תנועות חשאיות והפוזות, כגנב, הוא מצליח לגמור תוך השמעת כמה חרחורים מהוססים. הוא מרכין רגע ראשו להתאוששות, קם ויוצא מן החדר בכתפיים שחוחות, ובדרכו החוצה הוא רואה שוב את הבעל היושב על כיסאו במטבח ללא ניע. הבעת אשמה וייסורי מצפון עולה על פניו.

6.

תמונה זמן-מה אחר-כך, רחוב. המאהב הולך, תשוש, מתנדנד קצת כאחוז סחרחורת, לא נוח לו בשל הרפיון ובשל הדביקות במכנסיו.

כותרת "עם תום ההשקעה הגדולה באהבה – הצורך באנרגיה".

תמונה האור כבר מאפיר לקראת הערב. המאהב מגיע לשדרה, מתיישב על ספסל, משתופף קדימה, מכווץ, מוציא מכיסו תפיסת שוקולד, נוגס ברעבתנות, עיניו מצומצמות, מרוכזות בתענוג המתיקות. הוא מסיים את השוקולד, יושב רגע בכתפיים שמוטות, אינו מרוצה, בוהה לפניו. הבעת פניו החמוצה מעידה על צרבת בושט והרגשה לא טובה בקיבה ובבטן. הוא גוהר קדימה ומליט פניו בידיו. תנוחת ישיבתו מזכירה את ישיבת הבעל הנבגד במטבח. תינוק משחק רץ אחרי כדור, רואה אותו, נעצר ומתבונן בו בסקרנות. מגובה מבטו של התינוק נראה חלקו התחתון של המאהב, מכנסיו המהוהים ונעליו המשומשות.

כותרת "ערב. הציפייה ללילה של אהבה".

תמונה המאהב מנענע בנעלו בעצבנות. לאחר זמן-מה הנעל חדלה.

כותרת "סוף".

×