נשארתי עומדת על הרציף ובעלי עלה לרכבת. אחרי רגע עמד בחלון והביט בי במבט עצוב. עם תחילת תנועתה של הרכבת ראיתי איך בעלי מתרחק ממני. דמותו הלכה וקטנה, הלכה והתמעטה ככל שהתרחק עד שהפך לנקודה זעירה. לבסוף נמוג באוויר. פניתי ללכת משם, אך באותו רגע שמעתי את צפירת הקטר בסמוך אלי. מסתבר כי הרכבת כלל לא זזה ממקומה, והתקטנות בעלי לא היתה אשליית עיניים אלא התקטנות באמת. התקרבתי לחלון ושרבבתי ראשי פנימה לחפש את בעלי. אשה אחת שישבה ליד החלון שאלה אם אני מחפשת את הגבר המתקטן, זה שנעלם לפני רגע בתוך המאפרה הקטנה שבדופן הקרון. היא ראתה אותו מתכווץ שם כאשר כיבתה סיגריה. ראיתי כמה אני אהובה על בעלי, שהפך עצמו לאפס רק כדי שאחשוב שהרכבת מתרחקת ולא אצטרך להמתין עוד בקור העז על הרציף. עשיתי כרצונו והלכתי משם, נאהבת.

הבעל המתקטן | 1975

מה איכפת לציפור » לנסר את אשתי גם אני יכול
×