מחזה מוסיקאלי

הדמויות

פֶפֶכְץ שִׁיץ

צֶשָׁה – אשתו

שְׁפְּרָכְצִי – בתו

צָ'רְכֶס פֶּלץ

מערכה ראשונה

תמונה 1

חדר בבית שיץ. ערב. צשה, פפכץ, שפרכצי. אוכלים.

 

צשה זמנים קשים,

שְׁפְּרָכְצִי בתי,

סגרי את הישבן בבית –

רצוי בכספת –

גברים רעבים משוטטים ברחוב. עם גרזן,

הם יגמרו לך

את התוּחס פילה

ולך לא יישאר

מה להציע

כשיבוא סוף-סוף הגבר שלך.

[אל הבשר]

חמישים לירות קילו. מזעזע. בשר האדם נעשה זול מבשר החזיר.

[אל שפרכצי]

נו, תתחתני כבר.

תתחתני כבר, נו.

למה את לא מתחתנת?!

את כבר יבשה,

תיכף תתפוררי לקטניות לכלוך;

הרי אני עצמי, למה התחתנתי? בשבילי?

אני צריכה את זה?

התחתנתי כדי לחתן בת!

תתחתני כבר! נו! תתחתני כבר! תתחתני כבר, נו!

שפרכצי אוֹישׁ, תמותי כבר, תמותי!

צשה תתחתני ואמות.

שפרכצי תמותי ואתחתן. קודם למות. אהיה חופשייה, פני יתרככו, הניצוץ ישוב לעיני, ואז יראה אותי גבר נשענת על מצבה זוגית ויושיט לי זרוע.

צשה אבל את לא רואה שאביך ואמך כבר גוססים?!


[שיר הציפייה לגבר]

שפרכצי שיבוא כבר איזה גבר, אלוהים, שיבוא,

שאראה כבר צל של גבר נופל על שמלתי,

כי הלב כבר עייף והדם מצטנן,

הבשר שהיה מוצק נעשה רפוי,

ומשנה לשנה החיוך יותר דהוי,

והנה עוד מעט כבר מגיע הזמן

בו אקנה לי פודל קטן.

פפכץ אני לא מבין מה חסר לשפרכצי בתי שאף אחד לא רוצה לקחת אותה? הרי זו ממש מציאה. הכל בשר, בשר נקי, עצמות אין בכלל. ומאיזה צד שאתה לא ניגש – יש. יש. אתה אוהב שוק – יש לך שוק. אוהב בשר חזה – קח בשר חזה. לשון – הנה לשון. כליות רצית – הכליות לפניך. והכל רך וטרי ונמס לך בין הידיים. אתה שם את הראש – והראש שוקע. אתה מדגדג – זה צוחק. אתה מלטף – זה נאנח. אתה מדבר פוליטיקה – זה מקשיב ומכין לך בינתיים סלט ואתה מסתכל בשקט באחוריים ומתגרה. אני לא מבין, הרי מבחינת בשר אני נותן פה שתי נשים בתוך אשה אחת!

שפרכצי שיבוא כבר איזה גבר, אלוהים, שיבוא,

שאראה כבר צל של גבר נופל על שמלתי,

שיהיה לא יפה, שילך עם תיק,

שיהיה מין איש קצת עייף ולא צעיר,

שיהיה באהבה בינוני ולא מסעיר,

אך ישעין את ראשו המבויש על חזי

ויהיה לי דבר מה משלי.

 

ערב שבת. ובמקום להיות יתומה אני רווקה. אלך לנשף ריקודים אצל חברתי הטובה צְפַרוַדילה, אוכל וארקוד, ואולי אותיר על חזה של גבר את חותמת-פטמותי.

[יוצאת.]

 

פפכץ טלוויזיה!

[יוצאים פפכץ וצשה.]


תמונה 2

סלון בבית צפרוודילה. לילה. נשף. מוסיקה לריקודיס. שפרבצי יושבת לבדה.

 

שפרכצי עשרים סנדוויצ'ים עם נקניק אכלתי מתוך תיאבון, עשרה מתוך ציפייה ומתח ועוד חמישה ממפח נפש, ועכשיו אני מלאה אנרגיה. כולם רוקדים ואני מחכה. [מתחילה לבכות] לא, אסור לי. עלי להיות מצודדת, מצודדת. [מתאמצת להיראות מצודדת] הפעם אני מוכרחה! מוכרחה! ממ! ממ!

לא! המאמץ מכער אותי! אסור לי!

עלי להיות רגועה, רגועה.

אבל הדקות חולפות

ואני לא נעשית צעירה מדקה לדקה!

אוי, עוד דקה עברה!!

לא, לא, קור-רוח,

קצת קור-רוח.

זמן, עצור בבקשה. תן לי שהות להתאושש, לסדר את השערות, לנגב את הפנים. אל תשטוף אותי. בבקשה לא! הוא לא עוצר. מרגע שנכנסת לתוכו את נוסעת, נוסעת, עד יום מותך. הצילו! הוציאו אותי מתוך הזמן! עכשיו התכערתי עוד יותר. איך אני נראית?! שלושים וחמישה סנדוויצ'ים זועקים מתוך בשרי. די, הפעם אני מוכרחה! מוכרחה! [מתאמצת להיראות מצודדת] ממ! ממ! [נכנס צ'רכס, מסתכל בה.]

צ'רכס גם אני לפעמים סובל מעצירות.

[שפרכצי מזנקת לזרועותיו, גוררת אותו לרקוד. לפתע היא מפסיקה, מרימה כף יד אחת כשהזרת זקורה באוויר.]

אוהב את הקונטראסט האכזרי שבין הגוף שלך לבין האצבע הקטנה שלך. [שפרכצי מסמיכה אצבע של יד אחת לאצבע של יד שנייה מבלי שתיגענה זו בזו] אוהב את חלל ההפרש הקרוע שבין שתי האצבעות שלך, אשר משני צדדיו עומדות ההתאפקויות הדינאמיות של האצבעות מלגעת זו בזו.

[שפרכצי מורה באגודל על ישבנה.]

אוהב את ההתנפצות הנמרצת של הכיוון של האצבע שלך אל המוּצקות המוחלטת של קיר הישבן שלך.

[שפרכצי מציגה כף רגלה על כיסא, מכניסה יד אחת מאחור, מתחת לירך, משרבבת אותה לפנים ונוגעת בשדיה התלויים ממעל.]

אוהב את התפתלות ההטעיה התכסיסית של המסלול שבו עוברת כף היד שלך, עד ליצירת המגע הלופת בקווים הקדמיים של פריצת כוחות שדייך.

[שפרכצי עומדת בלי נוע.]

זהו השיא, זהו הדבר הגדול ביותר בתחום האפשרי הביצועי ואני מתכוון לחוסר התזוזה המהמם של הגוף שלך המוחץ מתוך מסה כבירה כל תנועה אפשרית.

שפרכצי שמי שפרכצי.

צ'רכס שמי צ'רכס.

שפרכצי צ'רכס!

צ'רכס שפרכצי!

שפרכצי שפרכצי.

צ'רכס שפרכצי.

שפרכצי אני מוצאת חן בעיניך?

צ'רכס כן.

שפרכצי בטח שתגיד לי "כן". ומנין לי שאתה אומר לי את האמת? ואפילו אם זו האמת, מנין לי לדעת, אולי זו אמת חולפת?! מנין לי בכלל שזה רציני?! מנין לי שזה נצחי?! אולי בעוד חצי שעה תחשוב אחרת?! ואם לא בעוד חצי שעה, אולי בעוד שבוע, חודש, עשר שנים?! תגיד לי, אתה תחשוב אחרת בעוד עשר שנים?! כן?! כי אני לא סובלת דברים לא נצחיים, נמאס לי פעם ככה ופעם ככה, אני רוצה אחת ולתמיד, לתמיד: אתה שלי, או שאתה לא שלי?! אה?!

צ'רכס שלך. חתוּם: צ'רכס.

שפרכצי בטח, חתוּם! אבל מנין לי שהחתימה שלך – שאני שומעת אותה רק בפה ולא על הנייר – מנין לי שהיא נצחית?! מנין לי, מנין לי, מנין לי שהיא נצחית?!


[שיר קצין הצבא]

צ'רכס הייתי קצין בצבא,

הובלתי פלוגה אל הקרב,

אל מול האש רצנו,

קראתי להם לשכב.

 

חלקם שוכב עד היום,

ואני כבר לא מה שאז,

מחפש בחיים קצת חום

ואשה שיודעת לרקום.

 

שפרכצי זו אני, זו אני, זו אני.

צ'רכס מתי תציגי אותי בפני אביך, שיש לו שתי משאיות ושותפות חמישים אחוז בשוּפֶלדוֹזֶר, ותספרי לו על אירוסינו?

שפרכצי מחר, מחר אציג אותך בפני אבי, שיש לו שתי משאיות ושותפות חמישים אחוז בשופלדוזר ונספר לו על אירוסינו.

[מתנשקים.]

מה אכלה שפרכצי?

צ'רכס לָקֶרְדָה.

שפרכצי ממתי?

צ'רכס אתמול.

שפרכצי והרי זו באמת הלקרדה שאכלתי אתמול במסעדה חלבית קטנה עם חברתי הטובה שוֹשקֶס. האם הסתפקתי בלקרדה?

[מתנשקים.]

צ'רכס קינחת בחלבה.

שפרכצי החלבה מהיום.

צ'רכס יש גם מאתמול.

שפרכצי כל יום אני אוכלת חלבה, כל יום, כל יום! ספר לי על ארוחת הצהריים של היום!

[מתנשקים.]

צ'רכס שומן סטייק על החניכיים.

שפרכצי מאיזה שעה?

צ'רכס ארבע עשרה אפס חמש.

שפרכצי דייקן ואוהב לתחוב את הלשון לטינופת.

צ'רכס שונא שאין מספיק שמן בסלט.

שפרכצי אוהבת את העובדה ששנינו שונאים אותם דברים. וכעת אספר לך על אחת החולשות שלי: צ'יפס. כשאני רואה צ'יפס אני נעשית חלשה על ידו.

אה, צ'יפס, צ'יפס,

רך, מטוגן, קצת שרוף,

כמו גבר אמיץ שזוף בשמש מדברית,

דמות אגדתית מתוך חלום אסיאתי.

 

[שיר האהבה לצ'יפס]

הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס,

צ'יפס קשה ושזוף וחם,

הייתי עוטפת אותו בשקית

והולכת אל שפת-הים.

 

שם הייתי יושבת על סלע קטן

ולועסת אותו לאט,

ותוקעת לי ככה, אל מול השקיעה,

גרֶפְּס קטן ונחמד.

 

צ'רכס השמש כבר יוצאת ללילה מהתחת.

שפרכצי להתראות מחר.

[יוצאת]

צ'רכס מה לעשות, אני לא בררן גדול, אני בררן קטן. גם הרצונות שלי קטנים והתאוות שלי קטנות. שפרכצי, שתי משאיות, חצי שופלדוזר. אז מה? אם התאוות שלך קטנות, גם האכזבות שלך קטנות. והבחילה קטנה. הנה, עכשיו יש לי בחילה קטנה, אז מה? אני מקיא? מה פתאום. אם אני אקיא עכשיו, מה יישאר לי לאחר-כך?

 

תמונה 3

חדר בבית שיץ. ערב. פפכץ, צ'רכס.

 

צ'רכס מר שיץ, בתך ואני מתאימים. תתפלא כמה. אני אוהב לקרדה והיא אוהבת… מה?

פפכץ דלג על זה. מה שבתי אוהבת חרות היטב בקמטים שלי.

צ'רכס גם כן לקרדה. ונקניק, וסטייק, ומלפפון חמוץ, ושהסטייק יהיה רך, רך ולא קשה, ושהשמיכה תהיה חמה, וכמה צחקנו – צחוק של התמזגות רוחנית – כאשר גילינו ששנינו – כן, שנינו – לא אוהבים שמושב בית-הכיסא קר כשמתיישבים עליו בחורף, ולכן החלטנו שנרפד. עד כאן בכל מה שקשור להשקפת-עולם.

פפכץ בקיצור, חתונה.

צ'רכס הטקס, האולם, האוכל, התזמורת, הבגדים והפרחים – מצד הכלה.

פפכץ ומה מצד החתן?

צ'רכס מצד החתן – החתן.

פפכץ זה לא הרבה.

צ'רכס אולי, אבל אי-אפשר בלי זה.

פפכץ אתה תסלח לי שאני מתערב, אבל אני האבא, והאבא שואל ממה הזוג הצעיר חושב לאכול.

צ'רכס זה תלוי כמה האבא יתן.

פפכץ האבא עני. אין לו.

צ'רכס לאבא יש שתי משאיות וחצי שופלדוזר וזה רק מעל לפני השטח.

פפכץ המשאיות מפסידות. [צ'רכס צוחק] מפסידות.

צ'רכס והשופלדוזר.

פפכץ שמועות. האבא מכחיש.

צ'רכס ולפיכך יתן האבא דירה של שלושה חדרים בעיר, או, לחילופין, דירה של שלושה חדרים מחוץ לעיר פלוס מכונית פלוס מאתיים וחמישים אלף במזומן, בין בעיר בין מחוץ לעיר.

פפכץ לאבא לא נשאר אלא לחייך בצער.

צ'רכס האבא יחייך כשיישאר עם הבת שלו על הברכיים.

פפבץ האבא יכניס את החתן לעסק ויתן לו משכורת הוגנת.

צ'רכס אם האבא רוצה שהבת תגדל נכד על לחם ובצל, זה גורם לחתן לחשוב פעמיים על כל העיסקה.

פפכץ האבא יתן משכורת הוגנת פלוס דירה של שני חדרים עד הילד הראשון.

צ'רכס הראשון כבר בדרך.

פפכץ האבא יתן שלושה חדרים בתנאי שיש כניסה לחופה לפני שרואים בטן.

צ'רכס הדירה תהיה בעיר.

פפכץ עשר דקות מהעיר – כמו בעיר.

צ'רכס עשר דקות מהעיר מביא אותנו לסעיף המכונית.

פפכץ לאבא לא נשאר אלא לצחוק ביגון שאולה.

צ'רכס מה שיקרה יותר מהר ממה שהאבא חושב.

פפכץ שיקרה. לאבא אין.

צ'רכס אם האבא רוצה לראות את הנכד שלו יותר מפעם בשנתיים, האבא יתאמץ ויתן מכונית.

פפכץ האבא כבר יבוא אל הנכד.

צ'רכס לא יפתחו לו. הנכד יבוא אל האבא.

פפכץ האבא יתרום טנדר.

צ'רכס החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים.

פפכץ האבא יחליף למכונית פרטית כשיראה את הנכד.

צ'רכס האבא לא יראה נכד עד שלא יתן מכונית.

פפכץ החתן אמר שהנכד בדרך.

צ'רכס אז הוא אמר.

פפכץ האבא לא יתן לעשות מעצמו צחוק.

צ'רכס החתן יקבל מכונית ויתן כבוד לאבא.

פפכץ האבא יחשוב.

צ'רכס האבא יחליט עכשיו, כי יש ילד בדרך.

פפכץ האבא רוצה לדעת אחת ולתמיד אם יש ילד או אין ילד!

צ'רכס החתן לא ידבר אלא בנוכחות מכונית.

פפכץ האבא יתן.

צ'רכס ארבע דלתות.

פפכץ למה ארבע?

צ'רכס לחתן נמאס להתמקח על כל דבר! החתן מרגיש בשוק בהמות! גם לחתן יש כבוד, החתן הוא יצור רגיש, עולה לו מספיק בבריאות להתאהב בבת של האבא, מה הוא צריך את כל זה, אבל הוא היה קצין בצבא והוא יודע מה זה למלא חובה, ולכן הוא עושה את כל המאמצים, אבל יש גבול! ארבע דלתות, פעם אחרונה!

פפכץ האבא יתן. יש ילד בדרך?

צ'רכס ומאתיים וחמישים אלף במזומן.

פפכץ למה? האבא מכניס את החתן לעסק.

צירכם לחתן יש רעיונות משלו.

פפכץ האבא שמח על הרעיונות, אבל לאבא אין.

צ'רכס אין, אבל יתן.

פפכץ האבא נשבע שאין לו, אין לו כלום במזומן!

צ'רכס האבא יתן, פעם שנייה.

פפכץ האבא בורח ממס-הכנסה, בורח מנושים, הולך ברחוב רק בלילות, האבא הרוס!

צ'רכס האבא יתן, פעם שלישית ואחרונה.

פפכץ האבא יתן, האבא יתן, האבא יתן! למה האבא בכלל צריך לתת?! ומי יתן לאבא?! האבא יתום, לאבא אף אחד לא נותן! די, לאבא נמאס, האבא רוצה אבא. לקבל, פעם אחת לקבל במקום לתת!

צ'רכס החתן שמח להכיר, ועכשיו הוא ממהר, בחורה תיירת מבוססת מלוס-אנגילס מחכה לו ב"הילטון". תצליחו.

[קם. נכנסת צשה.]

צשה תוסיף לו משהו, לרומני. לבד הוא לא ייצא מפה, נשבעתי, ושפרכצי לא תלך שוב למיטה עם בוטנים.

[יוצאת.]

פפכץ האבא האומלל יתן מאה אלף.

צ'רכס החתן המסכן יקח לא פחות ממאתיים.

פפכץ מאה וחמישים.

צ'רכס ל"הילטון". תצליחו!

[קם. נכנסת צשה.]

צשה תוסיף לו משהו. הרומני חושב שהוא לוקח את הכסף, אבל שפרכצי לוקחת אחת הכסף עם הרומני ביחד.

[יוצאת.]

פפכץ מאה שבעים וחמש, והאבא ריק.

צ'רכס [יושב] מאתיים, רק מפני שהחתן מחבב את האבא.

[פפכץ מנענע ראשו לשלילה.]

בכל זאת מאתיים.

[פפכץ מנענע ראשו חלושות.]

מאתיים.

[פפכץ מושך בכתפו.]

תצליחו.

[קם]

פפכץ שיהיה מאתיים.

[צ'רכס יושב.]

בלי מכונית.

[צ'רכס קם.]

עם מכונית.

צ'רכס עם מכונית! עם דירה! עם ריהוט! עם כסף! כסף! הכל! הכל!!!

פפכץ הכל! קח הכל!!!

לך אין בת מכוערת לחתן,

ואשה עם זקנקן להפוך לסבתא.

אם יגדל לך גידול ממאיר בבית-השחי,

תיתן גם אתה הכל כדי להסיר אותו.

קח. קח הכל.

[משליך כמה מטבעות מכיסו.]

רצית הכל, לא?

את המכנסיים תקבל בקרוב.

צ'רכס למה אתה כועס? צד א' רוצה חתונה, צד ב' רוצה פרנסה. שני הצדדים נפגשו והגיעו להבנה, זה הכל. צד ב' יכול לקרוא לך אבא?

פפכץ ובקשר למשאיות ולשופלדוזר – אסוף ידיים! כי לפני שתספיק לתחוב יד אני אקצץ לך אותה. בכלל, אני אמעך אותך. אתה גנב רומני, אבל אני אעשה ממך שטיח פרסי. קרא לי אבא.

[נכנסות צשה ושפרכצי. כולם מתחבקים.]

 

תמונה 4

חדר בבית שיץ. ערב. כולם.

 

צ'רכס אבא גדול,

אבא עם שני כיסים

מלאים, מצלצלים,

שני מעיינות בעולם צחיח.

אַי, כיסים, כיסים,

ביצים אמיתיות של גבר,

בכם טמון הכוח

המפרה את העולם;

אתם, אוצרי תאי-הזרע

של העסק, הקנייה, המכירה, הסרסרות,

מיכלי השמן המניעים

את גלגלי התעשייה והמסחר,

קרנות השפע של הבורסה, של הדת והתרבות!

אתם המבשרים בנייה והרס, לידה ומוות

לא ביחידות ולא בתריסרים,

כי אם בסיטונות גלובאלית:

אתם הסם המשכר, המגרה,

המפשק כל-כך הרבה ירכיים

על כל-כך הרבה מיטות רכות בלילה.

[כורע על ברכיו ומנשק בלהט את כיסי פפכץ.]

פפכץ כן. הזמן שמילא לי את הכיסים

רוקן לי בינתיים את הביצים.

 

[שיר הכיסים והביצים]

כשהייתי בן עשרים

היו לי שתי ביצים

מלאות חלומות וכוח,

אך הכיסים, הכיסים,

כשהייתי בן עשרים,

ריקים היטלטלו לכל רוח.

 

כשנעשיתי בן שישים

כבר היו הכיסים

מלאים קול צלצול ושיר,

אך הביצים, הביצים,

כשנעשיתי בן שישים,

שני בלונים ללא אוויר.

 

שפרכצי וצשה אך הכסף שלכם נמס על בשרנו

והזרע אבד בין רגלינו,

כשנוביל אתכם יום אחד בארון,

קרים וריקים,

לא כיסים, לא ביצים,

נצחק אנחנו את הצחוק האחרון.

 

צ'רכס כשאתה בן עשרים

וכיסיך הם ריקים,

לבדך במיטה תסריח,

ומשתי הביצים,

כשאתה בן עשרים,

לעשות גם חביתה לא תצליח.

 

ועל כן בגיל עשרים

מלא את הכיסים

ושמור את הביצים על הקרח,

וכשתהיה בן שישים,

עם קליפות הביצים

תדפוק, אם תרצה, את הירח.

 

שפרכצי וצשה אך הכסף שלכם ימס את בשרנו

והזרע יאבד בין רגלינו,

וכשנוביל אתכם יום אחד בארון,

קרים וריקים,

לא כיסים, לא ביצים,

נצחק אנחנו את הצחוק האחרון.

 

צ'רכס [לשפרכצי] עשר. אנחנו מאחרים.

עוד מעט יבואו צפרוודילה וארוסה שְׁמַרְגִיצְקֶס

לקחת אותנו לשחייה לילית.

את לבושה? לקחת מאה לירות מאביך?

שפרכצי חמש דקות.

צ'רכס אני בינתיים בבית-כיסא. [יוצא.]

שפרכצי יוצאת לשחייה לילית עם צ'רכס.

זקוקה למאה לירות.

פפכץ מוטב שתלכי לישון. זה תענוג בריא וזול.

שפרכצי אין לי זמן עכשיו,

הלא אתם רואים:

[מנענעת את ירכיה.]

הבשר הזה מוכרח לרוץ, לקלוט

הרבה מיץ ואוויר ואור ירח

ואלפי מִשמוּשים של אהבה.

צשה שפרכצי,

מוּנֵית על-ידי הורייך לקחת גבר

ולשעבד אותו לנכסי המשפחה.

תחת זה את קמה עם הירכיים

נגדי ונגד אביך.

שפרכצי אומר לכם בהזדמנות זו:

לא אסבול ביטוי אחד נוסף שלא לפי רוחי.

גמרנו. אין עוד ישיבה בבית בערבים

מתחת למבטים הלוחצים שלכם.

אשה ריבונית אני הולכת להיות,

אמלא בנוכחות שלי דירה אחרת.

בדירה הזאת אשאיר חיסרון בולט שלי,

חיסרון של גופי, תנועותי, צחוקי,

בדירה הזאת ייוותרו

ריחות ישנים, רהיטים ישנים,

עוד מעט גם ריח של תרופות,

קול פקיקת עצמות, אנחה,

אוויר דחוס, נשימה כבדה, חרחור, סוף.

הכיסא הזה? – עוד מעט שלי.

הכרים האלה? – עוד מעט שלי.

הבשר הזה? – היה פעם חלק מכם,

היום הוא נפרד.

כשתחושו ביסורי המוות,

לא הבשר הזה הוא שיכאב.

פפכץ הבשר הזה, זה אני!

שפרכצי [טופחת על אחוריה ]

שתלת עץ קוקוס, אבא,

את הקוקוס יאכל מישהו אחר.

צשה תראו אותה – ירכיים! קוקוס!

עוד אתמול אכלה בוטנים לבדה במטבח!

אני מזהירה אותך שפרכצי:

אני מלאה לכלוך בשלושים שנה יותר ממך!

[טופחת על אחוריה.]

יש לאבא עוד קוקוס משלו!

שפרכצי איפה? איפה הקוקוס?

נשארה רק האריזה.

קמטים, קמטים,

לאן שלא תפנה התפוררות.

פפכץ וכך, כל לילה,

עם שריטה נוספת על הרהיטים

הולך הגבר, שותת דם, לישון.

שפרכצי הבנתי הוא שותת דם, גם את.

מאה לירות שאשאיר אתכם מדממים לבד.

צשה חשבי היטב שפרכצי:

צ'רכס, מי זה צ'רכס?

עוד לפני חודש היה מותו

נוגע לנו כמו מותו של סיני.

איש זר, נוסף לכל גבר,

שנולד למלא לך את הזמן

שבין הנעורים לאלמנוּת.

החליטי עכשיו: של מי היא שפרכצי.

שפרכצי של מי היא שפרכצי?

שפרכצי היא של הנקניק, של הגבינה הצרפתית,

של המזרון הרך והמטבח המשוכלל.

אלה האדונים הקטנים של שפרכצי

ושפרכצי כלבתם הנאמנה.

[נכנס צ'רכס.]

צ'רכס צפרוודילה ושְׁמַרְגִיצְקֶס

מחכים לנו למטה במכונית.

שפרכצי סלחו לי אבא ואמא –

תענוג מֵימִי קורא לי.

[יוצאים שפרכצי וצ'רכס.]

 

תמונה 5

חדר בבית שיץ. לילה. פפכץ וצשה במיטה.

 

פפכץ יהיה מאבק לא קל.

הרומני רוצה את הכסף,

ושפרכצי זקוקה לרומני.

יכולתי לבעוט ברומני,

אבל אני אביה של שפרכצי,

ושפרכצל זקוקה לרומני

והרומני רוצה את הכסף.

צשה התפשר עם הרומני,

עשה אתו עסקים,

תן לו ביד אחת

וקח ביד השנייה,

הוא יהיה בעל טוב לשפרכצי,

ולי מדגדג באצבעות לקראת נכד.

פפכץ צשה, הרומני רוצה את הכל,

הוא יעקור לנו

לא רק את החיוך מהשפתיים,

כי אם גם את שיני הזהב מהפה.

גייסי למאבק את כל כוחות הרשע,

ולא לשכוח האשה של מי את, צשה.

צשה בגיל עשרים התשוקה מלבה את הרשע,

בגיל חמישים נגמר הפחם לצשה.

פפכץ מה זאת אומרת נגמר הפחם לצשה?

[שם ידו על שדה.]

צשה לא. כמו שאמרה שפרכצי:

נשארה רק האריזה.


[שיר הרעב הנצחי]

פפכץ עוד כשהייתי קטן, כבר הייתי זאב לא שבע,

אכלתי פרה ביום, אך הלב השתוקק לעוד,

פרחים וים ושמיים השאירו אותי יגע,

ואך ירד עלי הלילה – הכנסתי פרה למיטה.

 

ואז נשקתי אותה,

והלב עייף וקר,

הרבה בשר בבטן,

וגם מול העיניים בשר.

 

פפכץ וצשה חלפו קצת שנים,

מתחשק עוד לחיות,

נחים במרפסת,

גומרים שאריות.

 

צשה עוד כשהייתי קטנה, כבר הייתי כלבה טורפת,

מבוקר עד ערב כירסמתי עוגות תפוחים ודבש,

הרבה חלומות היו לי, את כולם קברתי בקצפת,

ואך ירד עלי הלילה – הלכתי למיטה עם בצק.

 

ואז נשקתי אותו,

והלב ריק ושומם,

קרם ממלא את הפה,

וגם בין זרועותי קרם.

 

פפכץ וצשה חלפו קצת שנים,

מתחשק עוד לחיות,

נחים במרפסת,

גומרים שאריות.

 

פפכץ [מתכופף ופונה לעבר קידמת מכנסיו.]

אם אתה תקום – יקום הכל,

הכוח, העקשנות, ההתלהבות.

היום אני צריך אותך, לא לתענוג

כי אם לטיפות המרץ האחרונות

של העמידה על הרגליים.

אם אתה נופל עכשיו –

נופל הכל. [פאוזה. לצשה:]

איכזבת אותי.

בליה כזאת – לא האמנתי.

קראתי וראיתי אחרות –

אבל עלייך לא האמנתי.

כל ההופעה שלך בגיל עשרים

הכריזה: לי זה לא יקרה.

ובכן, התחתנתי עם רמאות.

לו היו לי באמת חיים מאושרים

לא הייתי מקדיש חמישים שנה לאוכל.

[צשה קמה.]

פפכץ לאן?

צשה קצת אוויר.

פפכץ תנשמי, תנשמי, והעיקר:

לא לשכוח האשה של מי את, צשה!

צשה [לעצמה.]

של מי את, צשה?

צשה קטנה, צשה חלשה,

ולכן צשה הקטנה אוהבת

לעוף לאן שהרוח נושבת.

[יוצאת.]

 

תמונה 6

חדר בבית שיץ. לילה. פפכץ במיטה.

פפכץ חיים טפשיים. מה כבר יוצא לי אם אני ישן? לוּ לפחות היתה השינה מצטברת כמו קרן השקעות, הייתי יודע שאני משקיע במשהו ואחרי זה יש לי משהו ביד. אבל במציאות אתה קם בבוקר, איפה השינה? נזלה לך בין החלומות, לא הרווחת כלום, עוד מעט תהיה שוב עייף ושוב תלך לישון, הלוואי ויכולתי לנעול את השינה בכספת. אותו דבר עם האוכל. אתה אוכל, אתה משקיע אנרגיה, יש לך אמורטיזציה של הלסתות והשיניים, אחר-כך אתה קם בבוקר, הבטן מייבבת, איפה האוכל? עד היום אכלתי לפחות שש-מאות פרות, איפה הפרות? היה יכול להיות לי היום עדר. ואני צריך לראות את כל הבזבוז הזה בלב כואב, ולהתחיל כל יום מחדש. ואני מגיע לדרגה שאני שואל: למה אני חי? או במלים אחרות: עם מה אני מת? לא אוכל, לא שינה, אף לא רזרבה של משמוש קטן באשה. האדם, זה לא סוד, מת ריק. [קם, מתלבש.]


[שיר שתי המשאיות]

יש לי שתי משאיות יפות,

אחת כתומה והשנייה ורודה,

בלילה מובילים בהן פרות,

בבוקר – פועלים לעבודה.

 

פעם הנהג עשה טעות,

הטעין פועל שחור במקום פרה,

הוביל אותו לבית-המטבחיים,

שם שחטו אותו שחיטה כשרה.

 

השופט פסק לי פיצויים,

ומשפחתו של הפועל שילמה

את ההפרש אשר הפסדתי

בין הפועל לבין הבהמה.

 

וכדי למנוע זאת גם בעתיד

עשיתי לי לחוק בל יעבור

שכל פועל אשר במשאית

חייב לשיר שירי חדווה ודרור.

 

יש לי שתי משאיות יפות,

אחת כתומה והשנייה ורודה,

בלילה מובילים בהן פרות,

בבוקר – פועלים לעבודה.

 

תמונה 7

שפת הים, לילה. שפרכצי, צ'רכס.

 

צ'רכס תסלחי לי, אבל בכל פעם שאני רואה אותך, מתעורר לי בלב מין רצון קטן נוסף…

שפרכצי אני שומעת.

צ'רכס לא, אני נבזה.

שפרכצי אתה לא נבזה. תגיד.

צ'רכס אני נבזה, אני נבזה. מין רצון קטן שאביך לא יהיה. אני נבזה.

שפרכצי לא, אתה לא נבזה.

צ'רכס' אני נבזה, אני נבזה.

שפרבצי אמרתי שאתה לא נבזה.

צ'רכס את בטוחה?

שפרכצי כן.

צ'רכס בעצם נכון, למה אני נבזה? מה עשיתי? הייתי רוצה שאביך לא יהיה, זה הכל. [לש את שדיה] לא שהוא ימות, אני הרי לא נבזה, אני יודע שאם הוא ימות זה עלול להכאיב לך. לא, הייתי פשוט רוצה שהוא לא יהיה, כלומר, שהיה איש כזה ויום אחד הוא איננו, זה הכל.

שפרכצי ברור לי שהנבזה פה הוא אבי.

צ'רכס נכון? כמובן הייתי רוצה שגם אמך לא תהיה, אבל אני חושש שאני כבר רוצה יותר מדי והרצון שלי עלול לגבול בנבזות. אמך גם לא מתמקחת על כל פרוטה שאדם צעיר שבונה משפחה זקוק לה כדי להרוויח פת לחם ביושר.

שפרכצי מצדי, יכולה גם אמי לא להיות. רק שנינו.

צ'רכס שתהיה עוד קצת.

שפרכצי שתהיה.

צ'רכס אבל אביך לא, אביך שלא יהיה.

שפרכצי שלא יהיה.

צ'רכס תוך זמן קצר, כי החיים שלנו עוברים.

הוא כבר אדם לא צעיר, נכון?

לחץ הדם שלו, שמעתי, קצת גבוה.

אז עוד לחיצה פה, עוד לחיצה שם –

ובוקר יפה אחד האיש פשוט לא קם.

[ממשיך ללוש את שדיה.]

שפרכצי היית צריך לעבוד במאפייה.

צ'רכס אני כבר חוזה את הרגע בו אכנס לחדר ואראה את החולצה והמכנסיים של אביך מבלי שאביך עצמו נמצא בתוכם.

[שפרכצי מושכת את צ'רכס למיטה. שוכבים.]

עניין עדין כמו אי-היותו של אב

צריך לדעת לסדר

לאט ובשיקול דעת.

קודם-כל לבודד.

יש לסלק את האמא מן האבא.

[שפרכצי גונחת.]

כמובן, היא נאמנה לו,

שלושים שנה ביחד

עושים גם את הגיבן נאמן לגבנון.

דברי אתה, נערי אבק,

צודדי לה את הלב עם משהו,

אשה זקנה קונים, כמו אינדיאני,

בזכוכיות צבעוניות וכמה סמרטוטים.

פתחי לפניה אופקים חדשים,

זרקי משהו על נסיעה אתנו ללוס-אנגילס.

[שפרכצי גונחת.]

ומה שעוד רציתי להזכיר לך:

קחי מהם כלים לדירה החדשה.

לא הכל בבת-אחת. שוב, לאט-לאט.

קחי כלי מטבח מיותרים, שולחן מתקפל,

כורסה, אחר-כך תעברי למערכות שלמות.

הפריז'ידר שלהם נראה לי, שיקנו לעצמם חדש.

לא, את החדש ניקח אנחנו.

[שפרכצי גונחת.]

אני גורם לך עונג, מה?

ואני עוד לא בטוח אפילו

מה אני מקבל בתמורה.

לא אוהב לראות אנשים נהנים ממני,

גורם לי להרגיש כיווץ בלב.

בטח, שוכבת על הגב, גונחת מעונג,

ומניחה לי להזיע לה על הבשר,

ללוש, ללוש, לתחוב, ללוש, ללוש, לתחוב!

[מביט למעלה.]

אלוהים, אתה הרואה מלמעלה

את הישבן שלי עולה ויורד

כמו תנועה של זחל מתחת לשמיים –

תבטיח לי לפחות שאני לא עובד לחינם,

לא בחינם, אלוהים, רק לא בחינם,

כי יש מחיר לתשפוכת הזאת,

ואני רוצה את העונג ואת הכסף גם!

[מסיים.]

וגם את השטיח הגדול מהסלון.

שפרכצי אמרו לי שגונחים – גנחתי.

זה לא אומר שנהניתי.

כללית: אתה לא מרוכז, אתה ממהר,

וחסרים לך שניים-שלושה סנטימטר

שדבקו לך משום-מה לאף.

אז תוריד אותו קצת את האף, קצין,

ודאג לגידולו של הקטין.

אני במים.

[יוצאת.]

צ'רכס כמובן שהייתי רוצה שגם היא לא תהיה, לפחות חלק ממנה. למה לי את כולה? היא מלאה שאריות. הראש, למשל. מה אני צריך את הראש שלה? זה אוכל כל הזמן, מסתכל עלי, בודק אותי, רוצה ממני. בקיצור: עול. אין צורך. שלא יהיה. וגם הידיים, לוקחות, מחטטות – בזבוז. וכפות הרגליים עם הציפורניים העקומות, והיכלות, ובתי השחי, והגב, והצוואר העבה – שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שׁדַחַת. קציצת-אשה של שלושה כדורי בשר, רך, שימושי, דקורטיבי וגם מתגלגל לבד לצִדך. אל המים, להשפריץ חלומות מסוג זה.

 

תמונה 8

חדר בבית שיץ. לילה. צשה. נכנסת שפרכצי.

 

שפרכצי בילינו נהדר, רקמנו תכניות, נסיעות, מדברים על נסיעה ללוס-אנג'לס. אתך במובן. בבוא הזמן יהיה גם נכד. ככה שיהיו, בהחלט, מה שאפשר לקרוא חיים חדשים עבור אשה שהאופק שלה עומד בפני נעילה. [פאוזה] באוניברסיטת לוס-אנג'לס ישנו פרופסור אלמן. איש אתלטי ושזוף. מחפש חברה לחיים, אלמנה בסביבות 50, שיודעת ואוהבת לחיות.

צשה בעלי עוד חי.

שפרכצי אה. יש לו וילה בלוס-אנג'לס ובקתת-נופש בסאן-דייגו. ושתי מכוניות.

צשה בעלי עוד חי.

שפרכצי אה. הוא ראה במקרה תמונה שלך, הפרופסור. זה בדיוק מה שהוא רוצה. בדיוק כזה.

צשה בעלי חי.

שפרכצי הוא משחק גולף. ורוקד נפלא. לאשתו יהיו משרתים כושים. היא תנגן בפסנתר. ותשחה בבריכת שחייה! ותאכל טוֹסטים! ותקנה מאגאזינים אמריקאיים! אמריקאיים! אמריקאיים!

צשה בעלי חי!!!

שפרכצי השאלה היא: עד מתיי [יוצאת.]

 

תמונה 9

חדר בבית שיץ. לילה. צשה.

 

צשה אני עקרת בית, מה שקוראים אשה פשוטה,

נאמנת לבעלי, בלי שום חוכמות,

אמנם בתי אולי זקוקה לי עכשיו יותר,

אבל אני כזאת, שאצלי קודם כל הבעל.

 

והכל היה טוב ויפה

אלמלא העובדה האחת,

שבתי מציעה לי פרופסור,

לי, שקונים אותי בדוקטוראט.

 

כמו שאין לפרופסור קשר ליחסים עם בעלי –

אם אפשר לכנות את מה שבינינו בשם יחסים –

שהרי החלומות שלי היו קצת אחרים,

והאהבה – מי זוכר אותה בכלל?

 

אך הכל היה טוב ויפה

אלמלא העובדה האחת,

שבתי מציעה לי פרופסור,

לי, שקונים אותי בדוקטוראט.

 

ככה שכמה זמן יכול אדם להקריב עצמו חינם

כשפורשים לפניו הצעות כאלה, אופקים כאלה, לוס-אנגילס, ובכלל…

לא, אני אשה פשוטה, אצלי אין שום חוכמות,

יוצאת לדרך עם בעל, וממשיכה גם בלעדיו.

 

כי הכל היה טוב ויפה

אלמלא העובדה האחת,

שבתי מציעה לי פרופסור,

לי, שקונים אותי בדוקטוראט.

 

תמונה 10

פתח אולם החתונות. ערב. פפכץ, צשה.

 

פפכץ רבע שעה לחופה.

מה סכום המתנות?

צשה ארבעים ושניים אלף,

ועוד ארבעה מגהצים.

פפכץ מי זה נתן לי מגהץ?

צשה אורחים עניים.

פפכץ לא הזמנתי עניים.

עבור שמחה יש לשלם,

האוכל עולה כסף,

נתתי ארבע מנות,

יש פירות, עוגות,

שמתי ויסקי על השולחנות,

התזמורת חצי אוטומאטית,

סך-הכל שבעים אלף לירות.

אני רוצה החזר הוצאות.

צשה [מקבלת עוד מתנות.]

ארבעים וארבע אלף,

ארבעים וארבע מאתיים.

פפכץ רבע שעה לחופה.

משכי רבע שעה נוספת,

אורחים צריכים עוד להגיע.

צשה ארבעים ושש ארבע-מאות,

ארבעים ושמונה אלף.

פפכץ פתחו ארנק, הוציאו צ'ק,

שמחה, רבותי, זה לא תענוג,

יש לי בת הזקוקה לאהבה

ועבור אהבה יש מחיר בשוק.

צשה חמישים אלף,

חמישים ושניים אלף.

פפכץ אורחים יקרים, מאמץ קטן!

אם אתם באמת רוצים עוף

ולא שתי מנות של דג מלוח!

אם אתם רוצים לשמוע מוסיקה

ולא את רחש מזגני האוויר!

אם אתם רוצים לאכול כמו חזירים,

לשתות כמו גמלים ולרקוד כמו פרפרים:

אז עוד מאמץ קטן, אורחים יקרים!

צשה חמישים ושש ארבע-מאות,

חמישים ושמונה אלף,

שישים אלף.

פפכץ אנחנו על סף השבעים!

עוד עשרת אלפים, רבותי,

לעגל לשבעים!

צשה שישים וחמש אלף.

פפכץ אורחים יקרים,

חמשת אלפים לירות

ביניכם ובין השמחה, מה הם?

צשה שישים וחמש מאתיים,

שישים ושש אלף.

פפכץ פתחו ארנק, הוציאו צ'ק,

והסכום שיהיה בן שלוש ספרות,

יש לי חתן שצמוד לדולר

ובת הצמודה לנקניקיות.

צשה שישים ושש חמש-מאות,

שישים ושבע אלף.

המלצר הראשי אומר שאי-אפשר לחכות.

פפכץ עוד שלושת אלפים לירות לכיסוי ההוצאות

ואנחנו מתחילים.

אל תתנו לשלושת אלפים לירות

לחצוץ ביניכם לבין העליצות.

יש עוף, אני נשבע, יש עוף!

צשה שישים ושבע מאתיים.

פפכץ אתם רואים?

אם אתם רוצים, אתם יכולים! אה!

סלחו לי, אבל אני רואה שם בפינה

זוג שהתגנב לאולם ולא נתן כלום.

צשה אלה החתן והכלה.

פפכץ סליחה. ובכל זאת!

ומי שהביא מגהץ, שיסלח לי,

אין לנו מה לגהץ.

אנחנו מקבלים במזומן. בבקשה.

צשה שישים ושבע ארבע-מאות.

פפכץ הוא הדין בספרים.

כאן לא בר-מצווה,

אנחנו אנשים מבוגרים,

קוראים עיתונים ומשלמים מס-הכנסה. בבקשה.

[פותח ספר.]

שקספיר?

כל שקספיר תמורת הרצל!

צשה שישים ותשע אלף.

פפכץ עוד אלף בלבד.

זוהי השעה לשלוף את הנשק האחרון.

אני מזמין את החתן והכלה!

[נכנסים צ'רכס ושפרכצי.]

הנה הם לפניכם,

עוד מעט בעל ואשה,

אחר-כך גם תינוק.

גם הם רוצים לאכול, לא כדי ליהנות, לא,

כדי להתקיים.

הביטו בהם.

[ממשש את שפרכצי.]

עצמות. שלד. לומדים עליה אנטומיה.

והכלה הרי רוצה ללדת ילדים,

בשביל עצמה? לא, רבותי, בשבילכם.

להגן על הגבולות, חיילים קטנים, כן כן.

תנו לבתי להגן על המולדת!

צשה שישים ותשע שלוש-מאות.

בעלי יתום ואני יתומה,

ובתי תתייתם בקרוב אף היא. תודה.

שישים ותשע תשע-מאות.

פפכץ מאה לירות בלבד. מה הם מאה לירות, אתם שואלים את עצמכם, עבור אדם כמוני, שבגללם הוא נאלץ לרדת בפניכם על הברכיים?! [כורע ברך] אין לי, פשוט אין לי, אנשים טובים, אנושות שלי, אין לי. לוּ היה לי הייתי מדבר?

צשה שבעים אלף! כיסינו את ההוצאות.

פפכץ עוד מאה כדי שלא ייצא שהשקעתי בעסק ויצאתי עם הקרן בלבד. עוד מאה אחת ודי, אה? עוד מאה, עוד מאה, עוד מאה…! [שטר נזרק אליו. הוא מרימו.] ככה מה? זורקים. אני הייתי מרוקן לכם את הכיסים ומפשיט אתכם עירומים. הייתי לוקח לכם את הכסף מהארנק עם הארנק עצמו. הייתי מחפש לכם בין השיניים, בגרון, במעיים, הייתי פותח אתכם, רבותי, הייתי פותח אתכם כמו קופסאות סרדינים וטוחן ובודק כל גרם וגרם ולוקח, ולוקח, ולוקח… [לצשה] מאה לירות לזכוּת. אחרי החתונה נלך לאיזו מסעדה קטנה ונאכל משהו.

 

תמונה 11

אולם חתונות. ערב. צ'רכס ושפרכצי מתחת לחופה. לידם פפכץ וצשה.

פפכץ הטבעת!

צ'רכס הצ'ק!

פפכץ איזה צ'ק?

צ'רכס לא נתת לי את הצ'ק!

פפכץ תחזור אחרי: "הרי את…"

צ'רכס "הרי את…" הצ'ק!

פפכץ "מקודשת…"

צ'רכס הצ'ק!

פפכץ אתה מעכב את הרב.

צ'רכס "מקודשת…"

פפכץ "כדת משה…"

צ'רכס עד משה! ממשה אני לא זז בלי צ'ק!

שפרכצי אוי, כמה הייתי רוצה להיות כבר אחרי החופה, אחרי הכל, להשקיף כבר על כל החיים שלי במבט לאחור. [בוכה] יהיה לי פעם בכי שנובע מאושר?

צשה תן לו את הצ'ק!

[צ'רכס פונה לצאת.]

שפרכצי בעל! בעל!

פפכץ קח, קח את הצ'ק!

צ'רכס [חוזר. מעיין בצ'ק] קבענו מאתיים אלף.

פפכץ היתרה בראשון לחודש.

צ'רכס אני אהרוס לך את הבת כדי שלא תוכל להוציא אותה יותר לשוק!

[בועט בשפרכצי.]

שפרכצי אה! צ'רכס!

צ'רכס צ'ק קטן הפריד בינינו. שלום. [יוצא.]

שפרכצי אה, הצ'ק.

הכל היה יותר מדי מושלם,

חלום כזה מוטב שלא היה נחלם.

צשה תן לו את הצ'ק!

[צ'רכס נכנס.]

צ'רכס וגם את אשתך. [בועט כצשה. מתכונן לגשת אל פפכץ, פפכץ מוציא את הצ'ק השני ומוסר לו.]

פפכץ "כדת משה וישראל"!

צ'רכס [מכניס את שני הצ'קים לכיסו.]

מה שמראה לי שיכולתי בקלות

לדרוש עוד מאה אלף.

הבן-זונה מסתבר טובל בכסף.

כבר אמי המנוחה אמרה לי:

"אתה עדין, עדין מדי בשבילם".

הוי כמה הייתי כבר רוצה

שיהיה לי כל מה שאני רק רוצה,

ועוד חתיכה קטנה.

"וישראל"!

[עונד את הטבעת בפראות על אצבעה של שפרכצי.]

שפרכצי אה!

[מרימה את אצבעה, מסתכלת בה.]

סוף-סוף. הבעלות, השייכות.

כמו אצל כולם. כמו אצל כולם.

הורי עכשיו פוקעים מתוכי כמו שתי שלפוחיות

של גזים מרעילים,

תיכף יתפזרו בערפל.

עכשיו ללעוס בשר חדש.

האם אבלע? האם אקיא?

נראה. ולעת-עתה – שלי.

[מחבקת את צ'רכס.]

 

תמונה 12

אולם חתונות. ערב. כולם.

 

צשה להצטלם! [מתייצבים להצטלם. פפכץ מתכוון לגשת. לפפכץ:]

לא, ליווית אותנו עד לחיוכים,

מכאן ואילך – לא!

פפכץ מה זה "לא"?!

אני האבא.

צשה הוא האבא – טענה משופשפת.

עזרו לי ילדים רעננים.

שפרכצי אבא, מה פתאום להצטלם?

אבא, אתה אדם בשביל לזכור אותו?

למה לך להידחק לתוך תמונות?

למה לך להנציח שטות?

פפכץ אני רוצה להשאיר הוכחה בין שני דפי אלבום שבעולם הזה גם אני הייתי וצחקתי קצת.

צשה לא היית, לא צחקת. אנו נכחיש הכל. חלמתי אותך קצת, כמו חלום רע, ועכשיו אני קמה ומנערת את שיירי הטינופת מהראש ויוצאת נקייה וטהורה לקומם חיים חדשים בתמיכת בתי וחתני. ידעת שמדברים על היכרות מעניינת מאוד ביני לבין פרופסור אמריקאי מאוניברסיטת לוס-אנג'לס? אמריקאי! הוא יקח אותי ללוס-אנג'לס, לוס-אנג'לס שבה הכל כל-כך נפלא, ולו רק מעצם זה שהכל אמריקאי, והאדם לא צריך להתבונן בקנאה בגלויות מצולמות מאמריקה, לא, הוא עצמו נמצא בתוך הגלויה, טובל בבריכת שחייה, או טס באווירון לניו-יורק, או אוכל טוסטים! ניו-יורק! טוסטים! צלם!

פפכץ  [לצ'רכס]

אל תאהב אותי,

תחזיר לי את הכסף.

אתה לא מחזיר?

תאהב אותי.

מה? אתה לא אוהב אותי?

גם לא מחזיר לי את הכסף?

תמורת מאתיים אלף לירות

קניתי לי בן, אהבה וחום!

שפרכצי, נתתי לכם דירה ומכונית,

איפה הלב העובר על גדותיו?

עליתם לי עד היום

עשרות שנים של עבודת פרך,

חיים שלמים.

הבנק פושט העור הכי גדול

משלם איזו ריבית:

מה משלם לי הבשר מבשרי?

צשה, השמלה שאת לובשת

נקנתה בכסף שלי!

תבכי עלי כשאמות?

תבכי עלי?

תאכלי עוגיות בכסף שלי

ותבכי עלי?

תתרחצי בסבון שקניתי לך בפאריס

ותבכי עלי?

תבכו עלי, אהובים שלי?

או שתגידו כבר, לעזאזל, מה מחיר הבכי שלכם בהלוויות?

צשה יִשְׁשְׁ, העיניים האלה הפקוחות עלי תמיד,

דורשות ומאשימות בלי הרף,

העיניים האלה שאני מוקפת בהן

שלושים שנה כמו בחדר מוצף מראות,

כשכל בושה, כל כישלון, מוכפלים בהן באלף –

העיניים האלה שייעצמו כבר! די!

 

תמונה 13

אולם חתונות. ערב. כולם מוכנים לצילום. נשמע אות מלחמה.

 

צ'רכס מלחמה.

שפרכצי מלחמה?

צשה מה פתאום מלחמה? עוד לא הגישו את הלפתן!

צ'רכס מה ההתרגשות?

מלחמה פורצת לפעמים, לא?

אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה:

חורף, אביב, קיץ, מלחמה.

[מוביל את שפרכצי הצידה.]

הצ'קים לבנק – להצמיד,

לסדר את הדירה בטאבו,

מה עוד? – השטיח הגדול מהסלון,

לקחת, לא להזניח.

ועם האבא – תמשיכי, את יודעת…

[מנשק את שפרכצי ומתחיל לצאת.]

שפרכצי צ'רכס!…

צ'רכס שפרכצי!…

[יוצא.]

צשה מלחמה. צריך לאגור.

שפרכצי, לפני שאבא והאורחים גומרים הכל,

אספי את הלחמניות, העוגות,

תפוחי-האדמה, הבשר, האורז.

שפרכצי אמא, אני כל-כך מודאגת.

אם צ'רכס מת –

זה הורס לי את הנישואים.

צשה אחר-כך, אחר-כך!

קודם להציל את המזון מן האורחים!

קחי גם את הקוניאק והוויסקי, כי בשעת מחסור

טוב שיהיה גם מה למכור.


[הבלדה על החייל, האשה והמזון]

שפרכצי הגבר קם והולך אל הקרב,

משאיר אשה בעורף,

האשה קונה מאתיים ביצים,

עשרים ליטר שמן, מאה קילו קמח,

ולא שוכחת גם שני שקים של אורז,

ולא שוכחת גם שני שקים של אורז.

 

צשה ושפרכצי יום, יומיים, הקרב נמשך,

האשה בוכה כל לילה,

בבוקר קונה מאה קילו סוכר,

מאתיים עשרים קופסאות קקאו,

ולא שוכחת שלושים ארגזי קוקה-קולה,

ולא שוכחת שלושים ארגזי קוקהיקולה.

 

הקרב נגמר, הבעל מת,

האשה לבדה נשארת,

אוכלת נקניק לבדה במטבח,

מוהלת דמעה בבקבוק קוקה-קולה,

ומריחה ריח פגר מנתח גבינה שוויצרית,

ומריחה ריח פגר מנתח גבינה שוויצרית.

 

– סוף מערכה ראשונה –

 

מערכה שנייה

תמונה 14

שדה. בוקר. צ'רכס.

 

צ'רכס לאחר הניצחון הגדול היה לי באמצע הלילה חזון. בחזון שלי שוררים השקט והשלום. עד קצה האופק שמיים בהירים מעל שדות פורחים. אין גבולות, אין גדרות תיל. בחזון שלי עובדים האנשים בשדה ובמפעל ללא שנאה, ללא פחד, הם עובדים ביחד, ללא הבדלי לאום, דת, גזע ומין, כי כולם עובדים למען מטרה אחת, כולם עובדים בשבילי. אני אקים לכם בתי-חרושת, אני אתן לכם מכונות וכלים, ואתם תעבדו בשבילי. אתם תעבדו בחשק, אתם תעבדו עם שיר על השפתיים, מפני שיש לכם בשביל מה לעבוד, יש לכם מטרה, יש חזון, החזון שלי.

 

תמונה 15

חדר בבית פלץ. בוקר. שפרכצי. נכנס צירבס.

 

צ'רכס שפרכצי! [מתחבקים] קונים שופלדוזר. הצבא חופר, השוק חם. לשם כן זקוק לעוד מזומנים. מה שמביא אותנו שוב לעניין אביך. הוא חי? לא טוב. הזמן דוחק.

שפרכצי לחץ הדם שלו הוא תקוותנו הגדולה.

מחר ארתום את אמא מחדש למאמץ.

צ'רבס אל תרפו. עד לשבץ.

[יוצא.]

שפרכצי דור ישן נובל,

נרקם משהו חדש,

ואני, המתווכת, באמצע,

מוצצת מהישן, מטפטפת לחדש,

מחסן נפוח של מזון, אוויר ואהבה,

שתכליתו להעביר הכל לדור הבא.

 

תמונה 16

חדר בבית שיץ. בוקר. שפרבצי. צשה.

 

שפרכצי אכלתי ארוחת בוקר הכוללת מה? ביצה, עגבנייה, מלפפון, בצל, גבינה צהובה, שמנת, דג מלוח, לחמנייה, חמאה, צ'יפס כמובן, דבש, עוגה, קפה ואבטיח עם בננה ותות. ועכשיו אני הולכת להקיא. לא, אני לא מקיאה כתוצאה מעומס אוכל, אלא מהריון. הריון.

צשה התמונה מוכרת. את עצמך נוצרת אצלי מתוך טונות של קיא. היום, כשאני מקיאה, זה קצת יותר מדאיג.

שפרכצי ובצדק אמא'לה, יש הקאה ויש הקאה.


[שיר ההקאה]

צשה אנשים מקיאים כי לא טוב להם,

לפתע בלילה התקף-לב או סיוט,

אהבה נכזבת או בדידות נוראה,

וזיעה של פחד מכסה את פניהם;

אבל כשאת מקיאה, מוצפת בשמש של בוקר,

לך אין סיבה לדאוג, אצלך זה בסך-הכל אושר.

 

שפרכצי נשים צעירות מקבלות בחילה,

מקיאות בבוקר בשלווה של הריון,

שוקלות בידיהן את השד המתמלא,

חוזרות למיטה בחיוך של מתיקות:

אבל כשאת מקיאה לאור טלוויזיה בערב,

לך יש סיבה לדאוג, אצלך זו מחלה ממארת.

צשה הקאה נעימה ולהתראות.

שפרכצי שלום לכולם. מטינוף כזה יוצא בסוף ילד. שפרכצון קטן. [יוצאת.]

צשה בתי קלטה זרע והופרתה. בעוד זמן לא רב – עניין של חודשים – וכבר אני מנענעת לי נכד על ברכי, והוא מחמם לי את הרגליים כמו בקבוק חם. נכד קטן, גומי אנושי סימפאטי, נתח בשר חם וחלק שאוכל להרים אותו ולהוריד אותו ולנער אותו ולהשכיב אותו בכל עת שאני ארצה, והוא יהיה כל-כך תלוי בי, ויבכה בגללי ויצחק בגללי, ויתחנן אלי שאתן לו שוקולד – ואם ארצה אתן, ואם לא ארצה לא אתן – ואחר-כך אאלץ אותו להודות לי ולנשק אותי ולברך אותי ולבקש ממני סליחה. כך אני רואה את שש השנים הראשונות במחיצת נכדי. אחר-כך הוא יתחיל להסריח, יהיו לו רצונות משלו, לנבל, ואולי כבר אמות בינתיים או בטח אתייבש. חיים עלובים.

[נכנסת שפרכצי.]

את תתני לי לשחק אתו נכון?

שפרכצי עם הקיא?

צשה הנכד.

שפרכצי עם שניהם, כמובן.

את הנכד תאכילי,

את הקיא תנגבי,

כמו כן תכבסי, תגישי,

תבשלי ותתפרי, וכיוצא באלה

סימני היכר אופייניים של סבתא אהובה.

צשה את אומרת אהובה ומזניחה אותי.

שפרכצי ומי הכיר לך פרופסור?

צשה לא היכרת. אמרת רק שתכירי.

שפרכצי נכון, באביב הבא.

צשה לפני שנה אמרת באביב הבא.

שפרכצי ובאמת אכיר לך אותו, כמו שאמרתי, באביב הבא.

צשה הרשי לי להזכיר לך גם את הנסיעה.

שפרכצי יש תינוק בדרך.

צשה לי זה קצת בוער.

תביני, על כל רגע שיש לי לחיות

לך יש עוד שניים או שלושה.

שפרכצי הרבה זמן משתרע לפני, אה?

קערה גדולה של זמן.

צשה נוסעים?

שפרכצי לא.

צשה הבטחתם. אני רוצה לנסוע!

אני רוצה לראות פעם את אמריקה!

אני כל-כך פוחדת שישאלו אחרי מותי:

"ואת אמריקה היא ראתה?"

שפרכצי ואת בעלה היא כבר קברה?

 

תמונה 17

בית-כיסא בבית שיץ. לילה. פפכץ יושב ושר.

 

[שיר הנסיעה לארגנטינה]

פפכץ רחוק, רחוק, רחוק, לדרום-אמריקה,

לארגנטינה, שם אמצא מקלט,

מן הזיעה ומן החום והזבובים,

לארגנטינה, שם אוכל להסתתר

ולשנות את הפנים ואת השם,

ולהיות אדם אחר, אדם אחר.


[צשה ושפרכצי מקשיבות מבחוץ.]

צשה אבא שר שירי געגועים בבית-כיסא!

שפרכצי שירת הברבור!

הפה נפתח ונסגר – אך הלב כבר שבור.

 

פפכץ רחוק, רחוק, רחוק, לדרום-אמריקה,

לארגנטינה, לעסקי בשר,

הרווח טוב והמטבע היא קשה,

לארגנטינה, שם אקנה המון פרות,

ואפטם אותן אצלי עד למחנק

כדי לשחוט אותן, כדי לשחוט.

 

[מביט למעלה.]

אה, שמיים, שמיים. עמוקים, מה? זרועים כוכבים, מה? באתם לקחת לי את שלוות הנפש עם הקסם האפל שלכם? עם הכישוף החיוור של הירח? לא אצלי. לא אצל פפכץ. [מפנה את ישבנו אל השמיים] שקו לי, שמיים רחבים, כוכבים זוהרים. שק לי, ירח. שק לי, יקום. אני לא מכיר בכם, לא מכיר, מכיר בנקניק. [מוציא מכיסו נקניק] יש לי אהובה ושמה סאלאמי. סאלאמי אוהבת את פפכץ. היא שוכבת לפני שקטה, נכנעת, עדינה, לא דורשת כלום, בעיקר לא כסף. אני מכניס את סאלאמי שלי לפה, לועס אותה לאט-לאט, מערבב אותה ברוק ובולע. סאלאמי אוהבת את פפכץ.

 

תמונה 18

פרוזדור בבית שיץ. לילה. פפכץ יוצא מבית-הכיסא וחש ברע.

 

פפכץ אוויר! נקניק!

צשה! נקניק! צשה!

אוויר! צשה! נקניק!

[נכנסים צשה, שפרכצי, צ'רכס.]


[שיר התקפת-הלב]

צשה רופא! רופא!

שפרכצי וצ'רכס הביאו לו קברן!

פפכץ אוויר! אוויר!

צשה הוא לא יכול לנשום!

שפרכצי וצ'רכס הביאו לו חנקן!

 

פפכץ הו, דוקטור, דוקטור,

תן לי הזדמנות,

אני אפסיק לחיות כמו חזיר,

אתרום כל חודש לבתי-חולים;

הו, דוקטור, דוקטור, תן עוד הזדמנות אחת עכשיו,

חבל לי על הבורשט בחורף אם אמות בסתיו.

 

צשה רופא! רופא!

שפרכצי וצ'רכס הביאו לו קברן!

פפכץ אוויר! אוויר!

צשה הוא לא יכול לנשום!

שפרכצי וצ'רכס הביאו לו חנקן!


פפכץ הו, דוקטור, דוקטור,

תן לי הזדמנות,

חיי עברו מבלי שאתכונן,

אף פעם לא הלכתי לקונצרט:

הו דוקטור, דוקטור, תן עוד יממה אחת לנשום,

שלא ארד לקבר עם הסטייקים משלשום.

 

[נותר משותק.]

צ'רכס חי? חי?

פפכץ אני לא מרגיש את הרגליים.

אני לא מרגיש את הידיים.

אני לא מרגיש את אבר המין.

אני לא מרגיש את הגרון.

צ'רכס לפי החשבון שלי נשאר הראש.

בתשלומים, מה?

דור שלא יודע מה זה טמפו.

 

תמונה 19

חדר בבית שיץ. לילה. פפבץ במיטה. צשה, שפרכצי, צ'רכס למראשותיו.

 

שפרכצי ועכשיו אמא'לה, אני וצ'רכס הולכים לדירה החדשה שלנו כדי להזדווג בשקט, בלי להיות מוקפים באווירת מחלה, ומחר בבוקר צ'רכס יקום לעבודות עפר, ואני – לבית-קפה.

צשה אז ניפגש מחר בבית-קפה?

שפרכצי יש לך בעל חולה בבית!

צשה קחי אותי אתך לבית-קפה!

אני כל-כך רוצה לבית-קפה,

בוקר, שמש, קפה, ז'ורנאל,

מי חלה, מי מת, מי התחתן.

שפרכצי נשים כמוך כבר לא יושבות בבית-קפה.

נשים כמוך חולפות על פני בית-הקפה

בדרך אל קופת-חולים,

מסתכלות על היושבים שם בתחושת גלות.

לאחר זמן-מה נשים כמוך

מפסיקות אפילו ללכת ברחוב שיש בו בית-קפה.

חדר ההמתנה בקופת-חולים

הופך לבית-הקפה שלך.

הקשיבי היטב לשיעולים ולגניחות,

גם אלה חיים פיקאנטיים בסוגם,

הזמיני אייס-ואלריאן

ומנה קרם-אונדיציל נגד אקזמה,

בָּלי בנעימים.

צשה איפה לוס-אנג'לס? איפה הפרופסור?

שפרכצי פרופסור, פרופסור, פרופסור – אין פרופסור!

צשה אין פרופסור?

שפרכצי אין!

צשה אני רוצה את הפרופסור!

שפרכצי צ'רכס – הבייתה! אני חוששת שהעובר שומע יותר מדי על שידוכים. מוטב ללכת אתו לקונסוליה הבריטית שישמע קצת אנגלית.

צשה הישארי אתי לפחות הלילה

למקרה שאבא יקבל עוד שבץ.

שפרכצי מה אתך, אמא? השתגעת?

חשבי על העובר!

צשה חשבי על אמך!

שפרכצי הרי יותר נוח לי לא לחשוב על אמי,

ומה שיותר נוח לי – אותו אני עושה.

צשה מה אני מבקשת?

שום דבר ממשי.

ויתור סמלי.

הישארי פה לילה. שעה.

חמש דקות סמליות!

שפרכצי לא אוכל לוותר, ולו גם ויתור סמלי, על הנוחיות שלי. כי לשם כך היית צריכה לחנך אותי מילדות בכיוון הזה. אבל את לא עשית את זה. ואל תחשבי שאני לא סובלת מספיק בגלל זה. כי בעצם אני הרי מעוניינת לוותר על הנוחיות שלי, לעשות טובות ולעזור, אבל אני פשוט לא יכולה. אמי פינקה אותי יותר מדי בילדותי, נתנה לי מה שאני רוצה, תחבה לי בננות לפה וניגבה לי את התחת, עד שיצאתי מנוולת. מה עשית לי, אמא?! למה לא חינכת אותי לוותר?! אה?! עכשיו אני אשלם לך! זקנה, בקשי סליחה על שאני לא ותרנית! על הברכיים על שאני מרשעת ולא נשארת לעזור לאמי הגלמודה לסעוד את אבי החולה!

 

[שיר הצעירים והזקנים]

שפרכצי אני אדם צעיר,

בעולמי עוד אין מקום למוות,

מול בית-זקנים תוקף אותי התיאבון:

ואם זקן בודד מן החלון אלי מביט,

אני מפנה לו את התחת שיידע מה הוא מפסיד.

 

צ'רכס ושפרכצי כי להיות צעיר

זה לא לקטוף פרחים,

להיות צעיר

זה לא לאהוב,

להיות צעיר

זה לראות מסביב

רק זוועה וסבל

ולחוש בטוב.

 

צ'רכס אני אדם צעיר,

המוות הוא סיפור מהקולנוע,

בהלוויות אני חושב על זיונים:

אם מבקשים אותי, תמיד שמח לעזור

לשאת ארון של מישהו אחר לתוך הבור.

 

צ'רכס ושפרכצי כי להיות צעיר

זה לא לקטוף פרחים,

להיות צעיר

זה לא לאהוב,

להיות צעיר

זה לראות מסביב

רק זוועה וסבל

ולחוש בטוב.

 

צשה אני אדם זקן,

המוות בכתף שלי נוגע,

שקיעה יפה היא בשבילי רק לעג מר:

וכשתינוק מביט בי במבט בהיר ותם,

הן זהו גזר-הדין שלי שבעיניו נחתם.

 

כי להיות זקן

זה לא להיות חכם,

להיות זקן

זה לא לנוח בשדרה,

להיות זקן

זה לראות סביב

פריחה ואביב

ולחוש ברע.

שפרכצי שלום, אמא, שלום אבא, נבוא לבקר אתכם בערב חג, לאכול וללכלך אצלכם.

צ'רכס אשתי אמרה שלום, לא אחזור על כך.

[יוצאים צ'רכס ושפרכצי.]

צשה פרופסור כבר לא יהיה ממנה,

גם לא שום דבר אחר.

כל הציפיות היו לשווא,

עלו לי בבריאות.

כמו כן ירד כבודי לשפל

בעיניו הדלוחות של חתני,

כמו כן הפסדתי את הפרופסור עצמו,

ומי יודע עוד כמה הפסדים

שעליהם אני אפילו לא יודעת.

אז מה?

עוד זוג גרביים? עוד סבון רחצה?

לחיות מציפיית סדקית לציפיית שימורים?

הנכד, אה כן, הנכד.

גם זה ישתין עלי בשנתיים הראשונות

ואחר-כך יתחיל לירוק.

 

תמונה 20

חדר בבית שיץ. לילה. פפכץ במיטה, צשה למראשותיו.

 

פפכץ נקניק.

צשה הרופאים לא מרשים.

פפכץ נקניק קטן, נקניקייה.

צשה לא.

פפכץ בלי מלפפון.

צשה ובלי נקניק.

פפכץ הרופאים לא יידעו.

צשה אתה בכלל יודע מה יכול היה כבר להיות לי היום?

פפכץ פרופסור מאוניברסיטת לוס-אנג'לס.

צשה Yes, לוס-אנג'לס.

פפכץ צשה תיתן לפפכץ נקניקייה קטנה והרופאים לא יידעו. צשה טובה, צשה לא תלשין לרופאים.

צשה למה שצשה תהיה טובה, צשה הפסידה אצל פפכץ את כל ההזדמנויות שלה.

פפכץ אבל צשה טובה, טובה, צשה לא כועסת, צשה מבינה שצריך גם לוותר קצת בחיים.

צשה לא רוצה לוותר! אף אחד לא מוותר!

פפכץ אבל צשה טובה, טובה. צשה לא כמו כולם, צשה טובה.

צשה כן, טובה. מה יצא לי? הפסדתי. סתם הייתי ילדה וחיכיתי לגדול. נו, אז גדלתי, אז מה? את מתכוננת לחיים כמו לקראת נשף גדול, מתרחצת, מתבשמת, לובשת את מיטב השמלות ועונדת את מיטב התכשיטים, סוף-סוף את פותחת את הדלת ונופלת לביוב. לך טוב, אתה חולה, אין לך בעיות מהסוג הזה.

פפכץ צשה, נקניק. נקניק.

צשה מי אוהב את צשה?

פפכץ פפכץ.

צשה ואיך פפכץ אוהב את צשה?

פפכץ חזק. חזק, חזק. נקניק.

צשה את מי פפכץ אוהב יותר, את צשה או את נקניק?

פפכץ את צשה, את צשה! נקניק!

צשה אם פפכץ אוהב את צשה יותר מאשר את נקניק, אז צשה נשארת ונקניק לא.

[אוכלת את שארית הנקניק.]

די, אין נקניק.

[פאוזה.]

אני אשה, ואתה גבר,

מה לי ולך?

בשר נגע קצת בבשר,

ואחר-כך נפרד:

לחוד נולדנו –

גם לקבר לא נגיע יד ביד.

לא, אני לא רוצה שתאלמן אותי! אין לי שום דבר מלבדך, גוש בשר משותק! אני רוצה אותך לידי! תמיד תמיד לידי! שלי! שלי!

פפכץ הדבר היחידי שעוד מחזיק אותי בחיים הוא הכיסופים לטעום עוד פעם חתיכת נקניק.

צשה הדבר היחידי שעוד מחזיק אותי לצידך הוא היכולת למנוע ממך את חתיכת הנקניק. [מניחה את ידו המדולדלת של פפכץ בין רגליה.]


[שיר נווה המדבר]

צשה פעם היה פה נווה קטן,

נווה שוקק חיים,

ובאמצע, באמצע, בין הערוגות,

להטו פרחי תענוגות.

 

בואו מים, חלחלו,

מלאו את המעיין,

מחר בבוקר אקום לי

ובין הרגליים שושן.

 

נווה קטן חרב מזמן,

סדקים ועשב מת,

ובאמצע באמצע, בחור המבאיש

טווה את קוריו העכביש.

 

בואו מים, חלחלו,

מלאו את המעיין,

מחר בבוקר אקום לי,

ובין הרגליים שושן.

 

תמונה 21

חדר בבית פלץ. בוקר. צ'רכס.

 

צ'רכס מטנדר אחד וחצי טרקטור לפני המלחמה הנפלאה

לחמישה-עשר כלים כבדים, וזו רק התחלה צנועה,

עבודות עפר לא חסרות, הצבא חייב להתחפר,

אני מגיש חשבונות, ומשרד הביטחון מאשר.

 

אני חופר שוחות לחיילים, מסודרות שורות שורות,

אשר בשעת מפלה הופכות אוטומאטית לבית-קברות,

כאופן זה אני מגיש על כל בור שני חשבונות:

אלפיים לירות בתור שוחה, ובתור קבר – אלפיים חמש-מאות,

סך-הכל ארבעת אלפים וחמש-מאות לירות לבור,

פלוס שבע-מאות לירות גינון והסוואה מלפנים ומאחור,

ועוד חמש-מאות לירות קדיש, אל מלא רחמים ויזכור,

ביחד חמשת אלפים שבע-מאות – עשרת אלפים, כדי לעגל,

אני מושיט את היד, ומשרד הביטחון משלשל.

 

לאחר חפירת מאה אלף שוחות-קבר מבטון מזוין

התברר שהצבא מחרבן לתוכן, אך להיכנס איננו מוכן,

על כן הופסקו עבודות החפירה והוגשו החשבונות כדלהלן:

אלפיים לירות עבור בור כבור – מחיר יסוד לקבלן,

פלוס אלפיים חמש-מאות כקבר, פלוס אלפיים כשוחת הגנה,

פלוס אלף לירות כמרקקה, כמחראה וכמשתנה,

פלוס אלפיים לירות לכיסוי הבור בגלל היותו בלתי שימושי,

פלוס אלפיים לירות תוספת שדה, סיכון ומאמץ אישי,

סך-הכל אחת-עשרה אלף חמש-מאות עבור אי-חפירת שום-דבר,

פלוס אלף וחמש-מאות הוצאות אשל, יוגורט וחלב מפוסטר,

פלוס עשרת אלפים לירות פיצויים על אי מילוי הסכם,

סך-הכל עשרים ושלושה אלף ליחידה – ומשרד הביטחון משלם.

 

תמונה 22

חדר בבית פלץ. בוקר. צ'רכס. נכנסת שפרכצי.

 

צ'רכס היית אצל הורייך? יש הלוויה?

שפרכצי השיתוק אחז גם בפנים.

צ'רכס איך זה, מה זה, כל שבץ יסתיים לי פה בשיתוק חלקי?! עוד רגל, ועוד אצבע, ועוד שריר, ואני אחכה ואחכה?! והלב עצמו – מתי ישתתק? אדם נצמד לחייו כמו עלוקה, בלי שום אסמכתא, בלי שום נקודת בריאות להיאחז בה, נודניק של משפחת היונקים, קרציית הקוסמוס, נושם ונושם ונושם, ולי יש שטרות לפרוע עד סוף מרס! שטרות בסוף מרס, שמעת?! שמעת, שפרכצי, אשה שמנה, בשר לשפשוף, המשתמשת בזרע שלי – שלי! – ליד המעיים שלה לצורכי פריון?! פרדס נטעתי לך בבטן, נפלא לך, נהדר לך, את פרדסנית, ואילו אני, אני, לא יכול להפוך בשקט לקבלן לעבודות עפר?! שטרות בסוף מרס! הזמן קצר, קצר, אני חנוק, אני זקוק למזומן, יש לי קשיי נזילות, אני סריס פינאנסי, ועל כן הפפכץ חייב לזוז, לזוז, וכשאני אומר לזוז – אני מתכוון לזוז לעומק!!

שפרכצי לא, זה לא הוגה הדעות שחזיתי לי בדמיון,

זה לא הפיסיקאי הדגול שציפיתי לו.

צ'רכס ואת שלא תשמיני, שלא תסתרבלי, כי איך איראה אתך בקולנוע, ואני הרי עוד גבר קצת, והייתי קצין בצבא, והכל.

שפרכצי עם אושר כזה, איך אני יכולה שלא להשמין כמו חזירה? אבל מה איכפת לי? אני מצפצפת. יש לי כל מה שאני צריכה, ועל מגע הידיים המזיעות שלך, אם זה לא מוצא חן בעיניך, אני מוותרת ברצון, וילך הכל לעזאזל, כל עוד מניחים לי לרבוץ בשקט על הספה ולכרסם את העוגיות הקטנות החורקות שלי. ולקולנוע אתה יכול ללכת עם החברים שלך. לך, לך להפליץ עם החברים שלך מהצבא, גבר בן 27, ביוגראפיה של הפלצות.

צ'רכס לאכול, לאכול, לאכול. איזו עבודת פרך, ללעוס, לטחון, לשחוק את הלסתות, לבלוע, להכניס עופות, חזירים, אבטיחים, לעכל ולהפריש ולנגב, והרעב בפנים לא נסתם, וכליון הנפש מוצץ, מוצץ, מוצץ… אבל מה כבר אפשר להשליך לנפש מלבד עופות וחזירים ואבטיחים? נפש, רוצה שניצל?!

 

[שיר ההשלמה]

צ'רכס רגליים נפוחות,

קצת שערות על הקרסול,

וגם על החזה,

זו אשתי, תכירו,

בסך-הכל אשה טובה,

אשה שמבינה עניין, יודעת לבשל,

לוקחת את צורכי הבית על עצמה,

מה עוד אוכל לומר?

אני אדם לא מאושר,

אך מי בכלל נולד לאושר?

בכלל, אדם יושב אל השולחן,

מעבר לצלחת לא יודע, לא רואה,

שוכח שרצה אי-פעם, בנעוריו, גם קצת יותר מזה.

 

שפרכצי ידיים מזיעות,

שיער דליל, מבט עייף,

וקוצר נשימה,

זה בעלי, תכירו,

בסך-הכל אדם מסור,

נאמן ככלב, אף כי בחברת גברים,

הוא מנסה להעמיד פנים של הפקרות,

מה עוד יש להגיד?

אין לי ציפיות מהעתיד,

אך מי זה חי למען העתיד?

בכלל, אדם צונח למיטה,

עוצם את העיניים שלא לראות יותר,

שוכח שקיווה אי-פעם, בנעוריו, גם למשהו אחר.

 

צ'רכס אשתי, אהבתנו פונה

אל הצד האחורי של החיים.

אם לחיים יש דמות, ולדמות הזאת יש תחת –

אנחנו עמוק עמוק בפנים.

הנבזות תאחד אותנו,

זיעה ובוץ יהיו הדבק,

ובאופק של חיינו מבהיק הריקבון.

[מתחבקים.]

מחר חג, אנחנו מוזמנים אל הורייך. עזרי לי.

שפרכצי כבר החלטתי: בין הכסף של אבי לבין האושר של בני לא יעמוד כלום.

צ'רכס אם כך נזוז. כבר זמן. נתקע את המסמר האחרון.

מחר בבוקר, אם ירצה השם, נסגור ארון.

 

תמונה 23

חדר בבית שיץ. צהריים. פפכץ, צשה. נכנסים שפרכצי וצ'רכס.

 

שפרכצי שלום, אבא חולה ואמא תשושה, באנו.

צ'רכס רעבים.

צשה מה תאכלו?

צ'רכס הכל.

צשה נכון שלא תעזרי לי להגיש לשולחן?

שפרכצי נכון.

[יוצאות צשה ושפרכצי.]

צ'רכס איך אצלך? יש תיאבון?

אצלי העסקים, תודה לאל.

והעפר, אבא, זה שאתה מתקרב אליו

כמו לתוך שמיכת-חורף חמה,

העפר הזה עושה לי נחת גדולה.

צ'רכס פלץ – קבלן לעבודות עפר.

כמובן, עם קצת יותר אשראי,

התנופה היתה הרבה יותר, מה?

עוד מעט נעבור גם לבניין,

גם כן בשביל הצבא.

יש לי סנטימנטים לצבא,

לב רחב, יד פתוחה,

נותן לאדם להתפרנס

וגם לחוש שהוא עושה מולדת.

כל זה, כמובן, עם קצת יותר אשראי.

אחר-כך אולי לחימוש. יבוא ציוד, נשק,

והשד יודע מה עוד.

למה לא? מתחשק. אמריקה.

עם קצת אשראי… תיתן?

אתה שותק. לא, אתה לא תבין אותי.

תמיד היית אדם של כסף קטן,

עכשיו תנוח עם העודף.

[משתרע לצד פפכץ.]

בעצם אתה יודע, לך טוב. מה חסר לך? הולך למות, שוכב במיטה, לא מזיז אצבע, מגישים לך, נותנים לך. לך אין תקוות לפרנס, שאיפות להגשים. אתה לא זקוק לאשראי, אתה את הרגליים שלך כבר פשטת. סתם מתפנק לך במיטה ומסתכל על כל העולם מנקודת מבט של אדם רגוע. מה אפשר לעשות – זה חוק טבע: הצעירים חייבים לפנות את הדרך לזקנים וגוססים.

[חונק את פפכץ בכרית. נכנסת שפרצי.]

שפרכצי אוי, התייתמותי,

התייתמותי מעבר לסף.

אני שומעת את פסיעותיה.

בכל זאת חבל. אבא.

הוא הרי לקח אותי על הידיים

וניגב לי, והכל. מילא.

מחשבות כאלה מזיקות להריון,

עוד אספיק להצטער, מה?

עובר קטן בבטן – תן צידוק

למעשה זוועה שאעשה בתענוג!

[נכנסת צשה.]

צשה אתם תאכלו…

צ'רכס סטייק! אני רוצה סטייק!

שפרכצי עם צ'יפס.

[צשה יוצאת. צ'רכס מסיר את הכר, גוחן על פפכץ, ניגש אל שפרכצי ומאמצה אל :לבו. נכנסת צשה. מאמץ גם אותה אל לבו.]

 

תמונה 24

חדר בבית שיץ. צהריים. כולם. נשמע אות מלחמה.

 

צ'רכס שוב מלחמה.

שפרכצי מלחמה?

צשה מלחמה בארוחת הצהריים?

צ'רכס [לוקח את שפרכצי הצידה.]

להסדיר את הירושה אצל עורך-דין.

חצי מגיע לך על פי החוק,

את החצי השני ניקח על פי הצדק.

התחילי לחפש לה מוסד מתאים.

ושתפסיק לאכול בשר כל יום,

מספיק עם החזירות על חשבוני.

[מנשק אותה. מתחיל ללכת.]

שפרכצי צ'רכסי…

צ'רכס שפרכצי!…

פפכץ נקניק! נקניק!

צשה פפכץ! פפכץ! פפכץ שלי!

צ'רכס [נעצר] מה…?! מה…?!

פפכץ נקניק, נקניק!

צ'רכס נקניק…!

[מרים את הכר, נשמע שוב אות מלחמה, מניח את הכר.]

טוב, הרווחת עוד כמה נשימות.

תודֶה למלחמות. אלה הפסקות הנשימה שלך.

תנשום, תנשום.

הולכים להרחיב את העסק, נתראה בקרוב.

בפעם הבאה, אבא, הסוף יהיה סוף.

[לשפרכצי] וגם חופשה נעימה באוויר הצח

מצחנה של בשר לעוס.

[מתחיל ללכת.]

שפרכצי צ'רכס!

צ'רכס שפרכצי!

[יוצא.]

צשה אבל מי זה מתחיל מלחמות בין שתיים לארבע אחרי הצהריימ? הנה, המלחמה העולמית התחילה בבוקר, לזה אני קוראת תרבות אירופאית.

 

תמונה 25

מצד אחד חדר בבית שיץ. ערב. פפכץ במיטה, מסתכל בטלוויזיה. מצד שני משרד קצין-העיר. שפרכצי וצשה.

 

צשה צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

שלח לפני יומיים גלויה מהחזית.

יש ידיעות? אין ידיעות.

שפרכצי אושר, אושר, אל תטעה בכתובת,

אל תלך מכאן, אתה שלי בלבד,

ואת בעלי שהשאלתי לצבא

אני רוצה כבר, כל היתר לא איכפת.

 

פפכץ אי, אי, טלוויזיה מלאה טנקים שרופים, שרופים… לא רק פפכץ לא יכול לזוז, עוד אנשים לא יכולים עכשיו לזוז…

צשה צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

שלח לפני שבועיים גלויה מהחזית,

נשוי שנה, אשה בהריון,

תומך יחיד בחותנו המשותק,

צ'רכס פלץ, בן 27, קצין.

יש ידיעות? אין ידיעות.

 

שפרכצי מוות, מוות, לך לעיר אחרת,

לך לרחוב אחר, לך אל השכנים,

אני רוצה לראות את בעלי חוזר

עם שתי רגליים, שתי ידיים ופנים.

פפכץ טלוויזיה מלאה אנשים בלי ידיים ובלי רגליים, ופצועים מפוחמים ועיניים עיוורות… עוד פצועים, עוד צלקות, עוד בעלי-מום, עוד אומללים, ערימה ענקית של בשר קצוץ, קדימה, עוד, עוד, עוד…

 

צשה צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

שלח לפני חודש גלויה מהחזית,

גובה בינוני, חיוך מקסים,

עיניים שופעות אהבה וטוב-לב,

אשה בהריון, נשוי שנה,

בית מלא אהבה וחום,

צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

צ'רכס פלץ, בן 27, קצין,

יש ידיעות?…

 

שפרכצי צ'רכס!!! צ'רכס, בדיוק עכשיו, כשאני פתאום כל-כך אוהבת אותך!

 

תמונה 26

חדר בבית שיץ. לפנות ערב. שפרכצי, צשה, פפכץ. באמצע השיר נבנם צ'רכס.

[שיר המבשר]

 

צשה בשש לפנות ערב יבוא המבשר,

בשש לפנות ערב יבוא המבשר,

לא מן השמיים ולא על סוס דוהר,

הוא יבוא במכונית קטנה עם רופא,

הוא ידפוק על הדלת ויאמר בקול רפה…

 

שפרכצי בשש לפנות ערב יבוא המבשר,

וימצא אותי מוכנה לקראתו

כמו כלה מוכנה לקראת חופתה,

ובשש לפנות ערב, בשש לפנות ערב, לפני שהשמש תשקע,

מקצה הרחוב ועד קצה הרחוב תישמע צעקה.

 

צ'רכס והמלים הסתמיות שאמרתי לך

מקבלות משמעות כבדה,

ואת לפתע תאהבי אותי

כפי שלא אהבת מעולם,

 

אך הפנים שלי, והמלים שלי,

והחיוך שלי האחרון,

מתוך החיים שלך הם כבר יוצאים

ועוברים אל תחום הזיכרון.

 

צשה בשש לפנות ערב יבוא המבשר,

ובשש ורבע ייצא המבשר,

וילך לבשר בבית אחר,

ובבית אחר אשה כבר תחכה

הוא ידפוק על הדלת ויאמר בקול רפה…

 

שפרכצי בשש ורבע ייצא המבשר,

ויותיר אותי יושבת בקצה המיטה,

כמו כלה עייפה לאחר חופתה,

ובשבע בערב, בשבע בערב, אחרי שהשמש תשקע,

מקצה הרחוב ועד קצה הרחוב תהיה דממה ריקה.

 

צ'רכס והמלים הסתמיות שאמרתי לך

מקבלות משמעות כבדה,

ואת לפתע תאהבי אותי

כפי שלא אהבת מעולם,

 

אך הפנים שלי, והמלים שלי,

והחיוך שלי האחרון,

מתוך החיים שלך הם כבר יוצאים

ועוברים אל תחום הזיכרון.

 

תמונה 27

חדר בבית שיץ. ערב. שפרכצי.

 

שפרכצי צ'רכס, צ'רכס, אדם חי,

כמה נוכלויות קטנות,

פה ושם מעשי מרמה זריזים,

חולשות, טפשוּת, קטנוניות,

קצת חיוכים נבזיים הדדיים –

אבל הכל עם חום כזה.

 

עד שפוגשים גבר, ונכנסים לדירה

ומרהטים אותה ומתחתנים,

ועד שמתחולל ההריון ותכניות נרקמות

לנסוע לקניות באירופה…

ועכשיו, שוב, הכל מחדש?!

אין לי כוח, אין לי.

 

באמצע החיים המייגעים,

באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה,

ולקחה את בעלי.

כבר מתחת לחופה ראיתי:

אני לא הכלה היחידה לבעלי.

מצדו השני, נועצת בזרועו את ציפורניה,

עמדה גם המדינה,

וכשהלכנו – היא הלכה אתנו,

היא ליוותה אותנו בימים ובלילות,

היא נכנסה אתנו למיטה,

ישבה אתנו אל שולחן האוכל,

מכל מקום היא באה לקראתנו,

חילחלה מן השמיים והארץ,

דרך הרדיו, העיתון והקולנוע,

הסתננה בעד צינורות המים,

סדקי הקירות וחרכי התריסים,

היא הסתירה לנו את השמש ואת הכוכבים,

היא חדרה לעינינו ולאוזנינו ולאפנו,

היא חדרה לנקבוביות העור שלנו:

היא עם כפות הידיים המזיעות והגסות שלה,

עם ציפורניה המלוכלכות, המשוחות בדם,

חיבקה את בעלי חיבוק של מוות

ולקחה אותו אתה אל מיטת הקבר שלה

כדי לפורר אותו מתחת לרגלי

ולהפוך לי את חיי לזיכרונות,

חלומות פורחים, דמיון מטושטש, אבק!

 

באמצע החיים המייגעים,

באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה,

ולקחה את בעלי.

עכשיו היא רוצה גם שאברך לה על המוות:

ברוך הבא, מוות,

ברוך הבא, קבר, ברוך הבא, ארון,

ברוך הבא, דם ובשר שרוף ופצעים:

ברוכים הבאים!

 

[הקינה על מות צ'רכס]

שפרכצי צ'רכס, בעלי המת,

גבר שהיה שלי,

אין לי כבר כוח לבכות,

ואלו דמעותי האחרונות.

 

כי היובש מוחה את דמעותי על קברך,

והיובש מפורר את פניך המתים,

ומצהיב באלבום תמונות משפחה

של רגעי שמחה כה מועטים.

 

תמונה 28

חדר בבית שיץ. ערב, צשה ושפרבצי. פפכץ שוכב במיטה.

 

צשה שבעים וחמש לירות קילו סטייק. הסוף יהיה שאני אטגן לעצמי את

הישבן שלי, זה יותר זול ואני לפחות יודעת מה אני אוכלת.

 

זמנים קשים,

שפרכצי בתי,

עד שמצאת לך גבר,

הגבר איננו.

לך תסמוך על מלה של גברים.

לושי היטב

את התוּחס פילה,

כדי ששוב יהיה לך

מה להציע

כשיבוא סוף-סוף הגבר שלך.

 

[נכנס צ'רכס המת.]

צשה מי אתה?

צ'רכס צ'רכס.

צשה צ'רכס?! מתים לא באים לאנשים בזמן ארוחת ערב. למתים יש שעות קבלה בחלומות. [צ'רכס אינו זז] מה אתה רוצה?

צ'רכס סטייק.

צשה סטייק?

צ'רכס סטייק.

צשה שבעים וחמש לירות קילו בשר, ואתה רוצה שנאכיל גם את המתים?!

צ'רכס שוכב לבדי בחושך. מתגעגע לסטייק.

שפרכצי, זכרי את הלקרדה,

שפרכצי, זכרי את הצ'יפס,

זכרי בקבוק יין על שפת-הים,

זכרי עוגת-חתונה.

 

שפרכצי לך מפה, צ'רכס,

והשאר אותי עם העצב עליך.

 

צ'רכס שפרכצי, זכרי את המזימות,

שפרכצי, זכרי את הצ'קים,

זכרי נשימה חמה ולחש,

זכרי צחוק נבזי במיטה.

 

שפרכצי לך מפה, צ'רכס,

והשאר אותי עם העצב עליך.

 

פפכץ שיישאר.

צשה לא!

פפכץ שיישאר! [קם על רגליו.]

צשה נס! פפכץ! נס!

בעלי חי, בריא, שלם,

[פפכץ מכה את צשה.]

ומכה את אשתו!

יש לי גבר,

הוא יקח אותי ללוס-אנג'לס! נס!

פפכץ [ניגש לצ'רכס.]

שיישאר מתחת לשולחן,

בין הנעליים שלנו.

שילקט את הפירורים.

שיזחל על הבטן הרקובה שלו

וינגב את הרצפה.

שיצמיד את הלחיים שותתות הדם

לסוליות נעלי הבית שלי.

צ'רכס שמח לחזור הבייתה, תודה.

[נכנס מתחת לשולחן.]

פפכץ תמיד חיבבתי אותך, ילד,

שם, מת, על הרצפה, אתה יקר לי מתמיד.

והעסקים, כמובן, חייבים להימשך.

עם חתן מת מתחת לשולחן,

עם בת יחידה לבושה שחורים ובוכה,

עם שערה המלבין של אשתי,

אפשר לגשת ברצינות לעבודה.

 

תמונה 29

חדר בבית שיץ. ערב. כולם. פפכץ עומד ליד השולחן.

 

פפכץ אתה השארת לי חברה לעבודות עפר –

אני אמשיך בעפר, במים ובאוויר,

אכפיל את ההון, את מספר הכלים,

אכפיל את המלחמות, אכפיל את הגבולות,

אכפיל ואשלש את מספר הידיים השחורות העובדות,

וארבה את המתים כחול אשר על שפת הים!

ולכל המפקפקים, בבקשה:

התשובה מתחת לשולחן!

[לצשה.]

אוכל!

[צשה יוצאת, שפרכצי בוכה.]

ואת, מלאי את הפה באוכל

ובכי בשקט,

כמו מוסיקת-רקע חרישית,

שמוסיפה לתיאבון.

[יושב.]

 

יש לי מתים מתחת לשולחנות,

המון מתים מתחת לשולחנות,

ומתחת לכיסאות ולמיטות ולארונות,

כל הבית מלא מתים,

ויש לי במחסן מתים לחורף,

ומלאי של מתים לשנה הבאה,

ולטווח ארוך יש לי מתים שעוד חיים,

ויש לי מתים שערר לא נולדו,

אני בונה על מתים, בונה ממתים,

אני אוכל מתים, ונושם מתים,

מתים, מתים, מתים…

[צשה נכנסת עם אוכל.]

צשה לולא הייתי יודעת שאנחנו חיים היסטוריה,

לא הייתי מחזיקה מעמד.

[אוכלים.]


[סוף]

×