[אישה קשישה מספרת לבן אחותה בסוף ביקורו אצלה, ליד הדלת]

אישה הנה כאן, בכף הרגל, נעשה לי פתאום פצע, אני לא יודעת איך, והתחיל להתמלא מוגלה, וכאב לי שאי-אפשר לתאר. נו, הלכתי לרופא, והוא התחיל להוציא את המוגלה סכין, אי-אפשר לתאר את הכאב, זריקה הוא לא נתן. אחר-כך שאלתי מה זה היה, והוא אמר שרק שרף בחנקן נוזלי. כמובן שאחר-כך הייתי צריכה לחטא ולטפל בעצמי כל יום – עברו הזמנים שהם באו הביתה – ומילאתי אמבטיה במים חמים כל יום להשרות את הרגל. ותאר לעצמך שיום אחד אני שופכת מים רותחים לאמבטיה, ולא נזהרתי והמים הרותחים נשפכו על הרגל השנייה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, אבל אחרי יומיים התחילו גירודים, ואחר-כך כל העור התחיל להתקלף והיה זיהום, וגם ברגל השנייה חיטוי ותחבושות וכל הפרוצדורה, ורוב הזמן אני לא יכולה בכלל ללכת. אבל הדבר הכי נורא זה האישיאס, הכאב הזה בישבן שמתחיל מעצם הזנב ועובר כמו חשמל לכל הרגל, זה כאב שאי-אפשר לשאת אותו, והתחלתי להכניס נרות נגד כאבים לישבן, רק הצרה שהנרות עצמם עוזרים נגד כאבים, אבל גורמים נזק לרקטום עצמו, וגם למקומות אחרים, לכבד, לכליות ומה לא, ככה שהייתי צריכה להפסיק עם הנרות ולעבור לזריקות. ומה תאמר על זה שהסי-טי מגלה שיש עורק חסום בלב ובראש, כאן למעלה, מתחת לגולגולת עורק חסום. חוץ מזה, יום אחד אני מגלה שיצאה לי בליטה בצוואר, מתחת לסנטר, בהתחלה לא דאגתי, אבל פתאום ראיתי שבלילה הבליטה מתנפחת ובבוקר יורדת. הלכתי לרופא והוא שלח אותי לבדיקה, לא ידעתי למה, אבל לפי השיחות של אלה שחיכו הבנתי שהוא חושד במשהו שלא נדע. כשנכנסתי לרופא וראיתי את המזרק הענקי שהוא לוקח חשבתי שאני מתעלפת, הוא דקר אותי בבלוטה והוציא ביופסיה, אבל התוצאות היו טובות. אבל כיוון שהבלוטה התנפחה כל לילה בצורה כזאת שנבהלתי, ביקשתי מבתי שתיקח אותי לבית חולים, שם יש לה הרי פרוטקציה, ושם ראה אותי רופא ואמר, מייד לנתח. למזלי היה שם רופא אחר, צעיר, שאמר שלפני שמנתחים הוא רוצה לראות את הבלוטה כשהיא נפוחה. אמרתי לו שזה קורה רק בלילה, והוא אמר לי, אין דבר, אפילו בשתים-עשרה בלילה תבואי, ואני אבוא מהבית לראות. רצה הגורל שמאז – ועברה כבר חצי שנה – הבלוטה לא התנפחה יותר. ומה תאמר לזה שבוקר אחד אני קמה, פוערת את הפה כמו תרנגול – חְחְח! – ושום קול לא יוצא, ואני לא יכולה לנשום. רצתי לרופא, והוא אמר שעל דבר כזה הוא עוד לא שמע, והוא קרא שם לעוד רופא, וגם הוא לא שמע. טלפנתי לרופא הצעיר שראה אותי בקשר לבלוטה, והוא אמר שהוא דווקא כן שמע על זה. כששאלתי אותו איך הרופאים האחרים לא ידעו, הוא אמר, הם פשוט לא קוראים ספרות מקצועית. הוא אמר שזה דבר מוכר, זה יכול לקרות, אבל לא מתים מזה, זה עובר אחרי כמה שניות, ואם זה קורה, לגשת ולשתות כוס מים וזה מייד עובר. אין לך מושג כמה זה מבהיל כשזה קורה, כמו תרנגול, לא יוצא קול ואי-אפשר לנשום… טוב, אתה ממהר, יש לי עוד הרבה, נמשיך בפעם הבאה, בשביל מה אני חיה – אני לא יודעת.

6.4.96

[המונולוג הוא של דודה איילה, כפי שסיפרה לי אתמול בחג הפסח 5.4.96 כשבאנו אליה לביקור קצר בדרכנו לסעודת צהריים אצל יוכי. היא ישבה במטבח ואני עמדתי, והיא אמרה את המונולוג כולו ללא הפסקה לאחר ששאלתיה לשלומה]

מונולוג של אישה חולנית | 1996

×