[אדם קשיש יושב וצופה בהצגה]

קשיש ארבעים שנה מכרתי קרח לבתים. אחר-כך המציאו את המקרר החשמלי, ואני נותרתי עם העגלה. כמה יגעתי, כמה הזעתי, כמה גושים של קרח סחבתי ונמסו. על מה חלפו חיי. את הסוס מכרתי, נשארתי עם העגלה. על ההצגה והמשחק לא אחווה לעת עתה את דעתי, עוד אין לי דעה. וכשאמות כבר אשכב במקרר חשמלי, לא בקרח, ואשמע את זמזום המנוע כמו צפצוף של חירשות באוזן. בקרח לא היה זמזום, רק טפטוף, אני אהבתי יותר את הטפטוף. ופתאום תהיה הפסקת חשמל והגופה שלי תתחיל להסריח. אז ייאנחו הסניטרים: אה, איפה הימים הטובים של הקרח? איפה מוביל הקרח? – מוביל הקרח בפריג'ידר המקולקל, רבותי, אתם רציתם פריג'ידר, הנה לכם פריג'ידר. תם עידן הקרח הגדול, חלפו הדינוזאורים, הפשפשים חוגגים. ועל ההצגה והמשחק עוד נראה.

מונולוג של מוכר קרח | 1997

×