[נכנס אדם צולע ברגלו האחת, כל דריכה גורמת לו כאב עז. לראשו מגבעת שכיפתה ענקית, והוא אוחז את שוליה בשתי ידיו. על גבו, מתחת לחולצתו, בליטה ענקית, מעין גבנון, שממנה מטפטף נוזל אדום לגבו]

קל-תנועה הנני אדם בעל שלוות נפש ותכונות מאוד מסוימות. הנני קל-תנועה מטבעי, וקלילות התנועה חשובה בעיני מכל דבר אחר. מובן מאליו שאינני אוהב לשאת סלים ותיקים, אני – אוהב ידיים חופשיות. לדעתי אדם ההולך ברחוב אינו צריך כלום, ומאידך, אדם ההולך ברחוב צריך לקחת בחשבון שהוא עלול פתאום לרצות להיכנס לבנק ולבדוק את תכולת הכספת, ועליו להיות מצויד אפוא תמיד במפתחות הכספת. כדי לא להכביד על הכיסים – אני אוהב קלילות, קלילות – וגם כדי להכביד על כַּייסים, אני מצפין את המפתחות בתוך הנעל, מתחת לכף הרגל, כך שיש לי תחושה מתמדת ותזכורת בלתי פוסקת: המפתחות אצלי! הייתי רוצה לראות כייס מרים לי פתאום את הרגל באמצע הרחוב, חולץ לי את הנעל, מסיר את הגרב וגונב לי את המפתחות – הלא זה אבסורד! לא כייס היה צריך להיות שמו, אלא נַעֲלָס, גַרבָּס ורַגלָס!

[צוחק בבוז ומושיט את רגלו באוויר]
בוא, בוא אידיוט, נראה אותך!
[פאוזה]

הוא לא בא, הוא בוכה בבית, אין לו עבודה אצלי, אבטלה. לא נַעֲלָס, גַרבָּס ורַגלָס צריך לקרוא לו, כי אם מוּבטָלָס, אוּמלָלָס ומִסכֵּנָס.

[מכרכר קצת, שואף אוויר]

הדבר השני הנחוץ לאדם ההולך ברחוב בידיים ריקות הוא, כמובן מאליו, כל מכתבי אהובתו שעזבה אותו לפני ארבע-עשרה שנה. אם אדם הולך ברחוב ונתקף פתאום תשוקה לקרוא שוב למה עזבה אותו, לפרש פרשנויות כל מלה ופסיק, לבחון איך כבר החל התהליך במכתבים הקודמים לעזיבה, לחוש מחדש את ההלם ואת החלל הנפער בקרביים למקרא המלים המפורשות של הנטישה, לנבור ולחטט בין השורות, לנסות ולהבין למה, למה, ולעולם לא להצליח; אם אדם רוצה – וברור שאדם לא רק רוצה, אדם מוכרח! – להתיישב על ספסל ברחוב לפתע פתאום בסיבובו היומי ולעיין במכתבים, עליו לקחתם עימו. אבל כיוון שחובב גדול אני של קלילות התנועה ושל כיסים לא עמוסים, מצפין אני את צרור המכתבים בתוך מגבעתי, וכדי שלא יתפזרו לכל רוח אם תיפול המגבעת או תתעופף מראשי, עלי לאחוז ללא הרף בשולי המגבעת.
[מכרכר קצת, שואף אוויר]

הדבר השלישי הנחוץ לאדם הפוצע ללא הרף את רגלו במפתחות הכספת ומתשיש את ליבו במכתבי אהובתו שעזבה אותו, וחש חולשה נוראה ומגיע עד סף ההתעלפות, הוא, כמובן מאליו, מקור אנרגיה מיידי, והטוב ביותר הוא מנת סוכר טבעי – אדם שומר בריאות אני – והדרך הבריאה ביותר לסוכר טבעי שאינו משמין, היא מנת אבטיח, ככה שצריך תמיד שיהיה בהישג-ידו של אדם חצי אבטיח, וכיוון שכפי שאמרתי אני אדם קליל, קליל, ואינני אוהב להעמיס חפצים על ידי, אני מרכיב את האבטיח בשקית בד על גבי – שקית פלסטית מקשה על האבטיח לנשום – ומה שנראה אפוא כגבנון אינו גבנון כלל, גבי ישר וחזק ואני מלא אנרגיה מסוכר אבטיח המקל על העיכול ומביא לי קלילות תנועה. מעל לכל חשובה קלילות התנועה לאדם שהולך עם מפתח הכספת בנעל, ומכתבי אהובתו שעזבה אותו בתוך המגבעת, ועל הגב חצי אבטיח שצריך לספק לו אנרגיה, על מנת שיוכל להמשיך ללכת קל תנועה עם מפתח הכספת בנעל, עם מכתבי אהובתו שעזבה אותו במגבעת, ועם חצי אבטיח על הגב. קלילות, קלילות.

[יוצא]

×