פעם, בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור,
כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור,
ציפור קטנה רטובת מקור,
"ילד", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

אחר-כך נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור,
היא פרשׂה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצוּר,
את כל תקוותי תליתי בציפור,
"נער", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

ציפור מכנסֵי השבת שלי,
ציפור תחתונַי המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותי הנשכחים.

בא היום, נעשיתי גבר, יצאתי בלילות עם הציפור,
והייתי לה טרף, פֹּה חור וגם שם איזה חור,
והיא ניקרה ללא מעצור,
"גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

השנים חלפו, הזדקנתי, היא נעשתה קצת עייפה, הציפור,
פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור,
לפעמים היא היתה מנמנמת בחור,
"חבר", היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול".

ציפור מכנסי השבת שלי,
ציפור תחתוני המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותי הנשכחים.

עכשיו הכל כבר עבר, ובמכנסי עוד רועדת ציפור,
ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור,
ודמעה יבשה בקצה המקור,
"סבא", היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור".

×