פואמה קטנה

 

כְּמוֹ בַּחֲלֹף מַשַּׁב רוּחַ פִּתְאוֹם בְּעַנְפֵי הָעֵץ לְאַחַר שֹׁךְ הַגֶּשֶׁם,

וְרֶגַע יִסְתַּכְסְכוּ הֶעָלִים בִּסְאוֹן שְׁרִיקָה וּרְסִיסֵי מַיִם יִטְּפוּ מֵהֶם

לְמַטָּה בִּנְקִישָׁה אֲטוּמָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הָרָוָה, הַטְּמוּמָה,

כָּךְ תּוֹפַע בְּלֵב הָאָדָם מַחֲשֶׁבֶת מָוֶת, בָּאָה פִּתְאוֹם מֵאֵי-אָן,

צֵל מְרַפְרֵף בַּקְּרָבַיִם, מֵטִיל מַחְשַׁךְ פֶּתַע, וּלְרֶגַע יִרְעַד הַלֵּב,

יִנְעֲרוּ-יִסְתַּכְסְכוּ כָּל שַׂרְעַפֵּי הָאָדָם וְדָמָיו לְמַחֲשֶׁבֶת הַכִּלָּיוֹן הַנּוֹרָאָה,

וְשׁוּב שֶׁקֶט הַס, וְשׁוּב יִמָּשְׁכוּ הַחַיִּים בַּמָּקוֹם שֶׁעָצְרוּ, וְהַיָּד

הַתּוֹעָה עַל בְּשַׂר הָאִשָּׁה תָּשׁוּב לִנְסֹעַ אֶל מְחוֹזוֹת עֹנֶג נִכְסָפִים.

 

וְזֶה דְבַר מַחֲשֶׁבֶת מָוֶת (מַחֲשָׁבָה נְפוֹצָה, פְּשׁוּטָה, עֲמָמִית אִם תִּרְצוּ):

לַיְלָה אֶחָד, בְּאֶמְצַע נַחֲרַת חָטְמִי הַקְּצוּבָה, נְחִירָה אַחַת תִּקָּטַע.

עֲוִית תֹּאחַז בַּגּוּף. וְתַחַת הַנְּחִירָה הַמְצַפְצֶפֶת יַעַל חִרְחוּר עָמֹק,

גְּנִיחָה עֲמוּמָה הַבּוֹקַעַת מִתַּחְתִּיּוֹת הַנֶפֶשׁ הַכָּלָה. אָז אֶפְקַח עֵינַי,

אוֹ שֶׁלֹּא אֶפְקָחֵן. יִהְיֶה פִּרְפּוּר, פְּעִירַת הַפֶּה, טִלְטוּל הָרֹאשׁ

מִצַּד אֶל צַד – וְקָפָא הַכֹּל, וְשֶׁקֶט, דּוּמִיָּה. לֹא יָשׁוּב

הָאַף אֶל צִיּוּצוֹ הַמָּתוֹק, פָּרְחָה לָעַד סְנוּנִית חַיַּי. וַאֲנִי אֶהְיֶה זֶה.

לֹא אִשָּׁה, לֹא חָתוּל, רַק אֲנִי, אֲנִי, לֹא עוֹד שׁוֹשְׁבִין זָחוּחַ לִפְטִירוֹת הַזּוּלַת,

כִּי הַפַּעַם חֲתַן הַפְּטִירָה בְּעַצְמוֹ; וַאֲנִי הוּא בַּעַל הַמָּוֶת, בַּעַל הַקֵּץ, בַּעַל סוֹף

הַמִּשּׁוּשׁ בִּבְשַׂר נָשִׁים, תֹּם הַמִּשְׁמוּשׁ בִּשְׁטָרוֹת הַכֶּסֶף הֶחָמוּד – אֲנִי הוּא.

 

וְחַיַּי הַנִּקְלִים יֻאֲרוּ לִי לְפֶתַע בְּאוֹר יְקָרוֹת, חַיַּי הַיָּפִים, הַטּוֹבִים,

חַיַּי, חַיַּי בָּהֶם הָלַכְתִּי לְזוֹנוֹת; הוֹי זוֹנוֹת וּבַּנְקִים,

הוֹי כַּסְפִּי הַחַי וְהַנּוֹשֵׁם בַּבַּנְק, עוֹלֶה, פּוֹרֵחַ וּמַבְרִיא, וַאֲנִי אֵינֶנִּי.

 

זוֹ כָּל מַחֲשֶׁבֶת מָוֶת. וּבְשׁוּבֵנוּ אֶל סֵאוּב חַיֵּינוּ הָרָגִיל, וּבְחַטֵּט שׁוּב יָדֵנוּ

בִּבְשַׂר הָאִשָּׁה, "מַה קָּרָה לְךָ?" הִיא שׁוֹאֶלֶת לְלֹא סַקְרָנוּת אֲמִתִּית

עַל דְּבַר הַיָּד שֶׁקָּפְאָה לְפֶתַע, אַךְ אָנוּ בַּכָּתֵף מוֹשְׁכִים, מַה טַּעַם לוֹמַר לָהּ,

הֲלֹא אִישׁ אִישׁ חַי אֶת פְּחָדָיו בְּתוֹרוֹ וּמוֹאֵס בְּפַחֲדֵי הַזּוּלַת;

וּבְכֵן הַיָּד שׁוּב מְגַשֶּׁשֶׁת (הֵי הֲנָאָה מִינִית שְׁפָלָה, אַתְּ, וְגֵרוּד פִּטְרִיָּתִי

בֵּין אֶצְבְּעוֹת הָרֶגֶל, וּמְנַת חֲזֶרֶת חֲרִיפָה, אַתֶּן שָׁלשׁ פְּסָגוֹת עִילָאִיּוֹת שֶׁל עֹנֶג!)

וּכְבָר שׁוֹכַחַת הָאִשָּׁה אֶת שְׁאֵלָתָהּ, וְאָנוּ אֶת הַמָּוֶת שׁוֹכְחִים, וְתֵכֶף וְנִנְחַר.

 

פָּתַחְנוּ בְּדִמּוּי מִתּוֹךְ הַטֶּבַע, בַּטֶּבַע נְסַיֵּם: נִמְשְׁלוּ מַחְשְׁבוֹתֵינוּ

לְפָרוֹת הַמִּרְעֶה, בְּהֵמוֹת לֹא רְחוּצוֹת מַעֲלוֹת גֵּרָה. כָּל הַיּוֹם

בָּאָחוּ הַקָּטָן שֶׁל מֹחֵנוּ שׁוֹטְטוּ עֲצֵלוֹת, עָשׂוּ מוּ, לִחֲכוּ עֵשֶׂב דַּל,

וְהִנֵּה רַד הַיּוֹם, הִתְאָרְכוּ הַצְּלָלִים, שָׁבוֹת הַפָּרוֹת לָרֶפֶת,

בַּפִּשְׁפָּשׁ הַצַר שֶׁל חֲצַר חֲלוֹמוֹתֵינוּ נִכְנָסוֹת הֵן אַחַת אַחַת, הוֹלְכוֹת

בְּצַעַד אִטִּי, מָדוּד, מַחְשְׁבוֹת פּוֹלִיטִיקָה וּפְלִילִים, זוּטוֹת וּשְׁטֻיּוֹת,

כַּפְתּוֹר וְדוֹלָר – מֵרָחוק כֻּלָּן כֹּה דוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ – אַחֲרֵיהֶן בַּמְאַסֵּף

בְּהֵמָה זְקֵנָה, כֹּה רַבּוֹת כְּבָר הוּבְלוּ לִשְׁחִיטָה וְרַק הִיא נוֹתְרָה,

מוֹשֶׁכֶת בְּעֹל חַיֶּיהָ יוֹם יוֹם, עֶרֶב עֶרֶב, הֲלֹא הִיא

מַחֲשֶׁבֶת צַעַר תְּשׁוּקוֹת בְּשָׂרֵנוּ הַיְשָׁנָה וְהַטּוֹבָה.

 

אָז נוֹתְרָה בַּחוּץ הִיא לְבַד, אַחֲרוֹנָה, פָּרַת צַעַר תְּשׁוּקוֹת בְּשָׂרֵנוּ,

עוֹד עָמְדָה כִּמְעַט קָט, גִּלְגְּלָה עֵינֶיהָ אֶל אֹפֶק הַדִּמְדּוּמִים, שָׁם

דַּם הַשֶׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט פּוֹרֵץ מִבַּעַד תַּחְבּוֹשׁוֹת הָעֲנָנִים הַלְּבָנִים, וּמַה זֶּה

הָיָה שָׁם, מָה רִצֵּד, זַהֲרוּר אוֹר, נִצְנוּץ, רֶשֶׁף אַרְגָמָן הִבְלִיחַ, הִכָּה

כְּמוֹ בָּרָק בְּעֵין הַפָּרָה בְּפַחַד אַדִּיר, כִּי הִנֵּה נִרְתְּעָה פִּתְאוֹם, וְרֶטֶט

חָלַף בִּבְשָׂרָהּ, אַחַר הִשְׁפִּילָה עֵינֶיהָ נוּגוֹת, הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ, וְחֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

הִפְסִיעָה פְּנִימָה, תְּחִלָּה הִיא, אַחֲרֶיהָ זְנָבָהּ, וְנֶעֶלְמָה וְנִסְגַּר הַשַּׁעַר,

וְכָךְ נֶחְתַּם הַיּוֹם; כֵּן, הָיְתָה כָּאן מַחֲשֶׁבֶת מָוֶת, אֲבָל הִיא חָלְפָה,

וְאֶת יוֹמֵנוּ – כְּמוֹ גַּם אֶת שִׁירֵנוּ – מְסַיֵּם אֵיזֶה צַעַר סָתוּם, בַּהֲמִי וְכָבֵד,

הַלּוֹבֵשׁ לְעֵינֵינוּ תָּמִיד אֶת דְּמֻיּוֹת הַנָּשִׁים הַהוֹלְכוֹת מֵאִתָּנוּ;

אֲהָה, הַבָּשָׂר הֶעָבֶה הַנִּפְלָא, הַמָּלֵא גִּרְגּוּרֵי צְחוֹק גַס וְעֹנֶג, וְאָרוּז בִּשְׂמָלוֹת,

תָּמִיד הַשְּׂמָלוֹת הַנִּפְרָשׂוֹת שׁוּב וָשׁוּב כְּמוֹ מְנִיפָה נִצְחִית

מֵעַל רֹאשֵׁנוּ הַנּוֹפֵל אֲחוֹרָה בְּלִי חַיִּים.

 

כמו בחלוף משב רוח | 1981

חיי המתים » פואמות
×