בלכתך ברחובות עירנו, אתה צופה במראות משונים, לא הרמוניים. הכל גיבוב של מין בשאינו מינו. הנה בית דירות ברחוב שקט למחצה, קומת הקרקע שלו היתה פעם דירה, אחר-כך קם מישהו, רוצץ את המרפסת, בנה שתיים-שלוש מדרגות, סגר את הפתח בדלת ברזל מחוּלֶנת ומווּלֶנת, תלה מעליה שלט – והרי לך מספרה. ואיך זה? הלא קומה מעליה יש דירה, ובה מיטת ברזל ישנה, ועליה מפהקת זקנה אשר שיניה בצלוחית מים, אז איך זה פתאום שני מטר מתחת לרצפתה שקשוק מספריים ועלעול במגזינים מפאריז? מה הקשר? ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר. ולא רק בעירנו. קחו את ניו-יורק, מה לנו יותר מניו-יורק? גורד שחקים, חיצוניותו אחידה, אך בפנימיותו – אדם מעל אדם, איש אינו דומה לרעהו, וכל אחד עסוק במשהו אחר. ומילא, אינם דומים, אך לו לפחות היו עושים אותו מעשה; למשל, לו היו כולם יושבים בדיוק זה מעל זה, זוקרים אצבע באוויר ואומרים "אוּ!", היינו אומרים האח, הַרמוניה; ובמציאות – תוהו ובוהו, אחד אומר "אֶה!", השני פולט "בֶּה!". וכך אף פרצופנו: עיניים, שיניים, אוזניים, פֹּה חור, שם גבשושית… והדברים ידועים. הכל פח זבל, כישלון גמור: האנושות, הטבע בכבודו ובעצמו. ואתה שואל: למה? למה אין דבר אחד? ולשם מה? ומי החליט? ערימה עולמית זו, כפסולת למדורה, שכולה גבב מקרי של מכל-הבא-ליד העשוי להתלקח, והמוקפת בצמיגי מכוניות ישנים כדי להגביר עשן וסירחון – כל זה למה?

אכן, כמה מייגע הכל. מתעייפים אנו על נקלה. שוטט קצת בעירנו בערב אוגוסט, עבור על פני רחוב אחד ועוד סימטה, וכבר נופלת עליך תשישות גמורה, ומוכן אתה לישון, לישון. אח, מתיקות בלתי נדלית! אנו צונחים מטה, מטה, תהום חסרת קרקעית שואבת אותנו לתוכה, חסל סדר הזקֵנה המפהקת מעל המספרה נוסח פאריז, והתיאטרון מעל רוכל התירס, וכל הגיבוב הזה, המשמים, המייגע. בשעת נופלנו שורקת על פנינו הרוח, רוח אחת, חזקה, של כעס אדיר, נושבת בריק. אנו שומעים את יללתה ומתכווצים לצינתה. היא מעיפה, תחילה את כובעינו וצעיפינו, אחר-כך פורמת את כפתורי בגדינו, הכל נתלש ומתעופף, אנו נופלים ערומים! רק אנו והתהום האחת הבולעת… אך מה זה? גיגית רחצה מפח!

איך צמחה פה, מתוך הריק הקוסמי גיגית?! אנו בתוכה, ועימנו אשה גדולה בבגד-ים אפור! הגננת? היא עומדת, אחוריה אלינו, אוספת שערה למקלעת! אנו משכשכים עם תינוקות נוספים! לא, איננו משכשכים, יושבים בלי נוע! גבה של הגננת מופנה כלפינו ועינינו נעוצות בו! כה זר המראה, כה מעיק, כה משתקת החלחלה לקראת הרגע בו תסב אלינו את פניה! נורא לישון! חסר-ישע הוא הנישא בעלעוֹל חלומותיו, נתון לסופות כבירות ולמשבי רוח מתחלפים! הגיגית נעלמת, והנה מרפסת, וערב, והשכנה בחצר באה לקראתנו ומזכירה לנו: בשמונה בערב יבוא הגנב! הוי חרדה! מראות נמוגים, מתחלפים, פושטים ולובשים צורה כמו עבים שחורות בשמים – גיבוב, גיבוב! ואֵי הרוח האחידה, היחידה? אי ההרמוניה הצרופה? צנחנו בארובת השינה, ונפלנו לאותה ערימת שטויות חסרות שחר!

לחינם נרדמנו, לחינם התעוררנו. כה מייגע. מהו שמציק לנו ואינו נותן מנוח?

×