בקורת-רוח שעל גבול ההתרוננות נכנס אדם לאופטיקאי להחליף עדשות במשקפיו, ושמא אף לקנות לו מסגרת חדשה, הולמת יותר, על-פי צו האופנה האחרון. הרי לכאורה עניין רפואי טהור, ומה לנו מאיים ונורא יותר משדה הרפואה, ובכל זאת: אינו ירא כלל. כל ישותו של האדם אצל האופטיקאי מוצפת מין קורת-רוח: אני לְמשקפיים. לא למוות, לא לניתוח, לא לכאבים, אפילו לא להתחלה של טחורים – משקפיים ותו לא. אין כאן אפילו מום, לכל היותר פגם. אבל מי הפתי שיעז לקרוא לקוצר-הראייה פגם? אשה אחת אף טרחה ואמרה לנו פעם כמה חן מסוים יש בארשת פנינו בשל קוצר-הראייה, עד כדי כך. אשה, ואמרה, וחן – לא פחות. אמנם לא התחתנה איתנו, התחתנה עם אחר ונסעה לקנדה, אבל בשום אופן לא בשל המשקפיים, לא, מצאה בנו סחי ודופי בשטחים אחרים לגמרי. וכמעט התחתנה למרות הסחי והדופי, עד כדי כך, ונסעה לקנדה.

כמעט היינו ממשילים את האופטיקאי לקונדיטוריה, עד כדי כך. אמנם, תאמרו, בקונדיטוריה עוגה, ומתיקות בפה, וכביכול גוברת היא על האופטיקאי, אבל גם האופטיקאי עוד לא אמר את המלה האחרונה, האופטיקאי יקום ויאמר: ואצלי משקפיים! העוגה לטווח קצר, בלעת – גמרת, ומשקפיים – לנצח! והמסגרת החדשה – אישיות חדשה, נהיה אחרים, אחרים, יהיה טוב, נכיר נשים חדישות צרפתיות, רכות ומוצקות כאחד, אף הן בעלות משקפיים, וכה מגרה לראות אותן מתפשטות ונותרות במשקפיים, כי העירום מסעיר כעירום, והמשקפיים מעידים כי ממשיכות הן לבחון אותנו במבט קפדן שאין למעלה ממנו, וזה מה שאנו כה אוהבים אצלן, שירכיים ושקפדניות גם יחד, ולא סתם קפדניות – מחמירות. ועדיין לא הזכרנו את העדשות החדשות, המצלילות ומרעננות את ראייתנו. כנערים שובבים נהיה, עוד מעט נרוץ על שפת הים כמו פעם, ישובו נעורינו, כל ההחמצות תיעלמנה, העתיד יזרח לפנינו באור יקרות. ועוד לא הזכרנו את היות המשקפיים תומכים בבריאותנו, ואת היות העוגה, לטווח ארוך, מזיקה לנו. הה, רבותי, קחו לכם את כל הקונדיטוריות, והותירו לנו אופטיקאי! ובחיוך צופן סוד נוסיף ונלחש באוזניכם: מה מפריע לנו להתגנב לאחר האופטיקאי לקונדיטוריה? אינם סותרים זה את זה. וכבר, כבר ברור לנו, זה מה שנעשה: גם משקפיים, גם עוגה. נשתולל הערב, מה יש, ומי יגיד לנו לא? אמנו? כבר אין לנו אמא. מתה. אנו הולכים לישון בשעה שנרצה, ושותים קוניאק אם רק יעלה הרצון מלפנינו, ומכירים צרפתיות אם אך מזדמן לנו; אמנו מתה ואנו פטורים מלהגיש לה דו"ח. עד כדי כך חופשיים, כמעט היינו אומרים – מופקרים. ובייחוד שההיא נסעה לקנדה. ונשארנו לבד.

מוחלפת מלה בין האופטיקאי לבין האדם, נגררת בדיחה, נפלט צחוק משותף. תיאמר האמת: הצחוק מתמשך מעט יותר מן הראוי. נעים לאופטיקאי על הרווח הכספי, נעימים לאדם ראייתו המתחדשת ושינוי אישיותו, ונעים לשניהם שהם פטורים ברגע זה מחרדת המוות. נעים וטוב לחיות.

ומלה אחרונה – ואיך לא? – לכל גנבי ארצנו, גורו לכם, הגנבים הזעירים, איש בעל עיני נץ עומד לצאת מהאופטיקאי. הוא יראה אתכם בנסיונותיכם הכושלים לגנוב דברים של מה בכך, הוא יקיף את כל חייכם העלובים בראייתו המחודדת וימסור אתכם למי שצריך. כמה עלובים אתם. למה אינכם הולכים לאופטיקאי? למה אתם מתגנבים בלילות ומטפסים על מרזבים? מהו שאינו נותן לכם מנוח? עזבה אתכם אהובתכם ונסעה לקנדה? אח, אלמלא עניין פעוט ומציק זה, שעזבה עם מישהו אחר. ונסעה לקנדה. ואנו נשארנו.

×