נמשכת המגמה העולמית לרצות לאכול טוב ולהכיר נשים.

אנו פותחים את דלתנו כדי חרך אל חדר המדרגות. שם עולה עכשיו שכנתנו החדישה מן הקומה שמעלינו. היא נושאת שקית נייר חומה גדולה, שבה כנראה מצרכי מזון מן המכולת. מאוד היינו רוצים לאכול איתה ארוחה סינית ולקבל אותה אחר-כך על השטיח בחדרה. כבר לא קיץ, נעשה קריר. בעלותה היא מסיבה פניה אלינו, עיניה בורקות, והאם שחוק נרמז בזוויות פיה? ליבנו קופץ. אנו עולים במדרגות אחריה. בעיקול הראשון מתפתחת בנו בועת חשש. מה היא באמת רוצה? מדוע נרמזים אנו לבוא אחריה, ומדוע גם מתפתים? שפתיה נפשקות לחיוך, הנה שיניה. כישפה אותנו. רוצה לאכול אותנו. אנו העתידים להיות ארוחתה, א נ ו מצרך המכולת, ובשקית יש לה רק תבלינים לפזר עלינו. היא תבשל אותנו ותבלע אותנו, נשכון לה זמנית בבטן, שם נרחש, נתערבל עד שנתמוסס כליל, בעוד היא מתפרקדת על השטיח. אז תלך לבית-כיסא, ואנו נשתלשל לה, מסריחים, מקצה התחת, ניוולד לה לביוב. לרגע נחלוף על פני עולם נפלא, עולם שלא לנו נוצר.

האשה פותחת את דלתה, אנו קופאים במקומנו. הדלת נסגרה. אח, מחשבת שטות והבל! איזו מכשפה כאן, הלא אשה, פשוט אשה, ואהבה, וגם רצתה, ולמה לא נכנסנו אחריה! אנו יורדים אל דירתנו, מתענים יותר ויותר מול גודל הטעות. בעד חלוננו נביט לרחוב. איפה הלכלוך, ברחוב, או בחלון, או בקרום עינינו? חצי שעה עוברת, רגש ההחמצה כבד מנשוא. באחת מתנופות ההעזה אנו עוקרים ממקומנו, יוצאים אל חדר המדרגות, עולים למעלה, ומקישים במורך על דלתה. היא פותחת. חיכתה לנו? רחוצה, שערה רטוב, לבושה בגדי ספורט. מאחוריה מרחיש אי-שם מחבת, ריח טיגון, נועם וחמימות שאין לתאר. פינו עוד לא נִפצָה, אך מבטנו כבר לח: תני להיות שלך. ברגע זה עובר מאחוריה איש קטן ופיליפּיני, נושא בקבוק יין וכוסות מן המטבח לחדר. בלי דַּבֵּר דָּבָר אנו מסתובבים ויורדים.

בחדרנו אנו יושבים. ושוב חלון, ושוב רחוב. צער גדול מוצץ אותנו. מי הפיליפּיני? אהוב? לא ייתכן. אולי טבח? שעה עוברת, והאולי הופך ודאי: האיש טבח. ניקה את כל הבית, האסלה והאמבטיה, בישל לה וכעת יגיש, אך לא יתפרקד איתה על השטיח. ישטוף כלים כשהיא תעכל. חיכתה לנו לשווא, ולא באנו. הוי בובה! הוי אהובה! מהו שאינו נותן לנו מנוח, שמכה ומכרסם? הבוז לרפי-היד! אל חדר המדרגות פורחים אנו, לקומה שמעלינו נישאים, ליבנו הולם בכוח, לא כך הלמותנו החלושה על הדלת. אין עונה. חוככים וחוככים, והלא הזמינה, והלא כה ברור. אבל כלה האומץ. פותחים אנו בירידה אל דירתנו. הה, והנה נפתחת דלתה, יוצא הפיליפּיני, לבוש מעיל וכובע. משמע הולך, משמע לא התפרקד, משמע ניקה, בישל – והחוצה! חולף על פנינו הפיליפּיני, מסתובבים אנו, מגמת פנינו שוב למעלה.

התאוששנו. בדלת מקישים אנו נקישה רמה, בוטחת. רגע רעש מרוחק מבפנים, צעד מתקרב, נפתחת הדלת, ולעינינו כושי גדול בתחתונים. מאוד מבולבלים אנו. אם פיליפּיני, לאיזה צורך גם כושי? הייתכן שהפיליפּיני רק בישל והכושי ניקה? ואם ניקה, היאך זה בתחתונים? אבל הלא גם אנו מנקים את האמבטיה בתחתוגינו, ולמה תיגרע מנת חלקו של הכושי? הלא הוא כושי! רגיל הוא באיזור החלציים בלבד! אך האם תיאות היא, האשה המתפרקדת, שיתהלך כושי מנקה בדירתה בתחתונים? ולמה לא? ושמא ליברלית? ואולי ניצלה אותו מינית, הלא שמענו על הכושים; אבל אם כך, איך ניכנס כאן לתמונה אנחנו, הרי גם עלינו כבר שמעו! ברם, האומנם? ושמא הכושי רק לצורך פיזי, ועימנו התמזגות נפשית? ברם, מה יתרון נפשנו על הכושי, והלא גם אגו רוצים רק לאכול, לחטט ולישון. ושמא, אדרבא, הכושי רוחני, שוקד על דוקטוראט, ורק בשעות הפנאי מנקה ומנוצל פיזית אצל גברות ארצנו? והאוּמנם מנוצל, או מנצל? אולי אונס בכוח? מה הניצוץ המאיים הזה בעיניו? אולי חסם את פיה ועתה משוועת-מקרטעת שנבוא להציל?

ראשנו נטוי קדימה כראש השור, פורצים אנו קדימה, חולפים על פני הכושי, על פני מטבח, אמבטיה, חדר ועוד חדר. הנה הגענו אל האחרון. פותחים אנו בבת-אחת, מסתערים פנימה. על המיטה שוכב גבר טקססי אפרקדן, ערום, רק על פניו מגבעת בוקרים, ועליו רוכבת היא, האשה, ערומה אף היא, בתנועות עולות ויורדות על אגן חלציו. הנה, פיזית. ונפשית? נפשית יושב מולה בכורסה גבר אנגלי צנום בחליפת צמר, וקורא בקול במבטא אוקספורדי פרק מרומאן. זה נפשית. ובכן, הכל תפוס אצלה, שירותי הניקיון, הבישול, הפיזיקה והרוח, סדק לא נותר. חבל מאוד. גם אנו היינו משתרבבים כאן ברצון. חבל מאוד.

עומדים בחדרנו, צופים בחלון. טיפות גשם ראשון מטפטפות. גשם, גשם, עננים. הה, החורף, צובט הלבבות השנתי הגיע. לנו רע, ואנו מוכנים. אח, כן, עינוי: הכל תפוס אצלה. לוּ רק היינו מסכימים בתוך בטנה, ואחר-כך בקצה התחת, שם, רק שם אולי עוד היה לנו מקום. אך אנו כה פחדנו. רצינו עוד לחיות קצת. אי, בדיחה. מוצצים אנו בלשוננו מציצה איטית ומתמשכת מחור רקוב בין שינינו, שואבים קצת סרחון מוּכר. שלום, ריחנו הותיק. הסתיו נגמר.

×