הוא שוכב על הספה לצידה ומלפף אותה בהתכוונות גדולה, הם מתנשקים ומתנשמים בכובד, מפעם לפעם פולטים גניחת תאווה. הוא פושט ידו, משפשף את שׁדהּ בכוח הלוך ושוב ואף בעיסוי סיבובי, הדם ממתח את אברו ומציף את פניו, ותוך כך הוא שואל בקול ניחר:
"כבר אמרו לך פעם שיש לך שדיים יפים? אמרו?"
היא לא עונה. מתביישת.
"אמרו? אמרו?"
"כן, אמרו!" משיבה, חצייה הוגה את המלים, חצייה גונחת אותם.
אוח, כמה הוא משתוקק אליה.
הרבה אמרו? הרבה?"
"כן, הרבה!"
אוח, כה נחשקת, כה רצויה, כה מטריפה דעת גברים. הוא לש את שׁדהּ ביתר כוח, לוחץ בַּפְּטָמוֹת.
"על הפטמות אמרו? אמרו?"
היא לא עונה, היא גונחת מחמת הלחיצה החזקה.
"אמרו? אמרו?"
"כן, אמרו!"
אוח, אמרו. יפה שכמותה. גם על הפטמות.
"ונישקו?"
"כן!"
אוח, גם נישקו. ידו יורדת למטה, אל מערומיה התחתונים, ובעקבות ידו, פניו. הוא מחכך חוטמו בין רגליה ושואל-הומה בקול מרוסק:
"ואמרו לך פעם שיש לך ירכיים יפות?"
"מה?"
הוא מכעכע בגרונו וחוזר ושואל:
"אמרו לך פעם שיש לך ירכיים יפות?"
"כן, אמרו!" היא לואטת.
"באמת?" הוא שואל כמו מופתע.
"כן!"
טוב ויפה ומסעיר מאוד. גם אחרים אמרו, יש גושפנקא לתשוקתו אליה. הוא לא יוצא אידיוט. הוא הצליח מאוד איתה. הוא הופכה על בטנה, משעין סנטרו על שוקה, משקיף אל ישבנה. כמעט אינו יכול לדבר מרוב התרגשות.
"ועל הישבן אמרו?"
הוא כמעט בוכה.
"אמרו?"
"כן!"
על הכל אמרו, את הכל אהבו. היא באמת נפלאה. הוא ממשש בקדחתנות את פלחי ישבנה, לש בכוח, כאילו מנסה לעצב שם משהו, קודח יותר ויותר, ממשיך ושואל, הפעם אינו מחכה לתשובה אלא שואל סתם, כדי להעצים את נהמת הלב, לחזור על המלים כמו השבעה מלַבה-יצר:
"כן? כן? על הישבן אמרו? אמרו כמה יפה? אמרו? אמרו לך כמה יפה, כמה יפה, כמה יפה?"
"כן!" היא לוחשת, כל דיבורה יוצא בנשימה חמה.
"אמרו? אמרו? על הישבן? גם על הישבן? אמרו? אח, אמרו?"
"כן! כן!"
ותוך נישוק פראי של אחוריה הוא חוזר ונוהם כבת-קול:
"כן! כן!"
והיא:
"כן! כן!"
"ונישקו? ונישקו?"
"כן! כן!"
היא אדירה. תאוותו מלובה עד בלי נשוא. הוא מתיק עצמו ממנה, הופך את גופו כשפניו אל אחוריה ורגליו אל עורפה, ושוב נצמד אליה בלהיטות כבירה, מוליך שפתיו ולשונו בחריץ בין שני פלגי ישבנה, ובפרץ של תשוקה עיוורת שאינה מבחינה כבר בכלום הוא חוזר ונוהם, ושונה ומשלש חסר נשימה:
"ועל הישבן, על הישבן אמרו?"
"כן!"
"אוח, אמרו! ונישקו? נישקו?"
"כן! כן!"
"באמצע?"
"כן!"
צאו וראו – באמצע! אדיר. יותר מאדיר. הוא לא יכול לשאת עוד, מלחך כמטורף, הלוך ושקוע, תוך נהמות כבושות, בחריץ האחורי, משפשף באברו על עורפה כמה שפשופים אחרונים שלפני ההתנפצות הסופית. היא חשה בהתנפצות הממשמשת, שולחת יד לאחור לאחוז באברו, ונושפת, ממריצה ומדרבנת:
"כן! כן!"
"כן! כן!" הוא מחרה-מחזיק אחריה, ספק נוהם, ספק מצוויח.
"כן! כן!" היא גונחת גניחה בעלת עומק שאין לו שיעור.
"כן! כן! פִּיראנְדֶלוֹ ובְּרֶכְט!" הוא פולט עוד פליטה אחרונה חנוקה תוך התנפצות סופית, ואחר כך משתררת דממה ארוכה וממושכת.
איך צצו כאן פתאום פִּיראנְדֶלוֹ ובְּרֶכְט לא ידוע, מין אמירה שהיתר, כנראה ספונה במוחו והעסיקה אותו, והיתה מחוברת אף היא לאיזה "כן-כן!", אולי הד לאיזה ויכוח ישן, ויצאה לה באקראי ברגע של חוסר שליטה רגעי. אכן, שיחה.

×