בעקבות 'אדוארד ה-2' למרלו ועיבודו של ברכט

הדמויות

כְלוֹדוֹג, נסיך, אחר-כך מלך

פַרְגוּצָה, אשתו

קוּצִיק-תוּלֶה, בנם

לוּפָּץ-חָרֶוויץ, פּאז' זקן

גוֹרְנִיק, שליש

מַטְרֶוויץ, יועץ הכתר

פּוֹשְפּוֹפּצ'יק, סוהר ראשי

בֶּרְטוּךְ, סוהרו של כלודוג

בַּיְיץ, סוהר

פוֹגְץ, סוהר

בָּצ'וּקי, נבל ראשי

גֵייפִּיש, נבל

פוּצְ'רָא, נבל

חייל מגואל בדם

שומרים, משרתים, חדרניות, אומנות

מערכה ראשונה – התא

תמונה 1

[בתא כלא חשוך כלודוג שוכב ללא נוע. נכנסים ברטוך, בייץ, פוגץ. ברטוך פונה לבייץ]

ברטוך וכאן, בתא הזה,

המובדל ומבודד מכל היתר,

שוכן נסיך הכתר כלודוג.

חמש שנים שוכן בתא אפל.

אביו המלך כלא אותו,

על מה ולמה אין לדעת.

תחילה התקומם, צעק, יילל;

כמה זמן אפשר לצעוק?

אחר-כך ישב בשקט, ראשו

בין ידיו, ותהה על חייו;

כמה זמן אפשר לתהות?

כמה אפשר לסובב בראש

שוב ושוב, כמו לולאה אינסופית,

אותה מחרוזת מחשבות?

אחר-כך השתרע על המזרן

ושקע בדומייה קהה.

בייץ ראיתי אותו פעם,

כשעוד היה בין בני-אדם,

עובר במרכבה עם כל המשפחה.

איזה נער יפה היה,

תלה עיניים מעריצות באביו המלך,

ועל שפתיו, כמו על פרשת דרכים,

תנועה קטנה, העשויה להתמתח לחיוך,

אך גם להעוויה מרה.

[לכלודוג]

אדוני!

ברטוך [צוחק]

רואים שאתה חדש פה.

מי "אדוני" מי?

בייץ כלודוג!

ברטוך אני קורא לו בּוֹבּי.

בובי!

[כלודוג קופץ וקם, עומד זקוף מול ברטוך. לשומרים]

חמש שנות אילוף. לא היה לי קל.

בייץ כמה החוויר.

ברטוך חמש שנים בחושך.

למיטה, בובי!

[כלודוג חוזר ונופל על המיטה ונרדם]

תמונה 2

[נכנס פושפופצ'יק, מתבונן בכלודוג]

פושפופצ'יק המלך פֵיירִיש חולה אנוש.

על ערש דווי הפקיד בידי מכתב

באשר לגורלו של כלודוג בנו.

כשימות, אפתח אותו

ואעשה כל מה שציווה בו.

[מראה לסוהרים את המכתב]

ברטוך מכתב. אנו מאוד אוהבים לקרוא מכתב

ולדעת מה צפון בו.

פושפופצ'יק תצטרך לחכות.

ברטוך נהמר על הצפוי לו במכתב?

פוגץ מאה לעשר, הפקודה

היא להרוג אותו.

אחרת למה השאיר אותו

חמש שנים בכלא?

בייץ גם אני אומר. מאה לעשר.

ברטוך [לפושפופצ'יק]

מצטרף להימור?

פושפופצ'יק אני לא יודע, אני פה ראש הסוהרים…

ברטוך מי יֵדע? קצת הרפיה.

פושפופצ'יק מילא, מצטרף. מאה לעשר:

האבא לא ימות בלי למשוך

לקבר את הילד.

פוגץ כמו אצל אשה: היא טובעת,

צולל גם התחת.

ברטוך אז מה, אני היחידי ששׂם,

נגד כל הסיכויים, שיחיה.

אולי מפני שנקשרתי אליו,

אולי הלב אומר לי משהו.

אסור לערבב רגשות בעבודה,

אבל, בובי, אני מהמר עליך.

תמונה 3

[נכנס לופץ-חרוויץ]

לופץ-חרוויץ ענן כיסה את עין השמש,

כדור הארץ חרג ממסלולו…

פושפופצ'יק המלך פייריש מת?

לופץ-חרוויץ …לב הקוסמוס כולו החסיר פעימה…

פושפופצ'יק דבר, המלך פייריש מת?

לופץ-חרוויץ [נאנח לעצמו]

אין סגנון היום.

[לפושפופצ'יק, מרכין ראשו]

המלך פייריש מת.

פושפופצ'יק הייתי ילד, פתאום נכנס אדם,

"המלך פייריש עלה על הכיסא!" –

איזו התרגשות היתה.

ואני לא הבנתי,

למה המלך פייריש עלה על הכיסא,

מה הוא רוצה, לתקן את המנורה?

איך צחקו כולם.

היום אני איש מקומט,

יודע מה זה לעלות על הכיסא,

ואני גם יודע, הלך פייריש –

גם זמנו של פושפופצ'יק יגיע.

לופץ-חרוויץ מה זה פושפופצ'יק?

פושפופצ'יק עם כל הצניעות, אני.

[לופץ-חרוויץ נאנח ויוצא]

נפתח את המכתב.

ברטוך לאט לאט, קצת מתח.

שמתי עליו כל-כך הרבה.

אפשר לומר שגורלי מונח פה

על כפות המאזניים.

[עוצם עיניו ומחשב חשבונות בהתרגשות]

מאה כפול שלוש כפול עשר!…

אי, איך אני אוהב את העתיד

כשהוא נמצא עדיין בעתיד,

כמעט עושים במכנסיים ממתח!…

פושפופצ'יק [פותח את המכתב וקורא בקול]

"בני, על ערש מותי אגלה לך:

על לא עוול בכפך הושמת בכלא.

חמש שנות חיים, היפות שבחייך,

בוזבזו לשווא. זכור אותי.

אני אביך שהכאיב לך,

ולא תדע אפילו למה.

כמו מִכְוַות ברזל מלובן

הוטבעתי בבשרך.

עכשיו אני מת, אתה המלך,

ובידך להכאיב לבאים אחריך.

ולי כבר לא תכאיב. כי אני

כבר הרחק מעליך עכשיו.

לעולם-לעולם לא תוכל להשיב לי,

ובלילות תקיץ שטוף זיעה מרוב שינאה

שאין לה מוצא. לעולם רפה אונים,

לעולם לא תדע, לעולם לא ישוב מה שאבד".

ברטוך יהיו זכרו ברוך, מלך אציל וטוב! –

כמה הרווחתי? – זה היה הימור! –

לעולם לא נשכח אותו!

כסף, רבותי!

[לוקח מהם כסף]

תמונה 4

[נכנס גורניק, שועים ואצילים. לאות מגורניק, מעיר ברטוך את כלודוג]

ברטוך יום גדול, הוד מלכותך.

כלודוג אני מאוד רוצה לישון.

סבור אתה, אדון סוהר,

שלילה או שיום?

ברטוך קרא לי ברטוך, ועכשיו יום.

[כורע ברך לפניו]

גורניק אתה המלך החדש.

[למשרתים]

הלבישו אותו. תנו לו את הכתר.

[מלבישים ומכתירים אותו]

הוד מלכותך, דבר.

כלודוג מה לדבר?

גורניק צווה משהו. אתה המלך.

כלודוג [מדדה לפינת החדר, מביט ארצה]

מה בילויי המקק? מה תענוגותיו?

לאן הוא יוצא בחופשותיו?

האם שפכי המדמנה הנוטפים

מן המחראות שמעליו הם

מי המרחצאות שלו?

בור הביוב הקייטנה שלו?

השתן נקטר? הצואה ממתק?

לאן הוא יוצא לטייל בחופשות

עם משפחתו – לביוב השכן?

חושב אתה, אדון סוהר,

שיש מחסור בחרא?

ברטוך חושב אני, בובי… סליחה, הוד מלכותו,

שמרבצי החרא בעולם בלתי-נדלים.

כלודוג אם כך, אדון סוהר,

יש מישהו בעולם שטוב לו.

לה-לה-לה! – אם אני מקק;

אם אני אדם – אוי-אוי-אוי!

גורניק פִּתחוּ את הדלת.

[פותחים את הדלת. הוא מצביע לעבר הפתח המואר]

אדוני, חמש שנים סבלת,

ומכתבו של אביך מכאיב,

אבל הנה נפתחת הדלת,

ובחוץ יש עולם, והוא מואר,

ואין קץ לשפע החיים המסתחררים שם,

ומחכים רק לך.

[כלודוג קופא רגע, מביט אל הפתח, דמעה זולגת מעינו]

כלודוג איך אמלוך? איך אפסע פסיעה,

אומר מלה? איך עושים תנועה

מתחת לשמים מבלי לקפוא

במחשבה לאפסותה?

[חוזר ומתכווץ על מיטתו]

תמונה 5

[נכנסים פרגוצה, מטרוויץ, משרתים. ברטוך לוחש לבייץ]

ברטוך הבט בה, איזו אשה, איזה גורל!

אחותו של מלך פולניה,

ניתנה בידי אחיה לנסיך כלודוג,

עזבה את פולניה, באה לפה,

חמש שנים וחודשיים אשתו,

מהם חמש שנים הוא בכלא,

היא מחכה בחוץ, אלמנה

בעודה בחיים, מיטה קרה,

מנוד ראש, תחילה של רחמים,

אחר-כך של לעג.

פרגוצה [פוסעת צעד אל כלודוג. לעצמה]

איש מוכר וזר. חמש שנים.

צריך ללמד את האצבעות

לגעת מחדש, לחבק, ללטף.

כלודוג [לברטוך]

מה זה?

ברטוך אשה. אשתך.

כלודוג [מורה על פרגוצה]

את זה חיבקתי פעם?

[פרגוצה בוכה]

כלודוג למה היא בוכה, אדון סוהר?

ברטוך היא בוכה כי היא אוהבת אותך,

והפגישה המחודשת

מזעזעת את ליבה הרך.

כלודוג עודף בכי מזיק לעור;

גודש רגשות מעייף.

שתמצא לה נוחם

בחיק אחר. לא מצאה? חבל.

לילות בדידות מזקינים;

בשר יבש צריך ריכוך.

פרגוצה כמה עוול עשו לך,

כמה מרירות הצטברה בך,

שאתה חייב לבייש אותי כך לעיני כולם.

הנה אני מחבקת אותך.

[ניגשת אליו ומחבקת אותו]

כלודוג חשבי, יקירה, על החיים

המחכים לנו בעתיד, על הנימוס

ההדדי, החיוכים; כמה נורא

יהיה להיאלץ ללטף אותך,

לשכב איתך ולא לחוש כלום.

וכך יום-יום, לילה-לילה,

מכאן עד יום מותנו.

[ניתק ממנה]

פרגוצה כולכם עדים, חמש שנים חיכיתי לו.

חמש שנים מתחתי את זרועותי

להגיע אליו אל הבור.

ושוב, ועל אף הכל, אחבק אותך.

[מחבקת אותו]

כלודוג לא ברוכה הבאה, גבירתי.

לא ברוכות זרועותיך המושטות.

פרגוצה אם תרצה לירוק עלי, הנה פני.

כלודוג פנייך הם מצבה, שעליה חקוק:

"מתחתי קבור אתה".

אין לך נחמה אחרת עבורי מלבד אהבתך?

במלים מפורשות אני אומר לך:

אינך משמחת אותי.

תמונה 6

פרגוצה מַטְרֶוִויץ, אתה יועץ הכתר. עזור לי.

מטרוויץ פְּלוּטַרְכוֹס מספר לנו על קיסר:

הוא יכול היה לכתוב דבר אחד,

לקרוא דבר שני, ולהכתיב דבר שלישי

בעת ובעונה אחת;

עד כדי כך הנפשות הגדולות חלולות.

לי אין הכישרון הזה. לא ברצון באתי.

אני רוצה לחזור לספרייה שלי.

פרגוצה אתה בספרים, אדוני, בגיל שהוא ראוי למעשים.

לא תוכל שלא להשמיע את קולך. עזור לי.

מטרוויץ [לכלודוג]

לשאול המלך היו כל הסיבות,

כך מספר לנו התנ"ך,

לרוח הרעה שביעתה אותו.

טוב

משבט בנימין, אך מה לו ולמלוכה.

רוצה היה להישאר עם האתונות,

אבל הכוח והתהילה, גם הם קורצים.

וכך הם באו, התהילה והכוח,

ועימם שמואל הנביא נושף בעורף,

ופרוזדורי השלטון, ומלחכי הפינכה,

ויועצים ומבקשים באשר תפנה,

וטרדות, טרדות כמו ענן צרעות,

ולבסוף הזיקנה, והכוכב החדש, דוד,

אדמוני ויפה-עיניים וטוב-רואי,

משיח אדונַי החדש,

והקינאה, והבנים הצעירים,

והיכן העלומים שחלפו, והימים בשדות,

והדם הרץ בעורקים בחדווה

שנדמה היה שלא תיתם לעולם,

כן, החיים קשים והנפש נחנקת,

אבל אם רק היה אוזר עוז ומבין

שהעולם הוא בית יתומים גדול,

ואבא איננו, וברחמים עצמיים

לא תקנה אפילו יריקה,

לו רק היה מבין את זה ומתעשת,

ולא נכנע לרוח הרעה,

לא היה זקוק למנגן בכינור לפניו,

לא היה נתקל שוב ושוב בשם הזה "דוד",

המטיל עליו צל הולך ומתארך,

לא היה הוא עצמו הופך לצל מהלך על שניים,

לא מאבד את מכנסיו מול הפלישתים,

לא היה נופל על חרבו בהר גלבוע,

הוא ובנו האהוב יהונתן,

והיה מספיד עוד הרבה אחרים

לפני שדוד היה מספיד אותו.

[פאוזה]

לשם היושר חייבים לומר שאז

גם לא היתה לנו הקינה הנפלאה,

"קינת דוד על שאול ויהונתן".

[כלודוג בוכה]

פרגוצה מה קרה, בעלי? רוצה מים?

כלודוג [למטרוויץ]

לו היה אבי בוכה עלי פעם.

לו נתקף פעם דכדוך בגללי.

יש אבות ובנים בעולם.

הייתי מת עבור דמעה מעינו.

תמונה 7

[נכנסים חדרנים, אומנות, צעצועים ובובות]

לופץ-חרוויץ הוד מלכותך, העולם שהיכרת:

הבובות, הצעצועים, הכדורים,

השמיכות, הספרים, הציורים,

האומנות, הגננות, החדרנים –

כל העירבוביה המתוקה של ילדותך

שהקיפה אותך באהבה.

אנחנו פה, לא שכחנו אותך,

בן שנה, לומד ללכת,

בן שלוש, שואל "למה?",

לא על הכל ידענו לענות,

וגם עכשיו אנחנו לא יודעים,

רק שאהבנו אותך, ולמענך טרחנו,

כי למי העולם אם לא לך?

כמה התרגשנו כשנולדת,

וכמה שמחה יש עתה

על פנינו חרושות הקמטים,

בצאתך מתא הכלא החשוך אל המלוכה.

ואם תרשה לי עוד מלה:

[מתחיל כמספר סיפור, השאר מצטרפים אליו בהדרגה, והסיפור נמשך ומסתיים כשיר]

טרה-לה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה-לה,

טרה-לה-לה, טרה-לה-לה, טרה-לה-לה…

תמונה 8

[לופץ-חרוויץ מניף באוויר את קוציק-תולה שנחבא בין הצעצועים]

גורניק הוד מלכותך, אולי תרצה לומר שלום לילד.

זה בנך, הנסיך קוּצִיק-תוּלֶה.

אשתך נשאה אותו בבטנה כשהופרדתם

לפני חמש שנים.

כלודוג [נושא ראשו]

הוא נראה בן ארבע.

גורניק חמש. הוא רק נראה קטן.

כלודוג בן כמה, ילד?

[קוציק-תולה משותק מפחד]

אומרים שאני אביך. בן כמה?

[מתקרב אליו, כמעט נוגע בו]

וגם אם אתה בני, לא הייתי יודע

מה לעשות עם תלתליך.

[קוציק-תולה רץ אל פרגוצה ונצמד אליה. כלודוג ממשיך, לחדרנים ולאומנות]

אני זוכר את כולכם.

פעם השיקו דרכינו.

פעם גם אני הייתי בן-אדם.

מה זה היה שם? הבליח אור לרגע,

על מנת להדגיש ביתר-שׂאת את החשיכה.

תמונה 9

[נכנס בבהילות חייל מגואל בדם, כושל]

חייל רגע היכתה בחפירות הבשורה על מות המלך,

הדהדה עוד רגע, ושקט השתרר,

הכל קפא, אז ממרחק הגיע

קול נהם כבוש, הולך ומתגבר,

ועימו ענן אבק, והנהם הפך

לרעש נורא, והענן הלך והתקרב,

ובתוכו נצנוץ של חרבות שלופות,

קסדות ומגינים, ואז היא באה לקראתי,

החרב המכה; כל חיי, כל הסיפורים,

כל מעשי על פני האדמה,

לא הכינו אותי לאמת הפשוטה של המכה…

[מחרחר]

רופא… מישהו יקרא לרופא…

גורניק ספר מה קרה לשאר.

חייל רופא…

גורניק [תופס אותו בגרונו]

ספר מה קרה לשאר!

חייל [צונח ארצה, מחרחר ומייבב]

אני מאוד זקוק…

גורניק מישהו יכול לטפל בו?

ברטוך כן, אדוני.

[גורר את החייל לפינה אפלה, דורך בחשאי ובמהירות על גרונו. החייל מת]

גורניק הוד מלכותך, ראית,

אין לך מאה ימים של חסד.

אף לא יום אחד.

אתה נתבע להכרעות מיידיות.

תמונה 10

[כלודוג, רועד בכל גופו, יורד על ברכיו, מתקרב לגופת החייל, מתבונן בו רגע]

כלודוג מת? מי אמו?

מִסרוּ לה את הבכי שלי,

את אשמתי שאין לה סוף.

[זוחל לעבר ברטוך, מנסה לנשק את נעלו]

ברטוך [בשקט]

הוד מלכותך, קום.

אל תביך אותי.

מה יגידו אנשים?

כלודוג אדון סוהר…

ברטוך למה אתה לא קורא לי פשוט ברטוך?

אני סוהר פשוט. אבי היה קצב.

כלודוג תן לי לנשק את נעליך.

[ברטוך נסוג]

תן לי!… צדק אבי!…

מי אני בלי נעל על ראשי!…

גורניק [לברטוך]

מה עשית לו חמש שנים?

ברטוך [מתחיל לרעוד]

שמרתי. הבאתי לו אוכל. שוחחנו.

הייתי האדם היחיד בחייו.

ברטוך. לא יותר מברטוך.

[פאוזה]

הייתי רוצה ללכת, אם תרשו לי.

[פאוזה]

לא תרשו לי, מה?

כלודוג [לברטוך]

אתה תבין אותי. אתה ואני

כלואים פה משני עבריו

של סורג אחד ויודעים

ממה העולם עשוי:

איש עם נעל דורך

על איש עם צוואר.

ברטוך הכל התהפך, אדוני!

כלודוג התהפך על מנת להתהפך שוב,

ולשוב לאותו מקום.

ידידי, אני חושש שלעולם

לא אצא מן הבור. הוא בתוכי.

ובתוך הבור – ברטוך ואני.

ברטוך [נופל על גחונו מולו]

אדוני…

כלודוג קרא לי בובי!

ברטוך בובי… אני פוחד.

כלודוג אתה אדם גדול, אתה יודע?

הנעליים הגדולות שלך,

הבוץ על הסוליות…

ברטוך בובי, שמע, אני ברטוך, אדון סוהר, נכון?

חמש שנים הקשבת לי, שמעת לדברי כמו כלב.

עכשיו אני אומר לך: אני הכלב.

כלודוג לא, אדון…

ברטוך שקט, בובי!

[כלודוג משתתק]

על הרגליים, בובי!

[כלודוג קם ועומד דום מעל ברטוך]

הקשב היטב, בובי: אני הכלב!

מי הכלב, בובי?

כלודוג [חוזר ונופל על גחונו]

איפה השוט? הענש!

ילך כל העולם לאבדון,

נישאר רק שנינו בין שמים וארץ,

מצליף ומוצלף, והבל נשימות מעורבבות.

ברטוך [מביט בסובבים, מתכווץ על הארץ, רועד מפחד. לעצמו]

בשל אי-הבנה, ביום חמישי אחד רגיל וסתמי,

וללא שום רצון לשפיכות דמים,

מישהו יגמור היום את חייו בייסורים.

ולא עובר לי עכשיו שום רעיון בראש,

רפה-שכל שכמוני, מלבד מחשבה אחת:

ששום דבר לא יעזור לי היום, ואת התא הזה,

לא אעזוב כבר לעולם, אלא פרקדן, רגלי קדימה.

זו צוואתי: אני, ששמי בין כה וכה יישכח,

אבל לעת עתה ברטוך, בן שלושים,

בנם של קצב וכובסת ואביו של אף אחד,

משאיר את מעילי ומגפי למי שרוצה,

יחד עם הכינים, בתנאי שיתפלל על נשמתי,

ואת נשמתי אני מפקיד לרחמי שמים…

הו אלוהים, אני פשוט לא מאמין

שמלים חסידיות כאלה יוצאות לי מהפה…

המעבר המפתיע מאיש בריא וחי לאיש מת

תופס אותי עגום ולא מוכן.

תמונה 11

מטרוויץ [מורה על ברטוך]

תִפסוּ אותו!

ברטוך [לעצמו]

אלא מה!

כלודוג [מצביע על מטרוויץ]

מי האידיוט המפריע לנו?

מטרוויץ [תופס את כלודוג בכתפיו ומרים אותו]

אני יודע לדבר גם בשפה אחרת.

גם לקלל. גם לחרבן. בל יטעו אותך נימוסינו.

בל יטעה אותך הסלסול והלבוש והאיפור.

מתחת להם מזדקר אבר מין גס ועבה כמו שלך.

[מורה על ברטוך]

תלו אותו!

ברטוך [זועק]

אני לא עשיתי!…

מטרוויץ כאן לא מאשימים אותך על מה שעשית,

אתה משלם על זה שהיית.

[בייץ ופוגץ תופסים את ברטוך]

פושפופצ'יק על מריש התיקרה.

פוגץ חבל כפול, הוא בשרני.

ברטוך לפני שעה היינו ידידים,

הימרנו…

פוגץ אני הפסדתי. נהמר שוב?

פושפופצ'יק [לברטוך]

הפעם על חייך.

מאה לאחד שהדקה הזאת

גומרת את מחרוזת דקותיך.

פוגץ מאה לאחד.

בייץ מאה לאחד.

פושפופצ'יק [לברטוך]

המר.

[מוציא מכיסו את הכסף]

ברטוך יש לי ברירה? מאה לאחד שאחיה.

בייץ באמת אין לו ברירה.

אחרת, אם יפסיד ירוויח,

ואם ירוויח יפסיד.

פוגץ כְּרוֹךְ סביב לקרש.

בייץ החבל נתקע.

פוגץ תיכף נסבן אותו.

בייץ עכשיו סביב הצוואר.

פוגץ יש לו צוואר קצר.

ברטוך לא נאה לכם? – אל תתלו!

פוגץ תיכף יתארך.

ברטוך עזור לי, אדוני המלך!

הולכים להרוג אותי,

למה אתה שותק?

[מעמידים אותו על שרפרף]

חיי היו קצרים, רעים ולא שלי;

פעם החלטתי לאכול דג מלוח –

עד כאן חופש הבחירה.

תמונה 12

[קוציק-תולה רואה את ברטוך העומד להיתלות, פורץ בזעקה ורץ לפנים]

קוציק-תולה אבא!

כלודוג [קם לפתע על רגליו]

הרפו ממנו, אני המלך!

[השומרים מהססים רגע ומרפים מברטוך]

ברטוך אלוהים אדירים, עוד לא גמרתי כנראה

עם הדגים המלוחים.

[נופל על גחונו לפני כלודוג]

חמש שנים היכיתי אותך,

ואתה גמלת לי טובה.

לא אשכח לך.

כלודוג פִּתחוּ את הדלת,

אני רוצה אוויר ואור.

[פותחים את הדלת]

תן יד, ילד. נלך לארמון שלנו.

[חולף על פני הנוכחים ויוצא עם קוציק-תולה]

תמונה 13

מטרוויץ [לפרגוצה, בשקט]

את יודעת מה טובת הממלכה דורשת.

פרגוצה אם ניתֵן לו זמן…

מטרוויץ זמן הוא מה שאין לנו.

הגבול רותח, האספסוף

ברחובות, והמלך משוגע.

פרגוצה נראה שבינתו חזרה אליו.

מטרוויץ [לוחש באוזנה]

ומה עם בינתך שלך?

פרגוצה איך?

מטרוויץ כך.

פרגוצה מה לעשות?

מטרוויץ כבר הוריתי לשומרים למעלה:

איש לא יֵצא מכאן בלי רשותי.

עכשיו את היא זו שנתבעת

להכרעות מיידיות.

חשבי, את ובנך, וזו השעה,

ולא תהיה לכם אחרת.

[מסמיך פניו לפניה]

הממלכה היא עלה נידף

תלוי על מוצא פיך,

הבל נשימתך מרעיד אותה,

להבל נשימתך אנו מחכים,

הבל פיך המבושם הנושב עלינו

כמו רוח טובה בפרדס.

פרגוצה עזור לי.

מטרוויץ [לגורניק, בשקט]

הפרד בינו לבין הילד,

והצב עליו שמירה.

[גורניק יוצא]

פרגוצה לא עברה שעה מאז

הוצאנו אותך מספרייתך,

והדם חזר ללחייך.

מטרוויץ יש ספריות, אך נדמה

שאין מנוס מן העולם.

ואם רצית לנוח מגברת

ופתחת את הוֹמֶרוֹס,

נפלת על גברת אחרת.

אין מפלט מכן, גברות.

[פרגוצה יוצאת, מטרוויץ אחריה, אחריהם כל הנוכחים למעט הסוהרים]

תמונה 14

ברטוך [מושיט ידו לשומרים]

כסף.

פושפופצ'יק מה?

ברטוך ההתערבות שלנו. אני חי.

פושפופצ'יק חי, מה?

[נותן לו כסף]

בן-זונה.

בייץ [נותן לו כסף]

בן-זונה גם ממני.

פוגץ [נותן לו כסף]

בן-זונה פעם שלישית.

פושפופצ'יק אבל תגיד, מה חושבים

על השרפרף, עם החבל לצוואר?

ברטוך כל מיני דברים, אני יודע,

יש בלבול גדול.

פושפופצ'יק ואחרי שניצָלים?

ברטוך גם כן כל מיני דברים,

אין איזה דבר אחד קבוע.

בכלל, מתים או ניצלים –

הכל בלבול אחד גדול.

[סוף מערכה ראשונה]

מערכה שנייה – הבור

תמונה 15

[במרתף אפל שריצפתו מכוסה שלולית מים מרופשים עומד כלודוג כבול. מולו, על מישורת גבוהה יותר, עומדים בצ'וקי, פוצ'רא וגייפיש. בצ'וקי מסביר לגייפיש]

בצ'וקי כבול ברגליו עומד המלך זה עשרה ימים

בתוך שלולית בבור הזה,

שאליו מתנקזים כל מי השופכים של הארמון.

אסור לו לישון. אם ראשו צונח,

מכים בתוף ומעירים אותו.

מזונו לחם ומים. דעתו, כך נראה, כבר נטרפה.

גייפיש מכים אותו?

בצ'וקי לשם מה? אין כבר מה.

גייפיש אני מתפלא שלא מת עד עכשיו.

עומד בשלולית סחי עד ברכיו,

בואש כבר היה מתפגר פה.

בצ'וקי הוא מתאקלם יפה מאוד,

מי שנחנק זה אני.

תמונה 16

[נכנס גורניק, יורד לשלולית]

גורניק איש, זוכר אותי?

כלודוג אני לא רואה.

גורניק שמתי פעם על ראשך את הכתר.

עכשיו יש לי משהו טוב מזה.

[מגיש כפית לפיו]

כלודוג מה זה?

גורניק דבש.

כלודוג [מלקק את הדבש בלהיטות. מייבב ורועד מתשוקה]

דבש!… דבש!… אף פעם לא ידעתי

כמה אני אוהב דבש!…

גורניק [צוחק]

אי, כמה קל לשמח מלכים.

[לכלודוג]

טוב? עוד? אוהב, אדוני,

את הכנסת האורחים של ה"משתין טל"?

כלודוג אוהב. מי זה ה"משתין טל"?

גורניק גם אותו אתה מכיר.

תמונה 17

[נכנס מטרוויץ. בשקט, לגורניק]

מטרוויץ שום דבר בעולם, אבל שום דבר,

לא הולך לפי תוכנית.

עכשיו האספסוף בחוץ שואג,

הם לא ייתנו לנו לגמור אותו כך סתם.

גושפנקא נחוצה להם.

גורניק ממי?

מטרוויץ ממנו עצמו. אני מזיע כהוגן.

שום דבר בעולם, אבל שום דבר,

לא הולך כמו בספרים.

ראשי תלוי בהוצאת ה"כן"

מפיו של המסכן הזה,

ואני הולך לעקור ממנו "כן"

כמו שעוקרים שן חולה.

[לנבלים]

תנו אור.

[מאירים את הבור]

כלודוג כאן מרתף הארמון ואתה ה"משתין טל"?

מטרוויץ כך העם קורא לי: "משתין טל" –

רָאו שאני תמים.

כלודוג נולדת, נתנו לך שם, השם לא הספיק,

הוסיפו תואר "יועץ הכתר", התואר

לא הספיק, עכשיו הדבקת גם כינוי,

ה"משתין טל".

מטרוויץ העם, העם הדביק, מי אני שאתנגד.

כלודוג ה"משתין טל" אמר, ה"משתין טל" ייתן,

צריך לשאול את ה"משתין טל",

הנה הולך ה"משתין טל"…

מטרוויץ אתה נראה רע.

כלודוג קרא לי "המשתין דם".

מטרוויץ אתה צריך להתרחץ, לנוח, לאכול.

אתה רוצה?

כלודוג כן.

מטרוויץ תמצא בי ידיד.

כלודוג אשתה אצלך הרבה טל, מה?

מטרוויץ נוציא אותך מן הבור,

נשלח אותך ברוב כבוד

לאחוזה בכפר.

שם תנוח, תהגה.

כלודוג התקרב, אני נותן לך

רשות לשבת, רק שאין איפה.

בגין בריאותי המעורערת –

הֱיֵה קצר וענייני.

מטרוויץ הפטפוט הוא מרק דליל,

והצמצום הוא המלח,

ולכן, קצר וענייני:
האם תוותר על הכתר

רשמית לטובת בנך?

כלודוג חמש שנים שם ועוד שבועיים פה,

הבשר נחלש מאוד. אני כָּלֶה.

מטרוויץ אני מבין אותך. גם היה לי

הרבה זמן למחשבה. ראית

מה קורה. לא תוותר?

כלודוג זה לא בתוכניות שלי.

מטרוויץ כלומר, כן תוותר?

כלודוג זה לא בתוכניות שלי.

לא תאמין, אך הימים האחרונים,

בבור הזה, בשלולית הביוב, ללא שינה,

מתחילים להבהיר לי הכל.

מטרוויץ מה קרה לך, ידידי? לפני חודש מאסת

בהבלי העולם, דבקת בחושך.

כלודוג מה קרה לך, ידידי? לפני חודש

ישבת בספריות, דבקת בספרים.

מטרוויץ עכשיו תורך לקרוא ספרים.

תורי להיכתב בהם.

"כן" שלך יציל את המדינה.

תוותר?

[פאוזה]

לא תוותר?

כלודוג לא כל-כך מהר שפתי עונות

"כן" או "לא" על ענייני;

אבל עיני מרותקות אל ענייניך.

מטרוויץ [לגורניק]

אגוז קשה. איפה המטורף,

איפה המסכן הנוטה למות?

כמו מקק, הוא רק שואב

כוחות מן הביוב.

כלודוג ואל תַטעה אותך המורכבות,

היא מורכבת מהרבה

דברים קטנים,

שכל אחד מהם פשוט.

מטרוויץ קִראוּ למלכה.

תמונה 18

[נכנסת פרגוצה]

כלודוג אשתי, את באת לקחת או לתת?

פרגוצה ראה מה עשו לך, איך נשבר

מה שפעם אהבתי.

[לבצ'וקי]

אני רוצה לחבוש את פצעיו.

[גייפיש ופוצ'רא מתירים את כבליו של כלודוג. פרגוצה יורדת אליו לרפש]

עשית לי עוול. לא אגמול לך.

בוא, נוח בחיקי.

[מתקרבת אליו]

זוכר איך, בת חמש-עשרה,

נתת לי לחכות לך בגשם חצי לילה?

איך נרטבתי. חליתי. חודשיים עמדת

ליד מיטתי ובכית. נדרת נדר: אם

רק תבריאי – תראי…

לא אגמול לך.

כלודוג תגידי, מה זה?

פרגוצה מה זה מה?

כלודוג הבשר שלך. אַת עצמך.

מה כל זה? איך להבין?

ואיך זה קרה?

פרגוצה קרה מה?

כלודוג שמה שהיה שלי עד הסוף,

נעשה לא-שלי, וגם זה עד הסוף?

איך קרתה הזרות? מתי נפערה התהום?

ותגידי עוד, איך זה שאי-אפשר

להחזיר הכל למה שהיה?

לו הייתי אומר לך עכשיו, בואי,

תני יד, נחזור שנינו לארמון,

כלום לא השתנה, הכל כשהיה,

חמש שנים יתאבכו כמו ענן,

ונשב ונצחק על הסיוט שחלמנו…

הלא לכאורה זה אפשרי, לכאורה

אין קל מזה, אז איך זה שאי-אפשר?

פרגוצה תן לי לחבוש את פצעיך.

כלודוג אשתי, את באת לקחת או לתת?

פרגוצה באתי לתת לך שלווה,

שכמוה לא היתה לך.

כלודוג וזו שלוותי, שאמסור את הכתר

ליועץ מטרוויץ, שעכשיו

הוא מייעץ לך ואת יועצת לו,

ושניכם עולים בלילה

על יצוע ההתייעצות…

פרגוצה חודש ימים חרשתי את הממלכה

לראות מי ידידיך, ולא מצאתי

אלא אחד: מטרוויץ. ואני.

כלודוג מה את סחה?

גם את כבר התחלת להשתין טל?

העולם הולך ומתמלא בשתן טללים.

פרגוצה את הכתר אני רוצה לראש בננו.

כלודוג בננו קטן, ואת אשה,

ובזמני קראנו למטרוויץ צלופח.

פרגוצה אתה טועה בי. בננו בידיים

בטוחות, וגם אתה תהיה בטוח.

הכל יהיה טוב, תראה.

כלודוג למה את מַלאה אותי? למה את משקרת?

עיני נעצמות מעייפות שלא תתואר.

אם אתן את הכתר – כאילו לא הייתי,

לא היה איש כזה. נמחק מעל פני האדמה.

פרגוצה יקירי, אני לא השתניתי.

תבין סוף-סוף: הכתם השחור

שאתה רואה בעולם –

טבוע על רשתית עיניך.

הבט בי. היום יום חמישי.

אתה כְלוֹדוֹג. אני פַרְגוּצה אשתך.

לא תימחק מעל פני האדמה.

כלודוג פעם, זונה, נתתי לך לחכות לי בגשם.

ופעם אחרת היכיתי אותך ותפסתי בעורפך

וטבלתי את פנייך בקערת מרק, זוכרת?

אחורייך נמאסו עלי לאט, פנייך – מייד.

כמו כלבה השקעתי את פנייך במרק.

אבל פנים כמו שלך מתייבשות מהר,

ופנים כמו שלך מוכפלות בלי סוף.

כשעוד היה בי שמץ אהבה היכיתי

את פנייך, היום כבר לא אגע.

פרגוצה [קמה מעליו]

אל תטעה. אולי ידך טובה מדי

לגעת בפני, אבל פני אמיתיים.

כלודוג [תופס בחוזקה ברגליה]

אל תלכי. לו רק ידעת כמה,

כמה חיכיתי לך. ולא חדלתי

לחשוב עלייך כל השנים.

חמש שנים ניזונתי מגעגועים אלייך,

חוט אחד קישר אותי אל העולם – את.

אני אוהב אותך כי אני חסר-ישע,

ואני שונא אותך כי אני חסר-אונים.

אני בעלך, ואני ילדך הפעוט,

ואת רואה שאני מכאיב לך

כדי להכאיב לעצמי,

כדי להעצים את המתיקות

כשניפול סוף סוף זה

לזרועות זו, ולא ניפרד.

ועכשיו חבקי אותי חזק.

והבטיחי לי שזוהי האמת,

הרגע הזה, אני ואת,

ואין דבר אחר מלבד שנינו.

פרגוצה [כורעת ומחבקת אותו]

מה שאני רוצה יותר מן האש והלהט,

הם חיי השיגרה הפשוטים איתך,

יום ועוד יום, והכל רגיל,

לא הפתעות, לא רעש;

טיפות מים שקופות נופלות לאט.

ניתן את הכתר לבננו,

וכשיוכל לשלוט לבדו,

ניסע מכאן, רק שנינו,

נגור בביקתה הרחק מכאן,

נשתאה על תפלות חייהם של אחרים…

אתה יודע מה, אפילו לא נשתאה,

למה לבזבז את זמננו.

כלודוג אבל אמרי לי, באמת?

פרגוצה אני אומרת, באמת.

כלודוג הנה הצעצוע, קחו.

[שולח את ידיו להסיר את הכתר מראשו. מתחרט]

ראי, אני לא יכול להוריד אותו,

השיער, כל הקרקפת נתלשים איתו,

הוא חלק ממני, הוא בשרי, עצמי.

פרגוצה תן לי לפתוח את החולצה שלך

ולגלות את החזה. הנה בשרך.

תחתיו פועם ליבך. שם אתה.

היתר הוא קליפה.

כלודוג כן, קליפה, נסיר אותה.

[מסיר את הכתר מראשו]

אבל איזו קליפה יפה,

אוי כתר נחמד,

כמה קל היה לשאת אותך,

לא לוחץ בכלל, כמו תסרוקת,

והביטו איזה יופי, הוא שלי, שלי…

[מניח את הכתר לראשו]

פרגוצה הסר אותו. הוא לא בשרך.

בנך הוא בשרך. תן אותו לבנך.

כלודוג [מסיר את הכתר מראשו]

נכון, לא בשרי, ולא אמיתי,

ולא אמיתית היא היותי פה,

וחלום היו כל השנים בכלא,

והנה התעוררנו שנינו חבוקים…

[שב ומניח את הכתר לראשו]

תנו לי לחבוש אותו על ראשי

עוד היום הזה. רק עוד היום הזה.

ושהשמש לא תשקע! שלא תשקע!

שלא ייגמר היום שבו אני המלך!

פרגוצה אבל השמש כבר שקעה, היום נגמר.

[כלודוג מסיר את הכתר מראשו]

אתה מזיע ורועד. תנו לו משהו לשתות.

כלודוג [שב ומניח את הכתר לראשו]

קראי לבננו.

אניח את הכתר על ראשו.

תמונה 19

[נכנס קוציק-תולה]

כלודוג בני, נפגשנו לפני ימים אחדים.

מכיר אותי? זוכר אותי?

פני לא טובות היום.

אני חולה.

[קוציק-תולה עומד מנגד]

יש לי בן, הוא לא מכיר אותי.

פרגוצה בני, זה אביך. גש אליו.

הוא רוצה לתת לך מתנה.

[קוציק-תולה פוסע לקראתו]

כלודוג אתה חושב, מה כבר אפשר לקבל

מאיש שנראה כמוני במקום כזה?

תתפלא, בני. תתפלא כמה אתן לך.

[מחבק אותו]

אה, ילד, אני נוגע בך,

ואני לא מאמין.

יש בחוץ ילדים.

בשרך מתוק כל-כך.

אין לך מושג כמה טוב לי איתך.

[קוציק-תולה מחבק אותו בהיסוס]

הנה, כבר נתת לי נצח קטן.

אבל אני רוצה עוד.

יחד איתך אני רוצה

לחיות את שארית חיי.

ללמד אותך את האל"ף-בי"ת,

למרוח לך חמאה על הלחם,

להתבונן בך.

[מסיר את הכתר מראשו]

קוציק-תולה אתמול היה לי יום הולדת.

אבא, אני כבר בן ארבע.

[פאוזה]

כלודוג באמת? בן חמש?

[מניח את הכתר על ראש קוציק-תולה]

לך, ילד. אל תשכח אותי.

יכול היה להיות אחרת,

אבל זה מה שיצא.

[קוציק-תולה רץ אל פרגוצה. העומדת חיוורת, תולה עיניה בכלודוג. הוא משפיל מבטו. פרגוצה יוצאת עם קוציק-תולה, אחריה מטרוויץ, גורניק. כלודוג נותר עם השומרים]

תמונה 20

בצ'וקי [שר]

"היא רק רואה אותי,

היא מרימה שמלה",

אמר עיגול המים

בעומק האסלה.

"היא רק רואה אותי

רגליים היא פותחת",

ענתה הערימה

של הנייר-ניגוב…

גייפיש איפה החרוז?

בצ'וקי …עמוק אצלה בתחת.

כלודוג [לשומרים]

תנו לי משהו מתוק.

גייפיש אין משהו מתוק.

כאן בור הביוב, זוכר?

כלודוג איך לא אזכור.

אני גם יודע מה

השלב הבא: מותי.

[נכנס לופץ-חרוויץ, מאחוריו, כמו צל, ברטוך]

לופץ-חרוויץ מי האחראי?

בצ'וקי אני.

לופץ-חרוויץ [סוקר אותו ממושכות]

הוד מעלתו יועץ הכתר מטרוויץ,

הנושא עתה גם בתואר עוצר הממלכה,

שלח לך מכתב אישי, רק לעיניך.

[נותן לו מעטפה, בצ'וקי פותח, קורא את המכתב, מסיים]

מכיר את החותמת?

בצ'וקי כן.

לופץ-חרוויץ ומה כאן, סירחון כזה, איך זה…

[רואה את פני גייפיש ופוצ'רא המקיפים אותו, נתקף מורא]

מילא, לא אשאל. אלה

כבר לא הזמנים שלנו.

בצ'וקי מה אתה ממלמל שם?

לופץ-חרוויץ שום דבר. זקנתי. הזיקנה.

[מדשדש ויוצא]

בצ'וקי מי ברטוך?

ברטוך אני.

בצ'וקי במעטפה יש עוד מעטפה קטנה,

ועליה כתוב: "לפתוח אחרי הכל".

[שם את המעטפה בכיסו. מורה לברטוך על כלודוג]

הוא שלך. עשה מה שצוּוֵית.

זקוק למשהו?

ברטוך הביאו לי מיטה עם מזרן רך.

בצ'וקי עוד משהו?

ברטוך כרית.

בצ'וקי זה הכל?

ברטוך וחכו לי בצד השני של הדלת.

בצ'וקי הנה אור לרדת לבור.

[נותן לו לפיד. ברטוך יורד פנימה]

תמונה 21

ברטוך [מוציא בקבוק, לוגם לגימה. לעצמו]

עכשיו לעשות ולגמור.

והעיקר, חלק-חלק ובלי שום סימנים.

[גייפיש ופוצ'רא מביאים את המיטה והכרית ויוצאים]

כלודוג מי שם? מה אתם רוצים?

ברטוך לעשות לך נוח, להביא לך בשורות.

כלודוג מראה כמו שלך מצמיח בשורות קטנות מאוד.

ברטוך לא זוכר אותי?

כלודוג [מביט בו רגע]

זוכר.

[סב ממנו]

באת להרוג אותי.

ברטוך להרוג אותך? למה שארצה

לעשות לך דבר כזה?

רחוק ממני לעולל לך רעה,

הנה שלחו אותי

עם המיטה והכר הישנים והטובים שלך,

חמש שנים ישנת עליהם,

ושוב הם, ושוב אני.

כלודוג הבטיחו לי לצאת ולסיים בשקט

את חיי בכפר. אני רוצה לצאת מכאן.

ברטוך אחרי שתישן ותחליף כוח.

שכב, אדוני. אתה בקושי

עומד על רגליך. הלב נצבט.

כלודוג [נאחז בו]

אתה בוכה? עוד לא שמעת כלום.

גם לו היה ליבך קשה ומאובן כמו ליבם

של שני הכלבים השומרים עלי,

גם אז היה נמס לשמע סיפורי.

המקום הזה הוא בור ביוב

לכל מי השפכים שבארמון…

ברטוך כן, שמעתי. נבלה שלא נשמעה כמותה.

כלודוג כאן, בשלולית הסחי, אני עומד

זה עשרה ימים, וכדי למנוע

שינה מעיני מכים בתוף…

ברטוך כן, שמעתי. נורא, נורא.

כלודוג מאכילים אותי בלחם ומים…

ברטוך כן, שמעתי.

כלודוג שמע שוב. סבל כזה ראוי

להשמעות חוזרות.

ברטוך כולי אוזן, אדוני.

אתה פשוט שובר את ליבי.

כלודוג [כמו פעם]

סבור אתה, ברטוך יקר, שהנני טרדן-טרחן?

ברטוך סבור אני, בובי, שמה פתאום.

כלודוג סבור אתה, ברטוך יקר, שיש תקווה?

ברטוך סבור אני, בובי, שלאנושות בכלל

ולך בפרט יש תקווה בצורה מדהימה.

כלודוג [בוכה]

אני מתגעגע למכות שלך.

ברטוך שכב, שכב על המיטה.

כלודוג [משתרע על המיטה בלי לגרוע ממנו עין]

המבט קצת להוט, קצת מרחם,

מבטו של התליין.

ברטוך מה יש לך, אדוני, שאיבדת בי אמון?

כלודוג מה יש לך, אדוני, שאתה הולך להרוג אותי?

ברטוך [בוכה]

הידיים האלה אף פעם,

אבל אף פעם לא התלכלכו בדם.

כלודוג סלח לי, עצבי בוגדים בי.

אתה אדם טוב. ראה,

שמרתי לי בסתר יהלום,

ואני יודע שאתה עובד קשה

וזקוק להשלמת פרנסה.

קח אותו ורחם על חיי.

[נותן לו את היהלום]

ועדיין אני פוחד, כל עצמותי רוחפות…

לא להיות… דע לך שאני אדם כמוך…

אני אומר "אדם" ונתקף צער נורא,

מי אדם, איפה החיים?…

וצדק אבי, מה שאבד לא ישוב…

ברטוך עצום עיניים, אדוני, והירדם.

כלודוג הצער לא נותן… כן, אבל צריך לישון,

עשרה ימים לא עצמתי עין,

ותוך דיבור נעצמות העפעפיים מאליהן,

ושוב פותח אותן הפחד…

למה אתה עומד שם?

ברטוך אלך, אם אתה רוצה.

כלודוג לא, הישאר. אם באת לרצוח אותי,

הרי תחזור. הישאר.

חמש שנים. כבר התרגלתי.

לא אוכל בלעדיך.

[נרדם]

ברטוך פְּסְסְסְט? – נרדם.

כלודוג [פוקח עיניו]

אל תיתן לי למות.

ברטוך שְשְש, אדוני. שְשְש…

כלודוג דבר-מה מזמזם במוחי ואומר לי,

שאם אעצום את עיני, לא אפקח אותן.

זה הפחד הגורם לי לרעוד כך.

לכן רחם עלי וענה לי: למה באת?

ברטוך להרוג אותך.

כלודוג גמור מהר!

[ברטוך חונק אותו בכר]

תמונה 22

[נכנסים בצ'וקי, גייפיש, פוצ'רא]

ברטוך לא יפה עשיתי? הכל נקי.

אף טיפה של דם.

בהזדמנות, אמור עלי מלה טובה.

יש לי ילדים להאכיל.

[בצ'וקי מוציא מכיסו את המעטפה הקטנה]

נהמר?

בצ'וקי על מה?

ברטוך על מה שכתוב במעטפה הקטנה.

מאה לעשר, מכתב עם הוראות,

להעלים את הגופה, להטביע

באישון לילה בנהר או לשרוף.

גייפיש אני אומר, במעטפה יש כסף.

פוצ'רא גם אני אומר.

גייפיש מאה לעשר.

פוצ'רא מאה לעשר גם אני.

ברטוך [לבצ'וקי]

אתה לא מהמר?

בצ'וקי במעטפה יש כסף.

[מנפנף בה]

זה נשמע לי שטרות.

אני שם מאתיים לעשר.

ברטוך היזהר, יש לי מוניטין בהימורים.

אם אני מתערב שאנשים יחרבנו עוגות –

ענף המאפיות בהיסטריה.

בצ'וקי ענף המאפיות יכול לקפוץ לי.

ברטוך פְּתַח.

[בצ'וקי פותח את המעטפה, מוציא מכתב. ברטוך צוחק]

מכתב. הרווחתי. תנו.

[מושיט ידו]

בצ'וקי הפסדנו. קח.

[מכניס ידו לכיסו, מוציא פגיון, משסף את צואר ברטוך]

"הרוצח עבד קשה, תנו גם לו

לנוח בשלום על משכבו".

זה מה שנכתב.

ברטוך [מתנדנד רגע]

תנו לי ללכת, אני מאוד רוצה ללכת…

יש לי יהלום, קחו, רק תנו לי…

[מנסה ללכת, רגליו כושלות, נופל על המיטה לצד כלודוג, מחרחר, בעוד החיילים מרוקנים את כיסיו]

…שכל אחד, בבוא יומו, שוכב

רועד ומחכה, ומקווה שלא,

אבל הנה זה בא.

[סוף]

×