{imageloader group="imageloader" dirpath="images/galleries/books/hayuta" thumbwidth=380 thumbdisplaywidth=400 thumbheight=280 thumbdisplayheight=300}

הילד שלנו

הַיֶלֶד שֶלָנוּ קָטָן וְיָרֹק,

הַיֶלֶד שֶלָנוּ לֹא הִגִיעַ רָחוֹק,

בֹּבֹּקֶר יָצָא וּבָעֶרֶב לֹא שָב,

נוֹתְּרוּ אַבָּא, אִמָּא, בֵּיצִים וְחָלָב.

הילדה ציפורה

 

בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ הַיַלְדָּה צִפּוֹרָה

מְנִיעָה גוּפָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה;

הַאִם כּוֹאֶבֶת לְצִפּוֹרָה הַבֶּטֶן,

אוֹ מִתְאַפֶקֶת הִיא מִתַּת שֶתֶּן?

לֹא וָלֹא, הַיַלְדָּה צִפּוֹרָה

מְנִיעָה גוּפָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה

כִּי יוֹסִי מַחְבִּיא גַּמָּד בֵּין רַגְלֶיהָ –

זֹאת סִפְּרָה לִי דוֹדָתִי לֵאָה.

אהוד השמן

 

אהוד השמן,

בבטן יש לו בן,

זהו מקרה מוזר

לילד ממין זכר.

מחר יעשו לו ניתוח,

הוא ימות, זה בטוח,

הבן ימות איתו,

ואנחנו – לא!

 

שוש צרעת

 

לשוש-צרעת יום הולדת,

מתנות לרוב קיבלה:

קיסמים בשביל גרדת,

וצלוחית עבור מוגלה,

ועוד כהנה וכהנה,

צמר-גפן, תחבושות –

הילדות בה תקנאנה,

ועל-כן נפסיק בזאת.

חלומו של ג'ים

מַי נֵיים אִיז גִ'ים,

אַי הֶב אֵ דְרִים:

טוּ קִיל מַי פַאדֶר

אֶנְד פַאק מַי מַאדֶר.

העט של בנצי

 

ביום ההולדת של בנצי,

בנצי קיבל עט.

כל היום קשקש לו בנצי בעט,

ובלילה מת.

ישב לו אבא של בנצי,

וכתב מכתבים בעט.

מה כתב אבא של בנצי בעט?

– "בנצי מת".

הילדה חיותה רואה ממותה

 

הילדה חיותה, הגרה ברחוב ז'בוטינסקי,

מול בית-החולים ליולדות אסותא,

נסעה אל הדודה בלונדון לראות ממותה.

עמדה לה חיותה ליד הממותה,

הביטה מבסוטה,

פתאום נפלה הממותה, ישר על מי? – על חיותה.

הדודה צועקת: חיותה! חיותה!

ואין חיותה.

בערב בא מנוף גדול, מרים את הממותה,

שני פועלים מן הרצפה מקלפים את חיותה,

מקפלים לארבע בניחותא,

שמים במעטפה, מדביקים בול

ושולחים להורים של חיותה,

הגרים מול בית-החולים ליולדות אסותא.

מוסר השכל, אמרה אמא של יָקי לְיָקי:

אם כבר לראות חיות, מוטב לראות תולעים בקָקי.

 

חלומו של פייבל

אִיךְ האָבּ אַ חוּלְם

אָז עֶם וֶועט זַיין שוּלֶם:

אַרַאבֶּער אוּנְד יִידְן

וֶועלֶען טִרְענְען צוּפְרִידְן.

 אמא של יוסי

אִמָּא שֶׁל יוֹסִי נוֹרָא אוֹהֶבֶת זִמִרָה,

הִיא רָצְתָה שְׁיּוֹסִי יָשִׁיר.

לַיְלָה אֶחָד אֶת בֵּיצָיו הַקְטַנּוֹת הִיא שָׁבְרָה,

וְיוֹסִי צָוַח כְּמוֹ חֲזִיר.

הוּא צָוַח כְּמוֹ חֲזִירּ שָׁבוּעַ, אַחַר-כָּךְ הִשְׁתַּתֵּק,

וְהַיּוֹם הוּא שָׁר כְּמוֹ זָמִיר:

בִּרְאוֹתוֹ נַעֲרָה בָּרְחוֹב הוּא מַרְגִּישׁ קְצָת רֵיק,

אֲבָל אִמָּא רָצְתָה שֶׁיָשִׁיר.

חידה ופתרונה

 

חיים ובלה שחו בנהר,

בלה טבעה, מי נשאר?

נשאר חיים, חסר הכרה,

גופו ללא ניע נמשה לסירה,

משם חיש-חיש אל בית-החולים,

צינור חמצן בפניו הכחולים,

הגוף מפרפר קצת, יום, יומיים,

וביום השלישי – לא בלה, לא חיים.

הנס של רבי מאיר בעל-נס

"אִמָּא", ישָׁאַל עֻזּי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

"מַה הַנֵּס שְׁל רַבִּי מֵאִיר בַּעַל-נֵס?"

– "שְׁיָצָאתָ לִי מֵהַתַּחַת, חָרָא,

וּלְשָׁם עוֹד מְעַט תִּכָּנֵס!"

עוד חידה

 

אֵין זוֹ עֲבֵרָה פְּלִילִיץ,

גָּם לֹא עוֹשִים אֶת זֶה בָּאַפְלוּלִיץ,

הָאַפִּיפְיוֹר עוֹשֶה אֶת זֶה,

גַּם רֹאש הַמוֹעֵצָה עַתְלִיץ.

מַה זֶה? -פְלִיץ!

סיפור נאה, סיפור נימוסי

שִׁמְעוּ סִפּוּר נָאֶה:

גָּדִי רָאָה אֶפְעֶה,

הוּא אָמַר: "אַבָּא, רְאֵה!"

וִאַבָּא אָמַר: "אֶה!"

שִׁמְעוּ סִפּוּר נִמּוּסִי:

פֶּדְרוֹ עָשָׂה שִׂיא

עִם ז'וֹרְזֶ'ט עַל שָׁטִיחַ פַּרְסִי,

וְז'וֹרְזֶ'ט אָמְרָה: "מֶרְסִי".

זֶה אוֹמֵר "אֶה", זֹאת "מֶרְסִי",

פּהֹ אֶפְעֶה, פֹּה שָׁטִיחַ פַּרְסִי,

תָּלוּי בְּאֵיזוֹ שָׂפָה מְדַבְּרִים,

וְתָלוּי בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

אח

 

לאודי יש אח,

שמו דודי.

לדודי יש אח,

שמו אודי. ישבו אח ואח

בחורף ליד האח,

שיחקו שח,

שמעו באך,

פתאום אחד

נאנח:

"אח, לו היה

עוד אח!"

לפתע במטבח

אבא – טרח! –

באמצע האוכל צנח.

אמא צווחת:

"אמבולנס!"

עשר דקות,

צלצול בדלת –

אלונקה, ולידה,

בחלוק לבן, אח.

הנה, כך

קיבלו אודי ודודי

עוד אח.

– האח!

תרנגול עליז

זֶה סִפּוּר עַל תַּרְנְגוֹל עַלִּיז,

הוּא נוֹלַד וְחַי לוֹ בְּפָּרִיז,

רָאָה צָרְפָתִיּוֹת בְּלִי סוֹף

מְנַדְנְדוֹת מוּלוֹ בָּרְחוֹב,

אוֹי אֵיךְ קִרְקֵר, וְאֵיךְ קִוָה

לִזְכּוֹת בְּקֹרֶט אַהֲבָה,

עַד שֶבַּסּוֹף זָכָה סוֹף-סוֹף,

צָרְפָתִיָה אוֹהֶבֶת עוֹף

לָקְחָה אוֹתוֹ לִסְעוֹד טַנְדוּ

אֶצְלָהּ בַּבַּיִת, הִיא וְהוּא,

הִבְעִירָה אֵשׁ, שִׁמְּנָה מַחְבַת,

וּמַה עָשְׂתָה לְמָחֳרַת –

בְּחֶדֶר קָט, עִתּוֹן בַּיָד,

אָמְרָה "אַדְיֶה" לַעֲדֵי-עַד.

זֶה סִפּוּר עָגוּם, וִגַם מָשָׁל

אוֹדוֹת פָּרִיז וְהָעוֹלָם בִּכְלָל.

דפיקה בדלת

דְפִיקָה בַּדֶלֶת

זֵידֶה אוֹמֵר:

"הַדּוֹד גוֹלוֹנְקָה".

בּוֹבֶּה אוֹמֶרֶת:

"דוֹדָה יַבְּלוֹנְקָה".

צָדְקָה בּוֹבֶּה,

צָדַק זֵידֶה:

הַדוֹד גוֹלוֹנְקָה,

הַדוֹד יַבְּלוֹנְקָה,

שְנֵי הַיְלָדִים

זְיוֹנְקָה וּלְיוֹנְקָה,

וְהַכְּלַבְלָב פִּלְפֵּלוֹנְקָה.

בליל קיץ

בְּלֵיל קָיִץ,

לֵיל הוֹד,

דּוֹד וְדוֹדָה

יָצְאוּ לִרְקֹד.

פִּתְאוֹם הַדּוֹד

תָּקָע לוֹ גְּרֶפְּס,

פִּתְאוֹם נִפְלַט

לַדּוֹדָה נוֹד.

אֵיפֹה הַגְּרֶפְּס,

אֵיפֹה הַנּוֹד,

אֵיפֹה הַדּוֹדָה

וִהַדּוֹד?

יָמִים רַבִּים

חָלְפוּ מֵאָז,

מַה שֶׁהָיָה

מִזְּמַן כְּבָר גַּז.

 

כולנו משתינים

 

כולנו משתינים לפני השינה,

זה לא חוק טבע או חוק מדינה –

סתם הרגל מועיל או מנהג,

כמו לבקר את סבתא בערב חג.

×