מחזה-גרוטסקה בשתי מערכות, עם פרולוג, אפילוג ותמונת ביניים

הדמויות

המלך

המלכה, אשתו

הנסיכה, בת המלכה, נערה

המשורר

שוליית גורף הביבים, נער

הסוהר

שוליית הסוהר, נער

המענה

שוליית המענה, נער

הגמד הרופא

הטבחית, אשתו

הגיבנת, בתם, נערה

שומרים, משרתים

העלילה כולה מתרחשת תוך לילה אחד, בטרקלין שבארמון המלך, בבור הכלא שבמרתפיו, ובחצר הארמון. הפרולוג, האפילוג ותמונת הביניים מתרחשים במעונו של הרופא ומוצגים, כמתבקש, לפני המסך.

פרולוג

מעון הרופא. הרופא, אשתו הטבחית. הטבחית עושה בתבשיליה ומזמרת בקול. הרופא מנסה ללא הצלחה להתרכז בספר.

הטבחית היום יום ראשון,

מחר יום שני,

ביום שבת, ביום שבת,

יהיה נורא נחמד.

היום יום שני,

מחר יום שלישי,

ביום שבת, ביום שבת,

יהיה נורא נחמד.

היום יום שלישי,

מחר יום רביעי,

ביום שבת, ביום שבת,

יהיה נורא נחמד…

היום יום רביעי,

מחר יום חמישי,

ביום שבת, ביום שבת,

יהיה נורא נחמד.

היום יום חמישי,

מחר יום שישי…

[הרופא חובט בספר בכוח, הטבחית משתתקת רגע, ואחר-כך]

הטבחית אני מאוד מודאגת מחוסר ההתקדמות בשידוך לבתנד.

הרופא מה את מדברת, יש לי בשבילה שידוך פנטסטי. שמתי עין על שוליית גורף הביבים בארמון. נכון שזה לא תואר אצולה ולא מישרה כמו רופא הארמון, למשל, אבל כשאני מסתכל על רופא הארמון, כלומר, על עצמי, מה אני רואה?

הטבחית תוקע חוֹקָנים לתחת.

הרופא אם ככה מה ההבדל ביני לבין גורף הביבים? – שנינו עמוק בחרא. חוץ מזה כבר ראיתי מלכים שעלו ונפלו, ואילו שפכים זה ג'ובּ קבוע -אנשים תמיד יחרבנו.

הטבחית [כבדה וחמוצה]

חוץ ממני, כנראה.

הרופא זה ממש חמד של בחור, ראיתי אותו, הוא קצת כחוש ונראה מרוט, אבל את, עם התבשילים שלך, בתור טבחית הארמון, כבר תכניסי לו.

[נכנסת הגיבנת, נכאת-רוח, מציגה שלט מחאה שעליו כתוב:]

אני גיבנת-אילמת,

אך נשמתי רועמת;

לכל זבוב יש זבובה,

איפה האהבה?

הרופא בתי, העלי חיוך, יש לך תקווה: שוליית גורף הביבים, בארמון.

[הרופא והטבחית שרים ורוקדים]

הרופא והטבחית היום יום ראשון…

[לאט לאט מתרצה הגיבנת ומצטרפת לריקודם. המסך נפתח]

מערכה ראשונה

תמונה 1

בבור. שוליית גורף הביבים, מוכה וחבול, מייבב בקול נוקב. מעליו ניצבים הסוהר ושוליית הסוהר. שוליית הסוהר אינו יכול לעמוד בפני יבבותיו, מתכווץ, אוטם אוזניו.

שוליית הגורף גְאַל אותי!." גאל אותי!."

שוליית הסוהר [כמתחנן בפניו שיחדל מיבבותיו]

איך?!

שוליית הגורף גאל אותי!… גאל אותי!…

שוליית הסוהר [תופס את ראשו, על סף הבכי]

איך?! איך?!

[פונה בתחינה אילמת לסוהר]

הסוהר התרגל כבר! התרגל!

שמע את היבבות האלה

כמו את ציוץ הציפורים עם שחר!

התרגל כבר לעולם!

שוליית הגורף גאל אותי!…

שוליית הסוהר [לסוהר]

ואיך אפשר ככה לייבב?!

הסוהר הנה אתה יודע שאפשר.

הוא חי כעת במרוכז

את מה שאנו מפזרים

על פני עשרות שנים:

השאלה מתי נמות.

ואין זה יהיה.

שוליית הסוהר אבל מה הוא עשה?! הוא כמעט ילד!

שוליית הגורף גאל אותי!…

שוליית הסוהר [בוכה, לסוהר]

עזור לי!…

[הסוהר אינו מגיב. שוליית הגורף ממשיך ביבבותיו. שוליית הסוהר אינו יכול לשאת ערד, גוהר אל שוליית הגורף]

אתה מתבזה בפני האיש הלא-נכון.

[מושיט לו מים. זה מסרב וממשיך לייבב. שוליית הסוהר מנסה להרגיעו]

אני יכול לספר לך משהו,

אם תרצה, להסית את דעתך.

אספר לך על הכפר שלי,

יש שם גערה אחת, אני נוגע, היא צוחקת…

שוליית הגורף [רוטט מפחד]

יכאיבו? מה אתה אומר?

ואיפה יכאב? ועד כמה?

ולמות, איך ההרגשה?

ולא להיות, איך זה?

ואם לא אהיה, אז מה,

איפה אהיה אם כך?

לא יהיה עוד מישהו שהוא אני?

וההפסד, תגיד: אפסיד?

אפסיד! ועוד לא חייתי!

שוליית הסוהר אני לא יודע על ייסורי המוות,

ואיפה נהיה כשלא נהיה,

אבל לגבי ההפסד כבר למדתי:

לא תפסיד הרבה.

שוליית הגורף [ושוב נפלטת מפיו יבבה]

אז למה אני כל-כך פוחד?!

תמונה 2

בבור. הקודמים. נכנסים המענה ושוליית המענה. שוליית הגורף מתכיח על הארץ בפחד.

שוליית הגורף להרוג אותי?

המענה קודם הוידוי.

שוליית הגורף [רועד]

על מה?

מענה [לשוליית המענה]

זה יהיה הראשון שלך, מה?

[ניגש אל שוליית הגורף, כורך ידו סביב צווארו בפטרונות. לשוליית המענה]

הבט בו. שלי. לחלוטין.

ראה איך הוא מביט בי.

אני הכל בשבילו. המפתח לחייו.

אני אביו. אני אלוהיו.

חייו מרוכזים בציפייה

לשמוע מה תהיה המלה הבאה שלי.

מימי לא חיכו כך לתנודת שפתי.

ואפילו אחליט לומר "קוּקוּריקוּ!",

הרי זו בשבילו מלה הרת גורל,

הוא יעסיק עצמו לילות שלמים

בניסיון לפענח למה התכוונתי,

ובעיקר מה יבוא אחר-כך.

ה"אחר-כך" מעניין אותו מאוד.

[פוער פיו מול פני שוליית הגורף, וזה תולה בו עיניו בציפייה ובחרדה. ולבסוף:]

קוּקוּריקוּ!

[לשוליית המענה]

נסה.

[הולך הצידה. שוליית המענה ניגש לשוליית הגורף, עומד מולו נבוך]

שוליית המענה אני לא יודע מה לעשות…

מענה מה שתרצה. הוא שלך.

הנה, גע בו.

[שוליית המענה מושיט ידו בהיסוס, נוגע בכתפו של שוליית הגורף]

שוליית המענה הוא כל-כך… רך…

מענה מותר לך, מותר לך.

מרשים לך מטעם המלכות.

שוליית המענה [סר הצידה]

העיניים שלו… מביטות…

ואני עוד לא עשיתי לו כלום…

[ניגש שוב אל שוליית הגורף, עומד מולו בלי ניע, נוגע בפניו]

למה אתה מסתכל בי ככה?

[פאוזה]

שב.

[פאוזה]

שב, אל תפחד. אני

לא שונא אותך.

לא עשית לי שום רע.

אפילו לא נפגשנו.

[שוליית הגורף יושב. פאוזה]

קום.

[שוליית הגורף קם]

אתה עוד רועד.

[מביט בו רגע ארוך בלי נוע, ופתאום הוא מכה ושורט בכל כוחו בפניו, תוך קריאות]

קוּקוּריקוּ! קוּקוּריקוּ! האוּ-האוּ!

המענה [תולש אותו משוליית הגורף]

אתה נסחף, זה טבעי

בפעמים הראשונות.

יעבור לך.

הוא אמנם אומלל מאוד,

אבל אתה הרי לא

עד כדי כך מאושר.

תמונה 3

בארמון. נכנסים המלך, הרופא, משרתים. המלך זקן וחולה, פניו אפורות ויגעות. הוא כושל בדרכו, מתמוטט. הרופא בודק אותו, מסמן לנוכחים שהוא מת. לפתע מושיט המלך ידיו. מקימים אותו.

המלך [לעצמו] ליבי חורש רע על בני-האדם.

חיי הגיעו לקיצם.

[מגישים לו גביע יין, הוא דוחה אותו]

אהבתי את תסיסת העולם:

היום הכל חמוץ לי.

[זועק לעבר אנשי פמלייתו]

חמוץ! ולא טוב בבטן!

רופא, מי עשה את זה?

הרופא מה, אדוני?

המלך מי הרעיל אותי?

הרופא הזמן, אדוני.

המלך לשם כך למדת רפואה?

כל כישלון, כאב, רפיון,

תתקע – הזמן?!

אני המלך, מה לי ולזמן,

הזמן הוא לפשוטי העם!

[תופס את הרופא בצווארונו, מטלטל אותו]

רפא אותי!

הרופא [כובש צחוקו, קורץ לאחרים בסתר]

ניסיתי!

המלך [מגלה את קריצתו של הרופא, מרפה ממנו]

לא פוחד ממני, מה?

הרופא פוחד, אדוני.

המלך [בוכה]

אפתיע את כולכם, אבריא,

אפחיד כמו פעם!

אכנס לאולם, דומיית מוות תשתרר,

יחכו למוצא פי, אפלוט שטות,

ואתם תצחקו בחנופה!

עוד אפיק מכם כל-כך הרבה

פחד, חנופה והתרפסות!

הרופא כן, אדוני. תפיק התרפסות. כמו זו.

[מנשק בהתרפסות את יד המלך וקורץ לאחרים. המלך משתמט ממנו בכעס]

המלך למה המלכה לא פה? קִראוּ למלכה!

תמונה 4

בארמון. הקודמים. נכנסים המלכה, משרתים.

המלך [מתבונן במלכה, לעצמו]

אין ספק, זו היא. הכל ממנה.

היא מצצה אותי עד תום.

את חרפת בשרי המתפורר אני רואה

דרך עיניה הרואות אותי.

ואין בינינו אלא רגש –

הרגש המזוקק של התיעוב.

המלכה [לעצמה]

אין ספק, הוא נראה רע.

מן הסתם נכון שהוא הולך למות.

שני רצונות עזים מתגוששים בי:

האחד, שימות עכשיו ואירש כבר את הכתר;

השני, שיתפגר לאט, שיתענה.

ומה יגרום לי לסיפוק גדול יותר –

ממש קשה לקבוע.

המלך [למלכה]

אשתי, אשתי, אשתי.

המלכה [למלך]

בעלי.

[מסתובבת אל משרתיה]

ומה אתם לוטשים עיניים? מריחים כבר משהו?

עוד מעט תשתחוו אפיים ארצה,

במהופך, על הגב, בלי מכנסיים,

ואני אעבור ביניכם, ארים כף רגל,

ואציג אותה כמו מגהץ לוהט בין רגליכם

בתחתית הבטן המעלה אדים.

[נכנס המענה, המלך פונה אליו, בשקט]

המלך מצאתם?

המענה כן, אדוני.

המלך מיהו?

המענה נער. שוליית גורף הביבים

של הוד מלכותה.

היא התפלשה איתו הלילה ליד האורוות.

המלך הוא כבר דיבר?

המענה מדובבים אותו כעת. הוא רך,

זה לא יארך זמן רב.

המלך מהרו, אני מתפגר.

המענה כן, אדוני.

[יוצא]

המלך [למלכה]

נרקוד לפני הארוחה?

[המלכה ניגשת אליו, הם רוקדים. המלך רוקד ככל שרגליו נושאות אותו. לפתע הוא חדל מריקודו, קורא בקול גדול אל פני המלכה]

שרים, אצילים, קצינים גבוהים וזוטרים,

חיילים מן השורה, מתופפים, פקידים,

חדרנים, סייסים, נביאים, משוררים,

פושטי יד, מצורעים – מי? אִמרִי, מי?!

המלכה מי מה, בעלי-מלכי?

המלך מי מהם השתפשף הלילה בבטנך?

או אולי כולם?

מי, מלכה שלי, מלכת ארצי, אך גם,

ובעיקר, מלכת הזונות הותיקה,

המזדקנת, הבלה, מלכת פישוק הרגליים

וההתרחבות האינסופית של הערווה?

כי אני עומד למות, את רואה,

אך גם חייך וניאופייך תמו!

[המלכה פורצת בבכי חרישי. המלך ניגש אליה ומתבונן בה מקרוב]

כשזולגת דמעתכן ליבנו נמס,

על אחת כמה וכמה בהחליקה בין השדיים,

על אחת כמה וכמה כשהכפתור פתוח.

אין גבול לעליונותכן, גברות!

[המלכה פונה לצאת. הוא עוצר בה]

עם מי?! את רואה כמה אני מתענה!

גלי לי, שלא אמות מרומה!

[בשקט, כמעט לעצמו]

אם כי מרומה אמות בין כה וכה.

אמות אידיוט. אשכב בקבר

כאחרון המטומטמים עלי אדמות.

המלך, הפגר, האידיוט!

המלכה [כורעת מולו, מנסה לחבק אותו]

פעם, לפני הרבה שנים, לילה אחד,

אני זוכרת אותו כאילו היה זה אתמול,

נישקת אותי ואמרת: "דבר כזה

לא יהיה לי, הלוואי שהייתי מת עכשיו".

הלוואי שמתנו אז.

המלך [קם על רגליו, מתיז אל פניה]

אהבתי אותך, אך לא אהבתי

את אהבתי אלייך. תופסת?

[למשרתים] הביאו את הנאנס!

תמונה 5

בארמון. הקודמים. נכנסים המענה, ושוליית המענה, מובילים את שוליית הגורף. שוליית הגורף רואה את המלך והמלכה, נופל על ברכיו.

המלכה מי הילד המסכן הזה?

שוליית הגורף [מתכווץ בפחד]

שוליית גורף הביבים של הוד מלכוּתֵךְ.

המלכה מימי לא ראיתי אותך.

שוליית הגורף אני נכנס לקחת את עביט השופכין

לאחר שהמלכה יוצאת.

אני מחכה בחוץ, באפלולית,

לטפל באדיקות בזוהמתה של המלכה.

המענה ובגופהּ, גם זה באדיקות.

שוליית הגורף בגופהּ?

המענה ראו אתכם בלילה יחד, חבוקים.

שוליית הגורף [קם, נתקף שמחה פתאומית]

אח, פתאום אני מרגיש כל-כך טוב!

סוף סוף מדברים אלי, אומרים לי,

וכבר הכל גלוי, מואר!

והאמת כל-כך פשוטה,

וכל-כך פשוט לומר אותה!

הכל פשוט, צריך רק לדבר!

[מורה על עצמו ומגחך]

הביטו בי! כך נראה זה שמחבק מלכה –

ילד קטן, מצחין, מוכתם בנתזי צואה?

[רץ מאיש לרעהו, נלהב, מנסה לשכנע בכל כוחו]

עוד בילדותי אמרתי לאמי:

"אמא, אמא, יש לי חלום,

יום אחד אגדל, אגיע לארמון!"

ואמי ליטפה את ראשי וצחקה:

"כן-כן! לארמון תגיע, בני!

תנקה שם את ביב השפכים!"

הביטו בי: צדקה אמי.

הביטו בי, צחקו לרוויה

ותנו לי להמשיך בייעודי!

[מנסה לחמוק כפוף החוצה]

לשם! לאפלולית! לזוהמה! שם

הַגשמת חיי! לשם! לשם!

המענה לשם לא תוכל!

לשם כבר חסומה הדרך!

שוליית הגורף לא-לא! לא חסומה!

יש בני-אדם בעולם, ולהם אוזניים,

והאוזניים שומעות, והלב מאמין ומבין!

זהו עולם נפלא של מלים והבנה!

[שוב מורה על עצמו, בוכה בחוסר אונים]

הביטו בי! הביטו בי!

המלך [למלכה]

ובאמת הביטי בו!

לא פסחת בתאוותך

אפילו על ילד המחראות!

עד כדי כך!

המלכה [כורעת, מפשפשת בין רגלי המלך, מעמידה פני תאווה והתרגשות]

בעל אהוב, אהוב!

תן לי את מה שכל-כך אהבתי פעם!

עוד לא מַתְנוּ! עוד שנינו חיים!

תן לי את העכברון הנְמֵרי!

אנשוך אותך.

[צועקת כמו ילדה קטנה]

כמו פעם! אני רוצה כמו פעם!

המלך [מקים אותה, מפשיל לאט את שמלתה למעלה, מגלה את ירכיה, אחר-כך את ערוותה, מורה עליה לשוליית הגורף]

עולה מסך על חיזיון לעוס.

כולם מפהקים!

אהה, דרמה גדולה ומסתורית,

איך נעשית מפילת תרדמה כזאת?!

[מניח לשולי שמלתה לצנוח, מביט בה רגע, עיניו לחות]

לא ישובו הלילות ההם… שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם…

[נושא עיניו השמימה, לעצמו]

אלוהים, תן לי כוח להרוג

את הזונה לפני שאמות!

[ניגש אל שוליית הגורף, הרועד מפחד]

שוליית הגורף תנו לי לחזור אל ביב השופכין!

המלך הטבע חנן אותך בעיניים יפות,

הטבע חנן אותך בגוף מושלם, בפה

שכל אשה רוצה לנשקו. אתה יפה. וצעיר.

אני מלך. יש לי המון דברים,

אך מה שיש לך כבר לא יהיה לי לעולם.

[למענה]

הוצא מפיו בבור וידוי מלא.

המלכה לא נותר לי כלום מלבד תפילה!

המלך [חרש, בהתלהבות הולכת וגוברת]

ואז, כלבה נואפת,

לאחר שיתוודה הנער האומלל,

אהרוג אותך על-פי משפט,

ואשא לי את בתך הנסיכה,

וטעם לילותי הראשונים איתך

ישוב אלי בבשרה,

ואתחיל מחדש, אתרפא,

הבטן תהיה קלה,

וטעם רענן, מתוק,

טעם נעורים בפה!

[מתמוטט. הרופא מסמן לנוכחים על מותו. לפתע זוקף המלך ראשו]

אנחנו פה בינתיים

נסב לארוחת הערב,

נפרק לחזירים ולדגים

את הצורה,

נראה לטבע מה זה.

[המענה ושוליית המענה מוציאים את שוליית הגורף]

תמונה 6

בארמון ובבור חליפות. בטרקלין הארמון – המלך, המלכה, הרופא, הטבחית. במר – הסוהר, שוליית הסוהר, המענה, שוליית המענה, שוליית הגורף. הטבחית נכנסת לטרקלין עם משרתים, מגישה אוכל. הגיבנת עוברת על פתח הבור, מביטה בצער על שוליית הגורף.

הרופא [לטבחית]

הלכו הנישואים של בתנו. לקחו לנו את החתן. המלכה התעסקה או לא התעסקה איתו, והגיבנת שלנו נשארת עם התחתונים למעלה.

הטבחית ככה בדיוק היה לפני ארבע שנים, ביום ראשון ההוא – זוכר? – כשהעמדתי על אש קטנה את הפרוסות-מוח-עגל-בחמאה עם לימון ובצל ירוק, ויצאתי לשתי דקות להציץ בעגלון שהבאת לבתנו, והמוח נשרף לגמרי, איזו מהומה היתה, וגם העגלון איפה?

[עוזרי המענה מכינים בבור את מכשירי העינויים. המענה מניח יד על שוליית הגורף]

המענה אתה רועד.

שוליית הגורף לא האמינו. אני לא מאמין

שלא מאמינים לי. איך זה?

לא עשיתי כלום, ישנתי.

לא יותר משינה.

אתם יודעים מה זה לישון,

שוכבים ללא תנועה, בחושך,

עם פה פתוח וידיים שמוטות,

מה יותר תמים וחף מפשע מזה?

תבינו: ישנתי! אפילו לא חלמתי!

המענה [מלטף את עורפו של שוליית הגורף]

כן, מה אוֹמַר לך – יהיה רע.

יהיו דם, צעקות, כאב

שלא ידעת כמותו.

והכל יהיה לשווא.

כי בסוף תתוודה.

וגם זה לשווא.

[לשוליית המענה]

אתה תתחיל עם עקירת הציפורניים בצבת.

המלך תנו שמיכה. קר לי.

[מביאים לו שמיכה, הוא מתכרבל בה]

מכל האהבות נשארתי עם שמיכה.

[עוזרי המענה אוחזים בשוליית הגורף. שוליית המענה עוקר לאט לאט ובמאמץ ציפורן מידו, בעוד שוליית הגורף נאנק ומתפתל בייסורים. תוך כך שניהם שקועים בהתבוננות מלאה סקרנות וזוועה באצבע המדממת ובציפורן הנשלפת. בצד עומד המענה וצופה בהם חרש]

שוליית המענה [לשוליית הגורף]

זה נשלף מאוד קשה.

אני ממש מזיע.

הציפורניים שלך נטועות בך

ממש עמוק, אתה יודע?

שוליית הגורף תראה מה אתה עושה לי.

אתה יודע שהורי שמחו כשנולדתי?

הם נישקו את אצבעותי הקטנות.

ראה מה אתה מעולל להן.

שוליית המענה כן. אני ממש הורס אותן,

אבל גם אני מקיז פה דם, תוֹדֶה.

לא להאמין כמה קשה

להרוס משהו בעולם.

ואני חשבתי שרק לבנות קשה.

[שוליית הגורף משמיע זעקת כאב רמה וממושכת]

המלך [שומע את הזעקה ממרחק, מנסה לאכול, אינו יכול]

שירו משהו!

הרופא והטבחית [שרים]

היום יום ראשון,

מחר יום שני…

המלך הַפסיקוּ לשיר, קצת שקט!

[מפסיקים לשיר]

מה השקט הזה, זמרו משהו!

הרופא והטבחית [שרים]

היום יום שני,

מחר יום שלישי…

המלך מה אתם שרים, אדם הולך למות!

[מפסיקים לשיר]

השקט מצפצף, השתיקו את השקט!

הרופא והטבחית [שרים]

היום יום שלישי,

מחר יום רביעי…

המלך החרישו את השתקת השקט!!

[מפסיקים לשיר]

המענה [מורה בתנועת יד להפסיק את העינויים. לשוליית הגורף, בקול רך]

ספר לנו. נגעת במלכה?

שוליית הגורף נגעתי רק בעביט השופכין שלה!…

ניקיתי בידי את צואתה!…

המענה [מרעים עליו בקולו]

דרך חבל הצואה המשתלשל באוויר

אתם מטפסים למעלה אל פי הטבעת,

ומשם השד יודע לאן,

מכירים את כולכם!

שוליית הגורף לא! לא נגעתי בה!

המענה [שוב קולו רך]

ובהזיות. מה יותר טבעי מזה

שתשגה בהזיות? אתה גבר,

איך לא תהזה? חלמת בלילות?

שוליית הגורף חלמתי.

המענה על ירכיה?

שוליית הגורף בחלומות בלבד… שלא באשמתי… גם על אחרות…

המענה הן היו לבנות? שופעות?

שוליית הגורף היו… בחלומות בלבד.

המענה [קולו מתרכך עוד יותר, מתוק מדבש]

אך מי יוכל לקבוע גבול

בין חלום ולא-חלום?

[מורה לשוליית המענה להמשיך. העוזרים אוחזים בשוליית הגורף, שוליית המענה שב לעקור את ציפורניו במאמץ]

שוליית המענה הנה נשלפת הציפורן,

אם כי מאוד לאט.

[שוליית הגורף זועק ומתפתל מכאב]

המלך מי צועק?! – זה אני!

כל-כך כואב לי?! – כן!

כואב – זו מנגינת חיי!

הַחרישו את הצעקות!

[הרופא והטבחית מתחילים לשיר]

תנו לצעקות לבקוע!

[הרופא והטבחית מפסיקים לשיר]

הפסיקו! המשיכו! עשו!

הרפו! לכו! חכו! בְּכוּ!

עִמדוּ! צחקו! רִקדוּ! פְּלוּ!

גהקו! פהקו! הֵחנקוּ!…

[הרופא והטבחית, מבולבלים, ממלאים אחר כל הוראה כמריונטות]

אהה, לא טוב, לא טוב!…

[הרופא והטבחית שבים למקומם. לפתע מאבד המענה את סבלנותו, מתנפל על שוליית המענה ומטלטל אותו בכוח]

המענה ומה אתה מושך לו שם בעדינות

תוך שיחת רעים נלבבת?!

איפה אתה חושב שאתה נמצא,

מאכיל סנאים בגן?!

כאן, רבותי, אדם!

כאן עוסקים במהות האנושית!

ומי סיפר לך שכל-כך קשה

להרוס דבר בטבע?!

שוברים וזהו!

[הודף את העוזרים, אוחז בשוליית הגורף, מכה בפניו ובראשו מהלומות איומות, ותוך כך ממשיך וצועק אליו]

ומה חשבת, אתה עם הראש הזה,

אם ליטפו אותו בילדותך, אז מה?!

לא ישברו?! אתה יודע כמה ראשים

מספק לנו הטבע כל שנה?!

מי אתה?! מי אתה שתחכה לרחמים?!

תמות, איש לא יניד עפעף!

עננים ישוטו בשמים כשתמות,

באותה שלווה, באותה איטיות,

נשים יחרבנו בנחת בעיניים מזוגגות!

נשים יחרבנו, שמעת, כשאתה לא תהיה עוד!

[שוליית הגורף מתמוטט ארצה. המענה רומס אותו ברגליו בכל כוחו]

וחשבת שאם תתמוטט ארפה ממך?!

אתן לך את חסד העילפון?!

דַבֵּר, דבֵּר, דבֵּר!

[שוליית הגורף מתעלף. לשוליית המענה]

שפוך מים!

שוליית המענה [ממלמל לעצמו באימה וסלידה]

נשים יחרבנו כשלא נהיה… נורא, נורא…

[יוצק מים על פני שוליית הגורף. זד. מתעורר. המענה גוהר מעליו, ושוב בקול כבוש, רך]

המענה ובחלום, מי יודע אם חלום הוא?

כמה מטושטש, לא ברור, הגבול הרועד

בין העולם לבין בבואותיו.

היו ירכיה, היו, באו לפתע,

באמצע שנתך, בלילה, בחושך,

כמו חלום הן באו, אך באמת היו.

אֱמוֹר שהיו, היו, ואז הבור

והמכות והכאב יהיו כלא-היו,

חלום ממנו תתעורר.

תן מציאות וקח חלום.

שוליית הגורף [ממלמל בקושי]

מה… מה לומר… מה חלום…

מה אמת… מה לומר…

[מתעלף]

המלך [עוצם עיניו, דמעות זולגות מהן כשהוא מאזין לזעקות ולגניחות מהבור]

הקשיבו: נורא היה לחיות!

המענה [לשוליית המענה]

שפוך עוד מים,

והתחל לעקור לו את שיניו.

עוד מעט יודה בכל.

המלך [זועק]

למה הנסיכה לא פה?! קֵראוּ לנסיכה!

תמונה 7

בחצר. נכנסים הנסיכה, המשורר, הגיבנת. המשורר צועד מאחורי הנסיכה, מאזין רגע לקול זעקותיו וגניחותיו של שוליית הגורף. לפתע הוא נופל, מנשק את רגליה בתאווה.

המשורר הקשיבי למנגינה המלווה את פסיעותיך!

כאילו, בדורכך על האדמה, היית מפיקה

זעקות של סבל מתוכה; כאילו היתה הופעתך

גורמת לעולם לכאב גדול ולבושה.

עם היכנסך תוקפת הכלימה

את הזקנים, המכוערים והגיבנים;

אלה, בארשת של מוכים מכה ניצחת,

רוצים להיעלם בחושך,

להיטמן עמוק באדמה,

והמתים שכבר טמונים עמוק –

משתוקקים להעמיק יותר.

הנסיכה [מקשיבה רגע לקול זעקותיו של שוליית הגורף, ולפתע בוקעת מגרונה צהלת נעורים פראית]

כמה יפים הכוכבים!

כמה יפה ועצוב

הערב הזה,

והלב כל-כך רוצה!

[עוצרת על סף הטרקלין, מאזינה שוב לזעקה הבוקעת מן הבור]

הַראוּ לי את זה שצועק למטה

בעוד אני דורכת מעליו!

המשורר המלך מחכה לך.

הנסיכה המלך יחכה.

תמונה 8

בבור. הקודמים. נכנסים הנסיכה, המשורר, הגיבנת. הנסיכה סוקרת את המקום בתדהמה ובפחד.

הנסיכה [למענה]

מה המקום הנורא הזה?

[נתקלת בגופו השרוע של שוליית הגורף]

למה אתם מקלקלים

גוף מפואר כל-כך?

[גוחנת אליו]

כמה יפה אתה.

אם רק רוחצים מעליך

את הזיעה והדם והלכלוך,

אתה כמו אֵל צעיר.

המענה זהו שוליית גורף הביבים.

הוא נתפס הלילה בזרועות המלכה.

עכשיו מרככים אותו לוידוי.

הנסיכה [למענה]

אני רוצה לאחוז בראשו.

[המענה אינו מגיב. הנסיכה מתעקשת]

אני רוצה לאחוז בראשו!

[שוליית המענה מרים את שוליית הגורף למצב ישיבה. הוא פוקח עיניו, רואה את הנסיכה מעליו]

שוליית הגורף גאלי אותי!…

[הנסיכה אוחזת בפניו]

בידייך, שם מקומו של ראשי!…

הנסיכה כן, בידַי. שם מקומו של ראשך.

[מניחה את ראשו בחיקה]

שוליית הגורף האצבעות שלך רכות כל-כך…

כבר שכחתי שאפשר לגעת

שלא על מנת להכאיב…

[היא מלטפת את פניו]

אמא, אמא!…

הנסיכה [מחייכת, לעצמה]

עוד ילדה, וכבר אֵם.

שוליית הגורף גאלי אותי!…

הנסיכה איזה שפתיים, כולך שפתיים,

פשוקות בתימהון של ילד,

וביניהם מבצבץ לובן השן –

תום שובר לב!

[מקרבת שפתיה לשפתיו לנשיקה]

המשורר המלך ציווה על הנסיכה

לבוא למעלה למשתה.

הוא עדיין מחכה.

[הנסיכה קמה]

שוליית הגורף אל תלכי!… אל תעזבי אותי!."

הנסיכה עוד נתראה.

שוליית הגורף אל תלכי!… אל תעזבי אותי!…

[המענה לופת אותו, הנסיכה יוצאת עם המשורר והגיבנת]

תמונה 9

בארמון. המלך, המלכה, הרופא, משרתים. נכנסים הנסיכה, המשורר, הגיבנת. הנסיכה מתייצבת מול המלך.

המלך הפסדנו. לא טוב למות.

לא טוב בבור סגור

בו לא רואים אותך.

כי הטבע ממשיך,

ואלף פרחים על הקבר

לועגים לפגר הנרקב תחתם.

המלכה [בקול כבוש]

פעם גם אני הייתי ככה.

המלך באמת? וגם אם כן,

אז מה? משעמם.

[לנסיכה]

בואי, התקרבי,

דורכת-על-פצעינו-ומומינו.

דומה לאמך וכל-כך

רחוקה ממנה.

המלכה [לעצמה]

זיקנה שלי, המקהה את ציפורני ושיני,

הקהי גם את הכעס והעלבון,

תני בי עוד כוח, בפה בלי שיניים,

לצחוק על נעורי.

[קמה אל הנסיכה, נופלת על צווארה]

בשרי שלי! בתי!

הנסיכה בשרך ולא בשרך.

בקע ממך, אבל ניתַק.

המלכה [דבקה בה עוד יותר ואינה מרפה]

שלי! שלי!

[מתחננת]

עִזרי לי, בתי!

הנסיכה [מתבוננת בפיה]

כל-כך הרבה צחוקים נפלטו מן הפה הזה,

יחד עם צחנת יין ודבק נשיקות גברים.

כמו פֶּרֶש יצא הבל נשימתך אל העולם.

שק זבל שמוּלָא, רוּקַן, מוּלא, רוּקן.

המלכה עִזרי לי!

הנסיכה [מתיקה עצמה ממנה]

אני, עוד לא נגע בי איש.

הביטי, אמא, העור חלק והבשר תפוח.

כשנח עלי מבטו של גבר, אני

אומרת: למה אתן לידיים חומדות

למעוך ולקלקל את הבשר הזה?

למה יוכתם וידהה העור הזה?

לא חבל עליו?

[עוזבת את המלכה, פוסעת מול המלך. לעצמה]

שובל של מבטים נשרך בעקבותי,

ועכשיו גם ריר מבטו של הזקן.

כלבים שוטים כולם…

[המלך מדדה אחריה. היא ממשיכה, לעצמה]

ומי יודע אם הלילה הוא הלילה…

אי, עולם נפלא, מלא משחק ומסתורין!

פיגול ראשון יחדור לגופי –

אהפוך לאשה? כך תחל בגרותי?

הלילה הוא הלילה?

המלך שתי יין איתי, נסיכה.

אני אוהב לראות נוזל אדום

נמצץ אל בין שפתייך. שתי!

הנסיכה אני לא צמאה הלילה.

המלך אני אוהב לראות את תבנית

נגיסות שינייך בבשר. נִגסי!

הנסיכה אין לי תיאבון הלילה.

המלך נִגסי, אשה צריכה בשר!

המלכה אני ובתי מגזע מלכותי.

אביה, בעלי, היה מלך.

אביך היה רוכב גמלים,

אם לא לומר במפורש:

שודד דרכים קטן.

כמוהו גם אתה.

[המלך קם לעומתה, רגע אחד הוא נראה כעומד להכותה, אך נמלך בדעתו, בשקט מול פניה]

המלך חם לך? לא שקטה? קודחת או מה?

צמרמורות הבְּלוּת שלאחר תום הוֶסת?

או סתם קדחת שחור השתן, קדחת צהובה,

קדחת השחת, זיבה, או עגבת, או מה?

[תוך כדי דיבורו נכנסים משרתי הנסיכה, מקיפים אותה בצעצועי חדר הילדים שלה. שמלתה גולשת מכתפיה, היא ניצבת בין צעצועיה. המלך מתבונן, נשימתו נעתקת]

את, פנייך, ירכייך,

השד ייקח אותך,

מה עשית לי!…

פתאום אני לא מלך,

פתאום אני שבוי שלך,

חלש ממך, נופל לרגליך…

מה עשית לי!

[מתקרב אליה]

עשית שאהיה שוב מאושר,

נער פתי, כמו בימי ילדותי,

עם לב הולם וידיים ריקות,

ויחד עם זה כה מאושר,

וכבר לא קר לי, וכבר

דם חם רץ בגופי,

וכמו פעם, מעבר לסף,

שוב עומד העולם הנפלא והטוב,

וקורא לי: בוא קח!

[נופל לרגליה]

מה עשית לי, נפלאה שלי!…

אינני יכול בלעדיך!…

לא שווה לי המלכות

אם אין לי אותך!…

[מושיט ידיו לנסיכה]

גאלי אותי!…

הנסיכה [בבת-שחוק תמה]

כולם רוצים היום את גאולתם ממני.

עולם שלם מושך בשולי שמלתי.

[נסוגה ממנו. המלך רץ-מדדה אחריה]

המלך בואי! אתן לך

כל מה שתבקשי!

היי שלי!

[לוחש לה]

אתן לך את הכתר של אמך!

הנסיכה [צוחקת] הוא יעבור אלי בין כה וכה

לאחר שתמות, ואחריך אמי!

המלך [תפוס רגע בשרעפיו]

כן, לאחר שאמות.

[עומד לפניה עייף ומובס] חבקי אותי. כאדם אל אדם –

לא מלך. גבר זקן

העומד למות. את תִחיי.

את תדעי תענוגות

בשעה שאני אתפורר.

לא אהיה. רק חושך, חושך.

ידעת שלא נושמים בקבר?

את לא תביני. את צעירה מדי,

וכל-כך טבעי לך לנשום.

את לא תביני את מה שמחוללת העובדה

שאת פשוט קיימת, לנו, הזקנים,

העומדים על פי הבור…

רחמי עלי, זִרקי לי נדבה…

נשימה אחת לוהטת מאינספור נשימותייך…

[לוחש, קולו בוגד בו]

אתן לך כל מה שתרצי!

הנסיכה אבל מה אתה כבר יכול

לתת לי שלא יהיה לי ממילא?

[צוחקת. לפתע מרצינה, מתבוננת בו במבט חודר]

כל מה שארצה?

המלך הכל!

הנסיכה הישבע!

המלך נשבעתי בחיי!

הנסיכה [לנאספים]

שמעתם: המלך נשבע!

כל מה שאבקש!

[לופתת את פניו בשתי ידיה]

אי, ישישון! הכוח המתוק!

המלכה [מנסה לעצור בעדה, בצעקת חרדה]

בתי!!

הנסיכה [נרתעת, כמו מכת חשמל חולפת בה, ואז:]

מה לי ולָך!

[מושיטה ידה למלך]

בוא!

[המלך מתרגש, קורא לרופא. הלה בא עם תיק תרופותיו, מתכופף לפתוח אותו, אך המלך מערים עליו, שולף בקבוקון שיכר המוסתר בכיס הרופא, מעלע את כולו בלגימה, שר בקול ניחר]

המלך מה יפה האחו,

השקדייה פורחת,

לַבּנים ולַבּנות הקוקייה צווחת:

קוּ-קוּ, קוּ-קוּ!…

[מסמן לרופא לשיר איתו. הרופא מצטרף בפנים חמוצות]

הרופא קוּ-קוּ, קוּ-קוּ!…

המלך קוּ-קוּ, קוּ-קוּ!."

הרופא קוּ-קוּ, קוּ-קוּ!…

[הנסיכה גורפת את המלך עימה החוצה]

תמונה 10

בחצר לאור הירח. שעה של ציפייה והפוגה. המלכה, המשורר, הרופא, הטבחית, הגיבנת, הסוהר, שוליית הסוהר, משרתים, כולם שואפים אוויר. הטבחית מגישה יין. נכנס בריצה שוליית המענה ואחריו המענה, מכה אותו.

המענה לא היית צריך לתפוס לו

את הלשון בצבת,

עכשיו שעה שלמה

הוא לא יוכל להתוודות.

תלמד, בעבודה שלנו הכל רַצְיוֹ.

שוליית המענה האביב בלבל אותי.

המענה [לטבחית] היה לי פעם כלב,

קראתי לו רַצְיוֹ.

[נאנח]

הוא לא היה צריך לנסות

לחצות את הנהר כדי להגיע

לכלבה ההיא בעבר השני.

הלך רַצְיוֹ.

שוליית הסוהר [לסוהר]

אצלנו בכפר הירח שונה,

ללחם טעם של לחם,

והריחות באביב

אחרים לגמרי.

הסוהר אם להיות חושפני איתך,

אצלי האף מזמן סתום;

תביא לי בחושך שושנה

או תחת של סוס –

לא מבדיל.

הרופא [מכרכר סביב שוליית המענה. לטבחית]

גם שוליית המענה בחור חרוץ עם פרנסה קבועה. הלא גם עינויים יהיו תמיד.

הטבחית באחרית הימים דווקא לא יהיו עינויים.

הרופא קודם שיתחתנו, ובאחרית הימים כבר נראה.

[מציג את הגיבנת בפני שוליית המענה, מורה החל מצווארה ומטה]

מי שיצר את הבשר הזה, אני אומר לך,

היה משוגע גדול, אבל ערמומי;

תראה, כאן עשה מה, ומייד כאן – כזה,

לא שיגעון? לא מתוק?

וכאן פתאום כזה, ומייד מה?

שוליית המענה מה?

הרופא כזה! קימור! פתאום הפתעה, תאמר מה? –

קיעור? טעות: קימור נוסף. קיבלת כפול!

שניים במחיר אחד, כפליים,

וכבר נשארים בלי מכנסיים! וכאן מה? – מישור! ואחריו? מישור?

קימור? קיעור? לא, אדוני, כפתור!

פשוט כפתור! ואחרי הכפתור שוב מישור,

ואחרי המישור ישר לחור… סליחה, לחורש,

ואחרי החורש, איך יוצאים מן החורש?

בתופים ובמחולות, כמו גולי בבל בהצהרת כורש.

[שוליית המענה רוקד עם הגיבנת, מגלה תוך כך את הגבנון על כתפה, נמלך בדעתו ומתרחק. הגיבנת בוכה חרש. הטבחית מושכת כתפיה, נאנחת בייאוש]

המשורר [בגילופין, מר-נפש, מביט כל העת אל כיוון יציאת הנסיכה והמלך. למלכה]

איזה לילה!

הלילה הראשון של האביב,

שמיכות הנפש מנוֹערוֹת.

המלכה [אף היא אינה גורעת מבטה מכיוון יציאת הנסיכה והמלך]

לא רק זקנים יש בעולם, גם זקנות.

ומה יהיה עלינו? נרקום מפיות ונמות?

והלא גם אגו היינו ילדות

וחמדנו את העולם.

ברחת ממני כמו מספינה טובעת

להציל את נפשך. והלא תטבע גם בלעדי.

ואני חשבתי שנמות יד ביד.

כי לשם כך מתחתנים גבר ואשה –

יד ביד לרקוד, יד ביד למעוד.

את צעדי האחרונים אצעד לבד.

המשורר גברתי, יש לך פה אמת –

לא כל-כך גדולה,

ואם תרשי לי,

גם לא ממש מעניינת.

המלכה [מתייפחת]

אני לא רוצה למות!…

אני לא רוצה למות!…

המשורר אבל מה את רוצה?

המלכה [תופסת בצווארונו]

לא ידעתם? לחיות אני רוצה!

לחיות, לחיות, לחיות כמו כולכם!

המשורר ואני כבר מתגעגע ללילות הסתיו.

[המלכה מרפה ממנו. ברקע תופס המענה בגיבנת ואונס אותה. לקול זעקותיה החנוקות שותה המשורר ושר]

שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפנֵי.

הכל היה עוד אפשרי,

הכל היה פתוח,

עמדתי בגשם וחיכיתי לך,

רועד מציפייה ורוח.

שוב לא יהיה לי רגע

כמו הרגע שלפנֵי.

את באת והתחבקנו,

וכבר נעשה הווה,

וכך עמדנו חבוקים –

ואיפה הגשם, ואיפה הרעד,

ואיפה את בטרם באת.

שוב לא יהיה לי רגע

כמו הרגע שלפנֵי.

[סוף מערכה ראשונה]

תמונת ביניים

מעון הרופא. הטבחית במיטה בכתונת לילה ומצנפת שינה. הרופא מתקרב למיטה עגום, בלי חשק.

הרופא [מצביע על הטבחית. לעצמו]

אשתי.

[נאנח, מתפשט, נכנס למיטה. היא מסתובבת אליו]

תגידי, ככה נראים? כמה פעמים ביקשתי ממן: הפתיעי אותי פעם עם משהו מגרה, ביריות, שקוף, משהו. במקום זה…

הטבחית אם אתה אוהב אותי, עליך לאהוב אותי בגלל מה שאני ולא בגלל שום דבר שטחי אחר. אתה צריך לאהוב את הפנימי שבי.

הרופא קיבלתי כדורגל. עור עם פנימי.

הטבחית [מנסה לחבק אותו. הוא משתמט]

מה, לא גועש בך היֵצר?

הרופא גועש כהוגן, רק שקודם כל גועש בי יצר עז לשתות איזה כוס תה ולנוח קצת, ואולי אחר-כך לקרוא קצת, להתעדכן בחידושי הרפואה. שלושים שנה אני רופא וכבר בקושי זוכר איפה החור של החוקן.

הטבחית אני יכולה מייד להראות לך את החור של החוקן, ואתה תראה לי את הסנטימטר של הקָטֶטֶר.

הרופא לא-לא, לא עכשיו, עכשיו אני לא כל-כך בתוקף, ויש לי גאזים. ידעת שהרופאים ממליצים להפליץ?

הטבחית ידעת שאני לא ממש מחכה להמלצות שלהם?

הרופא איזו אשה. פלצות. רק תראה לה את המטר של הקָטֶטֶר…

הטבחית פעם ממש קפצת עלי.

הרופא לא ממש קפצתי, נתקלתי – נפלתי.

הטבחית אני מודיעה לך שיש לי רצון כביר לבשר לך שיש לי אכזבה אדירה ממך.

הרופא תגידי, למה שלא תמותי קצת… סליחה, תנוחי קצת? אני חושב שיש לך סרטן הקיבה, ואם לא סרטן הקיבה אז גאזים, ואם לא גאזים אז סתם לילה, ולמה שלא תנוחי קצת?

[נרדם. הטבחית תוקעת מרפק בצלעו ומעירה אותו]

הטבחית נו?

הרופא מה נו?

הטבחית מה עם קצת יצר לכבוד חתונת הכסף?

[מושכת אותו אליה. הוא נאנח וממלמל]

הרופא תמיד מעירים, תמיד דוחקים, תמיד רוצים משהו; אתה באמצע חלום על אשה – פתאום אשה באמת.

[היא מתחילה למשמש בין רגליו. לעצמו]

נו, מה עכשיו? איך לחיות? לאיזה כיוון? כל תנועה שאני עומד לעשות, אני אומר לעצמי: אולי טעות? הרי במה שלא תבחר – הפסדת. ובאמת, מי יודע? החיים הם מין דייסה, בליל של השד-יודע-מה. אומרים: תתחתן! אומרים: תאכל שום! אומרים: סע להודו! כולם אומרים, כולם יועצים, עולם של יועצים. ומנין יודעים? לא יודעים. אז למה אומרים? אומרים. מה איכפת להם? כל אחד מקשקש קצת ומת. שטות. אח… שטות… נו… שטות… שטו…

["גומר". מפהק]

נו, עבר עלי ערב אינטנסיבי, גם גופנית וגם נפשית.

הטבחית נו?

הרופא שוב "נו"? מה עכשיו? רצית – עשיתי!

הטבחית ומה עם קצת סיפוק לפַּרטנר?

הרופא [לעצמו]

הן השתגעו לגמרי, אלה! קורעות אותך לגזרים! תהיה יפה כמו פרפר, תשיר כמו זמיר ותדפוק כמו חמור!

הטבחית הלוואי שהייתי יודעת מי אתה. בטח אף אחד. מה יש בך? כלום.

למה אני איתך? לא יודעת. מי אתה? מה אתה? מאיפה? מה? סתם.

הרופא [צוחק בשמחה לאיד]

נדפקת, מה? טוב לך! קיבלת חרא!

הטבחית איך יצאת לי בדיוק אתה, אני לא מבינה. נורא מוזר. יש המון, ומכולם אתה. ולמה? איך יצא? למה לא מישהו אחר? למה שמן עם אוזן מקופלת ולא רזה עם סנטרון מחודד? נורא מוזר. ודי טיפשי. יצא לך לפגוש במקרה באיזו מסיבה את חרוֹפְּצְל – כבר קיבלת את חרוֹפְּצְל, וכל חייך עומדים בסימן חרוֹפְּצל, וכבר את לא תופסת איך יש חיים בלי חרוֹפְּצְל, וחרופצל זה את – ואת זה חרוֹפְּצְל; אבל אם ניגש אלייך במקרה באותה מסיבה רגע לפני חרופצל איזה גרופצל – כבר נכנסים חייך למסלול גרוֹפְּצְל, וכבר את אוהבת את גרוֹפְּצְל, ומתחתנת עם גרופצל, ויולדת ילדים לגרוֹפְּצל, ואוכלת ונושמת גרוֹפְּצל, ומהבוקר עד הלילה גרוֹפְּצל וגרוֹפְּצל, וכשימות לך הגרופצל תבכי ותבכי, ולא תצליחי להבין איך היו פעם חיים בלי גרופצל, בה בשעה שאם במקום גרוֹפְּצל ימות לו אי-שם חרוֹפְּצל, את תאכלי עוגה ותצחקי ואפילו לא תדעי שהיה פעם חרוֹפְּצל ועכשיו אין חרוֹפְּצל, כי מה לך ולחרופצל; אבל באותה מידה הרי יכול היה הכל להיות הפוך, שתבכי על חרופצל ותצחקי על גרופצל. וממה נובע הכל? מככה. סתם. זה גורל? – זה אידיוטיזם.

הרופא אולי יש בבית חתיכת עוגה?

הטבחית אין שום דבר מתוק בבית.

הרופא את יודעת שאני זקוק למתוק אחרי השקעת אנרגיה.

הטבחית ולמה אתה לא יכול להביא בדרך הביתה עוגה? אתה יודע שאני אוהבת הפתעות. יכולת בקלות להיכנס למיטה עם שתי עוגות שוקולד, לא היה מזיק לאנושות. גם כן עניין. מביא את עצמו בלבד וחושב שהנקבה תצהל.

הרופא לא מוכרחה לצהול, יכולה גם סתם להיות מאושרת.

הטבחית מה יש לנקבה להיות מאושרת, תסביר לי. הנקבה לא רואה מה יש מולה? איש עם אף ובטן! גם כן עניין. אני מסתכלת לך מקרוב לתוך העיניים, ואני רואה, לא את הבעת העין, אלא את החומר ממנו העין עשויה. משהו כמו גילי בצבע עכור, מדוזה תינוקת, שתי גולות של רגל קרושה. אז אני שואלת את עצמי: מה אתה? בן-אדם או מכונת בן-אדם? ומה זה בן-אדם? דג מפותח? קופסה סינית?

הרופא יש לך שׁוּמָה קטנה חומה מתחת לאף, ואם מסתכלים עליה טוב- טוב מקרוב, רואים אפילו שהחלק האמצעי שלה כהה יותר מהשוליים, וממש במרכז שתי שערות מבצבצות. השׁוּמוֹנת הזאת מרתיחה אותי נורא, אני בעצמי לא יודע למה. רע מאוד שאני מתחיל לתעב אצלן את הדברים הקטנים והטפלים. סימן שהמצב לא טוב. פעם התרכזתי אצלך בישבן, בירכיים, בחטיבות יותר גדולות שלך. עכשיו נעשיתי קטנוני, מתעסק בזוטות, בפירורים, בודק בעין רעה ומצומצמת כל גבשושית ונקבובית בעור. פתאום השׁוּמוֹנת הזאת, נקודה סתמית של טיפשות, רסיס פיטמה, פתאום הנקודה הזאת מייצגת לי אותך, מסמלת עבורי את כל השטות שבקיומך. אני מציע לך למות, ככה ניפטר מהשומונת, והעולם יהיה קל יותר, מקום שאפשר לחיות בו.

הטבחית אתה יודע שיש לך פיקחות של טיפש? שאתה כולך יבלת שלי? אין לי מושג למה אני לא מורידה אותך.

[צוחקת בייאוש]

הרופא תגידי לי, בּאבּוּן-משה-רבנו, אין לך שיניים קצת יותר קטנות כשאת צוחקת?

[מפהק]

אוּף, נמאס. הכי טוב איתך זה לישון. לא מרגישים אותך. זה אפילו יותר מהרדמה מקומית, זה הרדמה כללית. מתעוררים – ועוד לילה מאחוריך.

הטבחית הלוואי שלא רק הלילות, שכל החיים איתך היו עוברים בהרדמה כללית.

הרופא הלוואי שהיית חלום אידיוטי שלי.

הטבחית הלוואי שהיית חלום של סוס.

הרופא הלוואי שהיית בית-כיסא.

הטבחית תגיד משהו, רציתי לשאול אותך.

הרופא דברי מהר, אני רץ.

הטבחית אתה חושב שיש גם חיים אחרים?

הרופא אני בטוח שאין.

הטבחית ואם יש?

הרופא אם יש – אז יש. אבל אין.

[נרדם. הטבחית מחבקת אותו במ^ הוא מתעורר]

נו, שוב היא! ושוב נטפלת, ושוב דיבורים ובירורים – אלוהים, כל-כך הרבה דיבורים על כל-כך קצת חיים! והכל מאומץ, בלי להט, בלי שיכנוע פנימי עמוק, הכל סתם, להגיד שחיינו כדי להגיד שחיינו…

[מתבונן בה בייאוש]

לו היו אומרים לי בגיל ארבע שיום אחד, בעתיד, תחטוף אותי דודה גדולה ומסריחה עם שפמפם ותתעקש להיצמד אלי עד הקבר – אוי, כמה הייתי צוחק! ומילא, דודה, נשיקה על הלחי ונותנת מתנה, שעון או מצלמה; אבל כאן דודה משתוללת, נשיקות רטובות, ממתנות תשכח, להיפך, עוד לוקחת, קורעת ממך את הבגדים, מגלגלת אותך במיטה, מושכת לך בכוח באזורים הטרופיים הכי רגישים, מחרחרת וצווחת כמו גורילה, ומה יוצא לה מהבטן? – עוד דודה גורילה!

[היא מנסה שוב לחבק אותו. הוא מאיים]

אף מלה! לישון, לישון! שום שיחות ושום יֵצר! לישון! לבד! בלי שותפים, בלי ליטופים, נגיעות, שירי ערש, נשימה, בלי שום נוכחות לצידי! ואקום! אוי לך עם הליטוף הכי קטן! שתתרחקי ממני, שמעת?! אני מתרה בך התראה אחרונה! לא אסבול! לא אסבול!

[נרדם בשלווה. הטבחית צופה בו ממושכות. לעצמה]

הטבחית אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. שיהיה משהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר סביבך. ריקנות. אבל כשנמצא לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, להתחכך, לספוג חום – זה משהו אחר. זה משהו. זו אהבה. זה כשהנשימה שלך מתערבבת עם נשימה של משהו אחר. זה משהו. זה ביטחון. זה משהו שהוא לא את, והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת, שאת נשענת על משהו אובייקטיבי. יש אובייקט, יש משהו. בסיס. משהו. אני לא יודעת איך להגיד את זה מלבד: משהו. אהבה. שכשאת מושיטה יד להדליק את המנורה מעל המיטה באמצע הלילה, היד שלך נתקלת במשהו חצי מוצק שפולט נהמה צרודה ומתהפך לצד השני. זהו. משהו קיים, משהו, מראים בחברה, זה רשום, זה ישנו, זה פה. זה חצי את. לא בדיוק את, אבל כאילו את. חלק ממך. כאילו. קצת. מתנה. רק בשבילך. לא להתחלק עם אף אחת. משהו. בקיצור: אני לא יודעת. אהבה.

[נרדמת. נכנסת הגיבנת ומציגה שלט מחאה שעליו כתוב:]

מערכה שנייה

ואני עוד פנויה…

[המסך נפתח]

מערכה שנייה

תמונה 11

בארמון. המלכה, המשורר, הרופא,.הגיבנת, משרתים. נכנסים המלך, הנסיכה ומשרתיהם. המלך כושל, הנסיכה חושקת שפתיה.

המלך [לעצמו]

היא לא חיפשה את שפתי.

כשגיששתי אחר שלה,

הסבה פניה הצידה.

[לעבר הנסיכה]

היא לא חיפשה את שפתי.

כשגיששתי אחר שלה,

הסבה פניה הצידה.

[לעבר הנוכחים]

היא לא חיפשה את שפתי…

הנסיכה [משסעת אותו]

הגיע מועד התשלום.

המלך מה?

הנסיכה התשלום.

המלך התשלום? – אה, כן!

אנחנו, תמיד מצפצף לנו

קצת באוזן אחרי האהבה.

התשלום, אמרת.

הנסיכה התשלום, אמרתי.

המלך [לעצמו]

וזו הצרה. שיש לשלם. לשלם.

[לנסיכה]

בחרי לך משהו. אבן-חן

או משהו. שיהיה משהו.

הנסיכה כבר בחרתי.

המלך דברי.

הנסיכה אני רוצה עכשיו במתנה את שוליית גורף הביבים.

המלך [באי-אמון]

יפה. יפה. בחרי לך משהו הולם.

הנסיכה זה, כך החלטתי, מה שהולם.

המלך יפה. שמענו. עכשיו

בחרי לך משהו הולם.

הנסיכה אתה לא הבנת.

אתה אומר "בחרי לך משהו הולם".

בחרתי: אני רוצה עכשיו במתנה

את שוליית גורף הביבים.

אני רוצה את זה עכשיו.

עכשיו אני רוצה את זה.

את זה עכשיו אני רוצה.

ולא ארצה בשום דבר אחר.

המלך מה עשה לך שתרצי אותו?

הנסיכה עשה לי שארצה, ואין הסבר.

המלך הוא בדיוק נחוץ לי לעניין אחר.

הנסיכה נשבעתָ.

המלך אתן לך מחר.

הנסיכה עכשיו.

המלך בעוד שעה.

הנסיכה ברגע זה. נשבעת.

המלכה נשבעת לילדה, כולם שמעו!

תן לה את מה שהיא מבקשת!

[המלך ניגש אל המלכה ונותן בה מבט חודר, אחר נועץ את מבטו בנסיכה]

המלך קנוניה. קנוניה בין אם לבת,

בין שתי נקבות, בין שני גופים

שימשיכו לנשום עוד שנים ארוכות

לאחר שגוף שלישי מזמן יחדל.

[לעצמו]

אם אתן לה אותו – אין וידוי,

אין מות אשתי, אין חתונה

עם הנסיכה, אין כלום.

אבל אין כלום בין כה וכה.

הלא גם לוּ היתה שלי,

אינה שלי ולא תהיה:

חיוכים מצועפים, משיכת

כתף, עווית סלידה.

הוא שוליית גורף ביבים ואני מלך,

והרפש שלו עדיף על סדיני המשי שלי.

[עיניו זולגות דמעות]

שלום, חיי, המלך לא יכול.

וכל חיל הפרשים של סין והודו

לא ירים אותי מתוך הבור

אליו אני נופל.

[מוחה דמעותיו]

אני זולג יותר מדי,

גם זה מסימני הסוף.

[הנסיכה מחקה את בכיו]

לא פוחדים ממני, מה?

הרופא פוחד, אדוני!

המלך [מסתער על הנסיכה בחימה]

וַתרי עליו! וַתרי!

קחי משהו אחר!

רדי למרתף האוצרות וקחי לך

ארגז של אבני-חן ויהלומים!

קחי אחוזות! קחי מחוזות!

וַתרי עליו!

הנסיכה [הודפת אותו מעליה]

אני נערה אחת, וכל חיל הפרשים

של סין והודו לא יניאו אותי מהחלטתי:

את שוליית גורף הביבים, עכשיו!

המלך אכן, נערה אחת, והחלטה אחת.

מתחת לעורך הלבן מסריחים קרבייך.

דעי לך שאת מאוד יפה

ומתכערת לעיני.

דעי לך שמעתה והלאה

לא תוכלי עוד לבקש ממני כלום.

פג הקסם. היה לך לילה אחד,

והוא נוצל עד תום.

לבלבת לשעה –

ושעתך, כמו שעתי, תחלוף.

[למשרתים]

תנו הוראה להרפות משוליית גורף הביבים.

[לנסיכה]

רדי וקחי לך. הוא שלך.

[הנסיכה יוצאת, אחריה המשורר]

המלכה [פורצת בריקוד ובשירה מול המלך הנופל חסר כוח לכיסאו]

העיניים לא רואות,

האוזניים לא שומעות,

אך בפה יש שתי שיניים –

כמה טוב לחיות!

[לעצמה, נרגשת]

היא בתי, היא בתי.

ועכשיו הנער בידיה…

[ופתאום חודר הדבר להכרתה]

…וגם אני.

[יושבת קפואה לצד המלך]

תמונה 12

בבור. המענה ושוליית המענה מעל שוליית הגורף. על שפת הבור – הסוהר, שוליית הסוהר.

המענה [לשוליית המענה]

הנה, הוא ידבר. ואפילו נשארו לו

כמה שיניים. אצל המשרתים זה תמיד קל.

לכאורה אתה אומר: אלה הרי

רגילים לסבול, לכן יוכלו

לעמוד בעינויים ביתר-שׂאֵת.

טעות: הם שופכים הכל

עם הכאב הכי קטן. ובצדק, מבחינתם.

על מה יש להם בכלל להגן?

החיים שלהם מזורגגים בין כה וכה.

[מפזם]

ספר לי סיפור, ילד עצוב,

רנן לי זמר מבעד לדמעות…

[נכנסים הנסיכה, המשורר. הנסיכה נשארת חבויה באפלולית]

המשורר המלך החליט: מוותרים על הוידוי.

המענה עוד רגע, כמעט גמרנו.

המשורר מוותרים על הוידוי, אמר המלך.

המענה [כועס]

תנו לעבוד, אני אומר!

תנו להשלים מלאכה!

הרי גם אנו בני-אדם,

חשבתם פעם?

[הנסיכה מתגלה לעיניו. המענה פורש הצידה בחרי-אף, אחריו שוליית המענה. שוליית הגורף פורץ בזעקת הקלה]

שוליית הגורף יש בני-אדם בעולם! וטוב לחיות!

וטוב להשתייך למין האנושי!

[מנסה לקום, לגשש דרכו]

תנו לחזור למקומי,

ערימות הצואה מחכות לי ויש

לנקות היטב את אסלת המלכה!

[מתייפח באושר]

אף פעם לא ידעתי כמה אני בעצם

אוהב לפקוח עיניים עם עלות השחר

ולהכין את עביט השופכין! החיים, החיים! לנגוס שוב בחיים!

[מנסה להבליג, לשוב לשיחה יומיומית. לשוליית הסוהר]

מה נשמע, ידידי? האביב הגיע, מה?

מה השמועות על התקדמות הצבא באפריקה?

המשורר ועוד החליט המלך:

אתה ניתָן במתנה לנסיכה.

הנסיכה [מתייצבת מול שוליית הגורף]

זוכר אותי? עכשיו אתה שלי.

שוליית הגורף [קופא]

אלוהים, לא יהיה קץ להפתעות היום?

השמים נופלים על ראשי!

אני… שלך?!

הנסיכה שלי.

[למשרתים]

רחצו אותו והלבישו אותו כראוי.

בגדי נסיך יהלמו אותו.

שוליית הגורף מביב השופכין ועקירת ציפורניים – לנסיך?!

לעכל תהפוכות כאלה נדרשים

חיים שלמים – וכאן הכל קורה בבת-אחת…

[רוחצים ומלבישים אותו מחלצות]

העולם הוא אגדה, סיפור מדהים

בתמונות מרהיבות, שבו אני

גם הגיבור, גם הקורא!

אמי, לוּ ראית אותי!…

לוּ ראיתן אותי, כל נערות הכפר!…

שוליית המענה אל תזכור אותי לרעה!

אני רק ילד ושוליה,

עשיתי מה שציוו עלי!

שוליית הגורף אני אוהב את כולכם, ואגמול לכולכם…

[לשוליית הסוהר]

ואותך אקח איתי להיות לי נושא כלים,

ואת כולכם אקח איתי,

למקום של אור וחום ומנגינות,

ואתם תנשקו את ידי ותזכירו:

אח, פעם סבלנו שם בבור!

[צוחק מול פני שוליית המענה]

כמה מכוער אתה בקינאתך!

שוליית המענה איך החיים?

שוליית הגורף נפלאים!

שוליית המענה רמוס אותי, אם נחוץ לך!

הרם רגל ורמוס אותי!

שוליית הגורף אין פנאי ואין חשק.

אני מתחיל אפילו לחבב אותך,

עד כדי כך מצב העניינים אצלי!

הנסיכה [מתקרבת לשוליית הגורף, מתבוננת בשפתיו. הוא מתנפל לזרועותיה. הם מתנשקים נשיקה לוהטת-ממושכת. לפתע הנסיכה ניתקת ממנו, קצרת נשימה]

לכמוֹךָ, עם שפתיים כאלה –

אסור לתת להזדקן.

עליך להיות צעיר לנצח,

אתה ושפתיך.

אני לא יודעת מה מסליד בך יותר:

העיניים הלחות עם המבט הזב, הדביק,

או בעיקר השפתיים הנוטפות שומן, החֲנֵפות,

מגלות את טבעך האמיתי: חומד נשיקות,

ממתקים, עונג! תאוותן קטן כמו כולם!

היית מתחת לאמי, אך

מתחתי תהיה עוד יותר.

כִּרתוּ את ראשו והביאו לי

את שפתיו הצוחקות על מגש!

[יוצאת. המשורר ממשיך לעמוד ולנעוץ בו עיניים]

שוליית הגורף [קורא אחרי הנסיכה]

מה? מה אמרְתְּ? ראשי מה?!

[צווח]

מה היא אמרה?! ראשי מה?!

המשורר שמעת מה. יותז. ראשך.

שוליית הגורף למה?! לפני רגע…

המשורר לפני רגע היה לפני רגע,

ועכשיו הוא עכשיו.

[שר]

לפני רגע היה לפני רגע,

ועכשיו הוא עכשיו,

ובקיץ היה אבטיח,

ופיהקנו בסתיו…

[יוצא]

תמונה 13

בבור. המענה, שוליית המענה, שוליית הגורף. הרופא, הטבחית והגיבנת מציצים פנימה

שוליית הגורף למה רוצה הנסיכה שראשי יותז?

מה גורם לה לרצות דבר כזה?

שוליית המענה יש לך ראש. הוא מחובר לכתפיך.

לכאורה, מה יותר שלך מהראש הזה.

טעות! לא שלך! ועוד מעט גם לא מחובר!

[תופס בראשו של שוליית הגורף, משחק בו תוך כדי דיבור]

כך ייראה ראשך בחיק הנסיכה לאחר שייכרת.

חלש, משונה, דוֹמם. דומם לתמיד.

היא תעשה בו מה שתרצה. תגלגל אותו

ככדור משחק, תניח עליו את רגליה בשרפרף,

או תתלה אותו על הקיר כמו ראש חיה שניצודה.

על קיר חדר הרחצה אולי.

אם תרצה, תנגב את ערוותה בשערך ובלשונך.

תבין שלא יהיה לך מה לומר בעניין,

תבין את מצבך. תבין סוף סוף.

[המענה צופה בשוליית המענה וצוחק. לפתע הוא ניגש אליו, מכה מכה קשה בפניו]

המענה לשם מה?! הלא כבר אין צורך

בעינוי, אז לשם מה?!

הלא כשעקרת ציפורן ראשונה

כמעט הקאת!

איפה אתה, בן-אדם?!

[שוליית המענה מרכין ראשו בדומייה. המענה יוצא, שוליית המענה אחריו]

הרופא [נאנח, בשקט, לטבחית] חתנים כבר לא יֵצאו לנו מהלילה הזה.

הטבחית הירח המלא בשמים ופני בתנו על האדמה, שניהם שטים חיוורים, לבד.

[הגיבנת בוכה חרש]

הרופא אי, בת יקרה, טרגדיה'לה בצורת קומדיה'לה שלי, למה אני כל-כך אוהב אותך, אפילו שיש לך דבשת ואת גורמת לנו כל-כך הרבה דאגה והוצאות. הייתי מסוגל לנשק כל יבלת שלך, כל בּוּלק'לה, כל פגם ומום, הרי הכל כל-כך שלי, שלי, איך אנשים לא רואים את הדובשנית מתחת לדבשת!

תמונה 14

בבור. הסוהר ושוליית הסוהר מכינים את שוליית הגורף לשחיטה.

שוליית הגורף אני לא מאמין! בדיחה מרה!

הסוהר מוטב שתשלים עם מותך.

שוליית הגורף בדיחה! אִמרוּ לי שבדיחה!

הסוהר הַשלֵם כבר עם מותך, ילד.

אתה תמות עוד מעט.

תפוֹס את זה סוף סוף:

לא יעזור לך כלום.

השלם עם מותך.

שוליית הגורף איך עושים את זה?

[מורה על עורפו ביד רועדת]

כאן ליטפה אותי פעם אמי –

זה ייחתך?

[בשקט, ממשש את ראשו]

תבינו, אני לא יכול בלי הראש.

הראש, שבו טמון אני כולי,

זכרונותי, דמיונות,, פחדַי,

ובחזיתו יצוק דיוקני,

זה שאין לטעות בו –

ראש יחיד שאין כמוהו

ואין אחר דומה לו.

לא אוכל להמשיך בלי הראש הזה.

[מרים את ראשו לאט, בהשלמה]

עִזרו לי בשעתי האחרונה.

הביאו לי מישהו שיראה לי את הדרך.

הסוהר מי יודע אותה לפני שהלך בה?

שוליית הסוהר  [מנסה לעודד את רוחו]

אני יכול לספר לך על הכפר שלי.

יש שם נערה אחת, אני נוגע…

שוליית הגורף …היא צוחקת.

[פאוזה]

הסוהר התרגל כבר!

התרגל כבר לָעולם!

[פאוזה]

שוליית הסוהר [שוב מנסה לעודד את רוחו]

שני זקנים נפגשים בבית זונות,

לאחד יש תוכי… [קול המולה גדול קוטע אותו]

תמונה 15

בבור. הקודמים. נכנסים הרופא, הטבחית, הגיבנת, שוליית המענה, קהל משרתים, כולם מתנודדים על שפת הבור לצפות במחזה. אווירה של יריד. המשורר משקיף מן הצד. שוליית הגורף מתבונן בהם בפחד ובתקווה.

שוליית הגורף מה אתם רוצים?

שוליית המענה לראות.

שוליית הגורף [סוקר אותם בזה אחר זה]

למה אתם שותקים? למה לא

מקימים כאן קול זעקה:

הורגים ילד על לא דבר!

איך נמשך הכל כאילו לא קורה כאן

הדבר הכי חשוב עלי אדמות?

אִמרוּ, איך?!

[עוצר מתחת לכל אחד, מציג עצמו בקול רפה]

אני שוליית גורף הביבים של המלכה,

ואני הולך למות…

אני שוליית גורף הביבים של המלכה,

ואני הולך למות…

שוליית הסוהר [ניגש אליו, תופס בזרועו]

הֵרגע. בבקשה ממך.

אל תתבזה בפניהם.

נסה להינתק מפחדיך,

זו שעתך להתרומם מעל העולם,

להקנות לחייך, ברגעם האחרון,

איזו משמעות, יופי. נסה.

שוליית הגורף [נלפת בו]

כן, הייתי כל-כך רוצה!

יופי, משמעות! להתרומם

מעל כולכם, מעל העולם!

אבל לי אין כוח לחשוב,

אני קופא מפחד!

[בוכה]

אהה, איזה סבך! אני כל-כך מתבייש,

אבל אין לי גם כוח לחדול להתבזות!

ואיזו דרך עוד עלי לעבור!

[לצופים בו]

איש מכם, אתם הצופים בי,

עוד לא עבר אותה!

הסוהר אבל נסה לראות את הדברים כך:

הזמן עובר בסוף גם על החרדים ממותם.

בסוף, עוד מעט, זה ייגמר,

ואם תרצה או לא, יבוא הקץ גם לפחדיך.

אתה תהיה רגוע. כי אתה כבר תעבור

את מה שלנו עוד מחכה.

ובאשר להִתבזוּת, הֵרגע. אזכור את

יבבותיך בלב חם, כמו שזוכרים

בכי של ילד.

שוליית המענה אני אזכור אותך בבוז עמוק.

דע לך שאזכור גם איך קפצת קודם

ושאלת מה השמועות על התקדמות הצבא באפריקה,

כי חשבת שניצלת וכבר רווח לך,

וכבר התעניינת כביכול בארצות רחוקות.

איזה מטומטם. איזו בושה.

והפרפורים אחר-כך. וכל ההתרפסויות

שלא הועילו כלום. אזכור הכל.

לא אדם בכלל, לא שום רוחניות והתעלות.

גוף, הפרשות, פחד. אנקדוטה זוועתית.

במוחי תהיה חרות בבוז עמוק.

שוליית הגורף חכו! עוד לא גמרתי להתחנן!

[מגחך לקלון עצמו]

לא הייתי רוצה למות בהרגשה

שאולי לא מיציתי את הכל!

[מנשק את העפר לרגלי העומדים מעליו]

רחם! רחם! אני מתחנן!

אולי אצלך יעזור?

ואולי אצלך יעזור?

[רואה פרעוש מנתר]

הה, פרעוש! אולי המשיח

התחפש לפרעוש ועלי לנשק את רגליו!

עלי למצות כל אפשרות!

[זוחל-רודף אחרי הפרעוש, מאבד אותו]

חמק ממני המשיח! עכשיו אמות!

חבל! אתם יודעים, לו הייתי מצליח

לנשק את רגלי הפרעוש – הייתי חי!

[חובט ראשו באדמה]

לו רק נישקתי את רגלי הפרעוש!

לו רק נישקתי את רגלי הפרעוש!

אנשים טובים, מִצאוּ לי את הפרעוש!

שוליית הסוהר [צועק]

ביקשת שנראה לך את הדרך!

הראה אתה את הדרך לנו!

הראה לנו את הדרך, מורנו ההולך למות!

שוליית הגורף [קם ועומד]

כן, אראה לכם! לא אֱגָאֵל ולא אתרומם!

אני מאמין גדול בזוהמה!

לא נשמה מפרפרת בתוכי,

כי אם מנת צואה קטנה,

המשתלשלת עכשיו למכנסי!

ואחרַי אתם כולכם, לבור, לסחי,

ולבּוּשה שתיוותר אחרינו!

[לשוליית המענה]

וגם את זה תזכור בבוז עמוק?

שוליית המענה כן.

תמונה 16

בבור. הקודמים. נכנס גמד מטיל אימה. שוליית גורף הביבים נבעת.

שוליית הגורף מי אתה?

הגמד אני איש קצר עם יד ארוכה.

כגודלי, כן גודל אהבתי למין האנושי.

בייחוד אני שונא ילדים, אלה מתיימרים

להיות לי שותפים לגובה, ובחשאי

עוברים אותי לאט בלעג דק.

[שולף סכין קצבים, מתנפל על שוליית הגורף, חותך בגרונו. שוליית הגורף נרתע, נדהם]

שוליית הגורף מה אתה עושה?!

מה אתה חושב שאתה עושה?!

הגמד אני הורג אותך, ילד!

שוליית הגורף אני לא מקבל את המלה "הורג"!

[מעביר יד על גרונו]

דם! אבל אתה לא באמת מתכוון,

זה הרי רק פצע, פצע אפשר

לחבוש, פצע מגליד!

זה לא המוות! זה לא המוות!

[הגמד מתנפל עליו וחותך בגרונו פעם נוספת]

ומה אתה!… אתה!… באיזה כוח!…

ומה פתאום!… לא לזה חיכיתי!…

[מעביר שוב יד על גרונו]

וגם זה עדיין רק פצע!…

[צוהל]

אני חושב שלא אמות, אני רואה

שאצלכם רק פוצעים, ואילו המוות

הוא עניין אחר! הפצע כואב, כן,

אך אין בו האימה הנוראה שיש במוות!

לא, כאן הכל פשוט מאוד, אקום,

אחבוש לי את הפצע, חיי עוד לפני…

[הגמד מתנפל עליו ודוקר אותו בצווארו, עושה בו חתך עמוק. שוליית הגורף נחלש, קולו נמוך ורציני]

אתה חותך לי במקום המפונק

שבו נהג אבי ללטף אותי…

אתה לא יכול לעשות לי את זה…

אתה מבין את הבעיה? זהו מקום

מאוד יקר לאבי… אי-אפשר

לחתוך שם… שם ליטפו…

[נופל על ברכיו לפני הגמד, פושט צווארו כמו מחכה ללטיפת אביו. הגמד משסף את גרונו. שוליית הגורף מחרחר, בקול ניחר ומרוסק]

אה, אתה מכאיב לי… מכאיב…

אלוהים, הם מתכוונים כנראה ברצינות…

ומתי אבין… מתי אבין… אני לא…

ושאר האנשים חיים, עיניים צופות בכאבי…

ולהם לא כואב… והערב עוד יאכלו את ארוחת הערב…

[מתנודד, מנסה לקום, להסתער אל שפת הבור, נופל, כוחו אובד, מחרחר, ממלמל]

לא, זה לא המוות… זה רק פצע נורא…

ועכשיו שינה… שנת החלמה של ילד…

[משתרע על הארץ, משלים. צווחה של אימה בוקעת מפי הגיבנת. שוליית הגורף מהסה אותה]

ואחרי ככלות הכל – אין מוות…

איש לא חווה אף פעם מוות…

[נחנק, מנסה לנשום]

חחח… כואב… ליטף… ועכשיו…

[מת. הגמד מתחיל לכרות את ראשו. המשורר מתקרב לצפות בכריתה]

המשורר [שר]

פנים של ילד באגם,

לא משתקפים – הפנים עצמם,

נגרפים בזרם בהילוך איטי,

עננים למעלה בשלווה שטים…

בחלון רחוק מבט אמו,

לא משתקף – המבט עצמו,

היא מחכה, והוא לא בא,

עננים שטים בשלווה רבה…

דברים שניסינו לשיר ולומר,

לא השתקפות – רק הדבר.

[הגמד מסיים לכרות את ראש שוליית הגורף ויוצא איתו, המשורר אחריו. שאר הצופים במתרחש פורשים אף הם, מלבד הסוהר ושוליית הסוהר]

תמונה 17

בבור. הסוהר, שוליית הסוהר, גופתו ערופת הראש של שוליית הגורף. שוליית הסוהר מפרפר ורועד בכל גופו, מצביע על הגופה.

שוליית הסוהר רק לפני רגע עוד חי, בכה והתחנן!…

רק לפני רגע… רק לפני רגע!"

הסוהר בוא, נוציא אותו!

שוליית הסוהר [מתקרב לגופה, מצביע על הצוואר השסוע]

ושם, בצוואר, ליטף אותו אביו,

ובכל זאת… וכלום לא עזר!".

[נופל על ברכיו, מקיא. הסוהר מאמץ אותו אל חיקו]

הסוהר והאם לא זה מה שניסה אביו לומר לו בליטוף:

"בני, חייך אינם נחשבים, חייך זולים,

ועל-כן בְּכֵה, בני, בְּכֵה! באנו לעולם נורא, ולי אין כוח.

בְּכֵה, בני, על חייך העלובים!"

זה מה שרצה אביו לומר לו בליטוף.

בוא נוציא אותו.

[הם מוציאים את הגופה]

תמונה 18

בארמון. המלך, המלכה, הנסיכה, המשורר, הרופא, הטבחית, הגיבנת, משרתים. נכנס הגמד, נושא את ראשו של שוליית גורף הביבים, ואחריו הסוהר ושוליית הסוהר. הנסיכה חוטפת מידו את הראש.

הנסיכה [לראש הכרות]

אני הגורמת. אני, הנסיכה, הגורמת.

אני ואמך עומדות משני קצות חייך;

היא נתנה לך חיים, אני לקחתי.

עמדנו משני עברי חייך והשלכנו אותך

באוויר כמו כדור משחק מיד ליד.

אני הגורמת. והראש הזה – שלי.

[מניחה את הראש בחיקה]

ושוב בחיקי, כמו לפני רגעים אחדים,

רק שָקט יותר, שקט לתמיד.

וכמה מכוער אתה סוף סוף.

שפתיך קפואות, מתוחות בעווית,

כמו תינוק על סף בכי,

בטוח שעוד מעט יתעורר

ואשה דואגת תלטף אותו.

מחכה לטוב בחיק אשה.

[מניפה את הראש מול פני המלכה]

ניצַלְתְּ, אמי. השפתיים שנישקת פעם – שותקות.

המלכה [פורצת לפתע בבכי של רווחה]

בת אהובה, אהובה!

איפה הסתרת כל השנים

כל-כך הרבה חום ואהבה?

מתי עלה בליבך הרעיון האנושי

לכרות את הראש הזה, וסוף לפרשה?

בת אהובה, ממני ינקת,

עכשיו את מיניקה אותי;

אני נתתי לך חיים,

עכשיו את מחייה אותי!

בת אהובה, חמה ואנושית!

הנסיכה אמי האהובה, המזדקנת, הבלה,

הנוטה למות, הזקוקה

לכל-כך הרבה רחמים!

[למשרת]

הגש את עביט השופכין שלי!

[משרת מביא עביט שופכין]

השפתיים שנישקת, אמי,

ראי מה אני עושה להם.

[מטלטלת את הראש באוויר, פעם, פעמיים, ומשליכה אותו לעביט]

והוֹפּ – הגענו למחוז חפצנו!

המלכה לא אשכח, בתי, איך עזרת לי

בשעה קשה. לא אשכח לך לעולם.

את יפה כל-כך, זמנית.

עתידך לפניך, זמנית וזמנית.

זמנית עוד תטנפי כה הרבה אהבות.

זמנית, וזמנית, וזמנית, יקרה שלי.

המלך [מתקרב ומביט אל הראש בעביט בעיניים לטושות מאימה]

הנה אני! שם!

ילדותי, עלומי, חיי!

הנסיכה [בוהה באוויר, קולה רפה, נוֹטָה להתעלף]

גם אני הייתי ילדה פעם.

כמה צלול היה אז האוויר,

כמה מתוק לנשום!

המלך [מורה על הנסיכה, בקול חנוק מזעם]

הִרגוּ את הכלבה! הרגו את הכלבה!

[איש אינו זז. בחמת זעם הוא שולף פגיון, מנסה להסתער על הנסיכה, מתמוטט. הרופא בודק אותו, מסמן לנוכחים שהוא מת, והפעם באופן סופי]

הנסיכה [נושאת ראשה]

זִכרוּ, אני רק מתחילה.

[פונה לצאת, אחריה הגמד, המשורר. המלך פוקח עיניו, בקול רפה]

המלך ילדה, ילדה, יום אחד

תמותי, קצת צניעות.

המשורר [מעז פתאום, למלך]

הוד מלכותך, לנו, הנוער,

אין תוכניות לצניעות.

אין תוכניות בכלל.

אנו חיים.

לַצניעות אנו אומרים:

יום אחד, עם הזיקנה, המחלות,

השיממון והפיהוק –

נמצא גם לך שעה.

המלכה [מכה בפניו מכה ניצחת]

דרך-ארץ כשאתה מדבר אל בעלי המלך!

[המשורר ממשש את לחיו בחיוך נכלם, הנסיכה פורצת בצחוק, והוא מצטרף לצחוקה. הנסיכה יוצאת, אחריה המשורר, והגמד עם עביט השופכין. שוליית הסוהר כורע ליד המלך, מגיש לו מים]

הרופא [לטבחית, מורה על שוליית הסוהר]

זה מהכלא דווקא נראה לי בחור שקט, לא נוטה להסתבך, ובחר במקצוע טוב: גם בתי כלא יהיו תמיד.

הטבחית במֶנְיוּ של הקרפיון – גם תולעת היא חגיגה.

תמונה 19

בארמון. המלך, המלכה, הרופא, הטבחית, הגיבנת, הסוהר, שוליית הסוהר, משרתים. מקימים את המלך, הוא עומד חסר חיים. המלכה משלבת זרועה בזרועו.

המלכה וסוף למשחקים. עולם כמנהגו.

השמש זורחת, הציפורים מצייצות,

הבעל עם אשתו.

המלך [מתוך התעוררות סנילית]

אבל על העניין הזה אני מוכרח

לומר, לא שיש לי מה,

אבל יש צורך חזק לומר…

על התינוקות הנולדים

והילדים הישנים…

והרי זה עניין תמוה, השינה…

ואין מה לחדש… רק שיש צורך לומר,

כי משהו לוחץ, אם לא תדבר –

תבכה, ככה שהפה ממשיך, כי הפה

יודע לעשות רק מה שיודע לעשות הפה…

המלכה [אוספת אותו לזרועותיה, חרש]

ילדון קטן שלי…

ילדון קטן וקשקשן שלי…

מה רוצה הילדון –

הילדון רוצה לישון.

המלך אבל על העניין הזה אני מוכרח לומר…

המלכה ודאי, ודאי. לומר.

[מלטפת את ראשו]

הימים שיבואו יחליקו.

הרים נישאים של מרירות יהפכו

לתלוליות מעוגלות של התפייסות,

שיהפכו בתורן למישור אחיד

ואינסופי של אדישות.

[משלבת זרועה בזרועו. שניהם פונים לצאת. המלך עוצר לפתע, משתחרר מאחיזתה, מקיף את הטרקלין, סוקר אותו, נושם עמוקות, כאילו נפרד מכל חייו]

המלך פה חמדתי דבר או שניים;

עכשיו אנוח.

[ממשיך לעמוד רגע, מבטו בוהה]

המלכה [בשקט, בחיוך מסוים לשוליית הסוהר]

מי אתה?

שוליית הסוהר שוליית הסוהר, הוד מלכוּתֵךְ.

המלכה מנין?

שוליית הסוהר מן הכפר, הוד מלכותך.

המלכה ספר לי על זה לפנות בוקר, ליד האורוות.

שוליית הסוהר כן, הוד מלכותך.

הרופא [מפטיר בשקט לטבחית]

לקחו לנו גם אותו.

[יוצא עם הטבחית. המלך חוזר אל המלכה, משלב זרועו בזרועה, שניהם יוצאים, אחריהם המשרתים]

תמונה 20

בארמון. הסוהר, שוליית הסוהר. הגיבנת עומדת בצד.

שוליית הסוהר למה ליד האורוות?

הסוהר נבחרת לרכיבה, בחור.

הלילה כבר תדהר.

שוליית הסוהר המלכה? באמת? אותי?!

אף פעם עוד לא חיבקתי אשה!

יש בכפר שלנו נערה אחת כובסת…

[נאנח]

אני כל-כך מתגעגע לשמים

הגבוהים בלילות, בכפר שלי!

הסוהר אתה תתרגל לשמים נמוכים יותר.

שוליית הסוהר קורים דברים… אני לא מבין…

הסוהר תתרגל.

שוליית הסוהר איך אפשר? עזור לי!…

הסוהר ראית שאפשר הכל. תתרגל.

שוליית הסוהר  [מהורהר רגע, משלים] כן, אפשר. ואני מתרגל.

[ניגש אל הגיבנת, מחליק בידו על לחיה, יוצא עם הסוהר. הגיבנת עומדת לבדה, מביטה אל הירח המחוויר לאור השחר]

[סוף מערכה שנייה]

אפילוג

בוקר. מעון הרופא. הרופא, הטבחית, הגיבנת. הגיבנת בוכה חרש, הרופא עצבני.

הרופא ותפסיקי להתייפח לי כל הזמן, את רואה שעובדים על החתונה שלך!

מרגע שהרבצת את הפירמידה על הגב אנחנו לא מפסיקים לעבוד בפרך!

הטבחית בתי, מה נשאר לנו אם לא לשפות כל בוקר מחדש את הסיר על האש ולקוות? הנה, בסוף השבוע שעבר, כשגמרתי להרתיח את ריבת הדובדבנים שהנסיכה אוהבת, נשארה לי שעה פנויה, והלכתי לבקר את הורי. כמה ירקו דם, התקוטטו וקיללו כל השנים, אבל לא הפסיקו לקוות. ותראי אותם עכשיו.

זה לצד זו הם שוכבים,

היא כמעט נוגעת בו,

הוא כמעט נוגע בה,

קרובים מאוד –

אף פעם לא היתה

כזאת קירבה;

עצים מרשרשים מעל –

אף פעם לא היתה

כזאת שלווה.

[מוחה דמעה. הגמד חולף בחוץ בדרכו לאן-שהוא. הרופא מביט בו. לטבחית]

הרופא אני חושב שכאן יש לנו הפעם משהו בטוח. שום מלכה לא תתעסק איתו. גמד וגיבנת זה כמו בננה עם שמנת. על הוָלָד שייצא משניהם יותר טוב לא לדבר. בתי, נגבי את האף, יש לך תקווה גדולה.

[ניגש לגמד, מתלחש איתו, חוזר בפנים חמורים ועצובים]

הטבחית מה הוא אמר?

הרופא הגמד מודה מאוד על ההצעה, וביקש למסור שני דברים בדיסקרטיות. הראשון, שלצערו הטבע חנן אותו בהתעניינות לא בדיוק בבנות המין השני.

הטבחית והדבר השני?

הרופא שהוא מבקש ממני אישית – חוקן.

[מעיף מבט רב-משמעות בגמד, נרתע צעד ליתר ביטחון. הגמד יוצא]

הטבחית החיים זה רע במקרה הטוב ונורא במקרה הרע.

הרופא טוב, מה לעשות, זה מה שהולך היום עם הדור הצעיר. השפעה קלוקלת של הארמון. שחיתות וכל זה. בימינו זה לא היה. קחי אותי, למשל: הגינות ואחריות. דופק רק בדרך הטבע וכהלכה וכהוגן. ואילו המודרניזם קילקל הכל. טפו! חשבנו שהכל כבר בא על תיקונו, והנה – דפיקה מאחור. מילא. בתי, את תישארי כבר בעתיד הנראה לעין גם גיבנת וגם בתולה.

הטבחית גם נכדים כבר לא יהיו לנו.

הרופא ואולי גם זה לטובה. הנה, תסתכלי עלייך ועל אמא שלך, בשביל מה היה צריך להוליד אתכן? מה יצא מזה? לא עדיף שלא הייתן? הייתן שתיכן צמד לא-כלום, מרחפות לכן בשמי התכלת בלי דאגות, בלי טרוניות, ואני הייתי שוכב לי בלילה בשקט, נוחר לי, חולם לי, בלי דין וחשבון, ובבוא יומי – פְּפְפְץ, גם אני הייתי מצטרף אליכן לריקודים בשמי התכלת, אני, והמלך, והמלכה, והנסיכה, וכל הסוהרים, המענים, השוליות והגמדים, וכל הארמון עם כל החוקן והחרא, והיינו משאירים אחרינו סוף סוף קצת אוויר צח.

הרופא והטבחית [שרים לגיבנת המתייפחת]

היום יום שישי,

מחר יום שבת,

ביום שבת, ביום שבת,

יהיה נורא נחמד.

היום יום שבת,

מתי יהיה נחמד?

נפלה שגיאה, הכל נדחה

ליום שבת הבא.

 

[סוף]

 

×