חזיון לילי

הדמויות

 

הערטילאים

המספר

אלוהים

 

החיים

ההולך

המחכה

החומק

הטפל

הדוחק

הדחוק

הנדחק

השכן

אם החומק הקנדית

 

הגוססים

אם ההולך

אב המחכה

 

המתים

אם הטפל

אם החומק

אם אם ההולך

אב אם ההולך

מת עייף

מת חרוץ

מתה מרירה

מת ביישן

מתה עדינה

מת רתחן

מת גס

מת מיואש

מת זאטוט

מתה חמוצה

 

המחשבות

מחשבה מעורפלת

מחשבה מטושטשת

מחשבת דג מלוח

מחשבת תחת

מחשבת לאז'אן

מחשבת שוקולד

מחשבת מכנסיים

מחשבת פירמידות

מחשבת ילד

 

 

פרק ראשון: ההולך

 







א

[ההולך יושב על מיטה, בלילה. למרגלות המיטה מזוודה. הוא קם ועומד, מרים את המזוודה. הוא מביט ברגליו, במזוודה, בשמים, שוב ברגליו]

ההולך [לעצמו]

תחילה יש העניין הזה

שעומדים על כפות הרגלים ולא נופלים;

ומוזר שפיסת רגל צרה כל כך מהווה בסיס.

 

ואחר כך יש העניין המוזר שמזוודה,

שקופסה עם ידית ובתוכה שמים דברים לדרך.

איזו דרך ואילו דברים – זו שאלה, אבל נפרדת.

 

ואחר כך יש העניין המוזר שלַילה,

וחושך, ולא רואים, ולכן גם לא יודעים.

 

והצירוף הזה של רגלים, מזוודה ולילה –

מוזר מאד. הכל כל כך מוזר.

כאילו היה קשר בין הדברים, ונפרם.

[פוסע פסיעה]

הֵנפת רגל אחת לפנים.

לַרווח בין שתי הרגלים קוראים פסיעה.

 

פסעת. במקום שעמדת כבר אינך,

ובמקום שלא עמדת כבר ישנך.

וגם זה מוזר. הכל עטוף בערפל.

 

עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.

אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,

ובכן – הנני איש הולך.

 

זה ששנתו נודדת, והמציץ עלי במקרה

מבין פסי איזה תריס מוגף,

אומר בליבו: "הנה איש הולך. מעניין לאן."

אכן, תוהים עלי לרגע בעולם.







ב

[נכנסת אם ההולך הזקנה. היא מחרחרת, נחנקת מקוצר נשימה]

המספר [לקהל]

האיש ההולך אינו יודע

שבעוד הוא הולך לו ברחובות עם מזוודה,

אמו האהובה שוכבת לבדה

במרחק שני רחובות ממנו, חולה אנושות,

ואין מי שיחליק יד על מצחה.

ההולך [לעצמו]

שכחתי להגיד

שבעוד אני הולך בלילה עם מזוודה,

במרחק שני רחובות ממני ישֵנה אמי האהובה

שנת מנוחות עם חלומות פז,

מרגישה מצוין, העצירוּת חלפה לה.

[אם ההולך יוצאת]






ג

[נכנס האיש הטפל עם מזוודה, גורר אחריו את אמו]

המספר [לקהל]

איש זה הוא איש אחר, טפל,

סיפורנו לא עליו.

הוא פה רק דמות חולפת, לא נחוצה.

 

יחד עם זה הוא חש שגם הוא איש,

וגם לו יש מזוודה, וגם הוא בלילה,

אותו לילה הפרוש בשמי ארצנו.

[מורה לטפל לצאת, הטפל מצביע על אמו המתה. המספר, לקהל]

שכחתי לספר לכם שלאיש הטפל

אין אפילו אמא, היא כבר מתה מזמן,

הוא ערירי, בכל כדור הארץ

אין אפילו מי שיגסוס לו.

הטפל למה יצאתי? לפעמים אדם

רוצה משהו, כל כך רוצה!…

[יוצא עם אמו]






ד

ההולך [לעצמו]

אצא למסע לילי לבקר את ידידי כך וכך.

ואם אֶשָאֶל על ידי עצמי מה איתי,

למה לא ישן בשקט, למה עוזב פתאום מיטה

והולך ברחובות ומתדפק על דלתות באישון לילה,

אומַר לעצמי שאני הולך כחלק מתכנית כוללת

שאינני יכול כרגע לגלות לאיש מהי.

 

ידידי כך וכך יחשוב אותי לבעל מסתורין,

ועל כל פנים לאדם שהולך לא בלי תכלית.

[הולך]

 

פרק שני: המחכה







א

[המחכה יושב על מיטה, בחושך, מזוודה לצידו. ההולך מקיש על דלתו]

המחכה מי זאת?… הגעת סוף סוף?…

אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה!…

חשבתי שאשתגע מגעגועים!…

 

למה נתת לי לחכות?!…

אני יושב על המיטה שלי, לבוש,

עם מזוודה לצידי ומחכה לך

לילה אחר לילה שתבואי!

למה עינית אותי, אהובה שלי?

ההולך שלום.

המחכה מי זה?

ההולך כך וכך.

המחכה [מכניס אותו, מאוכזב]

שלום לך.

ההולך חושך.

המחכה לילה.

ההולך לא רואים.

המחכה למה באת?

ההולך באתי לביקור בית לילי קצר

מטעמים דחופים, שאתה מבין בעצמך

שאינני יכול לגלות לך כרגע.

[לעצמו]

אני מעורר בו סקרנות עליונה.

המחכה [לעצמו]

מאד ייתכן, אפילו מסתבר, שהוא

יודע משהו בקשר לאהובתי שהלכה,

והוא מכין לי כאן הפתעה רבתי.

 

הולכת להיות לי כאן ללא ספק חתיכת אושר.

[להולך]

כמובן שחיכיתי לך.

ההולך ישנת?

המחכה ודאי.

ההולך בפיז'מה?

המחכה בתחתוני מינימום.

ההולך ולצידך אהובה חמה נושמת קצובות

עם שיער גולש מפוזר על כר צחור?

המחכה ואיך לא?

ההולך החיים, החיים הפשוטים, הרגועים, שכולנו

כל כך שואפים אליהם עם רדת ערב.

[בטרוניה]

לא שואל אולי יש לי לחץ בחזה בצד שמאל.

המחכה אני מבין שיש לך לחץ בחזה בצד שמאל.

ההולך יש.

[ושוב בטרוניה]

לא מראה מי יודע מה דאגה.

המחכה אני מאד מציע לך ללכת מייד בבוקר לבדיקות מקיפות.

ההולך תודה, אתה ידיד טוב. אין היום הרבה כמוך.

המחכה פעם צחקנו נמרצות.

ההולך פעם.

 







ב

[נכנס אב המחכה, זקן חולה, מתפתל מכאבים]

המספר [לקהל]

ובעוד האיש המחכה על המיטה חושב

שאהובתו שנעלמה נמצאת בדרך אליו

עם מזוודת עור משובחת, וחושבת רק עליו,

הרי מי שבאמת חושב עליו הוא אביו הישיש

הגר במרחק שני רחובות ממנו, והשוכב לבדו,

חולה מאד, מבלי שבנו יֵדע.

אב המחכה חולה מאוד או גוסס?

המספר זה יתברר עוד הלילה.

[נכנסת אם ההולך. המספר ממשיך, לקהל]

ואילו אצל אמו הזקנה של האיש ההולך

אין כל חדש ברגעים האחרונים,

ממשיכה לגסוס.

אם ההולך אמרת "חולה אנושות".

המספר נקרא לעובדות בשמן.

אם ההולך אני… לא מאמינה. אני פוחדת.

[מתחילה לייבב, חדלה]

אם ייקחו אותי לבית חולים, אולי עוד אפשר…

המספר אולי. אך את לבד, ואין לך כוח לקרוא לעזרה.

אם ההולך יש לי בן. הוא גר לא רחוק.

המספר אין לך כוח לקרוא לו.

אם ההולך אולי יתעורר פתאום ויבוא.

המספר אולי.

[לאב המחכה הפונה אליו שוב]

אולי.

[אם ההולך ואב המחכה מחרחרים, מתפתלים במעין דיאלוג סמוי]

אם ההולך חלפו ימי השפעת,

השיעול הקל, החום.

הגיע לילה, שאחריו

אין יום.

 

הרגליים עוד פה,

אך העיניים צופות

אל העבר ההוא.

 

שימו יד על מצחי

לנגב את הזיעה או

למגע אחרון

של פרידה.

עוד מעט, עוד מעט,

עוד מעט.

 






ג

ההולך [למחכה]

באתי לצרף אותך אלי למסע מרחבי

לשם אותו עניין שאינני יכול כרגע

לגלות לך את מהותו.

המחכה אני כמובן כבר הייתי במסע מרחבי,

וכמובן שלא ברצון אני עוזב מיטה חמה

עם אהובה נושמת עם שיער גולש,

אבל כמובן שחיכיתי לזה ואבוא איתך.

ההולך אני רואה שיש בינינו הבנה. אחכה שתתלבש.

המחכה אני לבוש.

ההולך אחכה שתארוז מזוודה.

המחכה המזוודה שלי ארוזה.

תפשת אותי בדיוק בדרך ליציאה.

ההולך אחכה שתנשק את האהובה החמה עם השיער הגולש.

המחכה היא ישנה הלילה אצל ידידה.

ההולך והשיער?

המחכה השיער אצלה.

[פאוזה]

ההולך עורב קרא?

המחכה לא, בטן קרקרה.

ההולך משהו מתרחש ביקום.

המחכה כן, ביקום הזה קורים דברים.

[לעצמו]

ואם אֶשָאֶל על ידי עצמי לשם מה הלכתי, אענה:

בא לקרוא לי אדם מבוגר באישון לילה,

אדם שיש להניח שהוא יודע מה הוא עושה,

והלכתי איתו לשם מטרות מסוימות,

חשובות מאד, שלא כאן המקום לפרטן;

אך שיועילו לי מאד, בייחוד לטווח ארוך.

 

ומתחת לזה, אלחש לעצמי בסתר:

מכינים לי פה הפתעה רבתי בקשר לאהובתי שהלכה.

[הולכים]






ד

[ההולך והמחכה הולכים]

המספר [לקהל]

איש איש וקרעי מחשבותיו, דמויות,

זכרונות, כיסופים, הבלותות, חוטים

וזוטות, לפעמים חדשות, על פי רוב ישנות,

לעתים בודדים, לעתים זוגות, הנה למשל

רביעיית המחשבות הותיקה של האיש ההולך.

[נכנסים מחשבת דג מלוח, מחשבת תחת, מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת]

מחשבת דג מלוח שלום לכם, אני התיאבון לדג מלוח.

מחשבת תחת אני התשוקה לתחת.

מחשבה מעורפלת וגם אני רוצה לומר משהו…

משהו חשוב רוצה לבקוע…

מחשבה מטושטשת ואני הזיכרון על הגננת והגיגית.

[משתרכים קצת מאחורי ההולך ויוצאים]

 

 

פרק שלישי: החומק







א

[רחוב. ההולך והמחכה הולכים עם מזוודותיהם בחושך]

המחכה חושך כזה.

ההולך אפשר להציץ בינתיים בנוף.

המחכה לא רואים כלום.

ההולך החושך הוא נוף לילי.

[ממשיכים ללכת]

אח, לצאת למרחבים, לנשום עמוק…

המחכה אומרים שלנשוף יותר חשוב מלנשום.

ההולך האזור שלך מחולק לקאנטונים?

המחכה למה?

ההולך מפני שנדמה היה לי שלרגע הבליחו אורות,

ואשה צוחקת פלטה משהו באיטלקית,

ורגע אחר כך עברנו על פני מסעדה,

ואשה אלגנטית לחשה משהו בצרפתית…

המחכה אצלנו נשים מתענגות בהרבה שפות.

 







ב

[המחכה מאבד לפתע את הכיוון ונתקל בקיר, משמיע אנקת כאב]

ההולך מה קרה?

המחכה שום דבר.

[סוקר את הקיר, מורה להולך להתרחק אחור]

המחכה אתה חכה שם. יש לי כאן איזה עניין דחוף

שלא כאן המקום והנסיבות לפרט.

ההולך [כאילו שותף לידיעה]

הכל ברור.

[מתרחק, מתיישב על מזוודתו. המחכה עומד מול הקיר, מקיש עליו בשקט, כמהסס להפריע, מפסיק, מדבר בלחש אל הקיר]

המחכה פִּתחי, זה אני!… חיכיתי לך שנים ולא באת!…

פִּתחי שאיכנס ויהיה טוב נצחי לשנינו!…

לחיות לצידך, למות תחתיך – זו כל שאיפתי…!

[מחזיר פניו אל ההולך. לעצמו]

נתקלתי במקרה בקיר,

וכעת הוא חושב אותי לבעל עניין רומנטי מסתורי,

אולי מפוקפק, אולי על גבול הפלילי,

הקשור לעסקי קאזינו במונאקו

ובתי זונות אכסקלוסיביים באיסטנבול.

[שוב מקיש על הקיר, בלחש]

אני יודע שאת שם!…

אני יודע שאת שם עם גבר אחר,

יותר טוב ממני!… למה החלפת?…

במה הוא יותר טוב ממני?…

[מפסיק. לעצמו]

כל חיי לא חתרו אלא לזה,

שלילה אחד אעמוד מול קיר.

ההולך [לעצמו]

מה עושים ואיך חיים, זו השאלה.

המחכה [לעצמו]

כשאני מוכה – אני נראה מהורהר.

החולף על פני מחכה ממני לתגלית מדעית,

למשל למציאת תרופה לסרטן.

ההולך [לעצמו]

הייתי עובר ברצון אצל אמי, השארתי אצלה

אנציקלופדיה לתרבות צרפת שמזמן רציתי…

המחכה [מתקרב להולך]

הכל חלק מהתכנית והולך עד עכשיו כצפוי.

ההולך אני עוקב אחרי התכנית ונותן לך אישור להמשיך.

[לעצמו]

עכשיו הוא כבר בכלל לא יודע מה קורה,

ועולה בראשו המחשבה שאני מפקד איזו

פעולה מבצעית חשאית שאין לו מושג מהי.

[למחכה]

באיזה קאנטון אנחנו, תזכיר לי, הצרפתי?

המחכה משהו כזה.

 






ג

[המחכה ניגש שוב לקיר, מקיש עליו]

 

המחכה פִּתחי, זה אני!… פִּתחי, פִּתחי!…

[מאחורי הקיר מגיח האיש החומק עם מזוודה, מנסה לחמוק. המחכה מזנק ועוצר בעדו]

המחכה חומק?!

החומק [מבוהל]

מי חומק?! סתם חי!

המחכה וגם שם בפנים, חיית?!

החומק מי חי?! ואיזה בפנים?

סתם חצר, נכנסתי, כי… גיששתי…

המחכה דפקת, ועכשיו אתה בהתרעננות לילית לפני שינה!

החומק [חוכך בדעתו, לעצמו]

חושבים אותי להולל עם בית זונות שלם

אצלי בכיס עם נשות צמרת עילית.

[מזדקף בזחיחות]

לא אכחיש, דפקתי.

המחכה את כך וכך?

החומק אלא את מי?

המחכה [דמעות חרון בעיניו]

אתה גזלת לי את אהובתי!

החומק [נפחד, לעצמו]

האיש הזה נראה לי קצת מסוכן.

[למחכה]

מי גזל, מי דפק, אני בכלל נראה לך

לדפיקות וגזילות ליליות?

חיפשתי מקום להשתין, היה חושך,

גיששתי לאורך הקיר, היתה שם איזו חצר,

אפילו כלב לא היה, לא ראיתי כלום,

פתחתי חנות, פתאום דפקו בקיר,

אפילו להשתין לא הספקתי.

המחכה גלה את האמת – לקחת לי אותה!

[מפנה פניו ממנו, שבור]

היית איתה?! אהבת?

והיא אותך – אוהבת?

החומק [סוקר אותו מקרוב, לעצמו]

נראה לי שאין פה שום סכנה.

המחכה ספר, איך היה?!

החומק היה נפלא.

המחכה עשית… יותר מפעם?

החומק [מנסה להראות אדיש]

לא ספרתי.

המחכה כלומר, ברור שיש פה יותר מפעמיים!

החומק אחרי שש הפסקתי לספור.

המחכה סיפקת אותה? גמרה?

החומק אני לא יודע אם גמרה או לא,

גם לא כל כך עניין אותי,

אני יודע רק שצווחה כמו מטורפת כל מיני

"אמא'לה!", ו"אני לא יכולה יותר!",

ו"דבר כזה עוד לא היה לי!" בצרפתית ובאיטלקית,

"הו, מוֹן-דְיֶיה, מוֹן-דְיֶיה!"…

ההולך [המנסה לצותת, השומע רק את ה" מון-דייה!", לעצמו]

אני באמת רואה שחצינו קאנטון.

החומק [ממשיך]

…היו לה גם כמה אנחות ותפילות,

"אלוהים" בצרפתית ו"אלוהים" בגרמנית,

וגם שיר קטן "על שפת נהר הריין פגשתי את מר קליין",

וכמו כן היכתה באגרופים על הקירות,

שרטה את כל הטיח, השתוללה, הפכה את המיטה,

קרעה את הסדינים, הפילה את הטלוויזיה והפריג'ידר…

המחכה הגעתם למטבח?!

החומק אפילו לא שמתי לב, שמתי לב רק שנגסה לי בכובע.

המחכה אתה דפקת עם כובע?!

החומק אדוני, אני בקושי טרחתי לפתוח חנות…

המחכה עד כדי כך?!

החומק כידוע לך.

המחכה ואיך היא?

החומק לא ארחיב.

המחכה אבל עייף ומסופק?

החומק עד היסוד. מצצה עד תום.

המחכה כשאתה אומר "מצצה"…

החומק אולי אמרתי את זה כדימוי פיוטי ואולי לא,

ארמוז רק שבמקרה הזה לא הייתי מהמר על דימוי פיוטי,

ועל פרטים קונקרטיים נוספים לא ארחיב.

המחכה אתה יודע שאתה מענה אותי?!

החומק באמת? בזה שאני מספר לך על המוצצת,

שבזמן המציצה נהמה כמו דוב, היא

עם שתי החברות שלה, הכושית והנורבגית?

המחכה מה?!

החומק לא ארחיב.

המחכה גם הן מצצו?

החומק אולי אמרתי את זה כדימוי פיוטי ואולי לא.

הלכו לי שם אולי עשרה איצטרובלים.

המחכה איצטרובלים כדימוי פיוטי?

החומק שום פיוטי, הן משתמשות רק בויבראטורים אורגניים, ..מהטבע

שייפתי שם איצטרובלים על ימין ועל שמאל,

ניחוח שרף אורנים טבעי ממלא לי עד עכשיו

את הנחיריים, בקיצור: נעים אתכם, חבריא.

המחכה [על סף בכי]

בגדה בי והתאהבה בך.

החומק סֶה-לָה-וִי.

המחכה ספר לי שהכל היה שקר.

החומק מצטער, הייתי רוצה, אבל

האמת לא מאפשרת.

המחכה ספר לי ששקר!

החומק לא אספר. גם לי יש חיים. לא אוותר עליהם.

לא אתן לך לקחת ממני את הסיפור הנפלא שבלילה כך וכך…

ההולך [השומע רק את המלים האחרונות הנאמרות בצעקה, לעצמו]

בקאנטון כך וכך…

החומק דפקתי את כך וכך עם כושית ונורבגית,

ואכלה לי את הכובע, והפכה פריג'ידר,

והלכו איצטרובלים, לא אוותר!

גם אני רוצה לחיות ולעשות!

המחכה אם ככה, שלום. אני לא מאמין לך

לכלום, אפילו לא אזכור אותך.

החומק למי אכפת אם תאמין?

[יוצא. חוזר. פאוזה]

השאֵר אותי עם האמונה בסיפור.

המחכה לא.

החומק האמֵןלי בדפיקה ובאיצטרובלים, ואני

מוותר על הפריג'ידר והכובע.

המחכה לא.

החומק בסדר, בלי איצטרובלים.

המחכה בלי כלום.

החומק מה, גם בלי הדפיקה?

המחכה בלי הדפיקה.

החומק מה נשאר?

המחכה ההשתנה והמזוודה.

החומק שיאמינו לי על השתנה ומזוודה,

לא שווה לי כל העיסקה.

[יוצא. חוזר.]

תמחק לי את ההשתנה. תשאיר מזוודה.

המחכה בסדר.

החומק ותוסיף אבר גדול.

המחכה אם תודה שלא דפקת ולא עשית כלום,

ואין שם אף אחת, ורק גיששת לאורך הקיר,

ניסית להשתין ויצאת – אאמין לך על המזוודה,

אוריד את ההשתנה ואוסיף אבר גדול.

החומק עשינו עסק. לא דפקתי ולא פגשתי אף אחת.

הלכתי בחושך, גיששתי לאורך הקיר,

פתחתי חנות להשתין וחזרתי.

המחכה יש לך אבר לא קטן.

החומק תודה. אתה איש נדיב.

המחכה גם אתה אדם ראוי.

החומק [לעצמו]

בסתר ליבו הוא בכל זאת משאיר אותי

עם איזו אופציה בקשר לדפיקה.

המחכה [לעצמו]

זה נכון, אני בהחלט משאיר אופציה

לראות בו אדם ענק ומאהב כביר,

שלקח לי את אהובתי הבלעדית.

החומק אז לילה טוב.

המחכה וחלומות פז.

החומק [פונה לצאת, חוזר]

בעצם, אני יכול להצטרף אליך, יש לי

במקרה אשמורת שנייה ואחרונה פנויות.

המחכה [לעצמו]

זה טוב, כי עכשיו ידידי כך וכך העומד שם

מאחור, יחשוב שכך וכך העומד כאן

חיכה לי מעבר לקיר להצטרף אלי לאיזה מבצע אפל,

אולי סמים, אולי זנות, אולי קאזינו.

[לחומק]

למה לא.

[המחכה והחומק מתקרבים להולך.החומק מופתע, סוקר את ההולך]

החומק [לעצמו]

עכשיו ההוא יחשוב אותי לבעל קנוניה

מסתורית אפלה עם זה, פלוס הוללות מאחורי

הקיר, אולי אפילו מועדון לילה ביזארי.

ההולך [לעצמו]

בטח חושב אותי למפקח על תכנית לילית

הכוללת את שניהם, ועל כל פנים

אני מהווה לא פחות מנעלם גדול עבורו.

המחכה [מציג אותם זה לזה]

תכירו, כך וכך, וכך וכך.

ההולך [בוחן את החונק בעיון. לעצמו]

עכשיו הוא חושב שאני בוחן אותו בעיון,

ולא יודע שלמעשה אני מסתכל מקרוב

רק כדי לראות איך נראים פנים

שמקווים ממני למשהו.

החומק [אף הוא מסמיך פניו לפני ההולך, לעצמו]

כנ"ל.

ההולך [פוער פיו לעומתו, לעצמו]

ועכשיו הוא מחכה למוצא פי.

חושב מי יודע מה אני עומד לומר.

טוב שיש בעולם עוד אנשים מלבדי,

כי את עצמי נעשה לי

יותר ויותר קשה לרמות.

החומק [פוער פיו לעומתו, לעצמו]

כנ"ל.

המחכה [לעצמו]

ואם כי אני יודע בוַדאות שאין מה

לקוות משני האידיוטים האלה

אפילו לכרטיס אוטובוס משומש,

הרי אני עדיין מקוה בהתפעמות עצומה

משני אנשים עילאיים אלה

לאושר לא צפוי עם אהובתי שנעלמה.

[הולכים]

 






ד

[נכנסים מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת, מנהלים ביניהם ויכוח]

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת והגיגית.

מחשבה מעורפלת אבל אני רוצה לומר, משהו לוחץ,

משהו חשוב מוכרח לצאת, לו רק

היה לי רגע שקט למצוא את המלה…

לו רק לא הייתי מוקף תיפלוּת…

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת והגיגית.

[נכנסים מחשבת תחת ומחשבת דג מלוח]

מחשבת דג מלוח דג מלוח, ידידי המלומד, דג מלוח.

מחשבת תחת תרשה לי, קולגה יקר, תחת.

מחשבת דג מלוח על בטן ריקה?

מחשבת תחת אלא מה, על בטן מלאה, כשכל הדם מתעסק בעיכול הדג מלוח?

מחשבת דג מלוח בן-אדם, כמה דם כבר לוקח זנב דג מלוח?

מחשבת תחת ועוד לקפוץ על התחת כשהפה מסריח מדג מלוח?

מחשבת דג מלוח ואפשר לחשוב שהחור של התחת עצמו הוא כְריזַנְטֶמָה…

מחשבת תחת והרי מהתחת לא מצפים…

מחשבת דג ולמה מהתחת לא מצפים ומהדג מלוח מצפים?!

מחשבת תחת אוי, לנהל איתך שיחה…

מחשבת דג מלוח מה גם שבדג מלוח אתה ניגש ישר לעניין, ואילו באשה, השד יקח…

מחשבת תחת ולעומת זה, בדג מלוח א ת ה צריך לרחוץ אחר כך את הכלים, ואילו בתחת ה י א רוחצת אותו אחר כך בעצמה.

מחשבת דג מלוח דגנראט היית ונשארת.

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת והגיגית.

מחשבה מעורפלת הוי, לו רק היה לי רגע שקט!

[נכנסת מחשבת לאז'אן בדמות סטודנטית צרפתייה יפהפייה]

המספר ברחובות עירנו מסתובבת לה לאחרונה

עוד מחשבה אחת, מופשטת, מורכבת מאד,

המלה האחרונה בתיאוריה הפוסט-מודרניסטית

מבית מדרשו של הפרופסור הצרפתי הישיש לאז'אן.

היא יפה, נועזת, שמימית, מעודנת,

סטודנטיות צעירות בפאריז הוגות בה

בלילות הסתיו, מתחת לשיער חלק, שופע…

[מחשבת תחת ומחשבת דג מלוח מתקרבים אליה]

מחשבת תחת אני כל כך רוצה להיצמד אלייך,

לפעמים חונק בגרון, לפעמים רוצים

להתעלות מעל לפשטנות ולגסות, לשכוח

את הבשר, לחדור לספֶירות נעלות יותר.

לפעמים חולמים, ואין כוח להגשים,

נפלאה, רוחנית, אוורירית, דקיקה שלי!…

מחשבת דג דג מלוח, מה יש לדבר, הוא רק דג מלוח,

ובכל זאת, אני מרשה לעצמי… אני לא אומר,

אני הרי בא מהתחתית… ובכל זאת…

מדיפים ריח דגים אבל הלב יוצא לאופק…

חשבי רק איזה זיווג נפלא

היה יכול לצאת ממני וממך, דג מלוח

ורוח, פוסט-מודרניזם ולקרדה, את ואני…!

מחשבת לאז’אן מי אתם? אני מהסורבון!

מחשבת תחת אני מהתחתונים.

מחשבת דג אני מהחבית.

מחשבת לאז’אן אני מסתובבת בלוקסמבורג וסן-ז'רמן,

יושבת בקפה פלוֹר ובבְּראסְרי ליפּ,

ישנה בפאסי, אמות בנֵיי,

ואקבר בפֶּר-לאשֶז. ואתם?

מחשבת תחת חיים בזבל…

מחשבת דג וניקבר בג'ורה…

מחשבת תחת אבל חולמים על פאריז.

מחשבת לאז’אן אני קצת עסוקה.

[יוצאת]

מחשבת תחת סליחה…

מחשבת דג מלוח ושלום.

[יוצאים אחריה]

ההולך [לעצמו]

אני תוהה אם יש טעם לקחת דווקא עכשיו,

באמצע הלילה, אנציקלופדיה צרפתית מעלה אבק…

מחשבה מעורפלת לו רק ניתנו לי התנאים, לו רק

היה קצת שקט, רגע הקשבה,

הייתי ממריא סוף סוף

מעל הבנאליות הנוראה הזאת,

הייתי מנצנץ בשמי העולם

ברעיון עמוק, מקורי,

שאיש עוד לא הגה…

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת…

מחשבה מעורפלת [מיואש]

אלוהים אדירים!

[יוצאים. ההולך, המחכה והחומק ממשיכים ללכת]

 

 

פרק רביעי: ההולכים בחושך







א

[ההולך, המחכה והחומק עוצרים]

ההולך [למחכה]

איפה אנחנו?

המחכה מבחינת קאנטון או מבחינת רחוב?

ההולך מבחינת קאנטון.

המחכה מבחינת קאנטון אנחנו בקאנטון כך וכך.

ההולך אני יודע, שאלתי רק כדי לבדוק.

[ממשיכים ללכת]

 







ב

המספר ובינתיים, בעוד כה הרבה מחשבות ותקוות נעלות

תלויות בחלל הרחובות האפלים של עירנו,

חוזרים לסיפורנו מיודעינו משכבר,

הגוססים לבד על משכבם, איש בחדרו…

[נכנסים אם ההולך ואב המחכה]

…כשאליהם מצטרפת גם אמו הספק-מתה,

ספק-בקנדה של האיש החומק.

[נכנסות שתי נשים זקנות, אחת מתה, אחת חיה]

אלו שתי נשים שאינן מכירות זו את זו,

אבל היות שהאיש החומק נמסר על ידי אמו

לאימוץ בהיותו תינוק ואינו יודע עד היום

אם אמו האמיתית חיה בקנדה או מתה,

נאלץ לקבל לסיפורנו את שתיהן.






ג

אם ההולך [למספר]

אני רוצה לראות את בני… הוא יקרא

לאמבולנס… הוא יניח יד על מצחי…

איש טוב, עזור לי לקרוא לבני…

המספר תביני שאינני יכול לעשות למענך דבר,

אני רק המספר של הסיפור הזה,

אני רוח, אוויר, אין לי כוח להזיז

אפילו פירור, רק לתאר אתכם, ואת הלילה,

ואת הליכתכם בחושך, ואת תשוקותיכם וגניחותיכם,

וקריאותיכם לעזרה, ואת סופכם… תביני.

אם ההולך הוא בני… אני הולדתי אותו… הוא חייב לבוא…

ההולך [לעצמו]

אולי בכל זאת אעבור אצלה לרגע, אקח

את האנציקלופדיה, אדפדף בה עוד הלילה…

 

הם לא ידעו לאן התגנבתי ויחשבו

מי יודע איזו פגישה מסתורית יש לי.

אם ההולך בני… בני… הוא יבוא…

אב המחכה [למספר]

ואני מה, אראה את הבוקר?

המספר נראה שלא.

אב המחכה אז גסיסה.

המספר כן.

אב המחכה [מתקרב לאם ההולך. שניהם מחרחרים, נאבקים על נשימותיהם.]

אי, זקנה, הלוא אינני מכיר אותך,

אפילו את שמך אינני יודע,

אבל עכשיו, בכל רחבי היקום,

את האדם הכי קרוב לי,

חוט אחד, סמוי, אך חזק מכולם,

קושר אותנו זה לזו.

 

יכולנו למהול את נשימותינו האחרונות,

להמריא יחד מעל העולם והבלותו,

מעל הבנקים, מעל קופת חולים,

מעל המהפכות בדרום אמריקה,

ולהקשיב בדריכות יד ביד לנשימות,

אחת… ועוד אחת… ועוד אחת…

 






ד

המספר [לקהל]

ואל תחשבו שבעוד אלה גוססים,

לא נרקבים להם, איש בקברו,

בבית הקברות העירוני הסמוך,

הוריה המתים של הזקנה הגוססת,

והוריו המתים של הזקן הגוסס,

שוכבים, פגר לעצמו, שקועים

בהתפוררות איטית בין הקברים האחרים.

[נכנסים הוריה המתים של אם ההולך והוריו המתים של אב המחכה. המספר מציג את אם ההולך הגוססת להוריה המתים]

אותה אהבתם פעם. ראו מה קרה לילדתכם.

זקנה, מותשת, גוססת, הסוף.

[המתים אינם מגיבים. המספר, לקהל]

אין עניין. האגואיזם הטהור של המתים.

[נכנסים הטפל ואמו]

המספר ואמרו לכם שאתם לא, אתה האיש הטפל

ואת האם המתה הטפלה של האיש הטפל.

אם הטפל חשבתי לצוץ בזיכרון,

אך לא אעמוד על כך.

הבדידות לא נוראה בכלל.

אני אינני, רבותי. אינני.

אי אפשר להכאיב לי, להעליב

אותי, לנטוש אותי…

[הדמעות מתחילות לזלוג מעיניה]

…אי אפשר עוד לפגוע בי,

כי אני לא פה, לא חשה

בדבר, אני מעבר לכל,

הבדידות והאינות נעשו לי כמו

צפצוף מתמשך ההופך עם הזמן

לחלק מן הדממה.

 

לא תדעו זאת, לא תשערו בדמיונכם

עד שתגיעו גם אתם.

[הטפל ואמו יוצאים. אל הוריהם המתים של אם ההולך ואב המחכה מצטרפת שורה ארוכה של מתים]

המספר רבותי, לא הלילה!

בבקשה מכם, רבותי!…

[מנסה להדוף אותם החוצה, לשוא. הם מתקוטטים ביניהם, קוראים בקול לעבר הקהל]

מת עייף כך וכך. משנת כך וכך עד שנת כך וכך.

מת חרוץ כך וכך מהבית, שיניתי בחוץ לארץ לכך וכך, חזרתי לארץ כך וכך. בן כך וכך.

מתה מרירה אשתו. מהבית כך וכך. בת כך וכך.

מת ביישן כך וכך. ואני הייתי רוצה להגיד…

מתה עדינה כך וכך. לא חייתי, ואין לי אלא להסב את תשומת ליבכם שכך וכך.

מת רתחן נו, "כך וכך וכך וכך וכך וכך"! מה זה פה שאי אפשר פה לשכב ולחלום פה במנוחה!

מתה מרירה על מה תחלום?

מת רתחן על מה חולמים? – נשים, לקרדה ומשיח!

מת גס "נשים"! ולשון עוד נשארה לך?

מת מיואש אי, שטות, תמיד רבים, תמיד אותו סיפור! דרעקעס!

מת זאטוט ילד. כך וכך'צ'יק.

מתה חמוצה ממחלה קשה, צעירה, ולא התחתנתי. כך וכך. שנת כך וכך עד כך וכך.

מת ביישן ואני הייתי רוצה להגיד…

מת רתחן די, רבותי, די להגיד, אמרתם מספיק! קצת שקט! קצת לחלום!

מת גס ומה יש לך אתה, תמיד סותם את הפה לכולם!

מת רתחן יש לי מה שיש לי, אדוני, שלא שוכב פה על טחורים אלא על מוות!

מתה מרירה גם אני פה לא על יבלת! פה זה כולם מאושפזים על מוות, אדוני!

מת רתחן שמענו עליכן! נשים! אתן בכלל לא מתות, אתן פשוט זוחלות במנהרה לאוסטרליה דרך מרכז כדור הארץ ופותחות בתי זונות!

מתה מרירה ואתם מה?! שוכבים עם פה פתוח להציץ מתחת לשמלות של אלמנות!

מת רתחן איך נציץ? – האדמה עלינו!

מתה מרירה קבורים עם פֶּרִיסקוֹפּים!

מת מיואש אי, דרעקעס, לא ייתנו מנוחה! לך תבנה עם אלה בית קברות לך תבנה!

מת רתחן כמה פעמים צריך לבקש פה שקט?!

מת גס פְּפְפפצצצץ!

מת מיואש אי, דרעקעס!

מת רתחן שקט!!!

מת גס תבוא פה, כבר נַראה לך!

מת רתחן תבוא אתה פה! לא פוחד ממך!

מת גס תבוא, תבוא! נראה אותך!

מת רתחן למה, תבוא אתה פה!

מת גס משם אתה חכם! שוכב על הגב עשרים שנה וצועק "תבוא פה"!

מת רתחן כי אני צועק "תבוא פה!" ואתה לא בא!

מת גס ואני צועק "תבוא פה!" ואתה כן בא?!

מת רתחן קודם נראה אותך תבוא פה, אחר כך אני אבוא פה!

מת מיואש אי, דרעקעס! לאן נפלתי! לך תתפגר עם אסיאתים!

מת גס פְּפְפפצצצץ!

מת רתחן אוסטרליה!

מתה מרירה פֶּרִיסקוֹפּים!

מת מיואש הייתי צריך להיקבר בוינה!

מת גס תעשו טובה, חבר'ה, כאן מוסיקאי קלאסי, רגיש מאד! פְּפְפפצצצץ!

מת מיואש מטנפים! תמיד מטנפים! והרעש, הרעש! יום-יום חזנים, ואלמנות, וטרקטורים וקבלנים; משתתקת האלמנה – מטרטר הטרקטור, מתרחק הטרקטור – מזמזם מטוס, נעלם המטוס – מצלצל הטלפון האלחוטי…! אוי, כמה נמאס, כמה נמאסה עלינו האסיה המקוללת הזאת, אבק, זבובים ורעש! וכמה מהומה על קצת אבק! ובלילה נסגר השוק למעלה, מתחיל ההווי למטה: -"תבוא אתה פה!" -"נראה אותך, תבוא אתה פה!"… אלוהים אדירים, אתה הבטחת לנו אחרי המוות מנוחה נכונה; איפה המנוחה ואיפה הנכונה?! דרעקעס, הייתי צריך להיקבר בוינה!

אם האם ולכאורה יכולנו, פנסיונרים של העולם שכמותנו,

יכולנו גם אנחנו לבלות את הרביצה בקבר יחד

במסיבה שקטה, להתפוגג לאט, משמיעים מדי פעם

קול חרישי, כמו קול הפקיעה הקל ברהיטים בלילה…

אב האם וחבל. כל כך הרבה גברים ונשים,

כולם פנויים, וזמן בשפע

לתהות מה היו חיינו ולמה…

[מישהו מתחיל לשיר, אחר לצעוק, יוצאים תוך קטטה והמולה גדולה]



ה

[נכנסים מחשבת תחת, מחשבתך דג מלוח, מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת, פוגשים במחשבת מכנסיים, מחשבת שוקולד ומחשבת פירמידות. מחשבת דג מלוח פונה למחשבת שוקולד]

מחשבת דג מלוח [פונה למחשבה הדומה לה]

סליחה, את המחשבה על דג מלוח של כך וכך?

מחשבת שוקולד לא, אני המחשבה על ש ו ק ו ל ד של כך וכך,

ו ז ו המחשבה על דג מלוח, אבל לא של כך וכך,

אלא של כך וכך, צמודה למחשבה על פירמידות;

המחשבה על דג מלוח של כך וכך היא שם,

ליד עם המחשבה על מכנסי גַבַּרדין חדשים.

מחשבת מכנסיים אני המחשבה על מכנסי גַבַּרדין,

אבל לא של כך וכך, אלא של כך וכך;

המחשבה על דג מלוח של כך וכך

יצאה לרגע עם המחשבה על הבלות החיים,

צריכה לחזור ולצוץ כל רגע. משהו דחוף?

מחשבת דג מלוח לא, סתם החלפת דעות.

מחשבה מעורפלת לו רק שתקתם רגע… תנו לי להמריא…

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת והגיגית.

מחשבה מעורפלת מה היה שם בגיגית?

מחשבה מטושטשת הגננת.

מחשבה מעורפלת מה היא עשתה?

מחשבה מטושטשת היתה בגיגית.

מחשבה מעורפלת תנו לי להמריא… משהו חשוב רוצה לבקוע…

[נכנסת מחשבת לאז'אן]

מחשבת תחת הה, מחמל נפש, כיסוף שלי…

מחשבת דג ומה איתי?

מחשבת לאז’אן אין לנו נושא משותף, תבינו.

ואם בכלל, הייתי כבר מעדיפה אותו.

[מורה על מחשבת פירמידות]

מחשבה פירמידות שלום. אני המחשבה על פירמידות.

מחשבת לאז’אן למרות שגם הוא לא ממש תיאוריה.

אבל בכל זאת, פירמידות, לא ישבן.

מחשבה פירמידות זה נכון, יש בי משהו מהתרבות,

מההיסטוריה, מהפעילות הרוחנית…

מחשבת דג מה זאת אומרת "רוחנית"? מה אתה

בדיוק חושב על פירמידות?

מחשבה פירמידות אני פשוט חושב: פירמידות. זה הכל.

מחשבת דג אז מה החכמה? אתה לא עושה בעצם

שום מאמץ מחשבתי, אתה בדיוק כמוני,

גם אני יכולתי לחשוב פירמידות במקום דג מלוח.

מחשבה פירמידות יכולת, זה נכון, רק שאני תפסתי קודם.

לי טוב גם תרבות, גם לא מתאמץ.

ההולך [לעצמו]

ומה טעם לעבור עכשיו אצל אמי,

לסחוב אנציקלופדיות צרפתיות באישון לילה,

הרי זה מגוחך… אקח בהזדמנות…

[ממשיך ללכת עם המחכה והחומק]

 

ו

[פתאום סב המחכה אחור, רץ אל קיר, הולם בו בכוח וזועק]

המחכה פִּתחי, זה אני!… פִּתחי!…

פִּתחי כדי שתהיה תכלית להליכתי,

ושיֵדעו שיש לי אהובה בעולם,

והעולם הוא אמיתי, ואני לא סתם נולדתי…

אם עשיתי משהו לא טוב, אתקן,

אשתנה, אהיה אדם אחר, גבוה וצוהל,

מפיק תבונה, הומור, חיוניות לא נלאית…

לא אתבע ממך דבר, לא אממש את אהבתי…

מקסימום נתארס… לא אגע בך, אשקיף מרחוק…

חזרי לשעה, לרגע, אחר כך תלכי…

ראי אילו אפיקים של סחי אני עובר

על מנת להציל משהו מכבודי…

לא אוכל לחזור בלעדייך, תביני,

אני פה עם אנשים, הם מאמינים לי…

למלים שלי יש איזה ערך…

[מטיח ראשו בקיר, חדל. אל הקיר]

איך אצדיק את הלילה הזה? מה אומר להם?

איך אצדיק את הלילה החשוך, המייגע,

הנורא הזה? מה אעשה עם עצמי מכאן והלאה?

מה אומַר להם? מה אעשה?

[פאוזה. כשראשו מוסב עדיין אל הקיר, לעצמו]

הדבר הקשה ביותר, כשאסב פני אליהם בחזרה,

הוא להתגבר על תנועת הבליעה מתוך עלבון.

וזו הבעיה, זו בעיית הבעיות:

איך להסתיר את תנועת פיקת הגרגרת

בשעת ההשפלה הגדולה של חייך.

[מסתובב אל ההולך והחומק, מנסה לדבר כלאחר יד]

ובעניין המהפכה בניקרגואה, יש איזה חדשות?

[מפסיק, מכעכע, מנסה להילחם בבכיו, מתחיל לפזם]

זינג-א-לינג, זינג-א-לינג,

הַאני-הַאני אין דה מוּנשַיין…

[מפסיק, בתנועת ביטול לעבר הקיר]

היא לא יפה, לא יפה…

[מפסיק, ושוב כלאחר-יד]

והרי כל אמריקה הלטינית… וכולם

זוכרים מה קרה באל-סלוודור…

[מפסיק, ושוב בביטול לעבר הקיר]

היא לא יפה, לא יפה…

והשיער בכלל לא…

[הדיבור נחנק בגרונו. ההולך מתקרב אליו, מניח יד על כתפו]

ההולך המצב בניקרגואה באמת קטסטרופלי.

המחכה [אינו יכול לעצור עוד בעד נחשול הבכי הגואה בו. ההולך עומד אובד עצות]

עזור לי!…

ההולך יום אחד נמות, משברון-הלב והבושה לא יוותר דבר…

המחכה עזור לי!…

[נכנסת אם ההולך, נושמת בכבדות. המספר מאזין בדריכות לנשימותיה]

ההולך הכל יישכח, לא היה ולא נברא…

המחכה עזור לי…!

המספר שְשְש… המוות.

ההולך [פונה מן המחכה למספר]

עוד לא. היא תמות רק לפנות בוקר.

וכך יֵצא שבעוד אני הולך בלילה עם המזוודה,

עם כמיהותי ותהיותי הפעוטות,

ועם שאיפתי לעשות רושם שאני אדם

היודע מה הוא עושה – גססה אמי,

זו שנשימתה היתה נשימת האדם

הראשון בעולם ששאפתי אל קרבי,

נשימתה הערבה, השלווה, שעכשיו נלקחת ממנה,

מן הזקנה המצחינה, המצומקת,

שבינה לבין האשה ההיא לא נותר עוד כלום,

הכל חמק איכשהו בלי שנחוש…

[מתחיל לבכות, מבליג]

אך לעת עתה עוד אינני יודע,

אדע זאת רק מחר בבוקר.

לעת עתה אני עם ידידַי,

בחושך, ברחוב, עם מזוודה.

ולא רק שאינני מנחש כלום,

קורה לי לפתע ש…

[שר]

זינג-א-לינג, זינג-א-לינג…

[למחכה]

מין שמחה מציפה אותי פתאום.

המחכה ככה, סתם?

ההולך ככה, בלי בסיס, מסוג השמחות הרגעיות

הניצתות פתאום בלי שתדע למה,

[שר רגע עם המחכה. מפסיק]

הופ, השמחה עברה.

[בכיו של המחכה חדל לאט]

המחכה [חיוך נכלם על פניו]

ועדיין אני מקווה. לפעמים אדם אומר:

"זה לא ילך עם חוקי הטבע,

מוכרחים כאן איזה נס".

נס נחוץ לי.

אם ההולך [למספר]

אבל מתי הוא יבוא? הזמן אוזל…

המחכה [לחומק]

ואתה, רימית. מה באמת

עשית שם מאחורי קיר?

החומק מי יכול לומר מי רימה? הלילות חשוכים,

והחיים בנויים על סיפור הבנוי ממלים:

אחד אומר – והאחרים מקשיבים.

ז

[נכנסים מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת]

מחשבה מעורפלת  אני יודע מה תגיד.

מחשבה מטושטשת אני זוכר את הגננת והגיגית.

מחשבה מעורפלת אלוהים אדירים.

מחשבה מטושטשת גם אני יודע מה תגיד.

כמה נמאסנו זה על זה.

מחשבה מעורפלת [דמעות בעיניו]

מתי תיתנו כבר מנוחה?? מתי תבינו

שדבר חשוב מאין-כמוהו מפרפר על קצה הלשון?

מחשבה מטושטשת היא עמדה בגיגית, עם הגב אלי,

בבגד ים אפרפר, ואני מאחוריה הסתכלתי…

[נכנסים מחשבת תחת, מחשבת דג-מלוח, פוגשים במחשבת לאז'אן ההולכת שלובת זרוע עם מחשבת פירמידות]

מחשבת תחת אז מה, לא אזכה בך, מה?

מחשבת לאז’אן  אתה מכוער…

מחשבת תחת מה לעשות…

מחשבת לאז’אן ואתה גס…

מחשבת תחת זה נכון…

מחשבת לאז’אן ואתה שטחי, ופרימיטיבי, ונאיבי, וכמעט אידיוטי…

מחשבת תחת אבוד, מה?…

מחשבת לאז’אן ואתה מסקרן אותי.

מחשבת תחת [נדהם]

סליחה?

מחשבת לאז’אן ואתה משעשע אותי.

מחשבת תחת אני?

מחשבת לאז’אן והניצוץ הפראי בעיניים.

מחשבת תחת אני שומע טוב?

מחשבת לאז’אן והשפתיים שלך מצאו חן בעיני מהתחלה.

מחשבת תחת הצרפתיות השתגעו.

[היא מלטפת את שערו]

אני לא מאמין.

מחשבת דג [מחבקת אותו]

ועכשיו?

מחשבת תחת עוד לא.

מחשבת לאז’אן [מנשקת אותו קלות]

ועכשיו?

מחשבת תחת קצת.

מחשבת לאז’אן אני אוהבת את הקול שלך. את החיספוס.

מחשבת תחת זה לא חיספוס, זה אינפּוּף.

מחשבת לאז’אן לא מפריע לי.

[מחשבת תחת משתעל]

ולא מפריע לי שאתה מצונן ושלא צחצחת שיניים.

[שוב מנשקת אותו]

מחשבת תחת את מדהימה. ואני חסר נשימה.

מחשבת לאז’אן אני יודעת, אני תיאוריה ספרותית והכל,

אבל אנו, התיאוריות, גם התחת לא זר לנו. בוא!

מחשבה פירמידות זונות!!

[יוצא]

ההולך [לעצמו]

אני חושב שבכל זאת אקפוץ לאמי

לקחת את האנציקלופדיה. עלעול קטן

בתרבות צרפת לפני השינה יכול רק להועיל…

מחשבת דג מלוח [לעצמו]

ואת הדג מלוח שכחו.

לעולם לא אזכה לחדור לתרבות צרפת,

לעולם לא אהיה אצלם בן-בית,

רק אציץ מן הסף בעינים כלות,

אסתובב ואשוב לארצי-מכורתי, להיות מה שאני:

מחשבה נידחת מאסיה על דג מלוח פולני.

ח

[ההולך, המחכה והחומק הולכים בעייפות. החומק מפזם לעצמו בחמיצות]

החומק מושחלים על חוט הזמן

מהחור של הקטן…

[ההולך והמחכה מתחילים לצחוק ולהשתטות]

ההולך המציץ עכשיו מבין חרכי איזה תריס

ורואה אותנו, אומר ודאי לעצמו:

מי יודע מי אנחנו. עיר שלמה

ישנה עכשיו בשלוה…

המחכה …כולל אהובות עם שערות גולשות…

ההולך …בעוד שלושה סוכנים אמיצים וקשוחים

פועלים ללא לאות לבטחונה…

המחכה …ואמנם, מי יודע אם לא כאלה אנחנו.

החומק [רוטן לעצמו]

הייתי בדרך הביתה לאחר שוטטות לילית

שלאחר שממון רגיל שלפני השינה,

עצרתי להשתין מאחורי קיר, ופתאום

אני מוצא עצמי רץ ברחובות חשוכים

עם השד יודע מי, מתוך איזו תקווה

שהמדובר בזנות בינלאומית, כי לסמים

וריגול אין לי שום נטייה, אבל בסך-הכל

הייתי מחליף ברצון את הריצה הזאת

בכוס תה רותח, פיפי – ומיטה.

[מן הצד השני מופיעים צפופים, בטור עורפי, האיש הדוחק, האיש הנדחק והאיש הדחוק. רגע אחד עומדות שתי הקבוצות וצופות זו בזו]

ההולך [לעצמו]

מה שמתחשק יותר מכל להגיד

לוּ באמת היינו מדברים

אלה עם אלה, הוא זה:

[ההולך, המחכה והחומק מתקרבים לחבורת הנדחקים]

מאיפה אתם?

הדוחק משם.

ההולך שם טוב?

הדוחק לא, שם לא טוב. ואתם?

ההולך משם.

הדוחק שם טוב?

ההולך לא, שם לא טוב.

המחכה ראיתם אשה?

הדחוק לא נולדנו אתמול.

ההולך ולמה באישון לילה? ולמה צפופים?

הדוחק אנחנו נדחקים להיות באופן דחוף אנשים אחרים,

אנשים שהמזוודות שלהם מעלות אבק בעליית גג,

אנשים שישנים בלילה בתחתוני מינימום לצד אשה…

הנדחק עם שערות שופעות גולשות על כר לבן.

המחכה הו, השערות שלה!

הנדחק השערות השופעות הגולשות לה על הכתפיים,

והמדגדגות גם את נחירינו.

המחכה בייחוד התרשמתי מהדגדוג תוך

נשימות של מה-בכך.

הדוחק כן, שמע, להיות כבר מאחורי הכל,

כל הדראמות, המאבק, המתח, החיפוש,

שקוע עם האשה בנשימות של מה-בכך –

הנה האושר, הנה הנהר החרישי של החיים.

הנדחק אני אהבתי בייחוד את השיער המלא.

אני לא אוהב אשה עם שיער דליל.

אני אוהב הרבה. גם הירכיים,

לא מבחינת שערות, מבחינת שפע,

וגם ביסקוויטים אני אוהב,

לא אחד או שניים, חבילה.

הדוחק ומצופים שוקולד.

הדחוק אני הייתי הספר האישי של הדוכסית מאַרְזַ'נְסֶן.

המחכה איך היא?

הדחוק יפה ומרוגזת.

המחכה גם שלי. אני מאד אוהב כאלה.

הנדחק המדובר בשלל נשים מהמם בעלות פוטנציאל הכאבה מקסימלי.

המחכה גם שלי. היא ישנה הלילה אצל…

ובכן, עניין שאינני יכול כרגע

לפרט את מהותו מטעמים מובנים.

אם תראו אותה, דווחו לי מיידית.

הדוחק אני מאמין גדול שלו היה לי זה וזה,

כבר מזמן הייתי כך וכך,

ושהיות שאין לי זה וזה, – אני אבוד.

ההולך שברתם את ליבי. עוד לא עלה השחר,

הנהג של האוטובוס הראשון עוד חולם,

ואתם כבר נדחקים. אנשים,

אתם שוברים לי את הלב.

 

בלילה נשברים הלבבות. כמו כלי חרסינה

עדינים, מצטלצלים לרגע, נסדקים,

פוקעים לרסיסים. ומי ידביק?

 

גאה ואציל שט כדור הארץ במרחב

כמו ספינת דגל מלכותית, ואנו

על סיפונה, משרבבים צוואר לראות:

היכן אנחנו? לאן נגיע? בואו אתי!

הדוחק [לנדחק]

הוא מדבר כל כך עמוק שאי אפשר להבין אותו.

הנדחק האיש הזה מעורר בי אמונה גדולה.

הדוחק אני אהבתי בייחוד את הספינה השטה.

הנדחק מה ש א נ י הכי אוהב בסיפון

היא אשה עם שיער שופע מתנפנף ברוח.

[מייבב]

אני כל כך רוצה להיות איש אחר!

[הדוחק והנדחק פונים להצטרף אל שורתו של ההולך. הדחוק לוחש לעברם]

הדחוק מה הוא מוכר לנו שם? ייקח אותנו,

יסובב אותנו, בסוף ימכור לנו קופסאות

סרדינים מקולקלות או סכיני גילוח משומשים.

[זועק]

על מצבתי יכתבו "לא חי, לא בילה,

שקע בזוהמה, גמר באפסיות",

אך דבר אחד לא יוכלו לכתוב: "רוּמה"!

לא, רבותי, לא אני! ונא לקבור אותי

עם הבעת חשד וספקנות! לא השלמה

ולא ייסורים, חשד גדול!

החומק [לדחוק]

אתה יודע שאתה מקביל לי?

אולי אני מסתכל בראי?

הדחוק ואולי להפך?

ההולך [לעצמו]

כך היתה מתנהלת השיחה בינינו לוּ היינו מדברים.

אבל אולי הכל היה קורה אחרת,

אולי היינו שרים כולנו יחד…

כל השישה מושחלים על חוט הזמן

מהחור של הקטן,

ומסתובבים בגיל,

כמו נקניקיות בגריל…

המחכה וכל העולם היה שר איתנו, והיתה

מין צעקה אנושית-כללית שהיתה מטה

את כדור הארץ ממסלולו, וכולם היו

נאחזים זה בזה שלא ליפול…

הוי אהובה שלי, היכן את?

הדוחק אך איננו שרים ואיננו מדברים.

אנו עומדים, חבורה מול חבורה ושותקים.

ההולך ויחד עם זה אני חש בוַדַאוּת שהיתה פה

פיסגה מסוימת, אולי מוחמצת, של משהו,

שאני עצמי איני יודע מהו.

 

ט

[נכנסים המחשבות, המתים והגוססים, שמספרם מוכפל עתה, כי עתה התווספו אליהם כל המקבילים להם מצד חבורת הנדחקים]

המספר [רוטן, לקהל]

וגם לאלה אבות ואמהות שמתו,

וגם לאלה אבות ואמהות שגוססים עכשיו,

וגם לאלה קרעי מחשבות, דמויות,

זכרונות, כיסופים, הבלותות, חוטים

וזוטות, לפעמים חדשות, על-פי רוב ישנות,

לעיתים בודדים, לעיתים זוגות…

וכל אלה נשרכים אחרי, אוי, איזה

יאוש, איזו תהלוכה שאני סוחב פה!

[החיים והמתים מנפנפים לשלום אלה לאלה]

החיים אוהו, אלה שהיו,

מה אתם רואים?

המתים אוהו, אלה שישנם,

לא רואים.

 

אוהו, אלה שישנם,

מה רואים אתם?

החיים אוהו, אלה שהיו,

רואים אתכם.

 

אוהו, אלה שהיו,

הייתם ואינכם.

המתים אוהו, אלה שישנם,

תיכף גם אתם.

 

 

י

אם ההולך [פורצת מתוך המון המחשבות, המתים והגוססים]

לרגע קצר, ואינני יודעת איך זה קורה לי

שוב ושוב, ניצתה בי התקווה שנוצר סביבי

קונסיליום של טובי הרופאים,

שבאו מרחבי העולם לרפא אותי.

 

לרגע חשבתי שחסד אלוהים ירד על הארץ,

ואני נגאלת. ואמרתי לעצמי, הנה באים שלושה,

ואחריהם עוד שלושה, והם יבואו בשלישיות,

שלושת המלאכים אחרי שלושת המלאכים, וימלאו

את הרחוב, והעיר, והארץ, וימצאו לי תרופה.

המספר הו אלוהים, הלב נשבר לנוכח האיוולת!

[מופיע אלוהים מאחורי המספר]

אלוהים מישהו קרא לי?

המספר אני. אני המספר של הסיפור הזה.

אלוהים [מצטחק]

אתה מספר לי? אני בראתי א ו ת ך

ע ם הסיפור הזה ביחד.

המספר האם לא א נ י הוא שחשבתי א ו ת ך ,

יחד עם המחשבה ש א ת ה בראת א ו ת י ?

אלוהים גם את המחשבה הזאת בראתי.

המספר תודה, אני מאוד מעריך. ואם כבודו

כבר פה, אולי אפשר לשאול…

אלוהים בדרך כלל שואלים אותי שתי שאלות:

אחת, אם אני קיים. ובכן, הנה אני.

המספר [מתלבט רגע, קצת חושש]

יש לך אולי… הוכחה?

אלוהים לא.

המספר תודה, רק שאלתי.

אלוהים ושאלה שניה, למה בראתי את הרוע.

ועל כך אני משיב…

[ממשיך לדבר, אך שאון רכבת עוברת מחריש את דבריו. השאון פג]

המספר כבודו, לא שמענו את התשובה לשאלה השנייה בגלל הרעש.

אלוהים לא אחזור על דברי.

המספר [לקהל, מורה על אלוהים]

אלוהים, תאמינו? איש עם מזוודה,

ברחוב, כאילו כלום, כאילו סתם,

ובסוף – אלוהים. אם כי,

כפי ששמעתם, הוכחה אין.

ותשובה לשאלה השנייה –

גם כן לא שמענו. בגלל הרכבת.

ואגב, אין כאן בעירנו שום מסילת ברזל;

האם ייתכן שאלוהים עשה קסם

וברא רכבת לחמש שניות רק על מנת

שתחריש את תשובתו לשאלות מביכות?

מכל מקום, רבותי – אלוהים.

[אלוהים קם, מרים את מזוודתו, פונה לצאת, לפתע זורק חידה כבדרך אגב]

אלוהים "קטנטונת"; שַנֵה אות ראשונה – "חביבונת".

המספר גוּצי ופּוּצי.

אלוהים גוּצי ופּוּצי, שתי נקודות!

[יוצא]

המספר [קורא אחריו]

רגע! והעניין עצמו! ולשם מה באת? והעניין עצמו!…

 

[פתאום חש ברע, כמעט מט ליפול]

אם ההולך מה קרה?

המספר לגמרי שכחתי שהלא יום אחד

גם אני אמות! אוי, איזה פחד!

ובקבר אין אור, אין אוויר!

הלב מסרב להאמין והמוח לתפוס:

פעם לא אהיה!

[מתיישב ברגלים כושלות על מזוודתו הקטנה]

אני כל כך פוחד!…

[פאוזה]

עבר.

[קם, מגחך בזלזול. לקהל]

אי, תמיד אותם פחדים, אותם שאלות;

עד מתי נאמר כולנו דברים חבוטים?

מתי כבר יקום אדם ויאמר דברים שעדיין לא נשמעו?

מת ביישן אני הייתי רוצה להגיד…

[המספר מפריח החוצה בתנועת יד את כל המתים, הגוססים והמחשבות]

 

יא

ההולך [למחכה]

הרגשת משהו?

המחכה מין משב רוח פתאומי בגב.

ההולך הסתיו הגיע. אדם רגיש צריך כבר סוודר בלילות.

[לשלושת הנדחקים]

מיצינו את המוטל עלינו, וכעת אנו הולכים.

הדוחק נכון. אנחנו הולכים לשם,

ואתם הולכים לשם.

המחכה והרי זה ממש חילוף משמרות.

ההולך לא טעית.

[לשלושת הנדחקים]

אנו נפרדים. שלום לכם. עוד

יתבררו דברים שאוזן לא שמעה.

שובו לבתיכם והמתינו להוראות.

[שלושת הנדחקים מתחילים ללכת, עוצרים]

הדוחק רבותי, הקפיאו את

הרגע, נתגעגע אליו.

[יוצאים. אם ההולך נכנסת]

אם ההולך לרגע קצר ניצתה בי… הרגע עבר.

[יוצאת. ההולך מנסה להמשיך ללכת, אינו יכול]

המחכה מה קרה?

ההולך לא שואל אותי מה עם הכאבים בחזה בצד שמאל.

המחכה [ביובש, בלי חשק]

ובאמת, מה איתם? עברו?

ההולך . Never ever.

[למחכה ולחומק]

אני חושב שבזה סגרנו את המעגל.

המחכה גם אני חושב שסגרנו את המעגל ואפשר לחזור.

החומק [לעצמו]

ואני אוכל סוף סוף להשתין בבית בשקט.

ההולך [לעצמו]

הכל כל כך מוזר. פתאום,

באמצע הליכתך, נעצרות הרגליים,

אין לך כוח לעשות אפילו פסיעה אחת נוספת.

בבת אחת נופל עליך מין ייאוש כבד כל כך,

אתה הופך לאבן. מי ירים אותך? מי

יחלץ אותך? מי יענה לך תשובות?

[פאוזה]

נחזור?

[שלושתם הולכים]

 

פרק חמישי: השכבת החומק

 







א

 

[נכנסים מחשבת תחת ומחשבת לאז'אן שלובי זרוע. מחשבת תחת מנסה להינתק]

מחשבת לאז’אן אהובי…

מחשבת תחת לא, זה לא ילך.

מחשבת לאז’אן אני אוהבת אותך.

מחשבת תחת בצער אני אומר לך:

התיאוריה של לאז'אן לא מחממת אותי.

 

אני מחשבה פשוטה. מילדותי אני

סוחב רק את עצמי, נושא בעול, בייסורים,

אך גם בעונג. וכזה אשאר, עם עצמי,

בלילות יוקדים של הזיה, לבדי, במיטה,

בהלמות הלב, בקדחתנות,

בפשפושים מהירים, באנקה צרודה.

כל טוב לך.

מחשבת לאז’אן שלום. אני עפה לחפש את מזלי

במקום אחר לפני שאזדקן.

מחשבת תחת נסי במזרח אירופה, נסי בוארשה או בפראג,

הם בדיוק התפנו לא מזמן מהקומוניזם…

מחשבת לאז’אן שלום לך עיון מעמיק בתחת!

מחשבת תחת שלום לך, הגות תרבותית נכספת!

מחשבת לאז’אן אוֹ-רֶווּאַר, אסיה!

מחשבת תחת אַדְיֶה, פאריז!

[מחשבת לאז'אן יוצאת]

ההולך [לעצמו]

סופית את האנציקלופדיה לא אקח הלילה.

אלך ישר הביתה. לישון, לישון, לישון.

[נכנסת מחשבת דג מלוח, מתייצבת לצד מחשבת תחת]

מחשבת תחת מה עוד נֹאמר על התחת שלא נֶאֱמר? –

הרוך השמימי, בלי עצם, בלי

דקויות, בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות,

רך מהגולגולת ומוצק מהשַד, קומבינציית

ביניים בין פלדה למים, ובין חֵלק לחֵלק

מעמיק פלג – אח, החריץ האפלולי המכאיב,

המבטיח, שער הגיא, בית מועד לכל חי,

הו תחת, סבל חמוץ-מתוק, עולם ומלואו,

אשר כעולמנו, גם הוא אין לו פשר,

אך מה אכפת הפשר, ייקח אותו השֵד –

כל עוד שריר וקיים וניצב ועומד!

מחשבת דג מלוח מי נתן לנו כוח,

מי נפח בנו רוח,

מי מקים, מי ממריץ,

מי עושה שנקיץ,

שופעי און ומיץ,

שנעריץ, שנציץ,

שנאחז בציץ,

שנעשה קִיץ-קִיץ-קִיץ,

שתהיה בנו אש

וחומר נפיץ,

 

מי נתן לנו כוח,

מי נפח בנו רוח? –

אחינו, רענו,

דג מלוח!

[שניהם יוצאים]

 

 







ב

[ההולך, המחכה והחומק הולכים, מגיעים לבית החומק]

החומק חזרנו. זה חדרי. זו מיטתי.

ההולך עת להיפרד.

[לוחצים ידיים]

החומק ומלה אחת, כאדם אל אדם:

מאד התרגשתי כשנוצרה לנו פתאום קהילייה.

זוכרים? שישייה. יכולנו להפוך את העולם.

ההולך העניין הוא שחשתי עייפות גדולה.

וערפל בראש. ונאלצתי ללכת הביתה לנוח.

החומק אני ידעתי מההתחלה, וכבר חשדתי

שכל מה שאתה רוצה הוא לנוח.

אולי הצורך להשתין מחדד.

בכל אופן, חשדתי.

המחכה ומה הרווחת מזה שחשדת? אתה עומד

באותו מקום ונשאר אותו אידיוט,

אז מה יוצא לך מכל החשדנות?

החומק מה יוצא לי, את זה עוד נראה.

וגם אם לא יוצא, לפחות

לא יכתבו על מצבתי "רוּמָה!"

[ההולך והמחכה פונים לצאת]

חכו, לא, חכו עוד רגע.

[הם עוצרים]

סִלחוּ על החשדנות. החשדנות מבוטלת.

מהלילה אני תם ומאמין. אני אחר.

אני אדם פתוח, חם, לבבי, נותן.

אתם מבטלים לי את החשדנות?

ההולך החשדנות מבוטלת.

החומק אבל משאירים לי את האבר הגדול

והאופציה לדפיקה, כן? טוב.

אז שלום לכם. תחילה אלך לי להשתין,

אחר כך אישן. תהיה קורת-רוח.

אמנם, לא על זה חלמתי בילדותי.

מילא, חיים. שלום.

[ההולך והמחכה פונים לצאת. הוא מתחיל שוב לדבר. הם עוצרים]

והעניין הוא שהדורות הבאים יתבעו דין וחשבון,

ישאלו "לשם מה הלכתם בלילה ההוא,

על מה בוזבזו חייכם, לשם מה לבשתם

גרביים ותחתונים…" הדורות הבאים…

ההולך הדורות הבאים לא ישאלו כלום,

הדורות הבאים אפילו לא יזכרו שהיינו.

החומק כן, טוב. אלך להשתין. לצערי,

אינני אדם רוחני. שלום.

[ההולך והמחכה פונים לצאת. הוא מתחיל שוב לדבר. הם עוצרים]

ודעו לכם… כשאני עומד מול המיטה בחושך,

עם המזרון המלוכלך… והשאלה היא אם לשכב

בסרחון החמוץ של הריר שלי, או ללכת בחושך,

בצפצוף הנורא, המתמשך, של הדממה,

ואיזו מין ברירה זו, בין סירחון לחושך…

לַווּ אותי בבקשה למיטה… אחים, אמהות,

השכיבו לישון, אני עייף…

[ההולך והמחכה משכיבים את החומק במיטה, הוא משתרע עליה]

חכו עד שארדם. זה ייקח רגע.

אני כל כך עייף.

[עוצם עיניו. פאוזה]

ההולך נרדם.

החומק [פוקח עיניו]

לא. לא מסוגל.

[אם החומק המתה והקנדית חולפות]

ואמי, כבר ביררתם אם בקנדה או מתה?

המספר עוד לא ידוע.

החומק כבר לא אדע.

[עוצם עיניו. ההולך והמחכה יוצאים. החומק פוקח את עיניו]

החומק אל תלכו… והחיים עברו…

 

פרק שישי: השכבת המחכה

 







א

המספר [לקהל]

ובינתיים, רבותי, הגיע הרגע

שאין מנוס ממנו – המוות.

[נכנסים אב המחכה ואם ההולך]

אב המחכה מי משנינו?

המספר הזקנה קודם.

אם ההולך איפה הוא… חיכיתי… הוא היה בדרך אלי…

המספר כן, כמעט בא. היה בדרך.

הוא ייזכר שוב מחר עם עלות השחר,

כשיתבשר על מותך.

אם ההולך יבוא… לא יבוא… מה איכפת…

[נופלת]

יקירַי לשעבר, אני כבר עברתי

את הדראמות הקטנות של חיינו,

האהבה, הקנאה, הצחוק, השמלות,

אפילו את הדאגה המתמדת לבני היחיד,

הוא עם המזוודה שלו בלילות,

עם כל חייו הכושלים –

כל זה כבר לא מעניין אותי.

אני עכשיו רק מנשימה לנשימה.

[שבה לחרחוריה]

לו רק ידעתם… לו רק ידעתם

כמה קשה… אין לתאר…

אך כל אחד מכם הלוא יֵדע פעם…

ועכשיו, תורי שלי…

[חדלה לחרחר, פוקחת עיניה, חלושות]

מה מצבי? נדמה לי, מתאוששת.

המספר כן, סבתא, הולך ומשתפר.

אם ההולך [עגומה, לעצמה]

מסתירים ממני משהו.

[למספר]

הרטיבו מצח… לחלוחית…

המספר אין מי שירטיב, סבתא, כבר אמרתי,

אני לא בסיפור, אני רק מ ס פ ר אותו,

לא אוכל לגשת. את לגמרי לבדך.

[אם ההולך שוקעת בעלפון. המספר מאזין לנשימתה]

צַפּוּ לנשימה האחרונה.

אב המחכה [בוכה]

לו הייתי בריא, ולו היית שלי,

הייתי רץ עכשיו בחדרים, ובתוכי

צעקה אחת גדולה: "חבל!"

 

על כל מה שלא הספקנו, על הטיול

האחרון שתכנַנוּ ללוּגאנוֹ, ועל משהו

שמאד דחוף לי לומר לך עכשיו,

ועל עוד כל כך הרבה – חבל!

 

והייתי רץ אלייך, בוכה ומנשק את מצחך

ואת גלגלי עיניך, וצועק: "קומי,

אשה שאהבתי! מה אעשה בלעדיך?!"

[חרחוריה של אם ההולך חדלים]

המספר מתה. חדל אדם שהיה יקר פעם לאמו.

אב המחכה [מבליג על בכיו. מביט באם ההולך המתה]

כל עוד גססת יכולנו, פוטנציאלית,

להירשם לנישואים. הפוטנציאל הזה אבד.

כי את כבר מַתְּ, ואני עוד חי.

ועם כל גסיסתי, בזה אני עוד נעלה עלייך,

שהנני איש ואזרח, ורשום בפנקס התושבים,

ואת, ברגע זה הופקעת משם, אינך יכולה

להביא עוד לשידוך אפילו תעודת זהות.

לכן, גם פוטנציאלית, העניין גמור, אבוד.

שלום לך, פוטנציאל כלולות.

 







ב

[נכנסים הטפל ואמו]

אם הטפל [לקהל]

דַמּוּ לכם את המוות: דמו לכם לא-כלום,

ואז דמו עוד פחות. דמו חושך מוחלט,

ואז דמו חשוך עוד יותר. דמו את מה

שאינכם יכולים לדמות, דמו כל מה שהיכרתם,

את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש,

והוסיפו להם את התואר "לא",

לא-גשם, לא-שמש, לא-לחמניות, לא-נשים,

דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון,

כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות,

ואל תפחדו, נמחק גם הפחד,

נגמרות גם המלים, גם מילות השלילה,

נמחקת המלה "לא", נמחקת המלה "אין",

גם האינוּת איננה, והלא-כלום מוכפל,

לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו,

וכשתגיעו – לא תוכלו עוד לשוות.

המספר מחר, מחר תדברי. תבואי מחר.

אם הטפל מחר.

[יוצאים הטפל ואמו]

 






ג

[המספר מעיר את אם ההולך]

אם ההולך [חשדנית]

מה זה פה? איפה זה פה

המקום שהבאת אותי פה?

המספר פה זה מקום טוב מאד.

פה יהיה לך פה טוב מאד.

אם ההולך יש פה קצת מים?

המספר יש פה מחלחלים פה

טוב מאד גם מים.

[מקים אותה. נכנסים הוריה המתים]

והנה הורייך.

אם ההולך שלום, אבא, שלום, אמא. באתי.

אם האם מי הזקנה המכוערת?

המספר בתך.

אם האם זו הילדה עם הגומות?

[לאם ההולך]

אל תספרי לי מה קורה בחוץ ומה

עבר עלייך. שכבי ושתקי.

אם ההולך [מצטחקת בחמיצות]

ושוב, הורי, כמו פעם, משכיבים אותי לישון.

לשכב, לשתוק, לעצום עיניים. חזרתי הביתה.

[עומדת דומם לצידם]

אב האם כך וכך.

אם האם כך וכך. ומהבית כך וכך.

אם ההולך כך וכך. בתם. מהיום.

[המתים יוצאים]

 






ד

[ההולך והמחכה הולכים. נכנסים מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת מאחורי ההולך]

מחשבה מעורפלת [למחשבה מטושטשת]

יום אחד תמות. לא יישאר עוד

זכרון הגיגית והגננת, גם לא

תחת ודג מלוח; כולכם, כמו קצף

על המים, תפעפעו עוד רגע ותאבדו,

יישארו המים הצלולים, העמוקים.

מחשבה מטושטשת יום אחד א ת ה תמות. לא יישאר עוד

ניסיון להמריא, למצוא מלה אחת, גואלת,

רק קרעי זכרונות פשוטים, גיגית, גננת,

תחת, דג מלוח, כל אלה ירחפו עוד רגע,

כמו פיסות רמץ של מדורה שכבתה, נישאים ברוח,

יעופו, יפרחו, ויגוזו.

[יוצאים. ההולך והמחכה ממשיכים ללכת]

 



ה

[ההולך והמחכה הולכים, מגיעים לבית המחכה]

המחכה חזרתי הביתה. הנה המיטה שלי. אשכב לישון.

ההולך אהבתי את החלוקה לקאנטונים.

היתה הרגשה טובה, של שווייץ.

המחכה ואיפה היא, ומתי תשוב, זו השאלה.

זו השאלה, ואין אחרת.

[בקול חנוק]

מה שהייתי רוצה יותר מכל הוא

לעמוד מולה עם ידיים בכיסים,

היא ניגשת אלי ומחבקת אותי,

ואני לא מוציא את ידי, רק

עומד ומשרקק לי משהו. זה חלומי.

ההולך עוד יקרו דברים שהדמיון לא שיער.

המחכה אני מחכה.

ההולך היכונו לעניין עצמו.

לעת עתה, לך לישון וחכה.

המחכה אני מחכה. ואתה זכור שימינו קצובים.

תוחלת החיים אמנם עולה, אך לא מספקת.

ההולך ניפרד.

[לוחצים ידיים. לעצמו]

אזדקק לנס.

המחכה [לעצמו]

אצפה לישועה.

[ההולך פונה לצאת, המחכה יושב על מיטתו, מביט אחריו]

הי, והחזה, צד שמאל…?

ההולך תודה, תודה.

[הולך]

 

 

פרק שביעי: השכבת ההולך







א

[ההולך ממשיך ללכת. נכנסים מחשבת תחת, מחשבת דג מלוח, מחשבה מעורפלת ומחשבה מטושטשת, צצים מאחוריו תוך ויכוח סוער]

מחשבת תחת ותסלח לי, קולגה יקר…

מחשבת דג מלוח :תסלח לי אתה, אידיוט מלומד…

ההולך [מסתובב ופונה אליהם]

ושוב אתן, מחשבות נודדות, מפוזרות

קרעים קרעים, ללא מטרה, ללא ראשית ואחרית…

מחשבת דג מלוח ולמה להעליב, התחת שירת אותך יפה…

ההולך הלוא אתן רואות כמה מר לי עכשיו.

כמה אני מצפה למחשבה האחת, הטהורה.

אני שלי מפעם, ילד שהייתי, בוא,

וּמְשֵהאותי למעלה מקרקעית החושך!…

[הם נסים שוב בעוד ההולך אוטם אוזניו]

מחשבת תחת אני אומר…

מחשבת דג מלוח אני רוצה…

מחשבה מטושטשת אני זוכר…

מחשבה מעורפלת לו רק…

[מוותרים ויוצאים נכלמים]







ב

[מבין המחשבות צצה מחשבת הילד. ההולך נדהם תחילה, ומשהוא מכיר את הילד, הוא מחייך בעייפות]

ההולך אתה? הלכת אחרי לאורך כל הדרך?

[מחשבת הילד נועץ בו עיניים גדולות ללא אומר]

ההולך אבל מה אתה רוצה? לא אוכל

לעשות למענך כלום.

תבין, גם לעצמי אין לי כוח.

אינני יכול לשנות בגורלך דבר.

[ממשיך ללכת, מחשבת הילד אחריו. ההולך בורח, מחשבת הילד רודף אחריו. ההולך עוצר, לפתע אוחז בילד, מטלטל אותו]

ההולך אבל מה? מה אתה רוצה להגיד לי?

מה רוצה לבקוע מן החור הזה הנקרא פיך?

אילו מלים מתחבאות שם? משהו חשוב? בשורה?

המצאת שיקוי פלאים שיגאל את כולנו

ואתה לא יכול לבטא את הנוסחה?

 

אני מסתכל לך לתוך הפה ורוצה

לנשק אותו, לחתום אותו בשפתי

ולא להתיק אותן עוד לעולם.

[הודף את מחשבת הילד מעליו. מחשבת הילד פונה לצאת. ההולך קורא אחריו]

הי! "אני" שלי מפעם!

[מחשבת הילד עוצר]

תן לי רק עוד לצוד את הרגע החולף,

הנה, כך, כשאתה מטה קצת את ראשך למטה והצידה,

והייאוש השובר את הלב נגלה

בך פתאום לכל עומקו, הנה, כך.

אזכור אותך בהטיית ראש זו.

אזכור את עומק הייאוש. אזכור.

[מחשבת הילד יוצא]

 






ג

[ההולך מגיע לביתו, עוצר]

ההולך [לעצמו]

ולבסוף יש העניין המוזר הזה, שצַעַד,

ועוד אחד, ונסגרו הרווחים בין הרגליים,

הסתיימה הליכת הלילה הזה.

 

צופה שיראה אותי עכשיו בחלון

כבר לא יקרא לי "האיש ההולך".

[עומד מול מיטתו]

הנה המיטה. הנה המזרן. הנה אשב.

אהיה האיש היושב. האיש הדומם.

האיש הקיים לעת עתה. האיש…

כמה מוזרות המלים.

[נכנסים כל המחשבות, וכל הגוססים וכל החיים והמתים, כולם נכנסים ונקבצים סביבו]

המספר [לקהל]

והנה כולם, כל אלה שליוו אותו הלילה.

אב המחכה [מחרחר]

כמה עוד נשאר לי?

המספר לא הרבה.

[נכנסים האיש הטפל ואמו]

המספר [קצר-רוח]

ושוב אתם! אמרו לך שאתה פה טפל!

הטפל  ומה אתם, "טפל, טפל"…

בסוף יחשבו אותי לאדם

לא מעניין. מתי תורי?

המספר מחר, מחר הסיפור שלך. תבוא מחר.

אם הטפל מחר? יהיה מחר. היינו הך.

[יוצאים הטפל ואמו]






ד

[מת ביישן פורץ בבכי. נכנס אלוהים נוטל את פניו בידיו, מנסה להרגיע אותו]

אלוהים שְשְש…!

[המת הביישן חדל מבכיו]

ואף-על-פי-כן, יש בכם משהו.

ואף-על-פי-כן, אהבתי את כולכם.

נולדתם פעם טובים ופעורי-פה

מתימהון אין קץ לנוכח העולם,

וכל-כך מצחיקים הייתם, וכל-כך

פגיעים. אהבתי אתכם בעלבונכם.

 

ואם אינני עושה למענכם דבר,

הרי זה רק מפני ש…

[שאון רכבת עוברת מחריש את דבריו, וחולף]

…ולפחות אזכור אתכם לטובה.

מת ביישן ואני הייתי רוצה להגיד…

[אלוהים עוצר. מת ביישן נבוך מאד]

ואני הייתי רוצה להגיד משהו

על המתים שקוברים אותם בגשם הראשון.

[פאוזה]

נרטבים כהוגן.

[פאוזה]

בוץ.

[פאוזה]

ייאוש.

[פאוזה. הוא נבוך, לא יודע איך להמשיך]

זהו.

[אלוהים מניח את מזוודתו, מתיישב עליה כאילו נחלש מאד]

מתה חמוצה תנו לאלוהים מים. אלוהים מרגיש לא טוב.

המספר אין ברז בסביבה. לילה, הכל סגור.

אלוהים זה בסדר. יותר טוב.

[קם]

אזכור, אזכור לטובה את כולכם.

[למספר]

ותודה לך על טורח הסיפור.

המספר חן חן, ובאמת טורח.

[אלוהים פונה לצאת]

ומה זה, כבודו, שמרגישים בחזה בצד שמאל…

אלוהים [נעצר, סב על עקביו]

"הציעי"; שַנֵה אות – "הופיעי".

המספר "עוּצי" ו"צוּצי".

אלוהים שתי נקודות.

המספר ובחזה, בצד שמאל, כשנושמים…

[אך אלוהים כבר יצא, המספר, בחיוך של מבוכה, מנפנף בידו לשלום וקורא אחריו מתוך רצון לשאת חן]

חן-חן, כבודו…! עוצי וצוצי, אה?…

עוצי וצוצי!…

[לעצמו, בשקט]

עוּצי וצוּצי וגוּצי ופּוּצי – ובסוף נמות.

 



ה

[המספר ניגש אל ההולך היושב על מיטתו]

המספר ובכן, התעייפת. אתה עומד

מול מיטתך. במוחך ערפל כבד.

ההולך כן.

המספר ואינך יודע שבמרחק שני רחובות מכאן מתה אמך.

ההולך [עייף ועצוב]

לא.

המספר ובעוד היא מתה, אתה הלכת וצחקת…

ההולך לא צחקתי.

המספר אבל נשמת. תוֹדֶה, נשמת עמוקות

בעוד אמך נחנקת. ומה טעם ללכת?

ומה טעם לנסות לחפש קאנטונים,

לשחק בסוכנים חשאיים וכנופיות

ובתי זונות ענקיים באיסטנבול?

 

מה כל הטעם אם אמך מתה מאחורי

גבך ואתה אפילו לא ידעת?

ההולך [בתחינה, דמעות בעיניו]

מה לעשות?

אם ההולך [מתקרבת אל ההולך]

כך וכך, מהבית כך וכך,

מַתִּי ביום כך וכך

בְּמָקום כך וכך.

וכך וכך הוא המצב,

וכך הוא יימשך.

 

ובין כתלי גולגולתך

מוארת בַּדמיון,

דמותי עוד תהבהב קצת,

מתרחקת, מיטשטשת,

כמו העולם כולו

עם רדת יום.

 

אהיה בך

עד שאחדל

ביום מותך שלך.

 

אז נשלב ידיים

אז אלך איתך

אל המוות שאחרי המוות –

אל השיכחה.

[כל החיים, המתים הגוססים והמחשבות יוצאים. ההולך מתיישב על מיטתו]

המספר [פונה שוב להולך]

אבל, בל נקדים, לעת עתה

עוד אינך יודע על מותה.

לעת עתה אתה עוד מתעסק

בחיבוטים הקטנים שלך.

 

עוד מעט, באור הראשון של השחר,

ידפוק על דלתך השכן לבשר לך.

 

בכי גדול יבקע ממך,

יבבות ילד קטן,

שלא ידעת על קיומן.

 

תמו ונשלמו שנים

של הכנה למות אמך.

ההולך לא דבר של מה-בכך הוא

מות אמי היחידה.

כמה שטותי ומגוחך היה הכל

מול האמת הפשוטה, העירומה:

מתה לה אמי.

[בוכה לפתע]

אמא, אמא!…

[מבליג]

אך לעת עתה עוד אינני יודע כלום.

המספר [לקהל]

כן. הוא יושב, אינו יודע.

השחר עולה. דפיקה בדלת.

ההולך יבוא!

[נכנס השכן. ההולך פונה אליו בהיסוס, גרעין בהלה מתחיל לנבוט בו] מה אתה רוצה בחמש בבוקר?

[השליח פוער את פיו לדבר, המספר מניף יד ומהסה אותו]

המספר אך זה כבר עניין לסיפור אחר.

שלנו נגמר.

[ההולך והשכן קופאים בתנוחתם זה מול זה]

 

[סוף]

×