[איש עומד מאחורי אשה יושבת]

בחדר, על כורסה מתנדנדת, יושבת אשה. היא לא מתנדנדת. שדיה גלויים. מאחוריה ניצב איש, לבוש חליפה כהה, שערו מסורק. הוא זקוף, מותח את גופו ככל יכולתו, עד שגבו יוצר קשת קעורה. הוא מביט ניכחו. מיהו האיש הזה? למה הוא עומד עמידה מתוחה כל-כך? האם הוא הממונה על שדיה? המעסה שלה? ואם הוא ממונה, באיזה אופן? סתם ממונה באופן ערטילאי על שדיים של אשה? ולאיזה צורך? מדוע היא מחזיקה אותו? אם הוא מעסה, מפני מה אינו מעסה את שדיה? אם הוא מאהב, מדוע אינו לופת אותם ומנשקם? מדוע אינו מביט בהם בערגה? היתכן שהוא בעל נדהם? בישרה לו משהו והוא עומד הלום-רעם? והאם אפשר שהוא בדרך-מיקרה המפקח על הרכבות, לבא להודיע לה רשמית על מועד יציאת רכבתי האקספרס למוסקבה? אם כך, למה גלויים שדיה? האם כדי לשחד אותו לתת לה כרטיס חינם? ואם כך, מדוע אינו מביט בשדיה? ומפני מה מאחור? שמא מושב היא מקבלת תמורת גילוי שדיה, אך אינה מקבלת תא, כיוון שבשביל תא היא צריכה להרשות לו גם להציץ, ועד בדי כך איננה מוכנה? אך האם באמת אינה יכולה להרשות לעצמה כרטיס-רכבת למוסקבה? והיכן בעלה? יש לה בכלל בעל? היא מחכה לו? להוט? נפטר? פוחזת? חולָה? טירוף? בדיקת-ריאות? חמסין? מצטלמת בסרט? ואם סרט, מה תפקידו של האיש בסרט? מפקח על הרכבות, מעסֶה, בעל הלום-רעם, מאהב, ממונה על שדיה? שדיה קטנים, נראים כאגסים מוטלים לרוחבם, ובאמצע מזדקרת פיטמה, מחוספסת ובשרנית כשלעצמה. אם הוא ממונה על שדיים, האם מעמדו פחות מפני שהוא ממונה על שדיים קטנים? האם המינוי הוא על-פי גדל השדיים או על-פי יופיים? היתכן שהוא ממונה רק על הפְּטָמות? האם יש לו ילד? האם הוא מספר לילדו על עבודתו? האם רצה להביא פעם את הילד לראות את אבא בעבודה? האם הורשה הילד לבוא? האם עמד זקוף ומתוח לצד אביו, ממונה-קטן-שלעתיד שכמותו? הדמעו עיניו מחמת השיעמום, או מחמלה על האב הנאלץ לפרנס את משפחתו בעמידה זו, שאין עמה כבוד, מאחורי אשה חשופה? ומה אומרת על כך אשתו? המכנה היא את עצמה "אשת הממונה"? האם שואלים אותה: "ממונה על מה?" האם היא עונה? האם היא מקנאה? האם היא בוכה בלילות, או שהתרגלה? המתקלסת היא בבעלה, שלא מצא מקום בעולם אלא זה, לשמש כזקיף שמתעלמים מגבריותו לאשה נחשקת? האם כואבות רגליו? מה יעשה בגיל מתקדם יותר? אנשים מזדקנים, מה יהא עליו? עד מתי תשב היא ותניח לו לעמוד מאחוריה? ולמה חנוט בחליפה סגורה, נוטף זיעה? מה קורה כאן? למה ההתמתחות הזאת? היכן למד אותה? האם עבר קורס למשרתים אישיים? היש בית-ספר לשירוּת שמתמתחים כל ביראת-בבוד עד דכא? הפוזל הוא לעיתים אל שדיה? או שהוא מביט אל הקיר כי אסור לו, בהיותו נחשב רשמית כגבר? הגורמים לו השדיים לכאב-ראש? האם מביט הוא אל הקיר ומעביר את כל חייו לנגד עיניו? או רק רגעים מובחרים? ושמא נמאס עליו החיטוט בעצמו והוא מסתכל בקיר סתם, תוך קהות פנימית? אבל האם מותרת לו קהות פנימית? האין הוא צריך להישאר חד-חושים לנפל; להגיב בבל רגע, בהיותו הממונה על שדיה? אבל להגיב על מה? האם מצויה היא בסכנה כלשהי? האם הם בלב-לבה של פרשת ריגול? האם היא מאוהבת במישהו? האם תסלק אותו משם כשייכנס אהובה, או שתניח לו לעמוד מאחוריהם גם כשיתגפפו? המדברת היא אליו לפעמים? השואלת היא לשלום אמו הזקנה? מה קורה כשהיא קמה מן הכורסה? האם הוא נשאר על עומדו מאחורי הכורסה ובכך הופך להיות הממונה-על-הכורסה? או שהוא הולך אחריה, כי מתפקידו להילוות אל שדיה באשר הם? מדוע מאובנים שריריו? מה הוא מעכל שם, בכרס העגלגלה שלו, מרק איטריות? או מה? מי יחלץ אותו ממצבו? מי ישכיח ממנו את זכרונות ילדותו, שבהם נע גופו בחופשיות ובגמישות על שפת הים? איך הגיע לכאן, לעמוד דום מאחורי אשה חשופת-חזה? מתי החלה ההידרדרות? למה לא היה בו כוח לעוצרה? למת לא עזרו לו אנשים אחרים? אנשים, למה לא עזרתם לו? ועכשיו, מה הלאה? מה הלאה?


רוויו

לאחר ההפסקה, שבה הכינו והלהיטו את הקהל בהופעת אקרובטים, ליצנים ושאר אמני-מישנה, החל החלק השני, העיקרי, חלק הנשים הנכספות.

כלי-הנשיפה, חגיגיים אך מעודנים, מבשרים את עלייתה לבמה של הכוכבת דוֹלִי שֵׁינְוואלד. היא פוסעת קוממיות. היא מאוד יפה. לגופה שימלה שחורה בעלת מחשוף עמוק, שערה שחור וקולה אלט צרדרד חושני, שני הצופים הרווקים שבמרומי היציע יודעים שלעולם לא תהיה שלהם, שיש לה כבר מישהו בלעדי, היא הרי דולי שיינוואלד המפורסמת, זאת קראו במאמר ארוך במגאזין-נשים, אך גם מבלי לקרוא היו יודעים, וכי אפשר אחרת? הייווצר חלל של רגע שבו תהיה דולי שיינוואלד פנויה מאהבה? לא טבעי, לא מסתבר. וגבר מעילית-החברה, בזה תהיו בטוחים, נכס כמוה יזכה בנכס אחר, ולא בהם, בקהל היציעים הזול, ההמוני, המזיע כצחנתו מרוב תשוקות שלא יצאו לפועל. לפיכך אינם מקווים. לפיכך הם מאזינים היטב לזימרתה, מנסים להתרכז בצד האמנותי אך כמובן לא בלי שים לב למה שמרמזים החמוקיים מתחת לשימלה הקלה, הכמעט שקופה. לאחר מחיאות הכפיים הסוערות הם משקעים ראשיהם על חזותיהם השקועים, כמודים, איש לעצמו, ברוב תוגה ויושר: לא נזכה.

מאוחר יותר, בתום ההצגה, עתידים שני הרעים הרווקים ללכת ברחוב ואגב גיחוך שפל לפלוט מלה שבניבזוּת על ענייניה האינטימיים של הכוכבת דולי שיינוואלד, כן, את זה הם יכולים להרשות לעצמם, וגם אוהבים לעשות. מעין סיפוק של סריסים, אומדים בביטוי גס את מעלות גופה של הנחשקת הלא-מושגת. מילא, סוף-סוף הקוסמוס גדול ואוורירי, ומעט צחנה מותר לכל אחד לפלוט. צוחקים קצת, מתפרקים כביכול, כאילו הם גברים עתירי כיבוש וידע, והולכים הביתה חמוצים ומצחינים כקודם, איש לצינת סדינו. דולי שיינוואלד עצמה כבר תהא אותה שעה בדרכה להיות שרועה לבטח ובנעימים – ובלי שום דיבורים של ניבזוּת, האמינו לנו – בזרועות אהוב-לבה הבלעדי הוגו זאקס בדירתה החמימה, המוגנת. אך הקדמנו קצת את המאוחר.

שכן מייד עם תום הופעתה של דולי שיינוואלד הגדולה, עולות-פורצות לבימה, בכוח נעורים שאין לעמוד בפניהם, ושוב לקול תרועת חצוצרות המבטיחה שמחות ופלאים, שורות-שורות של נערות מקהלה, כחמישים במיספר, ודווקא כאן, לנוכח תמונה זו, פוקדת את שני הצופים הרווקים תחושה מרה: יש כל-כן הרבה! הן כה רבות! וכה יפות! העבר מבטך מאחת לשניה, לשלישית, לרביעית -כולן מחייכות, כולן מבטיחות אושר, עוטות מניפות טווס על כתפיהן ומותניה!, ובעוד שערן הארוך גולש ומפוסק בפשטות צנועה, הרי לבושות הן תחתוניות ממולאות בשר לבן, רך ודשן, ושדיהן וירכיהן מלאים עד להתפקע, והן מפזזות, זיקוקין-די-נור של יופי מסנוור, ואתה רק טול מהן את נוצות הטווס, וכבר לפניך חבורת נערות הגונות ועשירות מפנימיה שווייצרית, הקמות בבוקר לציחצוח שיניים, ומיטתן עוד חמה, וצנועות הן, ואשרי מי שיזכה לאהבתן ולנאמנותן, שהרי יודעות הן לאהוב, אינן זנותיות כלל, מבטיחות חיים כהלכה, חיים של אושר שקט, עם הרבה שימחה וביטחון, בעיקר ביטחון. וכולן מפזזות כביכול רק בעבורנו, פושטות ידיהן רק לעברנו, ולבסוף אינן באות אלינו כלל אלא מסתלקות להן לצידי הבימה ולירכתיה ונעלמות שם. ואם תאמר, לך חכֵּה להן בתום ההופעה ליד דלת-הכניסה לאמנים, אז תצוץ הבעיה: למי מהן לחכות? ואולי זו שנבחר לחכות לה, זו כבר מחכֶּה לה מישהו, ואתה תתבזה ובינתיים גם תחמיץ את רעותה?

אינם יודעים, שני הצופים הרווקים, על מי מהן להצטער קודם, כל אחת יש בה משהו, אם תצטער על זו, יתחמץ לבך על שלא הצטערת על ההיא. וכאן תחושת ההחמצה המרה מכל: יש חמישים, ואף לא אחת בשבילך. לא רק דולי שיינוואלד המהוללת, על זו ויתרנו מראש, אלא גם החמישים, החמישים גם הן תתפזרנה לאחר ריקוד מופלא ועתיר חיים, כל אחת לזרועות אהוב אחר, ואף לא אחת לזרועותינו. וזה מה שכל-כך מכאיב: העולם גדוש, לא בשבילנו.

עתה, כיוון שהחלה מהומה בלב הצופים הרווקים, ונתפתו לבחור משהו לעצמם כדי להצטער עליו, ונתעוררו מיני הֶמיות עגומות, המשיכו לַהֲמוֹת אף בהופעת הצמד המפואר הבא, הלוא הוא צמד האחיות הכוכבות אַלִיס ואֶלֶן קִירְכְנֵר. ממשיכים הם בלבם, שני הרֵעים הרווקים, במציאת בחירת-לב הולמת שעליה כדאי להצטער, וכל אחד משתעשע בלבו בהזיות-שווא מענגות, וחושב ומתלבט בין השתיים.

שתיהן דומות, בהירות-שיער, לחזיהן ענקי פנינים, נועלות נעלי רשת מחודדות-עקב ולובשות מחוכים ורודים עשויים מיקשה אחת מוזהבת ונרכסים מאחור בכפתורים נוצצים. מותניהן הדוקים, שדיהן וירכיהן מובלטים, אלא שבמבט בוחן אֶלֶן נישאה קצת יותר, רחבה מאַלִיס בכתפיה ובירכיה, אחוריה שופעים ומלאים יותר. חיוכה חושני, מכאיב ואף סמכותי, לעומת חיוכה של אַלִיס, התמים, המתוק קצת מעבר למידה. שני הצופים הרווקים היו מאוד רוצים באֶלֶן, והם כבר מצטערים עליה. שתיהן קוצרות מחיאות כפיים סוערות עם רידתן מהבימה, ושוב ירכיה, ירכיה ואחוריה של אלן, אין ספק!

לא מעטים הגברים בקהל היוצאים מהצגת הרֶוויוּ בתחושת החמצה לגבי אֶלֶן קִירְכְנֵר. אך לאלן קירכנר יש כבר אהוב. זאת יודע המלביש שמחכה לה בירכתי הבימה, עוטה על כתפיה את החלוק ויורד אחריה אל מלתחתה הפרטית, להפשיט אותה ולהלבישה. כעשר דקות מאוחר יותר היא כבר מפורקדת במושב האחורי של מכוניתה, מוסעת אל בית אהובהּ המחכה לה. היא חולפת על פני שני הצופים הרווקים, ההולכים במהירות, גְרוּיֵי עצבים ועגומי-נפש, מפליטים בעצבנות את הגסויות המועטות שלהם על רולי שיינוואלד, ודוממים מתוך צער פנימי עמוק על אלן קירכנר. בחשיבה נבלעת מכוניתה הפרטית של האשה-האמנית אלן קירכנר, הנוסעת אל אהוב-לבה גִינְתֶר וַייצְזַאקֶר, המחכה לה בלעדית.

ביקור

הוא פגש אותה על שפת-הים ואמר לה, "בואי פעם, אקבל אותך נהדר." היא חייכה והלכה. הוא שכב אחר-הצהריים על המיטה וניסה לישון, בלי הצלחה, לבו דופק בו בכוח בתחושת החמצה ויגון, והנה דפיקה בדלת. הוא קפץ לפתוח, בלי אשליות וציפיות, והנה – היא שם למולו, עומדת, ושוב מחייכת. גל חום הציף אותו. היא נכנסה, וכשעברה על פניו ראה את אחוריה וירכיה בחצאית קפלים רחבה. היא ישבה בכורסה, והוא שירת אותה בכוס קפה ועוגה, וחש תשוקה עזה להמשיך ולשרת אותה. היא הניפה רגל על רגל, וברכה נחשפה מעט. הוא הציץ מזווית עינו בפיסת ירכה שמעל הברך. הוא מאוד נסער. הוא יצא מן החדר, כביכול להביא משהו מן המיטבח, וחזר לאחר רגע רק על-מנת שיוכל לראות שוב את ירכה כאילו הוא רואה אותה לראשונה. הוא לא ישב כלל. רגע אחד צנח לכיסא שמולה, ושוב קפץ, כי שוב אמר לעצמו: "אצא מן החדר כאילו היא לא פה, ושוב אופיע ואראה אותה ואהיה מופתע, ואסתכל על קצה ירכה כאילו אני רואה לראשונה." הוא עשה זאת, קפץ מכיסאו ויצא מן החדר, והלך למיטבח ואמר לעצמו: "אני לבד, אין איש בדירה." והוסיף: "אכנס לחדר," ונכנס לחדר ופתאום ראה אותה, וריגשת הפתעה היכתה בסרעפתו. הוא הביט בפניה המחייכות ואמר: "הנה היא, ירכיה מכוסות." ומייד השפיל מבטו וראה שוב את ירכה המגולה, בראִיה ראשונה כביכול, ופלט פליטת הפתעה פנימית: "אֶה!" הוא שיחק עם עצמו בהפתעות מעֵין אלה עד שחש שאין לו עוד הצדקה לריצותיו מן החדר, והתיישב מולה, ומייד קפץ שוב ועמד. היא עישנה והסתכלה בו וחייכה. הוא שיחק במטבע שֶׁשָׁלָה מכיסו, והמטבע נפלה על הריצפה. הוא הרים את המטבע ואגב כך הסב ראשו והביט מלמטה למעלה בפיסת ירכה, הפעם בחלק התחתון, היותר מסעיר. הוא הרים את המטבע וקם, ומייד נשמטה שוב מידיו, והוא התכופף על ארבע, ושוב הרים ואגב כך הציץ. היא חייכה, ואגב כך הרימה באקראי את רגלה ושולי חצאיתה החליקו לאחור וניגלתה ירכה כמעט עד מרומיה. הוא נותר על ארבע עם המטבע בידו. ביד רועדת הכניס את המטבע לכיסו, ולקח את טס הקפה, בעודו על ברכיו, והחזיקו לפניה, פניו סמוכות ככל הניתן לחלקת ירכה. היא הביטה בו בחיוך ולגמה את הקפה בדומיה. היא לא מיהרה כלל. ברכיו כאבו מאוד, אך הוא לא קם. היא קמה והתמתחה והוא נותר על ברכיו. הוא חש לידה כגמד, פניו הגיעו למותניה. הוא השתדל להתכופף עוד קצת, כדי שפניו יורדו לגובה ירכיה. היא הסתובבה ואחוריה אליו, והשקיפה החוצה בעד זגוגית דלת-המירפסת. פניו היו בגובה אחוריה. הוא ראה את חצאיתה מכסה את בליטת ישבנה המופנה אליו אישית. הוא קיווה שהיא תרים את שולי חצאיתה למעלה ותחשוף מולו את עגבותיה הדשנות, אך לא היתה לה סיבה לכך והיא לא עשתה זאת. הוא דימה לו שהיא עומדת מולו ואחוריה אל פניו כדי להתנכר לו, ובלב מתרגש ונצבט מעלבון שיחק במחשבה הזו, היא סיימה להסתכל בחלון, נעתקה ממקומה והסתובבה אליו, וחיוך משועשע תמֵה על פניה. הוא הטמיע בתוכו את השתאותה ופירש אותה בכך ששכחה את קיומו בהסתכלה החוצה, ועתה היא מתפלאת לראות אותו, והשתמש בזה כדי להיעלב. לחילופין, אם לא שכחה אותו, וגיחוך ההשתאות שלה הוא על המשך כריעתו על ברכיו – ניתן להיעלב מן העובדה שהניחה לו לעמוד כך שעה ארוכה. הוא ניסה להיעלב משתי האפשרויות ובדק במוחו מה מעליב יותר, אם שכחה אותו או אם זכרה אותו. הוא נעלב לסירוגין, פעם מזה ופעם מזה. היא ניתקה ממקומה ושאלה: "איפה השירותים?" הוא הראה לה בידו, ולא ידע אם עליו ללכת אחריה. היא נכנסה לחדר-השירותים וסגרה את הדלת. הוא קם ממקומו, ברכיו כואבות מאוד, הלך למיטבח והניח את טס הקפה בכיור. הוא ניגש אל דלת חדר-השירותים ושאל: "את זקוקה למשהו?" היא אמרה: "יש הכל." הוא שאל: "בטוחה?" היא אמרה: "כן." וצחקה והוסיפה: "או שרצית לעמוד על הברכיים גם פה." נשימתו נעתקה מעלבון. הוא לא ידע אם היא מתלוצצת. הוא הציץ פנימה דרך חור-המנעול ולא ראה כלום. הוא ניסה להמשיך את השיחה בתקווה שילַבֵּן את העניין: "לעמוד על הברכיים שם לאיזה צורך?" היא לא השיבה. הוא שאל שוב: "על הברכיים לאיזה צורך?" על כך צחקה. הוא אמר: "את לא אומרת לי לאיזה צורך." ואחז בידית הדלת. עתה שמע אותה קמה, ונשמע קול שטיפת המים. הוא איחר את המועד. הוא כסס את לבו על איחור והחמצה גורליים. הוא הלך למיטבח ואמר לעצמו: "נגיד שהיא רק עכשיו נכנסה לשירותים," ורץ שוב אל דלת חדר-השירותים, אבל אז בדיוק יצאה החוצה וחייכה למראהו. היא חלפה על פניו וחזרה לחדר. היא השתרעה על הספה ועילעלה במגאזין. היה לה חם. הוא עמד מולה והציע: "למה לא תנוחי?" היא עילעלה עוד קצת במגאזין, התהפכה על בטנה ואמרה: "אולי באמת אנמנם קצת." לאחר רגע נשמה קצובות. הוא נעלב מאוד על שהיא נרדמת בחברתו. פתאום, מחמת החום, בתנועה נמרצת אך בלי לשנות מתנוחתה, הרימה את שולי שימלתה למעלה וחשפה את עגבותיה כליל. היא רצתה להתאוורר. היא התעלמה מנוכחותו. הוא בלע את רוקו מעלבון אדיר. הוא הביט באחוריה. הוא התקרב ועיין בהם מקרוב, נזהר שלא להתקרב עד שתחוש בהבל נשימתו על עור אחוריה. הוא לא האמין שמעליבים אותו עד כדי כך. אם בַּכריעה לפניה קודם נאלץ לקום ולצאת למיטבח ולחזור על-מנת לחדש בכל פעם את רעננוּת העלבון, הנה בַּהתבוננות באחוריה החזיקו התימהון והעלבון מעמד זמן רב יותר. לישבן כוח הדהמה עצום ומתמשך. גופה עלה וירד קצובות. היא נשמה מתוך שינה. היא התעלמה ממנו לחלוטין. ההתעלמות פְּלוּס הישבן ריגשו אותו עד טירוף. ההתעלמות שפעה בוז, הישבן נח בשלווה – תנועה נפשית מקבילה לתנוחה גופנית. הוא עיין בישבן מכל זווית אפשרית, פעם מצד הגב, פעם מלמטה, מכיוון הרגליים. הוא עשה השוואות. ראיית השיא של הישבן היא כמובן מכיוון הרגליים. לעולם אינו מתגלה תלול, אַדנוּתי ובשרני כל-כך, וחריצו עמוק כל-כך, כמו מכיוון הרגליים, כשהעיניים בגובה המיזרן; מכיוון הגב וממעוף הזבוב – לא כל-כך. הוא כמעט הניח את ראשו בין שוקיה להתבונן בישבנה, אך פחד להעיר אותה. הוא הוריד ראשו לריצפה למרגלות המיטה והרים אותו כדי לראות את הישבן מחדש ולהפתיע את עצמו. הוא קם והלן למיטבח וחזר כדי לראות את הישבן החשוף שוב מחדש, ואמר לעצמו: "לא יאומן! לא יאומן!" הוא אמר לעצמו: "אצא החוצה ואבוא הביתה כאילו הבית ריק וכלום לא מחכה לי, ואופתע הפתעה עילאית." הוא יצא חרש את הדירה, ירד למטה, הסתכל בתיבת-הדואר כאילו זה עתה חזר הביתה, ניסה לא לחשוב על כלום, הצליח במאמץ רב, עלה למעלה, פתח את הדלת, התכונן ללא-כלום, נכנס לחדרו, ולהפתעתו המוחלטת ראה את הבחורה שרועה על בטנה על ספתו, ואחוריה – תדהמה עליונה! -חשופים כלפיו. הוא כמעט השתגע מתדהמה. הוא חזר על כל התהליך שלוש פעמים. הוא התעייף. היא ישנה שינה עמוקה. הוא בא ורבץ לרגליה, נושא שוב את הטס הריק, כדי להכביד על עצמו עוד יותר, וללא סיבה, מול ישבנה העירום והמתענג. הוא הישווה בין מצבו השפֵל למצב ישבנה, וראה שלישבנה יותר טוב. הוא העמיס על הטס שתי צינצנות מלאות מלפפונים מן המקרר והניח אותו על כף יד אחת, ובשניה אחז את נעליה, שאותן חלצה לפני ששכבה לנמנם. היה לו כבד, והוא חש מושפל מאוד. הוא נדהם למראה שלוות הישבן מול מצוקתו. הוא לא הבין איך בעלת-הישבן והישבן יכולים לנוח בשקט כשהוא עומד מאחוריהם על ברכיו, נשימתו כבדה מתשוקה ומעלבון ונוסף לכך גם נושא משא כבד ומגוחך. הוא לא הבין איך אין מרחמים עליו. דעתו כמעט נחרבה מרוב אי-צדק. הוא הגדיל והעניש את עצמו על-ידי תוספת צינצנת זיתים על הטס. היה לו מאוד כבד. דמעות עמדו בעיניו. הוא התעייף. הוא הניח את הטס ויצא שוב את הבית, מנסה לחזור על הפתעתו הקודמת, אך עם כל היותו של הישבן ישבן, כבר לא הופתע הפעם. הוא החליט להמשיך במסלול ההענשה. הוא התיישב על הריצפה ליד המיטה, הסתכל בישבן ואמר בפנימיותו: "נגיד שאני מקבל התקפת-לב." הוא חירחר חרש. הוא אחז בחזהו. כל אותה עת גם לא גרע עיניו מן הישבן. הוא נדהם, לא הבין איך זה נותנים לו לקבל התקפת-לב ולמות בעוד הישבן חשוף ורגוע, לועג לו בפרצוף ברגעי גסיסתו. הוא העווה פניו בהעוויות שונות על-מנת להתבזות מול הישבן שלא התעוות כלל אלא היה הררי וכביר-הוד. הוא חש מושפל. הוא דימה שהוא גוסס ואילו לבחורה ולישבן עוד נכונו חיים ארוכים וטובים. הכאיב לו שהוא ימות ויירקב בבור, בעוד הישבן יסע לקליפורניה ויטבול באמבטיות-קצף עם גברים אמריקאיים. הבחורה התעוררה ושתתה עוד קפה. הוא כבר היה מאוד עייף וישב שפוף בלי לעשות כלום. היא שתתה, התרעננה, עישנה עוד סיגריה, נכנסה שוב לשירותים, יצאה, חייכה, אמרה שלום והלכה. היתה לו תחושה של החמצה.

[רוברטס]

האדם אומר: אקום, אקנה שואב-אבק חשמלי "רוֹבֶּרְטְס" ששוטף גם רצפות. אחרי כך הוא שוכח. יותר מאוחר הוא נזכר. אחר-כך הוא שוכח כליל. האדם חושב: אצא למסעות, אלך לפה, אלך לשם. לחלק מן המקומות הוא באמת הולך – לקופת-חולים, למכולת, למיטה. האדם חולה. האדם אומר: אבריא. האדם נזכר ואומר: אחר-כך אקום, אקנה שואב-אבק חשמלי "רוברטס", חיי ישתנו. האדם חולה תקוות גדולות בשואב-האבק החשמלי "רוברטס". האדם מבריא. האדם מביא סמרטוט ודלי ממירפסת המיטבח. האדם מסתכל על הדלי. האדם משתרע על המיטה ומפליג במחשבות. אשה נעימה ושופעת בשם העלמה רוברטס חולפת במוחו. האדם אומר: אתחתן איתה. היא מייד מסכימה. לאחר החתונה מתברר שאביה, אף הוא רוברטס, ג'ון רוברטס, הוא בעליה של הפירמה הבינלאומית הנודעת לשואבי-אבק חשמליים "רוברטס". רוברטס האב מת מייד. הגברת רוברטס הבת יורשת את הפירמה. האדם שולט כליל בפירמה "רוברטס". יש לו שואבי-אבק "רוברטס" כמו זבל. האדם מצטחק חרש. האדם רואה עצמו בדמיונו מגולל בפני צעירים ממנו, כשברק משובה בעיניו, את עלילת חייו הנסערים. האדם מרוצה. האדם נרדם. הוא מתעורר בבוקר ומפהק כביכול מחמת שינה רוויה, ולמעשה מחוֹסֶר-אוויר. האדם חולה. האדם אומר: אבריא.

הזבן

מאחורי הדלפק עמד זבן כחוש בעל ארשת רוחניות כוזבת המסתירה ערמומיות. ילד לו ראה אותו, היה עשוי לחשוב שכאן עומדת פיגורה שיש להתיירא מפניה; למעשה היה זה אישון חרד, ומדי היפתח הדלת כמו הרעיד בו איזה מיתר מתוח.

הגברת שנכנסה לפתע – לא נכנסה, פרצה קוממיות – מן הרחוב, העיפה אליו מבט חודר, כאל מי שכל צפונותיו גלויים לפניה והיא עומדת ללמד אותו לקח שלא יישכח, מבט שצווח באוזניו: "אותי לא מרמים!" שימלתה הגיעה עד מעט למטה מברכיה, ומשוליה ועד הקרסוליים השתרעו שוקיה. הם לא היו דקים מאוד, אדרבא, העצם המקושתת נשאה מאחוריה עובי דשן של בשר, שהלך והתעבה ככל שירדה עֵין הזבן במורד השוק, והדקיק מעט שוב, לא יותר מדי, לקראת הקרסול.

איש אחד נכנס אחריה לחנות והביט בשוקיה מאחור, שם ניגלה לעיניו הבשר העבה כולו, בלא חציצה של העצם הקדמית, ולפחות מטעם זה היה יותר מאושר מהזבן. הוא גם זכה לראות את קווי שריר קיבורת-השוֹק, קווים שבלטו כהלכה. היה זה שריר מוצק, שעוד התעצם משום שפסעה על נעליים גבוהות עקב, והעיד על סמכותיות רבה. איש זה לא רצה כלום בחנות, אלא נכנס מפני שהלך אחרי השוקיים מתוך תקווה סמויה מפעפעת להיות נקשר אליהן באיזושהי צורה. האשה לא פנתה לעברו, אלא המשיכה לכיוון הדלפק ועמדה מול הזבן, והנכנס אחריה קפא לרגע, צער פרידה עלה על פניו, אחר-כך העמיד פני מי שנכנס מתוך טעות של בילבול, החווה בראשו תנועה קטנה של הכנעה או בירכת-שלום ידידותית של מורך, פסע פסיעותיים, פניו עדיין אל אחורי האשה, ורק אחר-כך הסתובב ויצא במהירות.

הזבן עמד מול האשה וחיכה, בקוצר-רוח ומתוך דריכות עצומה, למוצא פיה. רעד חלף בגווֹ לַמחשבות על הסיבות האפשריות הרבות לפנייתה אליו. היא יכולה לרצות ממנו דברים שונים; בעצם מרחבים עצומים, עולמות, נפתחים לפניו. כמה נפלא ומושך הוא העולם בעודו בבחינת אפשרי! אך בעיקר היה זה הרצון שלה, כשלעצמו, שהלהיט אותו. אשה זו רוצה משהו, והוא, הזבן בחנות, הוא ולא אחר, עומד כאן זקוף וחיוור ונכון למלא אחר רצונה. לכשתרצו, הרי הוא מי שנולד בזמן מסויים על-מנת שיגדל ויתייצב ברגע מסויים, לאחר שנים, מול אשה נהדרת זו ויעשה כַּנדרש. והרי זה יעוד. ויש כאן מחשבה אצילה ומחממת, אם כי מעט מפוקפקת. כי האם באמת לשם כך נולד? לשם כך זעקה אמו בצירי-הלידה שלה? לשם כך גודל, חוּנך, והתבגר כל-כן הרבה שנים – כי הרי כבר אינו צעיר – למלא מין תפקידון שכזה? ולזה ייקרא גורל? אבל, יש לציין, היתה במחשבה הזו גם מתיקות לא מועטת של מי שיודע כי אינו נושא כלל באחריות, אלא כל תפקידו לשַׁמֵש המשך לרצונו של אדם נעלה ממנו. ביחוד היתה מתיקות במלה "לשַׁמֵש".

ואכן, בזה כל העניין, שאשה נעלה זו – אומנם אינו משוייך לה בלעדית, אבל מאוד יתכן שאם יישא רצון מלפניה, תציע לו מישרת משרת-אישי בביתה מעתה ועד יום מותו. מאוד הכאיב לו שהוא יחיה וימות כאדם בלתי-נחשב, ושעם מותו לא תופק בעולם שום אנרגיה של צער. הוא יחלוף בעולם כמשב רוח לא בָּשֹוּם. בתוך נפשו חוּככו כפות-ידיים בהנאה של שימחה לאיד עצמו, יחד עם מרי של התרסה כלפי אשה זו, אשר, באופן מוזר, תיטול אותו לצרכיה מתוך גבהות-רוח טבעית, ותשתמש בו כשהיא אדישה כלפיו לחלוטין. על שפתיה הבחין ספק בשחוק קל של ליגלוג, ספק בארשת-פנים תמורה של אדישות, ושניהם, גם הליגלוג, גם האדישות, טובים; שניהם איומים, שניהם משפילים, והוא לא ידע להחליט מה מהם מעליב יותר. לכאורה, מה נעלה מאדישות? הלוא האשה הנעלה כה מרוממת עד שאינה טורחת להביט בו בכ ל ל ; מאידך, אם היא אדישה, היכן ההשפלה? והלוא לשם עלבון נחוצות עיניים משקיפות, שיבחנו אותו ויעידו על קלונו. כן, רבותי, אין לזלזל בזילזול! האדישות היא אלוהית, אך לנו נחוץ האנושי.

כל אותו זמן שהתה האשה והביטה בזבן ולא דיברה מלה, כאילו יודעת היא היטב מהן המחשבות החולפות במוחו, ומניחה לו להתייסר בהן. "אשה זו כבר מענה אותי," חשב הזבן, "עוד לא פצתה את פיה וכבר מענה עינוי." "כן," אמרה האשה, כאילו לאשר את מחשבתו, אך בעצם כדי לפתוח מין פתיחה למה שיש ברצונה לומר, מין "ובכן," רק חד יותר. עתה הגיע תור הזילזול, עניין מכאיב, זילזול שאין לו קץ: האשה בכלל לא המשיכה לדבר, אלא שהתה עומדת מולו, כאילו כל הזמן שבעולם, והוא, הזבן, בתוכו, עומד לרשותה. זכאית היא לעמוד ולהרהר, אם תרצה תוכל לפהק, או לעקור את סיכות-הראש משערה האסוף ולהניח לו לצנוח, להוציא מראה ומסרק ולהסתרק, והשד יודע מה עוד.

הזבן כיווץ את שפתיו, הידקן בכוח סביב שיניו עד שהלבינו, ועמד אחוז רתת של עלבון: אין חסים על זמנו. נותנים לו שיעמוד כאימום של גברות אדירות שעיתותיהן בידיהן ויחכה למוצא פיהן. עומד שם ומחכה להוראות. שימו לב, לא שאלות, הוראות. עצם המחשבה שכבר הוא נימנה, בהגדרה מרחיבה, עם סגל משרתיה של אשה כבירה זו, גרמה ללהט בל ישוער שיציף באיזור-חלציו, ובלי משים התמתח התמתחות של יראת-כבוד של משרת גאה על היותו כפוף למרוּתוֹ של כוח עילאי, שמשהו מרוחו נאצל גם עליו. אגב כך גם בוש על החוֹם הפלילי באיזור-חלציו, ומייד, כאילו צצה בו ישוּת סמכותית אחרת, הזדקף עוד יותר למישפטהּ וגזר על עצמו עונש חמור של סירוס, וכיוון שכבר חש בדמיונו את מגע להב הסכין החד בשיפולי בטנו, השתוחח בבת-אחת, הצטנף, ופניו קצת האפירו בדאגה מובנת לעתיד איבריו הכל-כך עדינים.

בין כה וכה, ולאשה נמאס, היא שהתה דיה עם יצור ערמומי-למחצה ובלתי מעורר זה, או שאולי כבר שכחה למה נכנסה, והיא הסתובבה ופנתה ללכת משם החוצה.

הזבן התחלחל, ראה איך מיטב תוכניות-חייו חומקות ממנו, ואפילו פשט יד קצרה ורכה, בתנועה חטופה, לכיוון הליכתה, אלא שלא הוציא הגה מפיו, וכך, כיוון שגב האשה היה מוּסב אליו, היתה תנועת התחנון שלו לְבטלה. עתה היו מולו אחוריה, אחוריה של האשה הנהדרת, שכמעט היה עתיד לשרת אותה אילמלא נחפזה לצאת מכאן, והנה אבדה לו לעולמים. אחרים יזכו לשרת אותה, יתכווצו כשישמעו את פסיעותיה קרבות, יתפתלו תחת מטר תביעותיה הקשות ויגנחו על מיטתם בעינוי לֵילי. כמעט נפל ארצה והשתטח לרגליה מאחור, ללפות את קרסוליה ולחבר עצמו אליה בשלשלת חלודה של זיקת משרתים נצחית, ולהיענש על כך קשות בו במקום. כן, עליו להיענש! אבל על מה? – על היותו ערמומי וכוזב! אומנם, מעולם לא כיזב ולא הערים, אלא שהערמומיוּת אינה טבועה דווקא במעשינו, כי אם באופיינו, וזה מה שקובע. ומשנוצר גבר זַבָּני להיות ערוּם וכוזב, הרי כזה הוא אפילו אם ינהג למישרין כל ימי חייו.

לפתע נחתה תדהמה על הזבן. עד עתה קרא דרור לפרץ מחשבותיו, אומנם בלי לזוז ממקומו, אך לפתע נדהם, קפיץ של התרסה נדרך בו: מדוע בכלל נגזר עליו לשרת אותה? האם אינו אדם חופשי הרשאי לחזר אחריה כגבר, ואולי אפילו לאהוב אותה? אך כבר במלה 'לאהוב' החלה התדהמה להצטנן. בכלל, אי אפשר לעמוד ולהשתאות בלי סוף, זרם המחשבה אינו יכול להיעצר באיזו נקודת פליאה, אדם חייב להמשיך הלאה, לא כל שכן כשהוא מביא את פליאתו לאבסורד המכשיל את עצמו. תדהמתו מפני מה לא יוכל לאהוב אותה היתה מין אבסורד בזה, ושימשה נקודת-מיפנה, שממנה החלה התדהמה להתפוגג, והוא כבר גיחך ליומרת עצמו להיות אוהב ונאהב, ומחשבתו שבה לאפיקה הקודם, אפיק השירות, יחד עם המרי הרגיל על אובדן-כבודו.

האשה כבר עמדה לצאת כשלפתע שוב הופיע מולה על המיפתן המשקיף-על-שוקיה שנכנס אחריה קודם. אין ספק, להשקיף על שוקיה היתה מטרתו גם עכשיו. ודאי שוטט לו קצת על המידרכה, נעצר בקרן הרחוב וחזר על עיקבותיו, מתעתד לבצבץ שוב בחנות ולגנוב לו שוב, כבדרך אגב, מבט. מאוד קיווה בלבו שימצא את האשה עדיין עומדת כשאחוריה אל הכניסה, והיא דוברת, קונה או מתמקחת. אכן, שום דבר לא הכין אותו לקראת הפתעה זו, שתחת לראות את אחוריה וקיבורות שוקיה המוצקות, ימצא עצמו לפתע מול פניה כשהיא עומדת לצאת מן החנות, הוא התבלבל, קפא רגע בלי לדעת איך להמשיך, הסתובב לאחור כעומד לצאת, השלים את סיבובו כעומד להיכנס, ועמד עוד רגע על מקומו כנמלך בדעתו וכמתאמץ להיזכר ברשימת קניותיו בחנות. הוא ידע היטב שניבעו צפונותיו, שכל העולם יודע שהוא משקר, שלא בא לקנות כלום, ושלא דרוש לו כלום מלבד הצצה תאוותנית בשוקיה הכבירות של האשה שהוא חג סביבן – התענגות קצרה ומטומטמת, כי מה כבר יצא לו מהצצה אחת נוספת? זהו המנגנון האנושי, מנגנון החיכוך הקטן, חיכוך שוב-ושוב ללא תכלית זולת ההנאה המגוחכת של החיכוך עצמו: להתבונן בעיניים חומדות וכלות לעבר אחורי גברות מתרחקות שלא נשיגן לעולם.

שני הגברים האומללים הבינו איש את רעהו, ושינאה אדירה התלקחה ביניהם בשל הזהות המבישה של כוונותיהם הערמומיות. כך, שטופים בזוהמה. והשיטפון הזה לא נעלם אף מעיני האשה. היא הביטה רגע בפני הנכנס המאדימים -הלה כבר התאהב בפניה המלאים, המפיקים ארשת שובע ואדנות – וראתה איך הוא מצטדד, מפנה לה את הדרך, ותוך כך מרכין ראשו כמוכן להשתייך לה בלעדית, או כמאשר דברימה שאינו יודע אפילו מהו, ואז חלפה על פניו בלא אומר ובלא להעיף לעברו שום מבט נוסף.

לאיש לא נותרה ברירה אלא להתקדם לעבר הדלפק ולבקש לקנות משהו. כי להפנות ראשו אחורה, אל שוקי האשה היוצאת, כבר לא היה יכול, הוא כבר היה משופד במבטו החד של הזבן. הוא חש לפתע עייפות נוראה, הוא ידע שלא יוכל לרמות את הזבן, על כן עמד ותלה בו עיניים ליאות ולא אמר כלום. הזבן לא חשב להקל עליו, הוא לא אהב את מי שדומה לו ושעל כן הוא שותף לסודותיו הכמוסים ביותר, ולפיכך הביט בו בעין ערמומית-ספקנית, וחיכה למוצא פיו, ורטט של שחוק קטן פירכם בזוויות שפתיו. מצבו היה טוב יותר, הוא לא נזקק לתרץ את שהותו במקום, הוא היה משדיך. חמימות של מי שיש לו בית עלתה בנפשו, והוא חש דחף עז, אם כי קצר מאוד, לנשק את מדפי החנות שמאחוריו, וקצת חבל היה לו שבחוץ לא חורף עכשיו, ולא משתוללת סערה, בעוד הוא, הזבן, שרוי-מצטנף במקום יבש וחמים מול תנורון וגומע כוס תה מתוק. כיוון שלא באה כל בקשה מפי האיש, קירב אליו הזבן מעט את ראשו מעל הדלפק ותלה בו את עיניו כשראשו מורכן קצת במצודד, כביכול מטה אוזן קשבת לפניה צפויה. רגע ארוך עבר בדומיה. היתה מועקה כבדה באוויר, או יותר נכון, פיעפוע של שינאה הדדית בין שני גברים נכלמים. כמה היטיבו להבין איש ללב רעהו! כמה בזוי באופן אחיד המנגנון הזכרי! כמה דומות ולא מעניינות התאוות, וכמה מבישות הן בהשתקפן מעינינו לעיני זולתנו! חשבנו שבנים יחידים ומיוחדים אנו בעולם, וטעינו. לכולנו אמהות, כולנו מקרטעים וצוותים צווחות שוות, ומפיצים הבל-פה אחד.

האיש הנכנס ניסה מייד לתקן את חייו, לנשום נשימה עמוקה ולהיות אחר ובעל יחוד. הוא חשק לרגע את שפתיו, עצם עיניו בכוח, ואמר בלבו: "כשאגמור לספור עד שלוש אהיה אדם חדש בעל תחומי-התעניינות חדשים ומרתקים, וביחוד: מיוחדים! אתעניין בשפות עתיקות מן המזרח, או בגיאוגרפיה של איזורים נידחים! תהא זו סקרנות אמיתית, פנימית! אלהט בלהט שכלי קר! נכון שגם תחומים אלה נחקרו, הרבה אנשים בעלי סקרנות יחודית כבר נולדו וחיו בעולם, אך לפחות אהיה אחד מתריסר, ולא אחד ממיליארדי משתוקקים קטנים לבשר! כן, כן, אגב-ה למעלה, אהיה טהור – אחת, שתיים שלוש!" דמעות עלו בעיניו מחמת המאמץ. השינוי בחייו נראה לו עתה כה דחוף, צורך דוחק בלי מנוס. הוא סיים לספור וחש שהוא אותו אדם. בסתר לבו, מתחת לצורך הדחוף, קיננה עייפות גדולה עוד יותר. מאומן בשנים רבות של ספירה עד שלוש, ידע שאין בזה טעם, הוא לא יתעניין לעולם בשפות עתיקות או בגיאוגרפיה, הוא אדם פשוט וחלש, החומד כוס תה חם לאחר התפלשות מתחת לבשר אשה. אם ברצונו לשנות משהו, עליו למות ולהיוולד מחדש. אך אינו שואף גם למות. חם על חייו, הנאלח, שואף לחיות ולהתמיד בקלונו. הוא פקח את עיניו וראה את הזבן עומד ומסתכל בו. הוא ידע שהזבן מבין הכל, כל קפל מחשבה שלו. הוא אבוד, והזבן עד לאובדנו. טינתו לזבן גברה. דמעות של תוגה עצמית היו עולות בעיניו, אילמלא היה עייף מדי אפילו לזה.

עכשיו הרים הזבן מעט את ראשו, עדיין מוטה קצת הצידה, ומיצמץ בשפתיו מיצמוץ של מורת-רוח, כמי שרומז, ולא בעדינות: קוצר-רוחי גובר, סבלנותי עומדת לפקוע. והוסיף כמה עיפעופים מהירים להדגיש את חוסר-סבלנותו. ועל כן – מייד, ובלא לחשוב כלל, כאילו הוצף כל מוחו כגל של דם רותח, קפץ מפי האיש, כמו שבר חבית מתוך אוקיינוס משתולל: "יש סרדינים'-" – "לא!" זעק אל פניו הזבן המתוח. והרי כה ברור שאין זו חנות שיכולה להכיל סרדינים, כה אבסורדית השאלה, כה ראויה לגיחוך, עד שמייד התבייש הזבן על של)צף על האיש. לא היה שום יחס הגיוני בץ מופרכות השאלה לבין תגובתו. על שאלה מעין זו – כך עתיד להינחם הזבן בלילות שלעתיד – יש להגיב בהרמת גבה. העובדה שהגיב בחריפות כזאת מעידה שליבה את חמתו עוד עת ממושכת קודם לכן, משמע שהאיש הצליח להרגיז אותו, והרי בכך הוא רק מעניק יתרון-מה לאיש ומזכה אותו בניצחון, קטן אומנם. מייד ניסה לתקן את תגובתו ולפלוט ציחקוק של בוז, אלא שאיחר, כבר לא עלה בידו, לא יצא כבר שום ציחקוק לאחר הנביחה, ויצאה לו במקום זה נביחה נוספת, מוזרה, הנשמעת כיבבה.

סומק עז הציף את פני האיש. הוא היה מאוד נכלם. הלך ובייש עצמו בשאלה אידיוטית מול גבר שאינו ראוי יותר ממנו, ועוד זבן. הוא הצטער על פליטת הפה, כפי שהצטער על כל חייו, אך את רוב נתחי הצער שמר להיעלמות האשה הנפלאה מן החנות. מה שוממים החיים בחנות בלעדיה: שני גברים גלמודים, חמוצי ארשת, כבר לא באביב ימיהם, וגם לא בריאים כל" כך, ושניהם טבולים וספוגים במין עלבון נצחי. הבושה פה – ואיפה האשה? מן הסתם חיה לה כעת באיזה מקום אחר, פרשה למקומות ראויים יותר, אולי לחנויות אחרות, אולי לזרועות מאהב, כן, כך צריך לחיות בעולם, ואילו הם אינם יודעים כיצד. החמיצו את שנותיהם הטובות ביותר על העמדת-פנים, על שאלות טיפשיות אם יש סרדינים, על המתנות אוויליות לשאלות אם יש סרדינים, ועל חרטות בעטיין של תגובות מופרזות על שאלות אם יש סרדינים, וביחוד על טינה הדדית, על-פי רוב כבושה, לעיתים מבצבצת, של שני גברים שלא הצליחו.

אז, ובעוד כל אחד מהם נושא קובעת צער מאכל בקירבו, נסוג האיש-המשקיף-על-השוקיים פסיעה לאחור, הסתובב ופנה לצאת בלא אומר, והזבן עמד קפוא על עומדו מאחורי הדלפק. האיש הגיע אל דלת הכניסה ופתח אותה לרווחה, והנה כבר פוסעת לה שם, שוב נכנסת ובאה מן הרחוב, האשה הסמכותית. האיש נדהם כאילו הוכה בבטנו, הצטדד, אוחז בידו בדלת הפתוחה ומניח לה לעבור על פניו. היא לא חוננה אותו במבט, אלא המשיכה לצעוד לעבר הדלפק כמי שיודעת מכבר מה רצונה. האיש השתהה ליד הדלת ולא ידע מה לעשות. בנפשו צפו ועלו גלים עכורים. כי אם עד עתה הצטער על אובדן האשה בחייו, הלוא היה לאובדן זה גם יתרון-מה: היא חדלה להציק לו בפועל, כלומר, לא חייבה אותו לפעילות ממשית נוספת. אשה שאנו מתנשמים אחריה והיא נעלמת בעיקול הרחוב, או נכנסת למבוא אחד הבתים, גורמת לנו, עם כל צער-האובדן הגדול, גם הקלתימה. אנו מבכים את לכתה' לנצח, אן הידיעה שאין מה לעשות, שגזירת גורל היא, יש בה מעין נחמה. אנו חשים פחותיאו-יותר שלמים עם עצמנו, חשים הרפיה, עשינו כל מה שיכולנו – עת לנוח. אך אהה, עם הופעת האשה הנחשקת מחדש, מתהפך הרמץ, מתלבה האש, ואנו חשים שוב בלחץ הנפשי הגואה לקום ולעשות מעשה. ושוב אנו מתייסרים, ושוב חשים במעינו ובשלפוחיתנו, ושוב ההתחכמויות בתוך עצמנו, מה נאמר לה, איך נפנה, איך תגיב, איך נגיב לתגובתה, ושוב אוחז בנו השיתוק לנוכח עוצמת האשה ומול כל האפשרויות העצומות הגנוזות בה שלא לנו נועדו, והפער בינה לבינינו מגמד כל אפשרות להצלחה, ובושת-הפנים מובטחת מראש. ויחד עם זה יודעים אנו: אם נשמוט הזדמנות זו, לא נסלח לעצמנו לעולם. ואין מוצא.

וזה מה שאירע עתה לאיש העומד ואוחז בדלת. הוא נתקף סחרחורת. עיניו התערפלו מצער כשחיפש, לשווא, אחר תירוץ נוסף לשוב על עיקבותיו אל תוך החנות. אך לא היה תירוץ נוסף. כבר חשף עצמו די והותר בגלותו להיטות-יתר אחרי האשה, כבר נכנס פעמיים, כבר שאל על סרדינים – הוי, לו רק היה שואל על משהו נשגב יותר! – ועתה נגזר עליו ללכת. שלום לכן תקוות גדולות. הוא העיף עוד מבט אחרון אל אחורי האשה הנכנסת, שהתייצבה כקודם מול הדלפק, ואל שוקיה המוצקות, שאליהן היה יכול להיות משוייך בלעדית אילו היה נולד אחרת, ויצא, סוגר אחריו את דלת הזכוכית, ומבעד לדלת המוגפת עוד הוסיף והשקיף פנימה, מבטו מתחנן לנס, והלך ונעלם בהמשך הרחוב, לא לפני שראשו נרכן במין קידה קטנה, פנימית, כלפי דמותה של האשה, ויגון אין קץ כוסס בלבו.

ושוב עמדה האשה מול הזבן. כמה נע?יה היא על האיש שעמד כאן לפניה – זאת אין כלל צורך לומר. אבל אפילו מטעם זה בלבד שעצביה חזקים משלו, גם בזה עלתה עליו. כעוד שעצביו שלו בגדו בו, עד שנפלט מפיו "יש סרדינים?',, היתה היא מסוגלת לעמוד רגעים ארוכים מול הזבן ולא לפצות פה, אלא לייסר אותו בשתיקה מעיקה. זאת עשתה קודם, והגדילה לעשות עתה. בעומדה מול הזבן בשנית, נעצה בו עיניה כמכירה ותיקה של חפצים ישנים ולא דיברה. אן הפעם נד$ה לו שהוא חש איזו אהדה סמויה רועפת מעיניה. ומה זה הרטיט? חוטמה? במשובה? לא, רק נד^ה לו, אפה אינו מרטיט. שדה-ראייתו הוא שרועד מרוב מתח. ובכל-זאת, למה חזרה? נחשול של תקוות חבויות קם בתוכו! "רוצה בי! חזרה שוב כי רוצה בי! לא דיברה קודם כי נעתקו מלים מפיה מחמת התאהבות עד שיגעון, ועתה חזרה! ורוצה להתחתן, להתחתן! ועם מי? – אתי! לא פחות! וכבר היו פה-ושם – אם מפשפשים עמוקות – נשים שגילו בי מעט יותר מחוסר-עניין מוחלט. יש גרועים ממני! יש מתים! לא סגולה נחותה היא שאני אדם חי, יש לזקוף זאת לזכותי, ביחוד אם מטיילים אתי בבית-קברות ומשווים אותי באופן טבעי למתים הקבורים שם ולמצבם הפיזי והנפשי, שאז יכולים אף לרצות, מתוך התפעמות פתע, לשלב זרוע בזרועי, ולסנוט לי בחיבה על החוטם! מבחינה מינית-זכרית ודאי שאני נעלה על גבר מת, אפילו אם היה פעם בעל שיעור-קומה. גם מבחינה אינטלקטואלית אני חכם מהמעמיק שבהוגייהדיעות המתים. בכל התמודדות עם מת – אנצח! אם כי נכון שמבחינת עצבים חזקים -המת חזק יותר, הוא אדיש, אינו פוחד ממותו, אינו פוחד מכשלונות, חייו עברו, התנהגותו עם נשים בוטחת ואדישה, מעידה על ביטחון-עצמי רב שמעבר לכל ספק. הוא אדיר, אני קטן וחרד, אני מזיע, הוא יבש, אני מלא ליחות מורעלות, אני מתענה, הוא נח, אפילו המתים נעלים עלי. הייפלא איפוא שאפילו אלמנות קשישות חולפות על פני ושומרות אמונים לבעליהן המתים? אינני ראוי! אני אבוד!"

וכך, תוך רגע של ניתוח יסודי, שכך גל הריגשה בלבו, והוא חזר לספקותיו הרגילים. ובכל-זאת נשאלת השאלה: מה היא רוצה? למה חזרה? וכמו באיזו טקסיות קבועה של עינוי, חזרה וביצבצה התקווה: "רוצה בי, התאהבה עד שיגעון, תתחתן אתי, תיקח לפלורידה, אמות צוחק בן תשעים בזרועותיה במיאמיי" ומייד, כמו באיזו כניעה לצורך בלתי-נשלט, למרות רצונו, ובפנים חיוורות מפחד, נד הזבן תנודה מזמינה קטנה בראשו לעבר המחסן שבירכתי החנות, ועיניו פקוחות לרווחה ונעוצות בפני האשה המתבוננת בו. הוא עצמו לא האמין שהוא אכן עושה זאת: נד בראשו בתנועה חשאית, מסמן לה הצעה מגונה של גבר לאשה. ועוד בטרם סיים את התנועה השפיל את מבטו, אך עדיין לא הסמיק, כי עוד שלט חיוורון הפחד על פניו. וכבר הרים שוב את מבטו, והסתכל הסתכלות הצצתית מהירה בפני האשה. מה רבה היתה תדהמתו כשראה שהנה אף היא, חיוך קל נסוך על שפתיה, כמעט לא מוחש, והיא מסבה פניה לעבר פרגוד הכניסה למחסן. גל אדיר של דם רותח הציף את פניו. הוא השתלהב נואשות בבת-אחת. נראה היה לו שעוד רגע יתעלף מדפיקות-לב מואצות. "הו לב," התחנן, "אל תבגוד כי בדיוק עכשיו כשהצלחתי!"

עוד רגע הסתכל בפני האשה, והיא נראתה לו כעת אצילה ומרוממת כל-כך! איך לא ראה קודם את הזוך המלאכי שעל פניה, שאפילו מזכיר, כן כן, את פני סבתו החנונה שבתמונות הישנות בבית הוריוי הרי זו קומבינציה חד-פעמית בין ירכיים מסעירות מחוץ-לארץ לבין פנים חמות מהבית! הוא היה המום לנוכח אשה זו, שאינה זקנה ככלל, נוטה יותר לבשלות, שהגיל מוסיף לה מישקל סמכותי ביותר! במאמץ לא רב תקלף ממנה עשר שנים ותמצאנה רווקה תוססת, ובעיקר – וזה עיקר יופיה וחינה – רוצה אותו! החיים היו באמת משהו שאין מלים, אין מלים… בבת-אחת, בוודאות של הארה פנימית, תפס הזבן שאשה זו תתחתן אתו. ובבודאחת צפו ועלו בדמיונו כל אותם קטעי ראיונות בעיתונים עם אישים ידועי-שם, שסיפרו בקורט קוריוזיות ושאננות של ביטחון-עצמי, איך פגשו לראשונה את נשותיהם. "ראיתי בחורה צעירה עומדת ומעלעלת בספר בתחנת-האוטובוס, ומייד ידעתי: זו תהיה אשתי." ומהנהנת כלפיו הזקנה, בת-זוגו דהיום והמעלעלת דאז, בפנים מקומטים ולא בל-כך צוהלים, "כן, החליט ולקח." כאילו הדבר הטבעי ביותר בעולם הוא שיחליט אדם "אשה זו שלי היא" ויקטפנה מתחנתיאוטובוס לעצמו. ואומנם כן, יש כאלה. ואילו הוא, כמה נשים כבר ראה, וניסה את טקטי_קת ידועי-השם, ואמר בלבו "עם זו אתחתן!", ולא התחתן עם אף אחת. כולן עלו לאוטובוס ונסעו להתחתן עם מישהו אחר, שלא טרח להחליט ולא כלום. מה יוצא מכל ההחלטות? עניין מאוס. אך עתה – שינוי גדול! העולם אינסופי ונועד ללקחנים. והוא, מהיום והלאה, נמנה עם הלקחנים. גל של אהבה וחום, שלא ידע עד כה, גאה בו כלפי אשה בשלה זו, עד כדי כן שאף החל ללקט בה פגמים קטנים, אך לא רציניים. לא קשה היה לראות אותה יוצאת בטריקת דלת אלגאנטית ממכונית-ספורט, אך קל יותר היה כבר לדמות אותה יושבת בערב לאור עששית ותופרת פוזמק אגב שתיה ממצמצת של כוס תה רותח. מילא, על דבר החתונה צריך אולי עוד להרהר, אין להיחפז, אך בעניין תנועת הזימון לבוא עימו לרבע שעה חריפה של עונג במחסן – בעניין זה אין מה לחשוב, הדם רותח, רשות הדיבור לדם. הוא חש הדף עצום בקידמת מכנסיו. היתה ציפיה גדולה לבאות. הזבן פסע פסיעה לעבר המסך הקטן שבירכתי החנות, והוא מחכה שתפסע האשה אחריו, והנה פירכוס קטן מאחורי הפרגוד, וכבד הוא מופשל, ומאחוריו עומד טיפוס שחרחר ושאפתני, מגחך אליו בשני טורי שיניים בוהקות, ואחר מתקדם לעברו בצעד נמרץ. הזבן נבהל ופסע אחורה וקרא: "גנב!"

"לאיי' אמרה האשה, וקולה עמוק ובטוח, שופע סמכותיות נשית, "זהו הזבן החדש."

"חדש?!" שאל הזבן מלא מורך, אינו גורע עין מהצעיר השחרחר והנמרץ השש להתחיל בעבודתו. "במקומך," אמרה האשה. "אירי!" שאל הזבן.

"כך הוחלט," ענה השחרחר בקול מוטעם וערב. "ומי החליט?"

"מי שהינו – וזה אולי הצד המעניין בשבילך – בעליהתנות באופן רשמי ומוחלט בתוקף החזיקו בחבילת-המניות העיקרית של רשת החנויות," השיב השחרחר והצביע ביד תקיפה, אך גם בתנועה של כבוד, כלפי האשה.

"פוטרת,'-• הוסיפה האשה אל הזבן, ובקולה כבר ניכרה ליאותימה בשל הצורך להסביר הסברים, "בשל התנהגות חוצפנית כלפי כלקוחה, ובשל רמיזות נפשעות על גבול הפלילים כלפי כאשה." ותוך כך סטרה בתנועה חריפה על ידו המורה של השחרחר, היא לא אהבה שמורים עליה באצבע, גם אם מתוך יראה. השחרחר מילמל משהו, ודאי שהתנצלות, שמט ידו לצד גופו ועמד ביציבה מופגנת של "אצפה להוראות'/ הוראות לא הגיעו, אך הדומיה אף היא היתה מין הוראה חמורה.

היה רגע ארוך של דומיה לא נעימה, פני הזבן חוורו. כמו קיתון צוננים הורק על ראשו. הוא, כרגיל, הפסיד, היא לא תתחתן אתו אלא עם גבר אחר. הוא ידע, בוודאות פנימית, שהעניין גמור, אך בכל-זאת חש שלא ימלא את סאת קלונו אם לא יפציר ויתחנן תחילה.

"אבקש להסביר לגברת בעלת-החנות," פתח ואמר והזדקף הזדקפות של עמידת-דום תוך מתן כבוד עילאי לאשה. באמצע הזדקפותי תפס שהוא רק מחקה את השחרחר, ושהיוזמה המקורית לעמידת-דום לא תיזקף לזכותו, ושלפיכך עליו להביע את יראתיכבודו בצורה ספונטאנית משלו, על כן עצר באמצע ההתמתחות והחל להתכופף, משתדל להמעיט בנפח גופו, במיוחד בקומתו. פני האשה לא הביעו כלום זולת עייפות ממה שעתיד להישמע באוזניה בתחנון נוסף של גבר זבני מפוטר העומד להיות מושלך מחייה. כיוון שלא אמרה דבר, התפרשה שתיקתה כמתן הרשאה חדיפעמית אבן להסביר, לתרץ ולהתחנן.

"אני במקומך לא הייתי," אמר השחרחר בהטעמה זדונית כבדרך-אגב. רעד של השפלה חלף בגו הזבן כשפירש את המלים "לא הייתי" כמוות וחידלון. הוא ימות, והאשה תחיה ותיהנה. זבנים אחרים יבואו תחתיו. הוא יימחה מזכרונה. הוא יירקב בבור ולאשה יהיו גירויים מעניינים, חושניים ושכליים. היא עוד תהנהן הרבה בראשה לאות הסכמה שיביאו לה שמפניה, ותניד בו לשלילה לאות מורת-רוח משירותי המלצרים. היא תחלוף על החיים ותגרום עוגמת-נפש לגברים, גרונו עילע בתנועת בליעה, שהיתה קשה לו כי פיו היה יבש. ואז המשיך ואמר:

"על עניין החוצפה כלפי הגברת כלקוחה אעיר: הגברת נכנסה ולא אמרה כלום, חיכיתי וחיכיתי, מה עוד יכולתי לעשות? היתה ציפיה מתוחה באוויר, ציפיה בה ציפיתי וציפיתי שהגברת תפתח בדברים. נתתי לה את כבוד הפתיחה, לא העזתי להיות הראשון, ציפיתי וציפיתי. ועל הרמיזה המבישה שעל גבול הפלילים כלפיה כאשה אתוודה גלויות, אין טעם להסתיר: גם בעניין זה ציפיתי וציפיתי. היו כוונות רציניות, למה להכחיש? ציפיות מהסוג הנעלה ביותר שניתן להעלות על הדעת." "מה כאן נעלה?" נתנה עליו האשה קולה, "להתלפף בזרועותיו הרכות?" "רציתי לחיות איתך ולמענך!" הצוויח בקול דק הזבן הנואש, "השקעתי, אומנם בזמן קצר מאוד, כל-כך הרבה רגש, את בל נפשי! הגברת היתה לי מחוז-חפץ לאמונה חדשה בחיים! רמזתי לה שתבוא למחסן, שם אוכל, במלוא הכבוד, לכרוע ברך ולהציע לחיות למענה! וכפי ששירתתי אותה בעקיפין כל השנים בבלי-דעת, בתור זבן בחנות מרשת חנויותיה, כך שאפתי במלוא הרצינות לשרת אותה במישרין כגבר וכאדם. לא היה לי בחיי אלא היא! היא פלחה את חיי ועכשיו דוקר לי! לא אוכל לומר יותר מזה להגנתי, אני פצוע אנושות!"

"עד כדי כך רגש ושירות," אמרה לו האשה בשצף, לא מתרשמת כלל מחום טענותיו, להיפך, מתרתחת והולכת, "שסימנת לי לבוא אחריך בתנועת ראש כמו שרומזים לזונה עלובה! ולאן? – למחסן! זה על העניין השני. ולא תצא בקלות גם מן הראשון: למה לא פנית, למה לא שאלת מה רוצה הגברת, במה אפשר לשרת? למה לא ניסית להתחיל לשרת? אתה זבן? לשם מה אתה כאן? לשרת או לעמוד ולצפות? אז למה אתה לא משרת?"

בלא שהות נוספת נפל הזבן על ברכיו לפניה וקרא בקול שבור: "תני לשרת!"

"לא!" פסקה האשה, וזה היה סוף דיבורה. פתחה את היכרותה עימו ב"כך וחתמה בי'לא". השלימה מעגל נאה. הזבן קם ובראש מורכן פשט את סינרו ומסרו בלי אומר לשחרחר, וזה חגרו מייד, התייצב מאחורי הדלפק, ותיכף שאל את האשה בשחוק של נשיאת-חן על שפתיו, ושיניו בוהקות:

"במה אפשר לשרתי"

"עוד תשרת, אל תדאג," ענתה מייד האשה חריפות וגיחכה אף היא, לראשונה, גיחוך של שביעות-רצון מן הזבן החדש. לא זו בלבד, אלא גיחכה בקמיטת-מצח רצינית כביכול, כעושה היתול מרצינותה שלה, עד כדי כך הומור ופארודיה. החדש השפיל והגביה את ראשו בסיבוב קל, כאילו ליטפוהו בעורפו.

הזבן המפוטר, עירום מסינרו, עמד מן הצד הלאינכון של הדלפק, הצד הזר, צד הלקוחות, שעד היום לא הכירו. הוא הביט אל הדלפק ואל המדפים שמאחור כמו אל ארץ מכורה שנאלץ לגלות ממנה. אבל בשל הזווית החדשה שממנה צפה גם נראה לו הכל אחר ומשונה. כמו הילד הישן בלילה עם הראש ?מקום שבו היו תמיד רגליו, והוא מתעורר בבוקר ופוקח את עיניו. הנה המקום שבו חלפו חייו, ועכשיו הכל תם. ושלא כמו לילד, העולם לא צופן לו שום ריגוש, שום הבטחה. היתה אשה נפלאה, לא קשישה בכלל, תוססת, אשה שעוד תקבור הרבה, אך לא אותו. ונשאלת השאלה: היו לו פה, בחנות, חיים או לא? או באופן יותר מדוייק: הוא חי או לא חין הרי שאף, הרי ניסה גם הוא לתקוע את ראשו בתצלום הקבוצתי של האנושות כדי שיישאר איזה זכר. ושחוק קטן של כלימה על שהעז לשאוף לתפוס מקום חלף, כמו צל עכבר חומק, על שפתיו.

האשה בעלת חבילת-המניות העיקרית הידקה את שתי ידיה סביב רצועת ארנקה הקטן והסגור. "ועכשיו, סילחו לי," אמרה אגב שחוק קל, בהומור של אשת-עסקים ממולחת ונפש מפיקה פיוס, "עניינים רבייחשיבות דורשים את פיקפוקי; עניינים אחרים תובעים חשדות ואי"אמון; בקיצור, המלאכה רבה." הזבן המפוטר השפיל מבטו אל כפות ידיה. הוא הושלך לתהום בידי אשה זריזות. אלה ידי אשה שנועדו למשמש במומחיות בקרבי דג מפרכס ולהדק מבושי גבר מתפתל. עתיד רע וקודר מחכה לו מעבר לדלת. כשהיה של ידיים אלה היתה לו חמימות, מעתה – רק כפור. ויחד עם זה, לא יכול שלא להעריץ את ידיה המהודקות בקמצנות סביב רצועת ארנקה לאמור: "אינני נותנת!"

"איי/ שכדוגמתה עוד לא נבראה!" קרא לעברה לפתע בעווית אחרונה של חנופה, וכל גופו מפזז כאילו חלף בו זיק חשמלי. על כך זרקה סנטרה קוממיות קדימה ופנתה נמרצת לצאת מן החנות, צודקת ומסופקת, בתחושה טובה של הקלה, לאחר שעשתה ריאורגניזציה ברכושה. הזבן המפוטר, ראשו נרתע רגע לאחור, כאילו ירקו בפניו, הלך מייד אחריה, כמחובר בשרשרת, לכיוון דלת היציאה. בלכתו הביט אל שוקיה.

כשהגיעה האשה למטחווי פסיעה אחת מן הדלת, נפתחה זו מבחוץ, ובפתח עמד מבקשיהסרדינים האומלל, והוא נראה כנדחף בידי איזו גזירת-גורל שאינו יכול להתקומם נגדה לשוב על עיקבותיו אחרי האשה הנלבבת, להשקיף שוב על שוקיה ולחכות לנס. הוא לא כלל בחישוביו את האפשרות שהיא תתייצב עתה שוב מולו, הוא קיווה פשוט לחלוף עוד פעם אחת על פני החנות ולהציץ דרך זגוגית הדלת, על יותר מזה לא ההין לחלום. והנה הוא שוב לפניה, והופעתו דורשת הסבר. ושוב – כמה משוחק רע ולא משכנע – העמיד פני מפוזר ששכח משהו ומגמת פניו אל תוך החנות. האשה ראתה והבינה הכל, חרפתו כבר היתה גנוזה בזכרונה, והיא חלפה על פניו בהיכנסו, ויצאה.

לתמהונו ראה את הזבן שנוא-נפשו יוצא אחריה בלי סינר. בבת-אחת קפצהיצבטה בלבו תחושת החמצה איומה על שיכול היה ברגע זה להיות שלה וללכת אחריה עם השתייכות, והנה הקדימו הזבן. ועכשיו הזבן, שמן הסתם הועלה לדרגת אהוב, הולך איתה לדירתה לערב של עינוג, ביסוס היכרות, ואולי חתונה. אשה זו היתה בת-הישג, והוא החמיץ. הוא נכנס ועמד מול הזבן החדש, אינו יכול למצוא מלים בפיו מרוב צער. לבסוף נשא עיניו, ראה אח שיניו של הזבן השחרחר החדש בוהקות לעומתו, ושאל בקול מר, לאחר ספקות קשים ושלא על-מנת לקבל תשובה, אלא לצאת ידי חובת נוכחות של אדם בעולם: "יש סרדינים?"

"החוצה! ץחל אחריה!" הרעים עליו השחרחר, מראה לו ולכל העולם את צידם השני, הלא שוחק, של שיניו. האיש הזדקף במרי, ניסה להיראות נדהם, אחר-כך ניסה להיראות נעלב, אך הזבן השחרחר כבר פנה ממנו לעיסוקיו על המדף שמתחת לדלפק. עוד רגע עמד האיש, כאילו יש עוד בידו לעשות משהו, כאילו אינו מובס כליל.

"אתה עוד פה?!" צעק השחרחר בקול נורא וסמך ידיו על הדלפק, כעומד לדלג למעלה ולעוט על האיש, והאיש נסוג אחור, הסתובב במהירות ורץ החוצה, אגן-ירכיו מקדים את כל גופו, כמורגל בבעיטה באחוריו.

בחוץ כבר לא היתה האשה ולא הזבן המפוטר. שניהם הלכו לכיוונים שונים, אשה למזלה, זבן-לשעבר לגורלו. האיש מבקש הסרדינים היה בטוח שהם הלכו יחד, וצער גדול וחימה שפוכה של אין-אונים כססו בלבו.

[מיכתב מציריך: היא אמרה לי לבוא]

לכבוד עורכת המדור "תרבות הגבר"

'ציריכר רתדשאר

גברת נעלה,

קיימת אשה. או אולי מוטב לומר: מתרחשת אשה, יום אחד הייתי בדרכה באקראי. האומנם באקראי?

זוהי אשה הנוהגת לחלוף לפרקים ברחוב בו אני משתרך בחזרה מעבודתי. לפני שבוע חלפה על פני, כרגיל, ללא עניין מיוחד. אני, ואף זאת כרגיל, סבתי על עקבי והתבוננתי אחריה. לפתע עצרה והסתובבה אף היא, והורתה לי בתנועת-יד לגשת אליה.

היא אמרה לי שכעת היא לוקחת אותי אליה ושעלי ללכת אחריה, ואני מייד עשיתי זאת כי היא אמרה לי. היא הלדא אפדה לי, ואיך יכולתי שלא לציית למה שהיא אומרת לי? חשבתי שאם היא אומרת לי, ברור שיש לה כל הסמכות והידע לומר לי זאת. לא יכולתי לשער בנפשי שלא אעשה מה שתאמר לי, כי היא הרי יודעת מה שהיא אומרת לי אם היא צועדת ומדברת בביטחה כזאת.

בעת אני שלה. ברור לי שלא יכולתי לנהוג אחרת, אך בכל-זאת הייתי רוצה לשאול אם נהגתי כהלכה, ובעצם אפילו לא לשאן-ל, אלא רק לדווח.

בקידה מתוחה על בהונות, ארנסט ביציק ציריך.

תשובת עורכת המרור, הפרופפורית בריגדה שול:

נהגת כהלכה, כי עשית מה שאמרה לך, ולא יכולת שלא לעשות מה שאמרה לך, כי היא הרי אמרה לך, ללא יתכן שלא תעשה מה שאמרה לך אם היא אמרה לך. אינני יכללה לתאר לעצמי שאשה כמוה, הפוסעת ומדברת בביטחה נמרצת כל-כך, תאמר לך משהו שהיא יודעת שלא בסמכותה לומר, ולכן נהגת כהלכה ל נתבעה שהלכת אחריה ועכשיו אתה שלה.

אדם יושב בחדר תוך קימוט מודאג של המצח ושל שפתו העליונה ושיפולי האף. פניו כביכול מצטמצמות לכיוון אפו הארוך והמחודד, המרכז סביבו, כמוט של אוהל, את היריעות המקומטות. צימצום זה של חייו ודאי היה מעורר גיחוך לו היה אדם נוסף בחדר, אולי אשה, אבל אין. איש זה, בעל פני חולד – שבשום אופן אינם מעוררים רחמים – יושב בחדר לבדו על קצה המיטה ומתחרט על חייו. גם האור בחלון מתכהה, כאילו גם היום מצטמצם, מתכנס לתוך נרתיק דהוי. חם ודביק בעולם, דביקות של מצוקה שאין לשטוף אותה. האיש יושב ישיבה רפויה. הוא שולח את גב כף ידו לחכך את אפו. לא מגרד לו שם בכלל. לו היה עסוק כעת בפעילות אמיתית, נמרצת, כלל לא היה חש בגירוי. אלא שאין לו פעילות, ואין לו כרגע שום גירויים חיצוניים ושום תוכניות פעולה, וכך צץ לו גירודון בחוטם, והוא משייף. אהה, לא בדיוק שאין לו פעילות; בתוך נפשו תנועה. אך אין לטעות בה, זוהי תנועת מטוטלת חדגונית, מופעלת באנרגיית אי-מנוח, מין טוק-טוק, טוק-טוק, נקישות נפש עצבנית ואטומה. כאן הרגזת עצבים מתמדת, הזמן מתאכל בזילוף טיפות חומצתיות על ריקמת נפש רכה וצווחת. תנועה מצומצמת שאינה מובילה לכלום.

במיטבח, על שולחן-האוכל המתקפל, טלפון. האיש היושב בחדר מחכה כל העת, באיזו מסילה נסתרת בנפשו, לצילצול. מזה זמן-מה, אולי חצי שנה, הוא מכרכר סביב אשה, אינו יודע למה לשייך עצמו אצלה. הם אינם מכירים. לפעמים היא עוברת על פניו ברחוב, מחייכת חיוך כמוס לעצמה, ספק של שביעות-רצון, ספק של מורת-רוח, ומותירה אותו מאחוריה בערפל. לבו מכה בו כשהוא רואה אותה. הוא שלה. אחר-כך, בלילה, הוא קודח מתשוקה. נימים סמויות קושרות אותו אליה. כל ישותו מכריזה על השתייכות כוללת.

יום אחד, בעוברה על פניו, הוא נושא אליה את מבטו, וכששניהם כמעט משיקים זה בזה, הוא פולט, בקול מהוסה אך כמו קורא לעזרה, את שמו ושם משפחתו. ומייד הוא מתכווץ, כמי שנתפס במעשה מביש: תקע את שמו מאחורי אשה זרה חולפת. והרי הכוונה שקופה: בודד! מעוניין להשתדך! היא אינה מפנה את פניה לעברו, אלא ממשיכה ללכת כאילו לא נאמר דבר. הליכתה מביעה הסתפקות בעצמה. היא אשה נאהבת, היא לא פולטת את שמה ברחובות, לא נהדפת קדימה אובדת-עשתונות למעשים מבישים. הוא מתכווץ מעט, כמבקש לתפוס פחות מקום. ביחוד הוא מתחרט על שבשעה שפלט את שמו, התמתח בכל גופו מעשה משרת, ויוצא שהוא מטבעו כנוע ונוטה לציית. אומנם איש לא ראה את התמתחותו, אן הוא עצמו ראה: נכון לשירות! מחמת הביזיון חלה אצלו מייד השתוחחות כלפי מטה, וחיוך של כלימה עולה על שפתיו, כמבקש להוליך את הכלימה לאיזורים של בדיחות-הדעת. הדבר אינו עולה בידו.

 

הזמנה למסיבה

עתה הוא יושב בחדרו, מתחרט על מעשהו – שבוע או שבועיים כבר חלפו מאז – והריהו כמנענע קרום של איזה פצע נאלח שאינו מגליד. ונוסף על כך, כיוון שאמר לה את שמו, הוא מעז – נועדבסתר שכמוהו! – לחכות לצילצול טלפון ממנה. אם רק תרצה – תמצא אותו. לפעמים הציפיה פעילה. האיש עומד מול הטלפון ומביט בו, מנסה להשפיע עליו שיצלצל. הוא תוקע בו עיניים מזרות אימה, אך הטלפון אינו מתרגש. פעם, מתוך היתול עצמי כמובן, אפילו קרץ לו בעין. לפעמים הוא נוקט שיטות ערמומיות של הסחת-הדעת, מעמיד פנים שהוא עומד ללכת לבית-שימוש: מתוך נסיונו שהטלפון הוא מכשיר טרדן, המצלצל ברגעים הפחות נוחים, הוא מנסה לאלץ אותו לצלצל כשלא נוח לו. אך הטלפון אינו מתפתה. כמה רוע-לב יש בטלפון דומם. אחר-כך יש שעות של הרפיה, הוא כבר אינו רוצה כלום, באמת שלא, לא איכפת לו, הוא שוקע אל תוך קהות.

אחר-צהריים אחד הוא הולך ברחוב, לשאוף אוויר כביכול. היא עוכרת על פניו. לבו קופץ לגרונו, הוא נאלם דום, היא הולכת הלאה. ריקנות קרה מוצצת בתוך בטנו כשהוא מתעשת, סב על עיקבותיו והולך אחריה במהירות, כמעט משיג אותה, אינו יודע מה לומר, אולי יחזור שוב על שמו, כנראה שכן, אין ברירה, אין לו אלא להציג את עצמו וללעוס שוב ושוב את שמו ושם משפחתו, כמתוך ניפנוף נואש של יד טובע: הצילו, אני קיים! וזאת הוא אומנם עושה, בקול רועד וניחר. ומייד היא נעצרת, סבה אליו – לראשונה, לראשונה! – ומביטה בו בעיניים חומות, מפיקות תבונה וסיפוק וחוסר-עניין, ואומרת לו, ושפתיה מלאות ומכניעות כל-כך: "אז מהי"

וכמה היא צודקת. אז מה אם שמו כך-וכך! אדם מסויים, שמו נניח גיפס טרוטופופניק, והוא הולך כל חייו עם שמו, מלא את עצמו, חג סביב גיפס-טרוטופופניקיותו, ומובן לו מאליו שגיפם קרוטופופניק הוא עולם מלא, או לפחות מין איתן-טבע, ואין לו מושכל טבעי וברור מזה. אן אם נשאל אותו מי זה בעצם גיפס ?זרוטופופניק, מה יש בו חוץ מן העובדה ששמו גיפס טרוטופופניק, ייאלם דום ויאסוף כתפיו סביב עצמו כשריון קונכיה סביב ריקנות מאוושת. מתי נבין, גיפס טרוטופופניקים שכמותנו, שספר-הטלפונים והשורות בבית-הקברות – הם שהיו עלילות חיינו? שמות, שמות ותו לא.

מחיק האשה, משערה, מבגדיה, אפילו מנעליה, נודף איזה ניחוח חמים, כמו קרינה גדולה של אושר יציב המובטח למי שיזכה בה. ולחוג קרינה זה העז לשרבב את שמו, הוא, טפיל של כמיהה רעבה, חידלת-חן. האיש נבעת. השאלה "אז מהי" כה נוקבת, כה נכונה, כה גאונית בפשטותה. על כך חתם את פיו ונרתע כנזוף, אף העמיד פני גאווה של מי שפגעו בכבודו והוא מרתיע פסיעה לאחור, צופה לפיוס מצד האשה. חשבונו אינו עולה יפה, היא מסתובבת ופונה לדרכה ועוזבת אותו שם להלמות לבו. הוא אינו יכול למנוע מיצרו מבט ארוך אחריה בלכתה. בשר אחוריה שופע בהתעגלות דשנה עד שיש חשק לקפוץ מאחוריה ולצעוק: "נכון! נכון!" היא פוסעת במהירות, בביטחון – אהה, הביטחון! – קפיציות רגליה ותנועת ההתערסלות של אגן' ירכיה מכאיבים לו מאוד. והפלא הנשגב: כשהיא שולחת רגל אחת לפנים, נהדף אגן-ירכיה הצידה ומעט אחורה בכיוון הנגדי, ופלג הישבן שמעל הרגל השניה נהדף אף הוא לאחור. אגב כך, מלמטה, בתנועה נגדית משלימה, מעמיק החריץ האופקי שבין פלג הישבן לירך והפלג מובלט שבעתיים, פעם מחמת זריקת האגן אחורה, ופעם כקונטראסט לירך. ההבלטה הזו, התהוות החריץ הזה – רגע של קצף על פיסגת גל יסורי התאווה של הגבר, המביט אחריה בפנים חיוורים מעלבון. וכך, בתנועת מטוטלת, לימין ולשמאל. ואין קץ לטבעיות ההליכה שלה, המענה אותו כל-כך. עד שהיא נעלמת.

האיש המום. פעמיים הוכה, ובשתיהן מכה ניצחת. האחת, מיהו ומהו, ואם שמו כך-וכך, אז מהי והשניה, איש לא יפייסו, מעליבים והולכים הלאה! וזה אומנם מחזיר אותו למכה הראשונה: מיהו ומהו. כן, יפה כרוכות שתי המכות זו בזו, עניין אחד יש פה, עניין שיש ללבן פעם סופית. בחושך, על מישכבו בלילה, ניגלית לאיש התבהרות איומה. כמו שתופסת אותנו מפעם לפעם הוודאות מתוך אימה "יום אחד נמות!" כך נבהל האיש כשמתחוור לו, לא בשיקולידעת, אלא כמו מתוך הארה פתאומית: לא נחשב! הוא, שמו, כל תכונותיו – הכל אינו שווה כלום. אשה עצרה, הדיפה חמימות מולו, והותירה אותו מאחוריה. כאן אובדן גמור. עליו עוד להעמיק בכך, אבל אין לאן להעמיק, אפשר רק להמשיך ולחטט ולנענע בשולי קרום הפצע: "אינני ראוי! אינני ראוי!"

בחשיבה, בשוכבו על גבו, הוא פוער פיו לרווחה, מקמט מצחו ועוצם עיניו בכוח – שוב פני החולד המסליד – כמצפה לקלוט בפיו איזו חלאה שתצנח עליו מלמעלה. אח, אדם ניקלה הוא, רצון חייו חזק מכל יאוש. חחת שיקפא למחשבה שאינו ראוי, תחת שישכך מרוץ דמו וייעצר סופית, מין שימחה לאיד עצמו קופצת עליו, וכבר הוא משתמש בקלונו לחמם את נפשו: וזאת עליך לדעת, שמותר לן לשאוף. אליה מלמטה.

למחרת, יום של תשישות כללית ורפיון שכלי. העולם ניגלה מבעד לערפל, עכור ולא מעניין. עניין הוא מוצא רק בעלבונו. בכוחות מחודשים, לא רעננים, הוא ממשיך לגרם את עצם ה"אז מה?". עד הצהריים גרם אותה עד תום, ועתה הוא עייף ומרוקן. החיים לא מעניינים, החיים הם גשר מתוח של לא'כלום אפרפר, הנמתח – לקראת מה?

עובר חודש, עוברים חודשיים. אף לא ציפיה. ימיו עוברים עליו כמו נענוע של צמרת עץ מאובקת, אנה ואנה, תנודה לפה, ניע לשם, ובעצם בלי לזוז מהמקום. מפעם לפעם, כקירטוע רגלי צפרדע מתה, ניעורה בו מחדש הבושה על שהציג עצמו בפניה, למה פנה אליה? למה השפיל עצמו? למה ניסה להתיימר להיות כאחד מאלה שבאמירת שמם נפתחים לפניהם השערים? חוצפה זו, שהוא חי וקיים ויש לו שם, אינה יאה לו. לו יאה להיות כתם שמנוני, לא גדול, על שולי מפת-שולחן של אשה איתנה, המשתפלים מעבר לשפת השולחן ונוגעים בבד שימלתה. אך הוא אינו כתם, מה לעשות? לחיות, כך סתם, בצניעות בינונית? לא, לא בשבילו הצניעות הבינונית, אצלו – לפיסגה או לתהום! אך מסתבר שגם לתהום, אפילו לשם אין כוח בידו. אפסי הוא, אך לא למעלה מן המידה. ושוב שוקע החיבוט, ושוב לא-כלום אפרפר עד קצה האופק.

העולם הוא מקום פתוח. הכל אפשרי. פתח חלון, שאף אוויר, הבט לשמיים, ראה! החיים הולכים להיכן שמוליכים אותם. נהג אותם באפסר, דרבן אותם, תן להם לדהור! הי-הופ! הי-הופ! אכן, יום אחד מצלצל הטלפון, אותו נזיר שתקן ומתחסד, האיש מחכה שלושה צילצולים, להתענג כל עוד קיימת אייודאות. ביד זריזה הוא מרים את השפופרת, ?יהוט בזוי שכמותו, והנה, מפח-נפש שכזה – קול של גבר. לא היא, לא היא. הגבר לא מוכר, שואל האם הוא מדבר עם זה וזה. ואז הוא מתבקש להמתין, נשמע רחשוש של שפופרת מועברת מיד ליד, וקול אשה, קולה! יש מסיבה בעוד שבועיים אצלה בדירה, נחוץ לה להיפגש אתו כבר הערב!

להבתיאש מציפה את קרבי האיש: היא רוצה בו! הוא מנסה להתאפק, להפגין מתינות גברית, אך לא עולה בידו. בהתרגשות שאינו יכול להסתירה הוא רושם את כתובתה ביד מזיעה ומבטיח לבוא אליה בשש לפנות-ערב. לאחר השיחה הוא מתהלך בחדר, במוחו משתוללת מערבולת. תחילה הוא מצטחק אל עצמו בפורקן עצבני של התרגשות. אחר הוא משתדל להרצין, וכועס על התרגשותו, עסוק בשיכנוע עצמי שאך טבעי הוא שירצו בו כגבר, הלוא אדם תופס-נפח הוא בעולם. הוא מאוד משתדל להתאפק, להתהלך בחדר בלי שימחה מיוחדת, מאוד מבקש מעצמו לא להיות ילדותי. לא עולה בידו. הוא חייב להתרגש, וזאת הוא אכן עושה בהתהלכו אנה ואבה, מרתיח מדי פעם בצמרמורת קלה. לפעמים הוא נעצר, מהנהן לעצמו, ולפתע מצטחק ציחקוק קטן של שביעות-רצון. אומנם אינו רואה זאת בעין יפה, אך לרגל המאורע הוא עוצם עין ומרשה לעצמו השתטויות קטנות של חג בחדרו עם עצמו. למשל, הוא מוציא מפיו נהימה ילדותית, או פולט הברה חסרת משמעות, פיץ-פיץ, או סתם נפיחת אוויר מבין שפתיים הדוקות. אין לו הרבה לתרום לאנושות באותו אחר-צהריים ארוך, ואף-על-פי"כן אדם חי הוא, וחייב להתבטא באופן כלשהו.

פתאום הוא קופא: והגבר? מדוע פתח את השיחה קול גבר? נעשה לו קר. הוא מנסה להרגיע את עצמו: ודאי אחיה או אביה. יהא מי שיהא, לא מאהב הוא, שהרי לא היתה מניחה למאהב להזמין למסיבה שלה גבר אחר, מאהב פוטנציאלי. כן, זה שיקול, אך לא איתן דיו. וכי למה תבקש דווקא מאביה או מאחיה להזמין? כאן בעיה. ואולי התרחצה בדיוק, ואולי מיהרה וביקשה מאחיה לעשות למענה את מלאכת החיוג? ושמא יש לה מזכיר-אישי? מחשבה נאה היא, שיש לאשה מזכיר-אישי. יפה, וגם עשירה, ומראה לגברים את מקומם. אשה בלי עוררין. אכן, חיים נאים מחכים לו מעתה, חיים שיש עימם כבוד, כוח, וביחוד – לא עכורים. ועם זאת לא מרפה ממנו כל העת הדאגה: מוטב היה הטלפון בלי הגבר. חבל, חבל מאוד שלא יוצא לו כבר משהו כליל* שלמות. אך גם כך טוב. רוצים בו, הזמינו אותו למסיבה, הוא של אשה נהדרת – יפה. הרבה יץפה" מתמלטים מפיו באחר-הצהריים הארוך.

התכונה שלו לקראת הפגישה עם האשה רבה מאוד. סידור השיער שאינו שופע – ולמען האמת, דליל – גוזל זמן רב. אך רוב הזמן מושקע במציאת התנוחה הנכונה לנעיצת מבטו כשיפגשנה. הוא יודע שהמבט הראשון הוא הקובע, שם ננעץ חץ האהבה. רצוי ביותר שתראה אותו תוקע בה מבט מעט במצודד, האלכסון מרשים תמיד. אך מציאת האלכסון הנכון – זו הבעיה. הוא מביט בראי באלכסון לימין, ובאלכסון לשמאל – שאלה נפרדת היא איזה פרופיל ראוי יותר – וקיימת גם בעיית אנכיות האלכסון, דהיינו, יש אלכסון קטן, כשהוא מביט בה מלמטה למעלה, שאז מתרחבות העיניים למלוא גודלן והן בורקות בברקן המקסימאלי, מביעות משובה שדונית יחד עם חקרנות-ספקנות כמעט בלשית; ויש אלכסון קטן מלמעלה, אגב הגבהת הפנים, שאז מובלט הסנטר, והעיניים מצטמצמות לשני סדקים עם אופי סיני מצועף ומיסתורי, ויש בהן מן האדנות האדישה. ומה כדאי יותר, כלומר מה היא אוהבת יותר – זאת אינו יודע. במהלך נסיתותיו מול הראי הוא כמעט מתחיל למצוא בעצמו חן. אם מתבוננים בו ארוכות הרי מוצאים משהו. הוא עומד סמוך לדלת, רותת רתיתה קטנה של התרגשות לפני היציאה.

על מיפתן דירתה הוא מצלצל בפעמון'הכניסה, מותח כתפיו אחורה ומזדקף. החליט על אלכסון שמאלי, ומבט חודרני מלמטה למעלה, דיוקן בלש מהול במשובת פוחח. ככה, החליט להיות שד. ובאמת, מוכרחים להיות קצת פוחח בענייני נשים, אי אפשר יותר מדי יציבות ואקדמאיות. תן להן לפחוד קצת. עת ארוכה עוברת עד שהיא פותחת לו את הדלת – היא ולא הגבר! – עוטה כתונת-לילה קצרצרה, אוורירית, כמעט שקופה, ואומרת "אה, אתה," ומסתובבת ומניחה לו להיכנס לבדו ולסגור מאחוריו את הדלת, והולכת אל פנים הדירה. כמעט לא הסתכלה בו, לתינם עע עלאלכסוניו.

הדירה נהדרת, מעוררת בלב הנכנס לתוכה רגש של כבוד עמוק, בכך ניתן לחוש אפילו מחדר-המבוא. התיקרות גבוהות, הרהיטים כבדים, מן הכתלים נאצלת אווירה של חומרה ושל הידור שקט, של חיים שיש להם צורה וטעם. בדירה כזאת, בזרועות אשה כמוה, ניתן לישון סוף-סוף שינה עמוקה ולשכוח מיהו. כי כבר מכאן, מחדר-המבוא, משחולפת העין על פני שידה, קולב וראי, וכולם כבדים ויקרים ומעוטרים עיטורים אמנותיים – היא משוטטת לה בגניבה אל חדר אחר, מן הסתם חדר-הבגדיס, ונעצרת בארון גדול מידות הניצב לו באדנות מוחלטת, שגיא, מתנשא, ספוג בכל-בך הרבה ליטוש, תרבות, היסטוריה, צופן בחובו סודות מגרים ועלומים, שמלות נפלאות, מעילי-פרווה, צעיפי"משי, תחתוניות עדינות וכותנות-לילה של אשה, וכולם שלה, הבגדים והארון גם יחד, והוא עומד לו, הארון, מול הגבר שברכיו כפופות מעט, כה נעלה על כל מה שיוכל הגבר להשיג אי-פעם בחייו, עומד בזקיפות פטרונית, בדומיה מלאה בטחון-איתנים, מתוך ידיעה שהגבר בא ופורח, ואילו הוא, הארון, נשאר. הארון מדכא את הגבר עד עפר, מעורר בו שאיפה עצומה להתגלגל מתחתיו כתלתל אבק שהצטבר סביב שערה משערות ראשה של האשה ולהיוותר שם עד שיטואטא ללא חמלה.

וכאן, בדירה שהארון הוא רק חלקיק זוטי ממנה, היא גרה, ומן הסתם לבדה. ובכן, כאן הוא המקום! הוא פה! אינו מאמין! ואולי כאן – כבר חולפת בו מחשבה נעימה – בדירה נאה ומוגנת זו, באושר ובחמימות, יבלה את שארית חייו, צמוד אדוקות לאשה זוי שהרי כתונת-הלילה, שבה היא מקבילה את פניו, מה פירושה אם לא שהיא מושכת אותו בבת-אחת מתחום הזרות המוחלטת הישר אל האינטימיות הכי גדולה? אבל הכל מאוד מבולבל כעת במוחו, לבו הולם בכוח רב מדי, וכל הצלילים הדקים של החוויה עודם מכוסים בהלמות כבדה. הוא ממתין, עומד, בחדר-המבוא. מן הסתם נכנסה לאיזה חדר אחר, אולי להחליף בגדים, אולי לחדר-השירותים. לאחר רגע נשמע שוב קולה הקורא לו, לא בלי נימה של קוצר-רוח: "לכאן, לכאן!"

האיש מגשש דרכו במסדרון לא מואר. היא עומדת באמצע המסדרון ונראה שהתעכבה רגע להכניס פנימה שוליים של מעיל המבצבץ מתוך ארון-קיר. הוא מגיע ומייד משתופף לעזור לה. עתה הכל ברוד לחלוטין: היא רוצה בו, עתידו לצידה, הוא שלה, הוא יסיים את חייו וימות בחיקה. אשה זו תבכה על מותו, תתייפח כהלכה, הכלבה. וכבר רווח לו, והוא מצטחק אל תוך שרוול נפשו בהנאה של פורקן גדול ממתח.

האשה פונה אליו, וזו הפעם, כך נראה, היא מקדישה לו יותר עניין ותשומת-לב מאשר פתיחת דלת גרידא. היא סוקרת אותו. מבע של משובה על פניה. מבטה דו-משמעי, חציו מזמין, חציו מלגלג. אהה, דוימשמעות ספונה בכל, לעולם לא ייחלץ ממנה, לעולם לא ידע דבר לאשורו, אפילו לא דבר של תיפלות. הכל מחותל בערפל כללי, טישטוש אופף את עולמנו, סחרחורות איומות. (אבל שמעינא, הוא אומר לעצמו בלשון ידידות, כעת יש מקום לאופטימיות, כאן אשה וכתונת'לילה, והוזמנת להיכנס, ובכן – לא עת היא לניתוח דקויות דקיקות מדי של ארג המציאות? יש מקום לסברה שהעולם הוא מקום גס ונחטב בגרזן בעל להב קהה.) ועוד אומר מבטה שהיא זוכרת את פניו היטב. אינה מאוכזבת כלל. היא רואה מולה גבר כחוש, לא נעים, בהול בתשוקתו, בעל שפתיים מפונקות ועיניים שמנסות להרשים אותה במבט בוחן מלמטה למעלה, קצת באלכסון מצד שמאל. עיניו תלויות בה בניסיון להבין אותה ולבקש לעצמו משהו. הוא בפירוש רוצה ממנה משהו. תחינתו אילמת אך תובענית. עובדה זו משעשעת ומרתיחה אותה חליפות.

"ולמה לא טילפנת קודם?" הוא כבר מתיר לעצמו לשאול.

"ולמה לא השארת מיספר טלפון יחד עם השם?" היא משיבה לו, ספק נוזפת, מחמירה, אבל יש איפוק רב בקולה. לבו, שנרגע מעט, שב להלמות פראית פתאומית. ובכן, עתה כבר אין ספק, הכל ברור: רוצה בו! נוזפת בו על שהפקיר אותה כל העת, על שלא אזר עוז ולא רדף אחריה. צריך היה להתעקש, כיבוש אשה הוא עניין למתמידים. אכן, כך. יפה. הצליח. מקבל את הנזיפה ברצון רב. אפילו באסירותיתודה. בחפץ-לב ילגלג עימה על עצמו בעתיד, כשיעלו זכרונות.

"חיכיתי בסבלנות," הוא שומע את עצמו אומר, מנסה להפיק מגרונו קול גברי כבוש ומאופק, עצי ככל האפשר, של קריין חדשות, ומביט בה באלכסון שמאלי, קצת מלמטה. שימחה אדירה כבר גואה בקירבו על היותו שלה. וכבר, בהבזק של הרף-עיו, הוא רואה עצמו שרוע בכורסה שבסלון דירה זו, מוצץ שיירי פירור שנתקע בין שיניו, וכולו רווי ושבע ומרוצה, כי יש לו אותה ויש לו הכל, וכבר הוא עסוק עיסוק שאין למעלה ממנו בחרטה על כל אותן שנים שלא השיג אותה. אומנם כן, אדם מאושר היה יכול להיות, אילמלא החרטה על כל הימים שבהם היה לאימאושר. אן אח החרטה יניח למועד יותר מאוחר, ולעת עתה הוא שולח, כסנונית ראשונה, חיוך – אומנם קצת קפוא – מבעד למעטה שוויון-הנפש המכסה על צהלה גדולה. הוא חש שהוא עוטה על נפשו כיסויים רבים מדי, ותנועותיו נוקשות בשל כך, ומאוד לא נוח לו. האושר עלו מאוד כבד, אושר בבגדי-חורף. מתי כבר יהיה לו אושר קל, מרחף? מתי יחצה את החיים כמו רקדן באלט? מתי ישתחווה מלא סיפוק של התעלות בפני קהל מריע?

על בדל חיוך זה מביטה בו רגע האשה בחומרה גדולה, בלא לומר מלה, והולכת הלאה עד קצה המסדרון, ונעלמת באיזה חדר. האיש עומד ומחכה, כיוון שלא נצטווה על המשך פעילותו!בית זה. מן הסתם הלכה האשה להכין את חדר-השינה לקראת כניסתו לשם. הוא מאוד מתוח ומודאג לקראת המיבחנים המצפים לו. הוא שוהה עוד רגע, מחשב את המשך מגעיו עם האשה. ביחוד הוא שוקד על המחשבה כיצד ישב עימה, באיזה צד' וזה מתחבר לבעיית הפרופיל והאלכסון והמבטים מלמטה למעלה. הוא מאוד מקווה לא לאכזב אותה. עליו ללכת ממש על כהונות, שלא לעשות שגיאה שעלולה לעלות לו במחיר יחסיו איתה. הנה – שאף לחצות את החיים כרקדן באלט, וכבר הוא עומד על בהונות, כבאלרינה מתוחה בשעת מיבחן גורלי. לפתע פולחת את ראשו ההכרה שהוא, אדם זר שאין היא מכירה כלל, עומד במסדרון ביתה ואינו מחטט ואינו מציץ ואינו עושה שום דבר לא מהוגן. ומייד הוא מתמתח בגאווה של אדם ישר שלא נתפס בגניבה או ברמאות או בריגול. דמעות של הכרת-טובה עצמית על היותו חף-מפשע עולות בעיניו. לו ייכנס עתה מישהו למסדרון במפתיע, לא ייאלץ האיש להרתיע כמי שנתפס במשהו אסור. לא, הוא ימשיך לעמוד בתמימות, בהרמוניה עם סביבתו. כל חייו שאף להיות מהוגן, ישרידרך, אדם שאין לו מה להסתיר, ונראה שעתה סוף-סוף הוא מתקרב לכך. יהיה לו טוב, והוא עצמו יהיה טוב. הוא יהיה אדם פתוח, כל נפשו תאוורר, הצחנה תתנדף ממנו, הוא יהיה בעל אישיות דומה לשאיפות האוויר הראשונות של שחר אביבי צונן, כשעה שפותחים את החלון בחדר-השינה הדחוס וגומאים שתיים-שלוש נשימות ראשונות מלוא החזה. הוא יהיה אדם צלול, מפוכח ומגולח, בעל שחוק טוב של עירנות מופלגת ועיניים מפיקות תבונה חרישית ואירוניה דקה. שפתיו ינוחו בשלום זו על זו, לא בהידוק, לא בעקמומיות, לא במיתות נוקשה, אלא כך, כזוג יונים רכות. פיוס, פיוס. נוצה גדולה תחליק עליו. הוא יצחק הרבה, לא ציחקוקים בפירכום עוויתי, אלא צחוקים מלאים, בריאים, מעומק הקרביים, בקול גברי עז המנקז את כל מחילות-הנפש. הוא יחיה לצד אשה זו ויהיה אדם אחר. ושוב מציפות את עיניו דמעות של הכרת-טובה לעצמו, על שהוא אדם שאין לו מה להסתיר.

"לכאן! לכאן!" נשמע שוב קולה מן החדר שבקצה המסדרון. והוא משיב, "כן, כן,,' וקולו מנסה להיות טבעי, אך כבר נימת דאגה נדבקת למחשבתו, כמו שערה הנדבקת ללשון, מודאג הוא, שמא היא אשה לוהטת בעלת תיאבון כביר ותביעות לסיפוק מיידי, וכבר היא רוצה להחדירו למיטתה ולנסותו במיבחנים מפרכים, ומכך הוא קצת חושש. לא טוב לו לנסות לבעול במצב קיצוני כל-כך של התרגשות. לשם הזדקפות הוא זקוק לנפש פנויה, יציבה לא מטולטלת, שעליה יוכל לשטוח לאט ולפי הסדר את כל הסמרטוטים ממחסן הזיותיו. אומנם כן, מבחינה זו של נפש יציבה, מוטב היה לו שיתאכזב ממנה, שתופיע מול עיניו כמו חלום שהתנפץ, כי אז יהיה משוחרר סוף-סוף מן המתח ויראה שהיא סמרטוטית כמוהו, אולי בעלת חיוך אידיוטי מתנצל, עם רווח כפול בין שתי שיניה הקדמיות, ואז יירגע, יצטנן, יחוש ביטחון, ויהיה לו רקע נוח למאמצי ההזדקפות. אך כאן צצה בעיה: אם היא סמרטוטית, למה לו אותה בכלל? ומה בעצם רצונו, הוא שואל את עצמו – להיגמל מתשוקותיו על-ידי מילויין? על-ידי צינונן? בכל אופן, הנה הוא כבר שואף להיפטר מהן, הכל מוליך למאיסה, והמיאוס בוא יבוא, השאלה היא רק איך. לא לא, מוטב שתישאר בינתיים אלוהית כפי שהיא, ותזמין אותו, במקום למיטה, לכוס קפה ושתי עוגות. אך כיוון שעל כוס קפה נהוג לשוחח, והוא אינו במצב הולם לשיחה – אינו מרוכז, קולו מרטט, וגם אינו יודע לשוחח על שום דבר – מוטב שתזמין אותו לשינה, למרות שחבל לו על העוגות. בחפץ-לב היה לובש פיז'מה נקיה ועוצם את עיניו לצידה במטרה לישון – אם כי אף יכולת זו מוטלת אצלו עתה בספק, הוא נרגש מכדי שיוכל להירדם. נדמה שאינו כשיר עתה למאומה. הטוב מכל היה לו היא היתה נרדמת והוא יושב על קצה המיטה, מטלטל מוכנית רגל על רגל ומזמר איזה קישקוש תוזר, איזה "איץ'-איץ' – ביליביץ"/ וכך מאפשר לזמן הארור לעבור, עד שיסתגל לחייו.

אומנם חרפה לא קטנה היא לאדם בוגר שכמותו שיהיה זקוק להסתגלות לקראת אושר גדול, וחרפה גדולה עוד יותר שתחת לגמוע את העולם במלואו, הוא חייב לעבור את החיים בהדיפת חוויות באמצעות טילטולים ופיזומים מוכניים. כך יוצא שהוא אינו חי כלל, אלא משמיע כמה מיליוני "איץ'יאיץ' – ביליביץ"' פלוס כמה עשרות מיליוני נענועים קצובים של רגל על רגל, ואז הוא מת. ואיפה העולם הפרוש, איפה ריבוא-ריבואות ניצנוצי החיים, על כל גוניהם? – אין! הוא אדם נאלח ואבוד! אך לעת-עתה אין היא יודעת זאת! לשימחתו הוא מצופה קליפה של אדם רגיל, ולא עולה על דעתה שהוא אוטומט. ועד שתדע, אולי כבר יהיה שלה, ואולי יצליח במאמץ כביר להסתיר זאת ממנה שנה, שנהיוחצי, ואז כבר לא ישתלם לה כל הטורח להחליף אותו. אהה, ניבזות! לפני רגע עוד צהל על שהוא אדם ישר ואין לו מה להסתיר, וכבר הוא מתגנב, כתמיד, נוכל קטן שכמותו. אבל זוהי דאגה לטווח ארוך, והדאגה הראשונה והמיידית היא בכל-זאת מעשה ההזדקפות הגברית, ביחוד ששוב הוא שומע אותה קוראת אליו מחדרה, ונדמה לו שמעין צחוק נמהל בקולה, "לכאן! לכאן!" ברור לו סופית שייתבע עתה להוכחת מעשה הגבר. הוא ייכשל, כמובן, ולאחר כמה תירוצים מגומגמים יושלך החוצה. במחשבות קדחתניות אלה עומד האיש, ותפוצת סרחונותיו קורנת סביב דמותו כמו הילה.

מאחר שאינו יכול עוד להתמהמה לאחר קריאתה השניה אליו – מה גם שכל קריאה היא כפולה! – ותיכף הוא עלול להיזרק החוצה, פשוט בשל אי-מילוי הוראה, הוא מתקדם לעבר דלת החדר שמשם בוקעת קריאתה, ושעה שהוא מגיע אל סיפה הוא עוצם את עיניו ומנסה לדמות את ירכיה מוצקות ואדירות בחלקת בשרן העירומה מול עיניו. כי ידוע לו שעם היכנסו לחדר לא תראה לו את ירכיה ואחוריה חשופים: אין זו דרכן של גברות, אפילו הן משתוקקות, לסייע לגבר הרגיש באמצעות הצגת אחוריהן, אלא הן קוראות לו למיטתן כשפניהן, וביחוד עיניהן, מופנות אליו בתביעה קפדנית של מיבחן עליון, כביכול אומרות: "נסה לעבור מיכשול זה של עינינו, ואז נראה!" וזהו מיכשול אדיר. הן אינן מנסות להקל עלינו כלל וכלל, הן בולשות אחרינו, חוקרות איך אנו, האם באמת ראויים, מה מםפרות פנינו – הן חושדות שאנו מרמים אותן, ואנו אומנם מרמים' – והן תופסות אותנו ברמאות, ואנו יודעים והן יודעות, ואנו מאדימים מבושה, ובשלשלנו את מכנסינו נדמה לנו שאנו מתכוננים לעונש של מלקות, ואנו מרכינים את פנינו חפויי ראש, וקיפאון גדול אוחז באיזור-תלצינו, וכמובן איננו יכולים לעמוד במיבחן האהבה, וכשאנו מחבקים את האשה בלב מפרפר ובברכיים פקות, הרינו כמתחננים למחילה, ומחכים לשמוע דחיה נחרצת ועונש. הן מאוד יפות כשהן שוכבות על גבן, עיניהן הפקוחות תלויות בתיקרה ושוקלות את עונשנו, בעוד אנו מנסים להתגפף עליהן, כמו בניסיון לשחד שופט מחמיר, או לפחות להביא עדות-אופי מקילה לפני מתך גזריהדין.

ובכן, האיש עומד על סף החדר, עיניו עצומות בכוח, בכיווץ כל שרירי פניו, והוא מנסה לראות בדמיונו בקדחתנות חלקים מובחרים, עתירי שפע, של האשה ולהתגרות חיש-קל, לכל הפחות לתת תנופה ראשונה לאיזור מבושיו לקראת הכניסה למיטה. מבעד לעפעפיו הנעצמים (זאת יכול הוא, בכל-זאת, לראות עמומות) מואר החדר באור אדמדם קלוש, קצת רוטט, אולי אור נר. טכניקה זו, של מישמוש חפוז בדמיונו והעלאת תמונות מגרות, דומה לניסיון להציל חפצי-ערך מבית בוער. מתרוצצים בבהלה ובאובדן-עשתונות בתוך עשן סמיך, מבולבלים לגמרי, לא יודעים לאן לפנות תחילה, והסוף הוא נסיגה מבוהלת עם איזו סחבה ביד ועם ריאות מלאות עשן ושיעול חזק. הכל היה לשווא, לשווא הוזעקו ירכיים ואחוריים ועתה טואטאו בנסורת לירכתי הבמה, והאיש עומד כמו שהוא, רועד ומבוהל לקראת המיבחן הצפוי לו. כעת כבר אינו יכול להתאפק, והוא פוקח את עיניו, והנה היא שם, בתדר המואר באמת באור אדמדס-רומאנטי קלוש – נורת חשמל דווקא ולא נר – שוכבת שרועה על בטנה, שעונה בלתי אחת על הכר, לחיה השניה סמוקה מעט, ועיניה פקוחות למחצה, וירכיה, בעיקר ירכיה הן שמתגלות לו, נחשפות כמעט עד למרום פיסגתן מחמת התמתחות הכותונת הקצרה כלפי מעלה. אף זאת הוא רואה, שעקבי כפות-רגליה עדינים מאוד, עורם כלל אינו מחוספס, אינה מיובלת, ראויה לכל שבח. היא מכאיבה לו מאוד בכל גילוייה, אפילו הזעירים ביותר. ובכן, מחכה לו על המיטה כשאחוריה אליו: מה פירושי היש כאן צופן? מבהילה אותו מאוד ההזמנה הפתאומית, הבוטה, העלולה לשים לאל את מאמצי ההזדקפות שלו. ומתוך כך הוא מוצא בנפשו חלל פנוי לעלות מדרגה אחת מעל הגשמיות ולהישטף בגל אדיר של אהבה טהורה, אסירת-תודה.

בבת-אחת, וכמו בהחלטה עילאית של אדם, שבלי כל מחשבה מכינה מחליט, בהיותו באיזו פרשת-דרכים חשובה, לשנות את חייו מן הקצה, מנער מעליו האיש את כל דיקדוקי מחשבותיו השפלות, את כל חיבוטיו הקטנוניים, והוא מנסה לנתר ולעלות מתוך ביצת נפשו ולהתעטף בגלימה לבנה, ככוהן-גדול של האהבה. הוא משליך את נפשו מנגד, חש שהוא משתטח לפניה, באופן סמלי, על הריצפה, גלוי, מואר, נקי וטהור סוף-סוף – נכון לווידוי הגדול של האהבה. אכן, כבר מזמן שמע שאין זה לגמרי בלתי גברי להתוודות וידוי נפשי בפני אשה, ושיש גברים, אפילו גסי-רוח, שמעיזים לבכות מפעם לפעם מבלי שהדבר יגרע מגבריותם. תחילה פורצות מפיו כמה הברות סתומות, בשל מלים שהתנגשו זו בזו, ואחר"כך, משהוחל שטף הדיבור ואף כועכע הגרון – אומנם הרעד נמשך והוא עדיין נשנק – ממשיכות המלים להתפרץ ממנו בדירדור, כאילו הוא מבקש לומר הכל בנשימה אחת, ודבריו עדיין אינם ברורים לגמרי, קצת מבולבלים, מעין "מזמן ראיתי… מזמן רציתי… עוד ברחוב… נפלאה… חיים של ציפיה למישהי שהיא בדיוק לא פחות ממנה… מעוררת לרצון לחיות… לרקום חיים לטווח ארוך… אולי נצחי… התגשמות חלומות ישנים… כבר מהילדות… משהו ראשוני… תחושה אדירה… ספרד… מונטה קארלו… התחייבויות שאינן נופלות מאלה הנעלות והמוסריות ביותר… כולל ילדים… ציליוויזציה, סליחה, צליוויזציה, סליחה, ציוויליזציה מופרית מכוחה של אהבה שאינה מסתמכת רק על תענוגות, אלא גם על אחריות מוסדית משפחתית… מובן מאליו שלא פחות… חיטוטים וגילגולים (או גירגורים)… ושוב – חיטוטים וגירגורים (או גילגולים)…" והרבה חזרות על הביטויים "ברור", "למעלה מכל ספק", "אין טעם לחזור", וגם "סלחי, סלחי". יצא מעין מרבד מקושקש של מלים, בלי התחלה וסוף, וכולו שזירה עקומה לא ברורה בקול רועד, דק וצווחני, של גבר המנסה לשוות לקולו גוון מעובה וגברי, מנסה ומרפה, ושוב מנסה ומתייאש, עד שהוא קופץ להיסטריה מהירה, הנקטעת לפתע לשמע רישרוש של נייר-עיתון שמקפלים אותו מאחורי דלת סגורה.

רגע אחד משתררת דממה, ואחריה נשמע קול מים שוצפים, דלת נפתחת, מן הסתם דלת חדר-השירותים הצמוד לחדר-השינה, ויוצא ופוסע משם גבר מוצק-בשר בעל שפם קטן, לבוש תחתוניו בלבד, אוחז עיתון מקופל בידו, מביט בעומד על הסף, לא נראה תמה מאוד, והולך ומשתרע על המיטה לצד האשה – כמסתבר מקום מירבצו הקודם – מתמודד לו מלוא אורכו על גבו, שולח עוד רגע אל האיש העומד בפתח מבט שאינו אומר כלום זולת אומדן כללי, אחר-כך מרים את העיתון וממשיך לקרוא. זהו גבר בעל חזות בריאה אם כי לא שמנה, אין לו כרס אך קו מותניו צמיגי, פניו אדומים ומלאים. גבר שבע ולא מאומץ. למראהו נרתע תחילה האיש לאחוריו, עומד רגע קפוא לחלוטין, מוכה שיתוק, פיו פעור. כל המלים שנאמרו לפני רגע בהתרגשות עצומה כל-כך מושלכות לפתע אחורה, הופכות בבת-אחת לנחלת היסטוריה רחוקה וזרה. ומי בכלל זוכר את המבט באלכסון משמאל ומלמטה? קו שבר חוצה פתאום את כל חייו, בוקע אותם לשניים, קו שבר שסומן ברישרוש עיתון מידי גבר בתחתונים בבית-כיסא של אשת חלומות נכספת.

למעשה מוצבות בחדר שתי תמונות: האחת, תמונה טבעית לחלוטין של שני בני-אדם בוגרים, מאהב ומאהבת, שדקות אחדות לפני כן סיימו את התעלסותם במיטה, והגבר הלך להתפנות ממועקות פיזיולוגיות, והאשה רבצה על המיטה, עדיין המומה וסמוקה, והגבר יושב בבית-שימוש ובידו סמל התשישות השכלית האנושית – עיתון-הערב, ואחר-כך הוא יוצא בטבעיות, מרוקן ורפוי, מלא אדישות של אדס שבעירצון ומסופק, ושב ומשתרע לצד האשה, מקום תנוחתו הטבעי, ואין כאן שום דבר יוצא דופן, הכל טבעי וברור ונורמלי עד זרא. ומולם, תמונה שניה, בהחלט בלתי טבעית, של אדם בעל רתיעה מגוחכת, שערות פזורות באייסדר על קרקפת מזיעה, ופנים מתוחים בבעתה, שאינם מוטים לשום אלכסון, והסנטר אסוף פנימה כלפי הגרון, כמתגונן מפני אימה מתרגשת; אדם שכל כולו כיווץ וכינוס של עצמו אל תוך עצמו, ומה שביחוד מגוחך אצלו הוא כיווץ הגבות מתוך חומרה, אך לא חומרה של בעל-שררה השולט במצב ונוזף במישהו, אלא של מי שהוכה מכה נמרצת והוא עדיין על סף התגובה האמיתית, המגוחכת עוד יותר.

העלבון אדיר. קודם כל, לא זו בלבד שלא טרחה לומר לו שאין היא נמצאת לבדה, אלא שזה שנמצא עמה קיים איתה רגע קודם תשמיש-מיטה, ועתה הוא יושב ועושה את צרכיו הניקלים בחדר מסונף, וגם מקשיב לווידוי האהבה הטהורה שמתוודה בפניה הוא, הפתי הנלעג. הכל ברור, אך גם מעורפל כל-כך: שהזמינה אותו לדירתה דווקא עכשיו. אם ידעה שהוא עומד לבוא, למה התעלסה? ואם לא יכלה להתאפק, למה פתחה לו? ואם פתחה, למה לא אמרה? מדוע אינה מנסה להסתיר מפניו דבר? ובכן, מה יש כאן? הרי היא זו שקראה לו – לשם מה? ובעיקר: האם ניסתה לפגוע בו, או שכאן סתם אדישות גסה? ומאליה צצה כאן השאלה הנצחית: מה פוגע יותר, לעג או אדישות? מעל לפני השטח נראה שכאן אדישות מוחלטת, ון-אה עניין הגבר: כה טבעי לו לצאת מבית-כיסא בתחתוניו, עם עיתון-ערב, ולראות איש נדהם על סף חדר-השינה של אהובתו, ולשוב ולשקוע בעיתון-הערב. (עיתון-ערבו לא מחקר מדעי, לא עסק הדורש ריכוז, סתם פיסת נייר שעליה קצת מאורעות מטונפים' – כבר כמתגונן, הוא מוצא סיבות לבוז למאהב.) אך מה איכפת לו עכשיו המאהב, היא העיקר, היא" אשה שכמותה, עד לפני רגע מושא לרגשות הכי נאצלים, שאיפת נצח, חוויית חיים, אמביציה לפריון ולהקמת משפחות ואילנות-יוחסין, היא קראה לו לשם מה? ומה כאן עניין המסיבה? הלוא יכלה להזמין אותו בטלפון, לשם מה רצתה להביאו אליה, ועוד בסיומה של התעלסות?

מנסיונות קודמים יודע האיש שהחלק הרע עוד לפניו. כעת הוא המום, עדיין אינו מעכל כהלכה את העלבון במלוא צריבתו, אך בימים שיבואו, ביחוד כלילות, יפשפש ויהגה הרבה. הוא ישעין את ראשו על ידו, יושב לבדו אל שולחן-המיטבח שלו, עייף ואינו יכול להירדם מעוצמת הולם הלב הנעלב. המצוקה, והקינאה באושרם של האשה ומאהבה, יהיו בלתי נסבלים. לפרקים יחשוב שהוא עומד להשתגע. והשיכחה לא תבוא. לא ירפה ממנו הצורך הכביר, שאין לעמוד בפניו, להתפלש בתמונות מכאיבות אלה של השפלה בלי קץ. והכל מתמצה בזה: לה טוב ולו רע, והיא נהנית והוא סובל. ביחוד היא. אין דבר מכאיב מאשה שאהבנו – והנה היא יכולה בלעדינו. צוחקת לה בנעימים על כוס יין עם מאהב אינטימי באישון-לילה, בשעה שאנו מתהפכים על סדין ספוג זיעה, ואחר-כך, בשעה שהיא כבר שוקעת לה בשינה מתוקה, ואין קץ למתיקות שלה, אנו מובהלים לחדרימיון מחמת תעוקת-לב פתאומית, אנו נמות והיא תתעורר ותפהק. הפיהוקים האלה• והיא תובל בלעדינו! תוכל! לשווא באנו לעולם! לשווא עמלנו בפרך להינעץ בתודעתן של נשים אהובות! אנו מחליקים אל הנשיה! אנו נשכב בלי לזוז במקרר המכון הפאתולוגי, והן תלכנה, ובלכתן תפנינה לעברנו את אחוריהן! אהה, אחוריהן, מחוז-החפץ המובלט כלפינו בתנוחה של לעג נצחי! לעולם לא נשלים! – וגם על כך לא נחדל להתייסר – על הושיטנו יד בתנועה רפה אחרונה לעבר אשה מתרחקת.

לא לזמן רב מופנים אליו האחוריים, כי הנה מתהפכת האשה מבטנה אל גבה, ועתה היא נחה לה, ראשה משופע קצת, על כר צחור, והיא מתבוננת בו. במבט יש ללא ספק זילזול, אך בעיקר שופע הזילזול מתנוחת פלג גופה התחתון: שולי כותונתה פתוחים מלמטה, וירכיה גלויות כקודם, רגלה האחת פשוטה ישר לפנים, והשניה, בפישוק-מה מן הראשונה, מורמת מעט ומקופלת בברך, כך שבשר ירכתי הירך, ששם שיא הדשנות והשיפעה, כולו גלוי ופרוץ לפניו. כמו כן פתוח לפניו הרווח שבין שתי רגליה, והמבט מוליך לאן שמוליך, לאיזו אפלולית ידועה, בבחינת אין לה מה להסתיר, היא בביתה, נוח לה, היא כשלעצמה, אין לה חשק לגינוני קבלתיאורחים.

רגע מעיף האיש מבט נכלם אל שוקיה וירכיה, מגשש אל מרומי גופה, נתקל בעיניים, ומייד משפיל את מבטו שלו ונועץ אוחו בריצפה. עוד רגע עובר. האשה, כיוון שאינה ממהרת ועדיין היא שרויה בליאות שלאחר מעשה-האהבה שלה עם נברן עיתון-הערב, ממשיכה להסתכל עליו בעצלתיים, כמו שמסתכלים על איזו התרחשות טבעית מונוטונית שאינה מחייבת לפעולה או לכלום, כגון טיפות גשם זוחלות על החלון. אין שום גירויי דיבור ועלילה בחדר, לפחות מכיוון המיטה. אומנם מצד סף הדלת יש פעימות"לב וקדחתנות עצומה, אך כל אלה אינם משפיעים על מדיניות המיטה. איזור המיטה שליו מאוד, שום שינוי לא חל בו במשך כדקותיים, מלבד זה שהנברן השרוע הפך את העיתון וקיפלו לצד השני, מן הסתם מסיים לקרוא מאורע מטונף שהמשכו בדף אחר. אבל כל אותה מדיניות של עצלתיים, זאת יודע האיש, אינה אלא כסות לאומדן ולבחינה מדוקדקים מצד האשה. מתח סמוי רב מחלחל כלפיו ממנה, כמו שוט מונף עליו מבטה. היא בודקת אם ראוי הוא לה. ולבסוף – עדיין לא ידוע מה החליטה – היא פותחת ושואלת בקיצור, אם הוא באמת מוכן לבוא למסיבה שלה.

האיש המום. הוא כבר נעלב, כבר הושפל כהוגן, ועתה, עליפי כל הילכות הגבריות, מוטל עליו בעצם להסתובב וללכת משם, לאזור את שארית הגאווה שלו ולהסתלק מחייה לעולמים. אבל הוא כל-כך יוקד משבועות רבים של תשוקה וציפיה, ואיך ינתק הכל בבת-אחת וילך?! לא, אין הוא יכול להרשות לעצמו. ושמא היא בכל-זאת רוצה בו, בדרכה שלה, ואסור לו להחמיץ הזדמנות נדירה זו? בתוך תוכו הוא יודע כמה כל זה מופרך, הלוא הגבר המאהב רובץ ממש מולו, האמת מוטחת בפניו, ובכל-זאת, ובכל-זאת!… הוא כל-כך רוצה, כל-כך רוצה!

בדמעות בעיניו הוא מהנהן בראשו בלי מרץ, ואומר חלושות שאומנם כן, הוא רוצה לבוא למסיבה. רגע הוא עוצם את עיניו, עייף מאוד. נפשו פותחת בוויכוח עצמי, בלא שמץ של שיכנוע: אפילו אם הנברן הוא מאהב, אולי נמאס עליה והיא בתהליכי פרידה ממנו? – אך איזו פרידה היא זו מגבר הרובץ לצידה רביצת-בית וקורא עיתון בשלווה? – ואולי דווקא משום כך, הרי אינם משוחחים כלל, אולי זו דממה שלאחר הכל? אבל כאן נפתחות עוד הרבה אפשרויות אחרות: אולי אינו מאהב אלא בףדוד? אולי אח? כן, מתרוננת נפשו, מסתבר שאח, ומייד הוא מוצא דמיון חזותי מדהים בין שניהם. האשה אומנם אינה משופמת, אך גם היא שחורת שיער ומוצקה, שפתיה עבות כשפתי הגבר, שלא לדבר על תכונותיו הנפשיות הדומות ממש לשלה, שניהם מבורכים באותה שלוות-נפש תואמת, ממש מתחשק לצעוק: תאומים!

"כן-כן!" מתהדהדת בקירבו זעקת רווחה – "רוצה בי! רוצה בי!"

ובאותה עת, במחילה אחרת, מקבילה לניסיון הרפה של נסיקת רוחו, מכרסמת התחושה הברורה כמה ניקלה הוא, כמה חש למחול על כבודו בעבור עצם המושלכת לו: אכן, על המסיבה לא יוכל בשום פנים לוותר, הוא אדם חומרי, חומרי, אין בו טיפה אחת של רוחניות, תנו נתח בשר ושמיכה חמה, והריהו שקט ומרוצה. וזו כל הצרה – הוא מכאיב לעצמו – שאדם נרפה הוא וגמיש, אדם שאינו יכול ואינו רשאי להזדקף. החיים הראויים לו באמת הם חיים של פקעת מצונפת. עם הסמיקו מעלבון על חייו הרפים והלא מכובדים עולות בעיניו, בעוד מחילה מקבילה, דמעות של הכרת-טובה על שלא הושעה מן המסיבה, על שעדיין חבר הוא, אם כי נחות מעט, בקהיליה האנושית. והנה הראיה שהוא נחשב, שהוא רצוי: הריהו רשום ברשימת המוזמנים למקום כלשהו של שימחה וחגיגה. יש צחוק? – גם הוא בצוחקים! יש הבל חמים מבושם בשיכר? – גם הוא נושם את ההבל! אנשים מתקבצים לצילום? – אף פניו ביניהם, לא בשורה הראשונה, כי אם מעבר לכתפו של מישהו שלפניו, ולשם כך הוא מתאמץ מעט – אז מה? – ומתרומם על בהונותיו, ואף נאלץ לעקם קצת את צווארו ולהטות ראשו כדי שלא יוסתר, וגם לאחר כל המאמץ הזה לא יראו בצילום את כל פניו ממש, אלא רק את גשר האף ואת העיניים הלהוטות, ופיו וסנטרו יהיו נסתרים מאחורי כתפו של זה שלפניו. ובכל-זאת: את העיניים יראו! כלומר, הוא שם! הוא בתמונה! הונצח! הוא דחוק מאחורי חוג אנשים שיש להם מעמד קיומי! אבל – וזו הצרה – לכשתתבונן היטב אל העיניים, כמה הוא בוש בעיניו הלהוטות! יצור בשרני ובטני, איש לא טוב, תייר מוגן של מחשכים לא מאיימים, שחיין של מים רדודים, נהנתן קטן של השפלות לא מכאיבות, בקיצור: אדם לא ניקלה במיוחד.

כי אומנם תהיה מסיבה, כך היא ממשיכה ואומרת לו בטון מעשי לחלוטין, מסיבה לא קטנה, ויש הכנות מורכבות של אוכל, שתיה ומוסיקה, והיא זקוקה לעזרה. הוא הולך ומחוויר; תחילה עוד מנסה לטפטף טיפות של הרגעה על נפשו, אומר לעצמו שהיא מספרת לו על ההכנות סתם כך, בדרך-אגב, כי למה לא לספר, הרי ההכנות הן חלק מן המסיבה, והוא עומד דומם ומקשיב, אבל בכל-זאת מחוויר מידיעת העומד לבוא. והיא ממשיכה ואומרת, ודבריה הולמים בקירבו, שתחילה חשבה לשכור לה שירותי חברה, מאלה שמתמחות באירגון מסיבות, אך בהיזכרה בו, הנראה לה אדם מועיל, חשבה שאולי תעניין אותו בהצעה לקחת על עצמו את מלאכת השירות במסיבה. עד כאן דברה. הוא עומד חיוור-כסיד והמום, בארשת-פנים כה מגוחכת, כה אומללה, עד שאפילו היא, אשה מחמירה ואדישה, אינה יכולה להימנע מלתת לחיוכון להפציע על פניה. יבש לו בפה, הוא בולע רוקו כמה פעמים בקושי ורואה איך שטים ומתרחקים ממנו כל החיים היפים. כי באמת, מה שלא נועד לו – לא לו נועד, כן בפשטות, עובדה היא ואין מה לעשות. שלום לך אשה שאהבתי, שלום לכם חיים של חמימות ושובע בתיקה, שלום ישיבה בעצלתיים בכורסה ומציצה איטית של פירור מבין השיניים, זהו, אין עוד טעם לעמוד ולחכות, צריך ללכת.

אך ממקומו אינו יכול לזוז. כלומר, כן, הוא פוסע פסיעה לאחור, ומייד מבטל אותה בפסיעה קדימה, ויוצא שבסך-הכל התנדנד קצת על עומדו, כאיש אדוק בתפילתו, ולא זו בלבד, אלא בכך שפסע וביטל פסיעתו עוד הטעים את העובדה שלא נסוג ולא הלך, והוא מקבל עליו את העלבון. יצא לו, בעצם, פיזוז מגוחך. כוח שאין לעמוד בפניו מכריח אותו לשאול למה היא מתכוונת, ועל בך היא עונה לו מייד ובפירוט, שהיא מתכוונת לקניות, לנקיון הבית לקראת המסיבה, לקישוט החדרים, להגשה ולשירות תוך כדי המסיבה, ולבסוף, ולא במקום אחרון, לניקיון יסודי של הבית בתום המסיבה, וסילוק כל הפסולת והזוהמה של אורחיה, כולל טינופת אורגאנית, והיגיינה כללית של תדריהשירותים.

מלותיה חובטות בנפש האיש, וזו נעה ונדה, שיכורה מרוב צער מתמשך בלי קץ. הגבר ששוכב לצידה מקפל שוב את דפי העיתון. איך הוא שוכב לו כך, הופך דפים בעצלתיים, בעוד כאן מועכים אדם וכל נפשו מייללת?! ברק מהיר של תימה פולח את נפש האיש, והוא מסתובב באמת, הפעם אינו מפזז ואינו מכרכר, ויוצא מן החדר. לאחר שתי פסיעות הוא מקווה שהאשה תקרא לו מן החדר, לעצור בעדו, ואולי אפילו תרדוף אחריו ותשאל מה לו, האם אינו חש בטוב, האם העליבה אותו, האם קרה משהו. אך מחדר-השינה לא נשמע שום קול. בעצם כן, נשמע איזה רחש, והוא קופא רגע ומחכה, אך אץ המשך לרחש, אפילו לא שיח או מילמול מהוסה בינה לבין קורא עיתון* הערב, והאיש מאלץ עצמו לעקור בכוח ולהמשיך אל דלת-היציאה, ולמרות שאף אחד אינו מתבונן בו, הוא טורח על הליכת קוממיות ופנים חמורים של מי שכבודו יקר לו מכל. הוא מגיע – מה קצרה הדרך! – אל דלת-הכניסה, והתימה שבו כבר מתחלפת במרירות על שהיא מניחה לו ללכת כך סתם, כאילו אינו נחשב, כאילו לא היא הזמינה אותו אליה, כאילו פסה אנושיות מן העולם, עידן הכפור ירד, אך רק בשבילו. בתוך כל המרירות חודר להכרתו לראשונה מתוך תדהמה של נקיפת-לב מכאיבה שאפילו לא הזמינה אותו לשבת. "כמשרת!" נוהמת נפשו בקול בוכים.

הוא פותח את דלת-הכניסה, ויודע בוודאות מוחלטת שאם יסגור אותה עכשיו, היא תיסגר בשבילו לעולמים. הוא חושק איפוא את שפתיו, סוגר את הדלת, ונשאר מעברה הפנימי, שוהה עוד רגע על עומדו, סב על עיקבותיו וחוזר לחדר-השינה. בהגיעו אל המיפתן הוא רואה שבמשך רבע הדקה האחרונה לא השתנה שם דבר, רק אצל האשה חל שינויימה, היא התהפכה שוב, ושוב היא שרועה ואחוריה הטעונים מופנים אליו. כלומר, קודם גרם לה טורח מיותר של התהפכות אחת מהבטן לגב, ועתה שבה כשהיתה. ואילו אצל הגבר לא חל שום שינוי בכלל, כפי שהיה כך נשאר, ורק עתה, משהוא רואה שוב את האיש עומד על המיפתן, כאילו מזכירה לו ההופעה איזה צורך שהיה כבוש בו, והוא קם לו בתחתוניו, ומשתרך בשיפשוף רגליים עצלני, עם העיתון בידו, אל בית-הכיסא ונבלע שם שוב. האיש עוד מוצא לו במוחו פינה קטנה לבוז בה למאהב הנזקק יותר מדי לצרכיו: "צרכן אחורי!" ושוב עומד האיש מולה לבדה, היא ושוב היא, והוא מולה, מול האמת הגדולה, שער ההגשמה של חייו, ופניו מעוותות מצער על אי-יכולתו להינתק ממנה, ולבו הולם בקירבו בהתרגשות מורעלת. בנהמת נפש הוא מסתער, בעצם נהדף, קדימה, כמשתטה על האוויר הסמיך החוצץ בינו לבינה, מתפלש מעוצמת הדחף הבלתי נשלט להיות שלה, ולראות אותה צוחקת על כך. יחד עם זה הוא מנסה להציל את כבודו, לשלוט בצליל דיבורו ולהישמע מעשי, אם לא אדיש, ולשאול אותה -כאילו לא שמע כבר קודם וקיבל תשובה מלאה – למה היא בעצם מתכוונת.

לתגובתה אינו מצפה כלל, שכן אינה מניחה לו לפתוח את פיו, אלא מתהפכת בזריזות למצב ישיבה, מזנקת מולו זינוק מהיר כל-כך עד שהוא נרתע לאחור בבהלה, ומרעימה עליו בקולה בצעקה איומה: מה הוא חושב לעצמו! מיהו ומהו שהוא מעז לבוא על-פי הזמנה מפורשת, ולאחר שהוא שומע את מה שבשבילו נקרא לבוא, הוא מעז להסתובב ולצאת מן החדר בלי לומר מלה, חצוף שכמותו, יצור שאינו שווה שתתייחס אליו ושתניח לו לשהות במחיצתה אפילו דקה אתת, לא כל שכן לשהות במסיבה שהיא עורכת, ולו רק כמשרת! ותוך כך היא מניפה לעברו יד, כאילו הוא באמת כבר משרת שלה, וגם אם עדיין אינו משרת בפועל, על כל פנים מזן המשרתים, פחות בפחותים שכמותו.

עוד מעט אולי גם תכה אותו! הוא נרתע שוב אחורה, תחילה באימה, ואגב כך מרכין את ראשו וידיו מסוככות אינסטינקטיבית על פניו, ותוך כך הוא אף מספיק להתבייש על שהוא מוג-לב ופוחד מסטירות. כזה הוא, מתהלך במישעולייהחיים אחוז מורך פן יוכה, במיוחד בפניו, בידי נשים רותחות. למרות שרק להרף-עין סוכך על פניו, הוא מאוד נכלם על כך, וזאת בתוספת לעלבון הכללי על כל מה שהיא מעוללת לו. עתה מעמיק חיוורונו משטח פני העור וחודר למעמקים: אפילו איבריו הפנימיים כבר חיוורים. מה זה, מזמינה אותו לביתה כדי להזמינו שבועיים מאוחר יותר למסיבה; מציעה לו, באורח מגונה ומזלזל מאין כמוהו, להיות משרת פחות במסיבה; ולבסוף, משהוא מגיב כאיש כבוד ופונה ללכת, היא קופצת וצועקת עליו ומניפה יד להכותו?! ותיכף הוא פונה לרוץ ביבבה קצרה אל המסדרון בכיוון דלת-היציאה. הפעם, מרוגזת מן הרגיל, מגון-ה עד למעלה מן המידה בשל החימה שהשית עליה הניבזה – אין ספק שניחן בסגולה זו, להעלות חמת גברות עד להשחית – היא אינה מסתפקת בזינוק ובצעקה ובהנפת יד מאיימת תוך כדי לטישת עיניים בורקות, אלא, כיוון שנמלט ממתת ידה, רודפת היא אחריו בשצף אל המסדרון – הו, כמה נמאס עליה חדל-אישים זה, המעז להתנהג כאדם אנין בעל רגישות – וידה מונפת במטרה להנחיתה עליו. מזווית עינו קולט האיש את הדמות השופעת והנמרצת בכתונת-לילה, שזרועה ההגונה שלוחה אליו, והוא משמיע ציוץ של בהלה, ומאיץ את פעמיו במסדרון, תופס בידית דלת* היציאה ומטלטל אותה פעמיים, לשווא -תמיד זרועה דרך המנוסה, כמו בחלופ–בלהות, מעקשים ומיכשולים אינסופיים – עד שבכל-זאת נענית לו הדלת ונפתחת, ואז משנה האשה את תכלית רדיפתה, ותנועת היד המונפת להכות הופכת לתנועת גירושיבחרפה, תוך התזת "קששט!"

היה כל-כך הרבה בוז בתנועה הזאת, ולמען האמת, בסיבתה עליו היתה מעורבת לא מעט טיבה על עולם הגברים בכלל, כפי שיצגו אותה שעה בחייה הנברן התחתונאי לופת עיתוץ-הערב (תחתונים ועיתון-ערב – שני ביצורי-ההגנה האחרונים של נשמת הגבר בן דורנו!). שאם לא כן, מה באמת היה בו כבר, באיש הנעלב, שעשוי ללבות עד כדי כך את חמתה? הרי בסך-הכל העז להיעלב! נכון שהוא מי שהוא, ותפקידו עלי אדמות למשוך התעלמות וקצת חרון, ופניו פני אדם ערמומי מאוד, כולו מעשה-קורץ, גבר מקופל שיש לו מה להסתיר, אך מה כבר יש לו להסתירן ומה טוחנות טחנות הערמומיות שלו, אם לא קצת ויקי לא לא, אין באיש הזה הסבר מספיק לכעסה, ומוכרחים להניח, ולמה לא, שהיטביהיטב צברה כעם על חדל-האישים השני שבמחיצתה, זה המאהב לעת-מצוא, מי שחושב שהוא כבר במישרת ארוס, ולפיכך מותר לו לאחר מעשה ההתעלסות לפרוש לרביצות ארוכות בבית-כיסא ולשקוע בעילעול עיתון. עוד מעט יתברר לו שלא פשוט כל-כך, לא על יסודות מוצקים כל-כך בנויים האירוסים – אם בכלל היו כאן אירוסים – את אלה אפשר גם לבטל, למחוק, לקרוע, והוא עלול, תוך רגע, להתמוטט בהרבה אבק למדרגת מאהבון-אקראיילשעבר, המשולח מעל פניה. חזות מאוד יפה תהיה לו אז, לו ולתחתוניו! ומעניין, יקח עמו את עיתון-הערב כשיעוף, ויתנפנף אתו באוויר הריק? סבורים אנו, תחתונאים שכמותנו, שהכל מותר לנו והכל ייסלח לנו תודות לזרבובית קדמית המשמשת לעת-מצוא את הגברות. ואנו טועים! רוצות הן משהו נוסף: עדינות, מוצקות נפשית, חוסן כללי, חריצות, ניקיון, סדריומשמעת! אינן מסתפקות בפחות! איננו עושים רושם על אף גברת; אנו ושקי אשכינו, כמו רוכלים נודדים בעיירה פרובינציאלית, מציעים מרכולת ישנה ומאובקת, וסופגו שנסיים בבית-תמחוי עם פה חסר שיניים, אכן, אף הנברן בסכנה גדולה, לא פחות מן האיש, של קריסת מעמדו ביקום האשה.

מייד כשנפתחת הדלת פורץ משב רוח צונן של חרדה ובולם את האיש. שוב הוא מבין כי הנה, בהיסגר אחריו הדלת, תבוא אל קיצה פרשת יחסיו הקצרה עם האשה שאותה הוא כה אוהב. כן, עדיין, ויותר מתמיד, אוהב! לפתע הוא חש שאינו יכול בלעדיה, יהיה מה שיהיה, היא חזות כל עולמו, חפצו להשתייך אליה עולה, בחשבון סופי, על כל עלבון וסבל שהיא עתידה לבטח להביא עליו. הוא יודע היטב כי לילות אינספור ללא שינה מחכים לו אם ילך עתה בלא-כלום, נקיפות-לב וחרטות ועינוי עצמי, שאפילו במחשבה עליהם אינו יכול לעמוד, ומייד הוא מסתובב שוב, בטרם תיטרק הדלת בפניו, פונה אליה, ומסיכת העלבון מתחלפת בפניו במסיכת תחנונים עזים, וכמו זיעה הפורצת מכל נקבוביות עורו של הנידון למוות פורצים אגלי תחינה מכל נקבוביות נפשו, ועיניו מועמות.

האשה, עדיין מפעפעת חימה לא כבושה, אינה חושבת לרגע לסטות ממהלכה, ועוד מעט-קט היא טורקת את הדלת בפניו וידה האתת פשוטה קדימה בתנועת גירוש נחרצת. לא, אינה רוצה שום עניינים אתו; עם גוש הפסולת הזה היא גמרה לתמיד. בתנועה של הצלה עצמית, בשבריר השניה האחרון, נוטה האיש לעברה, מתכווץ, וכך, שפוף, כמו עכבר נמלט לחורו, הוא משתרבב בחלל ההולך וצר בין המזוזה לבין הדלת הנסגרת, ראשו המורכן חולף ליד ירכה כשהוא מגיח שוב פנימה, לחדר-המבוא; היא עוד מספיקה להנחית על עורפו את ידה המושטת, בעוד הוא פולט יללת כאב קצרה, וחומק חיש-חש, זנבו בין רגליו, רץ בטילטול רגליים ובראש מורכן כמו בשעת הפגזה, חולף ליד המיטבת, שם הוא רואה מזווית עינו את הנברן סוחט מיץ-תפוזים ליד הכיור – אכן, לא הספיק להוריד תחתונים לרביצה שניה וכבר עף-הוזעק למיטבח לשירותי מיץ – ומשם חיש דרך המסדרון בואכה חדר-השינה, וביעף אל ביחיהכיסא הקטן הצמוד לחדר-השינה, שם מפיל עצמו האיש ארצה, פושט את שתי ידיו וכורכן סביב בסיס האסלה כנאחז בקרנות המיזבח, וכל כולו כמכריז: מכאן לא אתנתק כל עוד נשמת- חיים באפי!

האשה אינה ממהרת לרדוף אחריו, אלא פוסעת בהילוך מעוגל ואיטי, אגב הטיית-מה של הראש כלפי מטה, כבעלת הירהורים כבדים, חוצה את המסדרון, את חדר-השינה, ונעמדת בפתח בית-הכיסא. רגע ארוך היא מסתכלת באיש השרוע תחתיה, ומבטה מפיק תבונה עילאית וחומרה. בראותו אותה, נלפתות ידיו של האיש סביב צוואר האסלה ביתר עוז, משוטח שם על הריצפה, להוט להישאר כחלק ממערכת כלייביתה הקבועים של האשה. לרגע כאילו קופא הכל, נפסק מהלך ההיסטוריה, ואיזה רוגע יורד, מין ח'א-וי כפול ומכופל, החוזר על עצמו. כי תמונה זו של שניהם – היא מעליו והוא נכון תחתיה – כה נכונה, מושלמת והרמונית, שהילה של שמיימיות עוטפת לפתע בית-כיסא קטון זה בקוסמוס. עד מהרה נשמע קול פסיעות חרישי מאחורי האשה, והנכרן, שעתה הוא כבר לבוש ומונעל, עומד ואוחז טס ועליו כוס מיץ-תפוזים טרי, ומגיש לאשה שתשתה ותרווה ותשיב את נפשה לאחר מאמץ ההתרגזות הקשה.

היא שותה את הכום עד תומה בגמיעות איטיות, כשהיא מתבוננת בלי סקרנות באיש הרובץ לרגליה. ועוד לפני שהיא מסיימת היא עוקרת לחזור לחדר-השינה, אף סוגרת אחריה את דלת בית-הכיסא, מותירה בפנים איש רובץ למרגלות אסלה, שכאב חד של השפלה מנסר בבטנו יחד עם רננה קטנה של חמימות על שלפחות זכה להישאר בתוך דירה ששוכנת בה אשה כמוה. מן העבר האחר של הדלת מגיעה לאוזני האיש תחילתו של דין-ודברים, מהוסה תחילה, שאם כי הוא הולך ומחריף בטון שלו, הנה הוא גם הולך ושקט, כי האשה והנברן יוצאים מחדר-השינה והולכים לחדר אחר. אין לדעת אם זוהי תחילתו של ריב חולף, או הפסקת היחסים ביניהם, או אפילו סופם. ברור, מכל מקום, על-פי הטון, כי אין שום ביטחון לנברן שייוותר שריר-וקיים בלב האשה ובדירתה. אכן, אץ מיטה שאינה יכולה להתהפך. טיפש שכמותו, מהרהר האיש, האדמה רעדה תחתיו, והוא ניסה להיאחז בעיתון-ערב! אחר-כך נשמע עמומות קול דלת-הכניסה הנטרקת, ואז פסיעותיה שלה בשובה לחדר-השינה, ואז שוב דומיה.

לאיש יש פנאי להרהר בשקט ובמרירות. קו שבר גדול חצה את חייו. לפני עשר דקות היה גבר מוזמן למסיבה אצל אשה נכספת, ובבת-אחת, כמו בתנועה מואצת להדהים של תהליכים טבעיים, הפך ליצור נזוף ומוכה, לפות בשורש אסלה, מתחת לאשה השותה מיץ בשוויון-נפש. איך ומתי קרה כל זה?! לעולם לא ישובו היחסים לקדמותם. היא למדה אותו, הוא י>מד אותה, והכל בקורס מזורז להפליא. מכתה על עורפו צרבה בו כמיכוותיאש, כאילו הוא מין בהמת-מיקנה שלה שהיא טובעת בה את חותמה הנצחי. בן-רגע, בתהליך שאילו ניתן לו משך הזמן הטבעי היה נמשך שנים אחדות, ניגלה לעיניה בכל קטנותו, והיא לעיניו – בכל רוממותה ואדנותה. כך נוצק סדר חדש, והכל עומד על מקומו, כאילו כל הגלובוס נפוח מרוב צדק ונכונות.

בלפיתה זו, אפיים ארצה, של שורש האסלה, היתה השפלה כמעט טהורה, אך סיג אחד נמהל כה: שהאחרון שהשתמש באסלה היה הנברן. וזו אומנם בעיה. כי ללפות אסלת אשה שכמוה, עם אחוריים טעונים כשלה – זהו עניין אחד, עניין מלהיט את הנפש באופן עילאי; ואילו ללפות אסלה שהצחין בה גבר משופם ובכלל לא קבוע – לזה אין הרבה חשק. חשוב מאוד להעמיק את ההבחנה בין פסולת של אשה נחשקת לבין פסולת סתם. הקשר בין אחוריה האדירים של האשה שהוא אוהב לבין פסולתה הנובעת ממעמקי מעיה הוא קשר הדוק שאץ עליו עוררין; מה שנפלט מבשרה הריהו הקרוב ביותר לבשרה, הוא היא מיד-שניה, ועד לשם ולא ליותר מזה הוא מסוגל להגיע כדי להשיג גושפנקא של ברית-בשרים עם האשה. ואילו בשרו של הגבר הנברן אינו נשאף כלל, גבריותו אינה טבועה בחותם יקוד כלשהו, ולפיכך היא מעוררת סתם מיאוס. אך אין ברירה, ועליו להתנחם בכך שהבברן רק עשה באסלה שימוש אורח, ושמכל מקום, האסלה – אסלתה היא, של הנחשקת מכולן, יותר אינו רוצה לדעת.

משמניחה אותו האשה במשך דקות אחדות לנפשו – משמע שקיבלה אותו לשירותה. הוא חש עצמו מושפל ומאוכזב לאין שיעור. כבר סיימה לרדות בו?! מכה אחת חטופה בעורף וזהו?! לא רומסת, לא נובחת, רואה, תוף רגע קט, את כל העסק כגמור בקלות רבה כל-בן? פניו מאוד ממורמרות וסחופות, הוא מהרהר בלעג עצמי כמה יאה היה לו אילו היתה כאן, לצחוק למראהו. כן, כן, ואילו, בנוסף על כך, גם היתה תופסת בשארית ציצת שערו ומציגה את גרונו על שפת האסלה כשפניו כלפי מטה, הישר מול מיקווה המים העגול שבתחתית, מאיימת להוריד על עורפו את המושב, וקוראת: "כבגיליוטינה!" אח, כן, "כבגיליוטינה!" אבל כיוון שהוא לבד, הוא מתרומם על ברכיו, רוכן לתוך האסלה לראות, לפחות הוא, את פניו המאדימים משתקפים בעיגול המים הקטן, מאחר שכבר אינו צעיר, ובשרו רפוי למדי, משתרבבות לחייו ושפתיו, מידלדלות כלפי מטה, ופניו מתעוותים כעיסת בצק עם גדילים, חבל לו שהוא העד היחיד לקלון עצמו, הוא לא נהנה כלל, לשם ראיית קלון נחוצה אשה כמותה! היא כל-כך נחוצה לו!

כך שוהה האיש על ברכיו עוד שניים או שלושה רגעים, שלא נשמע בהם כל רחש, ואין שום התרחשות מעניינת, ואז הוא קם ממקומו ופותח בזהירות את הדלת. חדר-השינה נטוש. הוא פוסע בזהירות למסדרון, מציץ ואינו רואה דבר, משם הולך למיטבח, אף הוא ריק, ומשם לסלון, המאהב, כצפוי, איננו. ביקש, מן הסתם, לרצות את האשה בניסיון נואש אחרון עם כוס מיץ טרי, ונכשל. ובאמת, אם לחשוב עליו רגע, על הנברן הקטן – והרי אף הוא אדם – צפים קצת עיגולי שומן של רחמים אף עליו. ראו את מעשיו: בא, סחט קצת און כמיטה, נבר בעיתון-ערב, סחט את מעיו פעמיים בבית-כיסא, סחט מיץ, ופרח ואיננו, הוא, שפמו ותחתוניו. מה יצא לוי איך מתלכדים מעשיו לתמונה הרמונית? מה בכלל נשאר ממעשיו עלי אדמות באחריצהריים זהוב זה? – שרשרת לא-מתלכדת של מעשים פאתטיים של אדם אומלל מיסודו. גם התואר מאהב עלול להישלל ממנו בכל רגע, אולי אפילו כבר הערב, בהיעדרו, בלי שיידע. הוא ישב בחדרו, יחכך בבית-שחיו בניסור של נחת אגב בהיה בחלון, הוגה מפעם לפעם באשה ובהישגיו עימה, ובאותה שעה עצמה תעשה האשה מעשים נחרצים, תקבע עובדות חדישות – לא חדשות, חדישות! – וברגע אחד, ובשירבוב איבר-מינו של מאהב-לילה חדיש אל בין רגליה, יודח הנברן ממעמד מאהב למעמד חומר אמורפי. גליד קרח יגע לפתע בלילה בלבו, והוא לא ידע מדוע.

האשה מתגלה יושבת בכורסה, ברכיה מוגבהות ואסופות, כוס המיץ הריקה לצידה על שולחן קטן, ומגאזין מעולעל בידיה. האיש עומד ליד הקיר ומחכה להוראות. כמו רפלקס פירפור אחרון של גסיסה עוד חולף במוחו בדל מחשבה: אולי סילקה האשה את המאהב מפני שהיא חושקת בו עצמו, באיש? עווית קצרה, וחדל.

לפתע משתררת בחלל החדר תחושה שתמו כל המישחקים, כל המסווים הוסרו, ומה שצריך להיעשות – עתה עליו להיעשות. פרץ אוויר קר של ענייניות פולש לחדר, והאיש מצטמרר נוכח המציאות. הוא שואל את האשה על צורכי השירות במסיבה, והיא משיבה לו לפי העניין, בלי גינונים מיותרים. היחסים ביניהם מאוד ברורים. ענייניות דיבורה משפילה אותו מאוד. הוא יתאמץ ויעבוד קשה, בעוד היא רוקדת. ואף לאחר תום המסיבה, כשהיא תלך לישון, ודאי לא לבדה, הוא ינקה. בתוך נפשו הוא משפשף את כפותיו לאיד עצמו: הרבה טורח יהיה לו, יזיע הרבה בתוספת שפיעה שומנית מחמת הורמונים של תאווה.

כי באמת חוק טבע הוא – לא ברור מה מקורו, אך על כל פנים חוק נחרץ – שלא היא תתעסק באשפתה אלא הוא. נדמה כי כל קורותיו התכוונו אך לזה, כל תולדותיו עד הנה היו רק הכשרה והתכוננות בלתי פוסקים מתוך דבקות ביעודו, וככל שלא יהיה המום ומופתע מחמת העלבון, אין כאן שום דבר מפתיע. זו תמצית הווייתו; כל השאר הוא רק הערת-שוליים לאקסיומה אחת ואין בלתה. ואין כאקסיומה זו לבטל את השאלה העולה בו בחרון איך אונים: למה?! למה היא מעוללת לו כל זאת?! אדרבא, השאלה אף היא חלק מן הטקס הנצחי, הקפוא. כי זה כל העניין: שהוא מבין ואינו מבין גם יחד. כמה צדק יש בכך, שעל השאלה מדוע זה נגזר עליו, אינה טורחת להשיב. תפקידו לשאול "למה", ותפקידה לצחוק. הכל כבר כתוב באיזה ספר, הכל רק חזרה נצחית על איזה השבעה קבועה, קודרת, חוזרת על עצמה עד לעייפה… אך ראה זה פלא! אין כאן עייפות בכלל, אפשר לחזור על הפגיעה והעלבון – אלה נשארים רעננים לנצח. כאן ניתן להשפיל אדם ולגרום לו הלמות-לב של ענות מבלי שתוקהה הסכין לעולם. כאן שתיתת דם שאין לה סוף. לא יזכה למלא את תשוקותיו כגבר! יזכה לגירוי בלי פורקן! לתחושה נפלאה וחמימה של כירסום עצמי לא פוסק המקשה על הנשימה! הריהו אדם פחוס מתחת לרעמי צחוקה, זה כבר כה ברור!

לא באנו להביא קורת-רוח וצהלה לעולם. באנו להסיר את הקרום העוטף את צחוק הנשים ולחשוף את הגרעין הקשה והפוגע. הן מכאיבות לנו עד אין קץ כשהן צוחקות, כאילו היו רסיסי חומצה ניתזים מפיהן על עורנו. התמוטטותנו מול צחוקן של הנשים, כשהבל פיהן החם והמבושם נהדף אל פנינו המחווירים, היא עצמה חומר לאנציקלופדיה אפשרית בת תריסר כרכים, אומנם אנציקלופדיה שתכיל רק מישפט אחד חוזר, אפילו לא מישפט, כי אם יללה נוקבת.

האיש שואל שאלות אינפורמציה על צורכי המסיבה, ורושם רשימות תיזכורת בפנקס שכבר היה מוכן בכיסו. תשובות האשה ענייניות והוגנות, אין להתלונן כעת על אייהגינות כלפיו. יש בה מין יושר טבעי כלפי משרתים, ואף זה משפיל אותו. קולה נעשה פתאום מאוד נעים, אם כי בשום פנים אינה לבבית או ידידותית. יודעת היא היטב את מעמדו אצלה. הוא שלה. הוא מזדקף ומתמתח ככל יכולתו מחמת צורך בלתי נשלט לסמל בתנוחת גופו יראת-כבוד כלפיה.

על רבות מן השאלות המעשיות שלו היא כבר משיבה בתנועת ראש של קוצר-רוח מופגן, כביכול מטריד אותה בעסק שאינו שלה. ואומנם היא צודקת, וכי מדוע תתעניין בעיסקי ניקיון, הגשה ושירותי הלוא עניינו הוא זה, תשיב, אם ישאלו אותה, בעיפעוף מהיר ובגבות מורמות, לשון שנינות עולצת. אלא שאין שואלים, כי הלוא זה כה ברור. היא כבר מתייחסת אליו כאילו הוא משרת אצלה עידן ועידנים. על כמה שאלות היא עונה לו במפורש בקול צונן: "זו הבעיה שלך." והוא נכלם. כוח מסרים דוחף אותו לשאול עוד ועוד, ושוב ושוב לקבל תשובות של קוצר-רוח, כאילו יש לו עונג סמוי לספוג מטחים קטנים, ואולי אף התפרצות אחת גדולה, שתסתיים מי יודע איך. הוא ממש מטריד אותה בהצקותיו, טרדן, היא לא סובלת אנשים כמוהו, הוא חש שכל עורו בוער עליו מחמת גירוי לא נעים של בושה, כל משב של הבל פיה פוגע ומכאיב לו, ועם זה אינו יכול לחדול.

לאחר פעמיים או שלוש שהיא שונה בקול מונוטוני כבוש, "זו הבעיה שלך," כשעדיין אינו מרפה וממשיך להציק לה, היא קמה ועומדת מולו. רגע הוא נרתע לאחור, אך כשהוא רואה שאינה נעה, הוא ממשיך לעמוד בדומיה במרחק פסיעותיים ממנה, ולאחר זמן-מה, חיוך של מבוכה על פניו, הוא מרכין ראשו ומצטדד, להניח לה לעבור. אבל עוד בטרם תניף רגל אחת לפסיעה, בכוח איזה רעיון נואל שהשד יודע מניין צץ, הוא חוזר ומתייצב ממש מולה, נפעם לרגע מן הרעיון שהנה היא עומדת ליפול לזרועותיו ולנשקו על שפתיו. כמעט מבלי משים הוא מנסה להקסים אותה ומטה ראשו באלכסון לצד שמאל ומסתכל עליה במבט רומאננזי-עגמומי מלמטה למעלה. כאן הגדיש את הסאה. כי אומנם מעולם לא סבלה אותו, אך החצפת פניו בתנוחה נכונה לאהבה גוברת הפעם על הכל, ולמרות שלא התכוונה לכך – כי בעצם רק רצתה לצאת מן החדר – אין היא יכולה לעצור בעד עצמה, והיא

מניפה יד וסוטרת סטירה ניצחת על פנים אלה, פני קזאנובה של בתי-כיסא!

לכך לא ציפה. הוא משמיע נאקה קצרה של כאב ונסוג הצידה, למשמש את לחיו ואת עלבונו החדש. ואם כי זהו בהחלט עלבון חדש, והמכה, בניגוד לקודמת, צורבת מאוד, אין לומר שנוצר מצב חדש, אדרבא, יש כאן כבר משהו מן השיגרה, לא קו-שבר דומה לזה שחצה קודם, ליד הדלת, בין חייו הקודמים לבאים; לא, כאן כבר נעשה מעשה השייך במובהק לחיי היומיום החדשים: הוא משרת – היא מתרגזת – הוא מוכה. יש בזה אפילו הרבה הרמוניה, הרבה יופי, צדק, חמימות של בית, כירסום מעיק בקרביים. יפה הוא מה שמכאיב, או מוטב לדייק, היופי מעליב.

עתה חולפת האשה על פניו ויוצאת מן התדר. הוא מוסיף לעמוד מעט ותיכף חש שההכנות למסיבה חייבות להתחיל בזה הרגע. הוא הולך למיטבח, מוצא סינר וחוגר אותו. הוא רועד מתשוקה להתחיל במלאכה, לנקות כבר משהו לשם אשה גאיונה זו, להפיק מלפניה רצון. ידיו רוטטות קצת וברכיו כושלות, ובנהמת נפש הוא רוצה להסתער לרגליה מעוצמת הדחף הבלתי-נשלט להיות שלה, ולמות למענה. אך אין די בזה, בזה איך די, משהו עדיין מציק לו. הוא עוד חייב ללבן אצלה משהו, לשאול, אינו יכול להמתין, הוא אץ בברכיים פקות לחפש אותה. היא שוב בחדר-השינה, שרועה שוב על בטנה, הפעם כותונתה מורמת עד לשיפולי גבה, ואחוריה הנפלאים, הגדושים והמעליבים כל-כך, מופנים אליו. בישבנה, כמו בפניה, יש משהו חמור, רציני, מעיק. החריץ שבין שני פלגיו קפוץ, הקו צר, ועם זאת מעורר סקרנות ותאווה ליפול, לפשק ולגלות מה קורה בפנים. והרי ידוע לו מה קורה בפנים! זוהי מכה מהממת. האיש חש שאינו יכול עוד, שאינו זכאי, הוא נופל על ברכיו ושואל בחיוך מעוך של התנצלות ובקדחתנות גדולה, כנאבק בין גלים סוערים, ונשימתו קצרה ונרגשת: שתסלח לו שהוא שוב מפריע, אבל הוא מוכרח שתאמר לו: אם לא היה פונה אליה בדברים אז ברחוב ומשאיר לה את שמו – האם גם אז, האם גם אז, ורק למראהו, היתה מייעדת אותו למלאכת השירות במסיבתה: או, אם לנסח אחרת, האם היה כבר במראהו בלבד משהו שעורר בה חשק לקחתו אליה כמשרת.

הוא מחכה לתשובה, הוא מתוח מאוד, נדמה כי כל חייו תלויים בזה. היא מחייכת חיוך רפוי ודק, כמעט נסוך תרדמה. לא פלא, הרבה עבר עליה. כבר אינה כועסת, היא רגועה לחלוטין. היא מנידה לו בראשה נענוע חיובי קל. וזה מה שרצה לשמוע: שהוא כשלעצמו, בעצם מראהו, בעצם קיומו, כבר מעורר רצון להשתמש בו כמשרת ולא כגבר. מתשובתה הרפרפנית הוא נעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זה מתרוננת נפשו למחשבה המתוקה שלא מיקרה שהוא שלה, שגם אילולא פנה אליה, גם אז היה שלה. טוב לדעת שגורלנו אינו עניין של מיקריות. הוא מחייך לעצמו חיוך נכלם, שהיא אינה רואה אותו, וחבל שאינה רואה, כי מבטה היה יכול להוסיף על בושתו, וכבר הוא עומד לשאול אותה משהו נוסף, אלא שהיא מקדימה אותו ובהמשך להינהון הרפה, היא מוסיפה ואומרת, אף בלא שנתבקשה, בקול מנומנם ואיטי ונעים עד שברון-לב, "ברגע שראיתי אותן כבר ידעתי שתהיה שמש שלי." – אח, מהלומה! אח, קשה, קשה! זה מה שרצה לשמוע, וגם קיווה כל-כך שלא ישמע! וכבר לא על המסיבה היא מדברת, לא, כבר אומרת "שמש שלי", והשיי'ן שלה כל-כך רכה, מפונקת, שי"ן של אשה המורגלת מילדותה שיצייתו לה! היא כבר לוקחת אותו בקביעות, הוא כבר משוייך, כבר שלה! ובנהמה גדולה של כיסופים הוא מתנפל על הריצפה בפישוט ידיים ורגליים, כאילו פצעה אותו פצע אנוש בחזהו.

לאחר רגע מתחשק לו אומנם לשאול עוד יותר, אם היא חושבת שהיתה לוקחת אותו גם אילו לא היתה רואה אותו בכלל, כלומר, שהיתה יודעת, באיזה מקום בתוכה, שיום אחד טיפוס כמוהו, מישהו זהה לו לחלוטין, ובקיצור הוא, עתיד לשרת אותה. הוא יודע שהשאלה אידיוטית, ולפיכך הוא רובץ רגע על הריצפה ושותק, ואחר-כך השאלה האידיוטית מתלבה ומתלקחת עוד ועוד, והוא כובש פניו בשטיח ובכל-זאת שואל את השאלה בחיוך מעוך ומתנצל של מורך, ולאחר רגע הוא נושא ראשו מעט למעלה לפגוש בפניו תשובה מעליבה, מתבקשת. היא כלל אינה עונה לו, היא רק מחלצת את עצמותיה בקישות גבה ובקימורו, ואגב קימור היא גם מתרוממת מעט על ברכיה, ומרימה באוויר את אגן-ירכיה, וכך החריץ שבין שני פלגי ישבנה נפשק, ומתגלה בור אפלולי, אומנם לא למלוא עומקו. לכשירצה, גם בור זה, הנחשף לעיניו, גם הוא מין תשובה הולמת: כן, היתה יודעת שיום יבוא, ואחד כמוהו בדיוק, כלומר הוא, ישרת אותה! הוא קם ממירבצו והולך למלאכת הניקיון.

הוא יודע: יחלפו הימים של הדראמות, של הזיעה והריגשה והצמרמורת, יבואו ימים אחרים, עכרוריים בשיגרת הדעיכה, ימים של שקיעה איטית ודי משמימה. הרי לאותה תהום, שאליה אנו עלולים ליפול פתאום ומהר, נגיע פעם ממילא בזחילה איטית. אפילו היא, האשה השוכבת לה שם בעכוז מחציף כלפי עולם ומלואו, עם כל עיסקי הסערות הגדולות הנגזרות ממנה -כאילו אינו יודע בתוך תוכו שכל עניינה, כשוך הכל, הוא סר-טעם, תמוה, אינו מעורר לכלום ואינו בעל חשיבות כלל. כן, כך, גם אש-תמיד אינה יוקדת כאן. כאן, באופן יסודי, צינה קרושה. זה התוכן. והצורה? – אח, איזו צורה כאן, חיים כמו מין סחבה בלויה נגררת אחרי סחבה אחרת. ובעצם לא נגררת לשום מקום, פשוט מוטלת. עכשיו הוא מחייך, והפעם לא מכלימה כי אם משימתה לאיד עצמו. עתה הוא הפוגע בעצמו. הנה, שלל מעצמו אף את חדוות ההשפלה, שמט כל קרקע מתחתיו.

והרי הוא שוב פעיל, שוב הורס משהו, ולו את אשליותיו שלו, והרי זו קרן שמש קטנה ומחממת בקושי: הוא מכאיב לעצמו בתאווה לא גדולה. שף כפותיו כשש אלי מאבק לא חשוב, ויורד על ברכיו לנקות איזו פינה מלוכלכת.

[בתוך המהומה]

הימה איזל תזזית, שריפה אל בהלה אתרת, אנשים רצו אנה ואנה, קוראים קריאות נמרצות ומנפנפים בידיהם, קשה היה להבחין על מה.

לפתע עצרה אשה ופנתה אחור, וצעקה אל גבר צנום בפירמה שרץ אחריה: "אתה לא שווה בלום!" האיש בלם אף הלא לרגע, לא מופתע בלל, באילו לזאת ציפה, והעטה על פניו, במין שיבבת הגנה שומנית, חיוך של כלימה. הצועקת – גופה כבר נוטה באלכסון לביוון המרובה – השהתה אף- על-פי-כך עוד רגע את פניה המוסבים לאחור עד שהושג למלוא רוחבו חיוך הבלימה על שפתי הרץ אתריה, ואז פנתה לו שוב עורף וניתקה והמשיכה בריצה, ואחריה הרץ בפידמה, במישנה תנופה, כמבקש להטביע את חיוך הכלימה הנמוג על שפתיו בהמולה הכללית, והיתד, באמת מין עליצות, התרוממות-רוח; ושאון כללי, כמו תימרת עשן סמיכה ומתאבכת, פרץ וכיסה את הכל.

 

עונשין

פנית, ולא לראשונה, פניית חיזור לאשה ברחוב שלא לרצונה, ועל כך תיענש. פנית, הצקת, עיכבת, גרמת לה בושת פנים, היהנת לחמוד מישהי שאין כל סיכוי שתיאות, העזת להפיץ – ולו לרגע – רושם שיתכן בכלל משהו בינך לבינה, ובכך הורדת את ערכה בבורסה העולמית לגברות נחשקות וגרמת לה להקדיש מחשבה לתהייה שמא משהו לא כשורה עמה – על כל אלה תיענש, וחיש! אבל, משפונה אליך האשה לאחר כמה הטרדות מצידך, עומדת מוצקות על שתי רגליה הנהדרות עבות-הקרסול, ומטיחה בפניך – הו, הבל פיהן המתוק של הנוזפות בנו! – "רוצה שאסגור אותך בבית-כיסא, תגיד ליי!" או אז אתה נדהם – לא, לא נדהם, לא ממש, הרי לזה חיכית – רק נעלב עד מעמקיך. מדוע אינך ממש נדהם, זה ברור: תגובת האשה טבעית, הגיונית, כאן מתמטיקה, שתיים ועוד שתיים: חמדת אהבת אשהי – לבית-כיסא, ידידי!

עם שקיעת דמך והלבנתו כליל מחמת העלבון, עולהיגועשת לפתע ברעש גדול הלמות-לב פראית: הנך מוכן ומזומן להרפתקת-חייך! בקול דק, על גבול הציוץ, אתה אומר, מתעלם כביכול מאיומה: "כל מה שאני מבקש הוא שתיפגשי אתי הערב לרבע שעה בבית-קפה.', על כך היא תענה:

"אם תפנה אלי עוד פעם אחת, אני מכניסה ונועלת אותך בבית-כיסא!" (היא מאוד אוהבת לחזור על האיום הזה, כנראה האיום החביב עליה; אשה ואיומיה. ועם זאת צצה השאלה המעשית: לאיזה בית-כיסא? אצלה בביתי מה, תתפוס אותך בצווארונך, תגררך עמה לאורך הרחוב עד ביתה, שם תפתח את הדלת, תגיד שלום להוריה ואחיותיה הנדהמים, תעבור אתך בהול ובסלון ותכניס אותך לבית-כיסא? ולכמה זמן? ואם תצטרך אחותה או אמה להיכנס, תוציא אותך, תעביר אותך למירפסת ותחזיר אותך שוב? ככה, פשוטי ואתה תציית ללא אומר? או שמא יש לה בראש בית-כיסא אחר? ציבורי? יש בכלל מנעול בציבורי? או אולי יש לה בעיר בית-כיסא מיוחד המשמש בצינוק להענשת גברים? – הכל איכשהו מופרך מאוד!)

ומייד עם כלותה לאיים היא מסתובבת, מפנה ומראה לך את המקום הגדול והכבד, המטיח שוב, כמו מהלומה בסרעפתך, אותו איום עצמו, וממשיכה בדרכה.

פניך מתוחות בציפיית חלחלה, ולרגע אתה מהסם, אך מה יש כאן להסס, גבר אתה, קפוץ למים, דמך סמיך, העולם לא נועד לוותרנים ופשרנים, קום, הילחם על שלך! ניתק ממקום עומדך, ברכיך רפות, הנך מדביק אותה, ובאותו קול דק שעל גבול הציוץ אתה אומר:

"אני בכל-זאת מבקש שתיפגשי אתי פעם אחת בבית-קפה." היא עוצרת ולוטשת עיניים בוערות מחימה. "בבית-קפה ולא בבית-כיסא," אתה מוסיף וחוזר, ומזכיר לה במובלע את איומה.

"אני רואה שאתה באמת משתוקק שאסגור אותך בבית-כיסא!" היא נושמת בכבדות של אשה מרוגזת.

"ומה תעשי לי שם!"' אתה משתדל לגחך ורעד בקולך. על כך אינה מגיבה, ואתה חוזר איפוא ומציע: "היפגשי אתי בבית-קפה." היא סבה והולכת ממך בצעד נמרץ.

מה קרה פה? מה יש לה? הבטיחה שאם תפנה אליה עוד פעם אחת תעניש, והנה פנית שתי פעמים – ולא כלום!

"בבית-קפה," אתה רץ אחריה ושונה ומשלש, "בבית-קפה ולא בבית- כיסא!"

הפעם אינה עוצרת, מנסה להתעלם. אתה רץ אחריה, בהול שלא להפסיד, ומפציר:

"בבית-קפה, היפגשי אתי בבית-קפה ולא בבית-כיסא, בבית-קפה…" – עוד רגע ותיכנס למבוא ביתה. בתנועה של העזה עילאית אתה נוגע בזרועה לעצרה. היא מסתובבת אליך בבת-אחת, מניפה יד להכות, אף אתה מרים אינסטינקטיבית יד לסוכך על פניך, ומתכווץ.

"מה?! מה תעשי?!" אתה לוחש בצוויחה מרוסקת, "מה, תכניסי אותי לבית-כיסא, ואז, מה תעשי לי?! מה?! אה?! מה תעשי?! אני רוצה לראות!"

פניה בוערות מחימה – כה מוצקות וסמכותיות רגליה! – נדמה שתיכף תתפוצץ.

"נו, איפה בית-הכיסא?!" אתה ממשיך ושואל, משתדל לשוות נימת התרסה מוקיונית לשאלתך. היא שוהה עוד רגע מולך – אובדת עצות, זה ברור – ושוב מסתובבת והולכת. להסתובב וללכת, זה כל מה שהן יודעות, לא הרבה יותר. על הוצאהילפועל של עונשים הן לא שמעו, כליאה אמיתית של גבר טרדן בבית-כיסא עוד לא גונבה לאוזניהן. כן, היא אשה מאיימת, אך חסר לה כוח המימוש. המימוש – הוא שחסר בעולמנו. מנדנדות ישבן מולנו ומחכות שניפול מהכיסא? – זה לא ילך ככה, גבירותי! זה פשוט לא ילך! עתה היא נכנסת בפישפש של חצר ביתה ופוסעת בשביל הקטן אל דלת המבוא. לחצר כבר אינך מעז להיכנס. היא מתרחקת בראש מורכן מעט. אינך אוהב את ראשה מורכן במבט מאחור, העורף מתבלט, שערה הקצר מתגבה מעל צווארון שימלתה, ומתבלטים שני השרירים המאונכים המקבילים, שביניהם גומה מעוררת חמלה. אף ציצת השערות התחתונה, מעין פלומה שעל עורפה, מפגינה מין אוזלת-יד של ילד נזוף. בעצם, גם מלפנים סולד אתה מהרכנת ראש של גברות, הפימה מזדקרת, העור המתוח עליה מתרפה, מתגלים קמטי גיל, גם שערונת או נקודה שחורה לא יפקד מקומן, וזאת אינך חובב. אינך חובב אותן כלל. אם קלון – יש לך משלך בשפע.

נבלעה אהובת-לבך, דלת נטרקה ואור הועלה בחלון אחד החדרים, מן הסתם הקטון שבהם, זה שלו היו איומים מתממשים בעולמנו, היית עוצר בו כעת את נשימתך מעלבון, נענש כהוגן, מובס, מחוויר מחמת אי-הצדק הזועק לשמיים. אלא שאתה מופקר בחוץ, בחשיכה המתעבה. זהו עולם הפקר ממולא איומי-סרק בעונשים מחרידים,

ומעניין: לו באמת נכלאת שם, והיתה נצרכת בעצמה להיכנס, האם היתה מוציאה אותך רגע למירפסת או מותירה אותך בפנים, בעת שיבתה בשימלה מופשלת, ופניך אל הקיר? מחשבה היא – הו הלמות-לב! -ועיתותיך בידיך להתחבט בה. כל הלילה לפניך.

נמנעת-מלזהם

לאחר דין-ודברים קצר הודיעה לנו בפירוש שלא יהיה כלום, #אל לנו לצפות, ואנו, בחיוך כלימה, רמזנו שאיננו מחכים, איננו מקווים כלל. אז הלכה, ובלכתה אבד רישרוש מכנסיה, פג ריח בושמה, בדל הסיגריה שעישנה צונן, ובאוזנינו נותר ציפצוף נוקב של ריקנות. למה באה האשה? לומר לנו שלא. שלא נזכה בה, שלעולם לא נלטף אותה, לא נשאף את נשימותיה מקרוב, לא נחזה בה עירומה, גם לא נציץ. היא אוהבת מישהו אחר, לא נעים לה לגלות -ויחד עם זה, למה באה? כי דווקא נעים לה! – ואם רוצים אנו לחכות לה, בבקשה, על אחריותנו, אך לא נזכה, ודאי שלא נזכה.

את, כן, יודעים אנו שלא נזכה. פעמים, לרגעים, חשבנו שנזכה, וכשטפחה האמת על פנינו ידענו בסתר-לבנו: בלתי ניתנים להיאהב, ניתנים רק במשורה, לפרק-זמן קצר, לעולם לא עמוקות. משהו בנו חסר, בעלי-מום אנו, איננו ראויים, פשוט כך: איננו ראויים. ועל שאיפתנו הכמוסה שניאהב בבליזאת, על יומרתנו זאת, אנו צפויים להיענש קשות תחתיה, משמע קודם' כל: להיטנף. (על השאלה מפני מה תרצה לזהמנו, על כך לא נתנו את הדעת, אלא חשנו, במין ודאות פנימית, שחפצות היו בכך מאוד, שאשה אינה סובלת לראותנו נקיים יחסית.) ולמה אם כך לא טינפה? השד יודע, מין קאפריזה, או מפני שמיהרה לקונצרט – אשרינו שהולכות הן לפעמים לקונצרטים – אשה היא, הילכי-רוח לה, רגע כך ורגע אחרת, בלתי צפויה. כמה נמאסתן עלינו, גבירותי, אתן עם קפיצותיכן המשונות, הלולייניות, הסתירות, הפירכות, הפרת חוקיהסיבתיות, מיכאניזמים של רישעויות חסרות פשר ותבונה, כל חוטי ההיגיון פרומים אצלכן, שום דבר לא מחובר לשום דבר, תמיד הכל מבראשית, ובקיצור: עמל רב להשגת קצת נוי חולף.

נותרנו, וחיוך מעוך – אך גם משועשע – על שפתותינו הבוערות. מתנדנדים כך במחשבות כאלה, צופנות חלחלה ומתיקות, על כיסאנו הרעוע, והנה דפיקה קלה מרפרפת בדלת. לא דפיקה של מורך, דווקא של בעלתנות זחוחה ולא מתאמצת, נקישה האומרת: פתח כבר, אידיוט חביב! לבנו מנתר: חזרה לזהם. אנו קופצים לפתוח, מתעשתים, שוהים רגע, לעורר בה רושם שלא חיכינו לה אלא כבר עסוקים היינו בעניינים אחרים, שניה'שתיים, וכבר פותחים, ובאמת – היא שם! היא שם! מצטחקת. הוי, באה לזהם, אחרת למה מצטחקת? מצטחקים אף אנו בהתרגשות גדולה, במין גיל עצבני. בואי, בואי, חושבים אנו, לזהם באתי הנה אנו נכונים, כל חיינו חיכינו רק לך, קחי אותנו, אנו שלך,

אומרת היא, שחוק על שפתיה, ששכחה את המצית שלה. המצית, הו המצית, שוחקים אף אנו, ודאי, תיכף תקבלי את המצית. אנו מזמינים אותה להיכנס, היא חוצה את המיפתן, היא שלנו, באה לזהמנו, יודעים אנו, יודעים. ידעת, גד, ידעת. אצים-רצים אנו פנימה, אל החדר הקטון, מדליקים את האור ורומזים לה, בהנעת ראש, בואי, היכנסי. מעמידה-פנים שאינה מבינה, הולכת אחרינו הפתיה לאורך המסדרון, מגיעה עד סף החדרון, שחוק משובה על שפתיה, כאומרת: נו, היכן החביא את המצית? אנו מורים לה להיכנס. החיוך דומם על שפתיה, אינו מתרחב ואינו מתכווץ, כממתין להתפתחויות, נשאר במצבו, אינו ממש חי עוד. עתה היא סוקרת בעיניה את החדרון – ובאמת אין שם הרבה לראות – הושבת, אולי המצית באמת שם? אלא שרואה שאינו שם, ובכן, מה המישחק הזה? אנו רומזים לה מלמטה למעלה בעיניים ממצמצות, פקחיות כביכול: באת לזהמנו, נקבה, בואי, היכנסי, הפשילי שימלה והתבונני לשבת ולפתוח בזיהום. עיניה קצת חרדות בשאלה: "והמצית?" – ועינינו אף הן קצת מעפעפות ומתרוצצות לצדדים כשאיננו יודעים מה לענות לה. היינו רוצים לענות משהו ממולח, שנון, אלא שאין לנו כרגע, כה נרעשים אנו מחמת קירבתנו למקורות הזיהום של הנקבה.

"והמצית?! איפה המצית?!" שואלת הנקבה התכליתית, וצינה מאיימת פושה בקולה מתחת לציפוי הדק של הנימוס. "בואי!" אנו לואטים בקול ניחר, אף מעזה ידנו להיטלטל רגע לצד גופנו קדימה ואחורה, ולבסוף להיאחז בה אחיזה שתמטנית ולנסות לגרפה לעברנו במין פעיית תחנונים: "בואי!". היא מתיקה זרועה מידנו בכוח שאינו עומד בשום יחס לרפיון לפיתתנו ופונה לצאת, ולפיכך שולחים אנו מייד את ידנו הנשמטת ולופתים בה בכוח רב יותר. היא סבה לעברנו, בהלה תוקפת אותה, ובכל כוח גופה הודפת אותנו מעליה אל הקיר ומכה מכה ניצחת באגרופה על פנינו. הנה הוכינו. עוד לא זוהמנו, אך הוכינו. אנו מוטחים אחורה אל הקיר מעוצמת המכה, וממשיכים ונופלים על ברכינו. ידינו פשוטות לצדדים, מורמות מעט, לאמור, הנה אין אנו תוקפניים כלל, אל נא תוסיפי להכות! ומתחת לתחנונים אלה -תחנונים עוד יותר עזים: קחי וזהמי! היא פונה לצאת, מפנה אלינו את אחוריה, אך לפתע, בניע מחודש של כעס, סבה אלינו שוב, מניפה יד להכות, נמלכת, כעסה מתחלף בבוז רב – אכן, נקעה נפשה מאיתנו לחלוטין – והיא מניחה ידה – יד לא קטנה ולא רכה כלל – על עורפנו, ודוחפת את ראשנו לכיוון מושב הטינוף, שואפת לתחוב אותנו פנימה.

דחיפה אחת או שתיים, אנו מתנגדים, התנגדות לפרוטוקול בלבד, ניתנים אנו למדחפה, ניתנים, ראשנו כבר נוגע בדופן המושב מבפנים, משתעשעים בדמיוננו בבאות, ואנו בפירוש לרשותה, ואז היא מרפה מאיתנו בבת"אחת ויוצאת משם, הולכת לאורך המסדרון, נוטלת את ארנקה, מוצאת על שידת* הכניסה את המצית ששכחה וחוטפת אף אותו, ויוצאת בטריקת דלת.

אנו נותרים שפופים על הריצפה, ריקים ומרוקנים. היה לנו כאן עניין גדול עם אשה. הגיעה עימנו כמעט עד הסוף. כמעט זיהמה. ולבסוף, ראיתם בעצמכם איך נמנעה. וכמה סחטה אותנו ההימנעות. ותמיד הן כך, רואות אותנו ומתאפקות עד אפיסת כוחותינו! את אחוריהן מכסה חצאית בד סולידית, אינה מגלה ששם עלולים תהומות להיפער ומטחים כבדים יבורכו כמו זפת-הגיהינום-הרותחת על פנינו', ששריר טבעתי ענוג של אשה-מחפשת-מצית בולם אפוקליפסה. כדור-הארץ כולו, וביתר-שאת, וביחיד, בבואתו הגרוטסקית, אחורי הנקבה, מביעים, כמו אגרוף קוסמי קפוץ, התאפקות גדולה מלהתפרץ התפרצות סופית הצופנת בחובה קלון מוחלט.

[נעים-סבר]

איש מתבלה יושב על ספסל בגינה. שעת בוקר מאלתרת, והשמש נעימה. אישה צעירה עם עגלת-תינוק עוברת על פניו. בעגלה תינוקת בריאה. האיש מחייך בסבריפנים נעים. מאוד חשוב לו שיחשבוהו לנעים' הליבות. האשה אף היא מסיבה אליל פניה בחיוך של בירכת שלום ידידותית. גיאות נפשית נעימה עללה בלב האיש, ובמעט עולות בעיניו דמעות של הכדתיסלנה לעצמו על שהוא בה אנושי, בה טוב לאחרים ובלל אינו לוקח גרזן ומנפץ בו את ראש התינוקת. האשה אינה מקדישה לל תשלמת"לב מיוחדת, מעבר לחיוך הידידלתי, ולאחר החיוך היא קצת גאה בעצמה על שהעניקה יחם לבן-אנוש זר, שאינן נראה דווקא מאנשי המע?*ה. היא חשה נועם על שעשתה מעשה שלב לנכלן בכל שהיא חיה, וילדה תינוקת, לבזה זרקה לאיש עצם קטנה בחייו. האיש די שונא את האשד, על שבירכה אותו לשלום מלמעלה ובחטף, וחלפה ונטשה אותו באילו הוא דומן. הוא שונא מאוד תינוקות בשל האגואיזם שלהם, על שבעיני עצמם הם חשובים יותר ממנו, ועל בך שלא יבכו אהריו כשימות. אז מה אם הם תינוקות? אז מה אם נולדו? גם הלא נולד! לא יצא לו בלום מהיותו;עיס-סבר, והוא קצת מתבייש, וקצת כועס על עצמו על שלא היה בו העוז להמשיך לשבת בפנים קודרות, נאמן להלדיתל האמיתית, אלא חש מייד צורך להחניף לאם ולתינוקת. הוא מקלל אותן בלבו, אך בעיקר הוא מקלל את עצמו על שלא היה יותר נוקשה. מאוד חבל לו שחייך. הוא מנסה לחזות את עצמו בדמיונו מציל בעלד רגע את התינוקת ממשאית דוהרת על הכביש: הוא מוסר אותה, הפעם ללא חיוך, לאם הבלטה, המופיעה אצלו, כמה שעות מאוחר יותר, בתמונה נהדרת של אסידלמיתלדה, נסערת ומתמסרת, ומתחילה ללקק את איברו ז אש כיי. להידלז זה מתפיח קימעא איברו, ושב מייד להתקמטותו. האיש בוש באיימוצקותו. לא סוב לו. השמש בבר חמה מדי, ויבש לו בפה. הוא ממשיך לשבח בתחושת הטרדה פנימית מציקה לא גדילה.

ציו-קל עמד מול הדלת שלה, במישורת העליונה של חדר-המדרגות, עיניו מושפלות ארצה, וחש מתוך הלמות-לב קדחתנית בצורך עז לנקות את דירתה. מאוד קיווה למצוא אותה עומדת על הסף ומחייכת אליו ומניחה לו להיכנס בלי אומר, מפני שהכל ברור, ומאחורי חיוכה מסתתרת ההבנה המוסכמת שהוא בא ולמעשה נולד לנקות את דירתה. חיוך זה יתאים באופן מפליא ומיסתורי לצורך שלו, העמוק, לעשות זאת, צורך שהיה מואר בזוהר זרחני ירקרק וטבוע כחותם של גורליות כמו המעשים שבחלום. מאוד היה חשוב לו שתראה אותו מנקה את חדר-ה, לא רק שתדע, אלא גם שתתייצב מעליו להסתכלות ולביקורת מחמירה בשפתיים פשוקות מעט, החושפות את שיניה הלבנות בחיוך עדין, המאשר, בחפץ-לב, בנדיבות, כעניין של יעוד, את עבודת הניקיון שלו. ודאי שלא תתנגד לכך, הרי אינו נחשב בעיניה למטרות אהבה – אהבה לא תעלה כאן על הדעת – אלא למטרות שימושיות בבית. והלוא לשם כך הזמינה אותו, שינקה את מה שליכלכה קודם, ושאותו תלכלך מייד אחר-כך כאוות נפשה כדי שינקה שוב; כלומר, שתזהם את פרי עבודתו – את פרי רוחו, ניתן לומר – ושמא אף אותו עצמו.

צירקל חש איך פיו מתארך וכל פניו הופכים לזרבובית מחודדת, של תשוקה כבר תלויה בקצה. גל חם של תאות התמסרות הדף אותו לעבר הדלת, ומייד התכווץ בסלידה למחשבה שמא עשויים להתייחס אליו כאל אדם.

בחזונו והנה הוא עומד – למעשה מבוסם עד קרסוליו – על תל-אשפה לצד מסילת-הברזל. מנגד חולפת ביעף רכבת-האקספרס. בחלון אחד הקרונות

 

המנקה צירקל

ראשה של אשה הדורה, משועממת, משעינה סנטרה על כף ידה. כליכן הרבה נופים חולפים על פניה – אחת היא לה. הוא רואה אותה, הוא מניף לפתע ידו – לבירכת-שלום? לגעגועים? לבקשת גאולה? להצעה לנקות את דירתה? – ומבטה חולף גם עליו. הוא נכנם לשדה ראייתה ויצא משדה ראייתה. לחינם נופף בידו. עתה תדע: מישהו קרא לה, הזדקק, והיא לא השיבה. וגם כשיכלו החיים כולם, עוד תהיה תמונה זו של עלבון תלויה בחלל היקום.

צירקל דפק בדלת. האשה פתחה לו, לבושה כמיוחל בהידור מקסים, חצאית צרה למותניה, רגליה מכוסות בגרביירשת עדינים, והיא נועלת נעליים גבוהות שחרטומן מחודד. מאחוריה נראו כיסאות מורמים על השולחן, והריצפה היתה רטובה. משמע, מנקים את הדירה בדיוק כרגע. האשה הזמינה אותו להיכנס, לא ברצון רב, ואכן, הוא פסע קדימה פסיעה או שתיים, נעצר מהסם בחדר-המבוא, אך בעד פתח המיטבח יכול היה לראות משרתת שחורה, מבוגרת ועבה, בחלוק ובסינר ולראשה שביס משונה, והיא שוטפת את הרצפות, "מנקים?" שאל צירקל במפח-נפש מוסתר. "כן," השיבה האשה, "באבאמושא בדיוק גומר." והלכה אל הספה, שעליה מן הסתם שכבה קודם, והשתרעה עליה, מרימה רגליה ונעליה למעלה, כמי שאינה באה במגע עם מלאכת-הניקוי המתחוללת סביבה: אי שלו מוקף אוקיינוס של עמל וטורח.

צירקל, שנותר בחדר-המבוא, כיוון שבהזמנתה הרפה של האשה לא היה משום תנופה להיכנס מעבר לזה, הירשה לעצמו בכל-זאת להתקדם שתיים' שלוש פסיעות, עד לפתח הסלון – הכל על בהונות, כמובן, בשל הריצפה הלחה – ומשם הציץ שוב, ובאיבה, במשרתת העבה שבמיטבח, והפטיר, תוך קירטוע מרגל לרגל בחדר-המבוא ובטון של מבין-דבר בענייני ניקיון: "כן, נקי, נקי."

אבל האשה אמרה "באבאמושא גומר" ולא "באבאמושא גומרת", ולפיכך העז צירקל וחטף שלוש פסיעות חשאיות נוספות, עמוק יותר לסלון, לראות את הבאבאמושא מקרוב, ובאמת ראה כושי זקן, כבדיתנועה ומסורבל, שעיניו עמומות. הכושי לא נראה יוקד מחימה חסרת-אונים, אלא נדמה כמריר במרירות הרגילה של חיים קשים. רגליו היו צבות ומשורגוח ורידים תפוחים. הוא לבש חלוק משרתות פרחוני ישן, לראשו היה צנוף שביס ורוד, מאלה המגינים מפני רטיבות באמבטיה, וחגר סינר גומי אדמדם של סניטאר.

היתה תחושה של דמות לא קוהרנטית, של מכל-הבא-ליד, ואולי אף יותר מזה, אולי הכרזה: "הנני צרור אשפה מהלך."

אין לתאר את הצורך התהומי של צירקל ללבוש חלוק וסינר ושביס מעין אלה, להפיק מגרון האשה גיחוך, ולהתבייש על כך מתוך חום-תשוקה שלא תבוא על סיפוקה. לגרום לאשה לגחך – זו אכן משאת-נפש, ואין לו דרך אחרת זולתה. עברו הימים בהם חלם שיוכל לשבת סתם מול אשה, לדגדג אותה בפימת-סנטרה והיא תפלוט ברצון גירגורי עונג – זו שכאן לעולם לא היתה מגרגרת, היתה מכה בחומרה בכף ידו ומטילה עונש; חלפו גם הימים בהם חלם לשבת לצידה בקומדיה ולצחוק למראה המתחולל על הבמה – אינה חובבת קומדיות ואינה חובבת כלום, חובבת היא דבר אחד: שהבית נקי, ושהוא, בחלוק-נשים ישן ובשבים דהוי, ינקה לה אותו. וכשיופיע לפניה גוהר ארצה ומצחצח קטע של ריצפה, יפיק מגרונה כיחכוח של שביעות-רצון, ואז יפול לרגליה כמי שהגשים את יעודד בחיים – עינג אשה – ובעצם הוא חפץ לסחוט מגרונה כיעכוע נוסף של רצון, אך זה כבר לא ילך.

הבאבאמושא חדל רגע ממלאכתו ונשא עיניו אל צירקל, וצירקל חש, בדע של אי-נוחות, שהבאבאמושא ירא מפניו. "והרי אין אני אלא בבואתך," חשב צירקל מתוך איבה מרה. שניהם הביטו זה בזה, מבטיהם היו לא חודרים, לא בורקים, כאילו מתוך תנודת ראש של השלמה עם מצב מוכר עד לעייפה שאינו עתיד להשתנות לעולם. לפתע, כמו בכוח בלתי נראה של שני חלקי המגנט, אשר רק בהתקרבם למרחק מסויים מתחוללת בהם מין התגעשות המצמידה אותם זה לזה בבת-אחת – הסמיכו צירקל והבאבאמושא ראשיהם זה לזה בכוח עד שכמעט התנגשו אף באף, וכך המשיכו להביט זה בפני זה, אך לא כדי לפענח משהו, לא – מה עוד יש לפענח שם? – והיתה תחושה שהנה-הנה עומדים שניהם לפצוח יחד בשיר נכאים כושי עתיק. היתה תחושה של התמזגות אנושית לא נעימה. היתה בחדר אווירה קשה.

האשה ראתה את שניהם כתמונת-מיכלול, בלי להיכנס להבדלים אישיים, פיזזה רגע אגב שחוק קל על הספה, ולפתע הניעה קצת את אגן-ירכיה לצדדים לפי קצב מנגינה פנימי המזדמר בלבה בשעה של קורת-רוח רורת הומור, שמא כניגוד משלים לשיר הנכאים הכושי הפוטנציאלי, ושני הגברים חשו כמו מהלומה פתאומית של עלבון נוחתת על עורפם, ומייד הרכינו ראשיהם כגוהרים להקיא מחמת ההתרגשות, אך גם כמו בציפיה שתקום ותתפוס אותם בצווארוניהם מצד עורפם ותרקיד אותם בטילטולים משני צדדיה. היתה במיטבח אווירה מעיקה של טרם-התייפחות של שני גברים רוכנים לעונש מול ידיים עדינות מומחיות להכאיב של אשה שרועה על ספה בסלון. היה הרבה אי-צדק באוויר. פיזוזה של האשה על הספה היה באמת מהמם, לא צפוי, עניין שאפשר לדבר עליו שנים מתוך התלהבות ותרעומת אין-אונים. שני המנקים, המנקה-בפועל והמנקהיבכוח, השפילו עיניהם. היתה באוויר ציפיה למשהו לא טוב.

אחר-כך התפוגג הכל כמו בועת חלום, הבאבאמושא כילה את מלאכתו, השיב כל רהיט למקומו, וצירקל עמד למרגלות הספה. הבאבאמושא הלך בלי אומר, הבית היה נקי ומסודר, אור בין-ערביים אדמדם חדר לסלון והעיר כיסופים, והאשה, לאחר שנימנמה מעט על הספה, שבה והתעוררה, והסמיכה יד על לחי בדומה ?1אשה בחזון הרכבת, אך לא הסתכלה על כלום, כי לא שהתה בקרון נוסע ושום מראות לא חלפו על פניה. צירקל חש בקירבו התייפחות של החמצה והחליף כמה פעמים את כובד מישקלו מרגל לרגל, ואחר-כך, כפותת דיון רציני, כיעכע ואמר: "וזה, הבאבאמושא, ודאי מנקה אצלך פעמיים בשבוע.', האשה לא תמהה כלל מדוע הוא מתעכב לדבר דווקא על הבאבאמושא, ואמרה:

"לא, כל יום, כי אני אוהבת ניקיון יסודי."

"אוהבת ניקיון יסודי," חזר צירקל על מלותיה מתוך התרגשות עזה שהסעירה את דמו. אומנם כן, אין לו מה לעשות כאן כעת, הבית נקי, והוא לא יזכה לנקות אותו, אך לפחות יוכל לחזור הביתה, לשכב מצונף על מיטתו ולהקרין על כותלי מוחו את האשה השרועה מולו בחיוך עדין ואומרת "לא, כל יום, אני אוהבת ניקיון יסודי." עליו לרוץ מהר ולהקרין לו את הרגע הזה במיטתו כל עוד הוא טרי. הוא מילמל משהו על אודות הזמן, והאשה, שמלכתחילה לא הכניסה אותו כלל ברצון, ותנועת ידה המזמינה פנימה היתה מאוד רפה, ובעצם דמתה לתנועת גירוש, עצמה את עיניה, שעל כך מילמל צירקל משהו נוסף על אודות הזמן, כביכול בתגובה להפצרותיה שיישאר, והוא נסוג לדלת ויצא.

על מיטתו, בחדר מוגף תריסים, התכווץ והחיה שוב בדמיונו את עמידתה של האשה ואת אמירתה תוך חיוך קל "לא, כל יום, כי אני אוהבת ניקיון יסודי." היה לה קול רך כל-כך. וכל זה עם חצאיתה הצרה, נעליה גבוהות' העקב – כל עמידתה הסמכותית תוך חיוך עדין אך מקרין מרות. היא כל-כך מכאיבה לו כשהיא אומרת שהיא אוהבת ניקיון יסודי. אין להבין זאת, אך ככה זה. משאירה את הטינופת לאחרים, ובמיוחד לו! כאן סילק את הבאבאמושא מן התמונה ותקע את עצמו במקומו, באותם חלוק וסינר ושביס מגוחך על הראש, מנסה להסתכל על בעלת"הבית ככל פעם מזווית שונה, פעם גוהר אל הריצפה ומביט מלמטה למעלה, ופעם עומד מולה זקוף ומקשיב להערה, פעם כשהיא מסתובבת בחדר עם חצאית, פעם בתחתוניה בלבד, והוא מנסה למצוץ את המלים שלה מכל כיוון אפשרי, למצוץ ולגרם. היא עצמה חיה רק כדי לראות אותו מנקה אצלה. המלה "ניקיון" קיבלה עומק לא ישוער. ובכלל, כל עניין נקיון ביתה נראה בעל חשיבות קוסמית. כל העולם דן והשתתף בדאגה לנקיון חדר-ה של האשה העילאית הזאת. הוא לא היה מופתע כלל לו התקיים על כך קונגרס. "כן-כן, ודווקא קונגרס!" צרח בנפשו בקול גבוה, לא נעים, כמתגבר מעל בימת-נואמים על התנגדויות רמות.

כך נהג אף עם המלים "כל יום". כל-כך הרבה משמעות יחס לתיקון שתיקנה אותו כשאמר "פעמיים בשבוע" והיא אמרה "כל יום". הוא אמר "פעמיים בשבוע", והיא אמרה "כל יום". והרי יכול הוא להעביר חילופיי מלים אלה במוחו מתוך ריתוק ועניין אדירים עד יום מותו, כן, עד כדי כך כוח ומשמעות יש במלותיה "כל יום"! וכדי לתת תוקף הוא אף רוקע בדמיונו ברגלו. פעמיים בשבוע לא מספיקות לה – אין גבול להשתאות -לה נחוץ כל יום. ואין לזלזל במלה "לא" שבתוך "לא, כל יום." כמה סערה היא מלבה בו כשהיא נפלטת מפיה בעדינות אך בנחרצות שאין כמותה. אשה אמרה לו: "לא." תיקנה אותו. ולאיזה כיוון? השלילי. השפילה. אמרה "לא".

כאשר התעייף כבר, והתמונות והמלים דהו מעט, הפתיע את עצמו פתאום בציירו אותה כשהיא אומרת שוב ",..כי אני אוהבת ניקיון יסודי." אך הפעם היתה עומדת מול הראי, מפשילה באקראי חצאיתה למעלה ומגלה את אחוריה לעיניו בדיוק במלה "ניקיון". הסינכרוניזציה המופלאה של המלה "ניקיון" עם הישבן המתגלה לפתע היתה כמו מציאת הקומבינציה הנכונה לפתיחת כספת ענקית. הכל טבע, התערבל, שקע בהזיות נאלחות.

פניה גדלו – בד בבד עם איזו מציצת כיסופים איומה בקרביו – ומילאו את כל חלל החדר, כאילו החדר הוא גם פניה, כאילו היו פניה ענן, לרגע שקוף, לרגע סמיך, והחדר עצמו, עימו ביחד, נמצא בתוך פניה, בתוך פיה, בחיוכה, חיוך פיוסין של מי ששולטת בו ואינה מרפה. מתוך התקוממות הטיח את ראשו פעמיים בכר, נאנק אנקה ממושכת ומרוסקת של כיסופים אדירים. אחר-כך נאנח שתי אנחות חרישיות, וחדל, ובהה המום בחושך.

אשפה ופינוי אשפה – המדיניות

נענה למודעה בעיתון בה הודיעה על מישרה של משרתי BjaLLfl בית-כללי, עמדתי זקוף בפני האשה היושבת בכורסתה, HuQH^ ופתחתי:

"אומר מייד, לא אוכל לשאת את המחשבה שאקבל יום ll|U|i>M■ מנוחה אחד בשבוע, להתבטל, ואת נעלי הגברת עלי לצחצח כשהם מונעלים לרגליה, ובזריזות, שכן דחוף לה כבר לצאת, והיא כבר בוטשת בריצפה בקוצרירוח, שומטת רגליה מידי, ואני צריך לרדוף אחריה על ברכי ולתפוס את נעליה, שאוכל לגמור לצחצחן, ובצורה זו העבודה לאינוחה, ממש לאיאפשרית, וכל זה כשאני בבגדי-השרד הנוקשים שלי, נוטף זיעה מן המאמץ ומחום הקייץ, בעוד היא, בשימלנית השיפון הדקה והקצרה שלה, צעירה ואוורירית, יכולה להחשיב את תנועותיה כפיזוז של עליצות, ולבסוף מצליחה, שובבה שכמותה, להיחלץ מידי המבקשות להוסיף לצחצח, ונמלטת בעקימת אף של מורת-רוח, וטורקת את הדלת ישר בפני הלהוטות ובידי הפרושות לעומת רגליה ומבקשות להשיג ולו פירור קטן של ציחצוח נוסף כדי שנעליה תהיינה מבריקות עוד יותר, לאין גבול, שתשקפנה בפומבי את דיוקן המשרת המשתקף בהן, עד שיתכסה שוב דיוקני באבק החוצות שבו היא מפזזת, ודמותי תדהה ותיעלם מתחת לשוקיה ולשימלניתה; באשר להתעסקות בפסולת ובאשפה, עלי לקבל הוראות מדוייקות, שיימסרו לי בחיוך מובלע ובמישפטים רשמיים וחמורים מתחום המדיניות הגבוהה."

עוד לא כיליתי את דברי, אלא שעצרתי רגע כדי לנשום, ואז פרצה בצחוק מצלצל – ולאחר רגע אף אני לא התאפקתי – ואגב תנועה של זילזול טובילב פלטה לעומתי: "לך כבר, קשקשן, קח מיברשת ותתחיל!"

ובעודי מגרגר בכוח-ההתמדה עוד גירגור או שניים של צחוק, כאילו הוכיתי מכה קשה של עלבון בתוך קרבי, הסתובבתי בהנמכת-ראש ויצאתי מן החדר.

מזכיר אישי

אל החדר נכנס אדם לא-מסויים, מין פרדוקס: כניסתו לחדר HUaH^ ככר מביעה את נסיגתו ממנו. ידיו מורמות מעט לצדדים ■^KJL^ בתנוחה של אינניירוצה-להפריע, אינני רוצה כלום מלבד להועיל. ורק קרום עמום של תחנון על עיניו אומר: בכל-זאת תני מלה – מלה להצלת סבר-פני בעולם – אולי גם תיק מישרדי, נייר לרשרש, עט לקווקו, ותואר רשמי! אם לא להיות, לפחות להיחשב.

כשהוא ישן, פניו נפתחים כפני הילד שהיה פעם, ופיו פעור באידיוטיזם ובתחנונים למשהו שבשנתו אינו יודע את פישרו, אולי משהו נשגב, אולי לא! אך מייד עם קומו, קופצת ומפעפעת בבטנו התשוקה היוקדת הבלתי' נדלית לזכות בתואר: "מזכיר-אישי".

אין לו אשליות. הגבול בין מזכיר-אישי למשרת אינו ברור כלל, וזו הצרה. אין הגדרות-תפקידים מדוייקות שיוכל לסמוך עליהן. אין לו אפילו מכתבה. לפיכך הוא חי בחרדה גבוהה, עומד על המישמר בלי הרף. שהרי מה ההבדל המדוייק בין רביצה לרגלי הגברת תוך כתיבת מיכתב שהיא מכתיבה, לבין הרכנת הראש אל כפות רגליה לשם עשיית מניקור? אין תחומים בעולמנו, הכל פרוץ.

זאת ועוד: מיכתב זה שהיא מכתיבה לו, ושעליו להדפיסו מאוחר יותר, כולל כבר בעצם רמיזות עדינות-מכאיבות לגבי מעמדו. כותבת היא לחברתה הכי טובה באירופה, מלהגת לה אגב שחוק ופיטפוט נעים שיש לה גבר חדש, וזאת על-מנת ליצור אצל ההיא לרגע גירוי סקרנות נלבב. ומיהו גבר זהי הריהו פלוני שהיא מכנה אותו "ההוא'/ אינה טורחת אף לנקוב בשמו. סומק' מה של בושה עולה בפניו: עליו, כמזכיר-אישי בפועל, לרשום בנאמנות כל פיטפוט שיעלה בדעתה על אודותיו, כולל כינויו "ההוא". ההוא, כך היא ממשיכה ומכתיבה ומקלסת אותו בהומור דק, הוא גבר ראוי, בעל תכונות לא גרועות כלל. הוא צייתן, הוא מוזמן כשנחוץ לה, ומסתלק כשפגה נחיצותו, הוא בעל ערך מסויים ללא ספק, הוא מאוד מסודר, עשה סדר רב בניירותיה, ממשמש בהם ביד אומרת כבוד וג'נטלמניות, כאילו היו תחתוני משי דקים שלה… – כאן שוב מרכין האדם ראשו תוך סומק קל, משתדל לפלוט גיחוך דל כלמישמע הלצה טובה, שיותר משאנו צוחקים לתוכנה אנו מעריכים את כוונתה להשרות רוח הומוריסטית. בהחלט לא נעים לו העניין, הרי עליו מדברים כאן, אותו מהללים דרך זילזול… – והיא ממשיכה ומכתיבה, שאומנם כן, למין סדרן כזה, איש מושלם כל-כך, היתה זקוקה בעצם, ולא רק לניירותיה, אלא אף לכל מערכות חייה האחרות… – האדם מעפעף במהירות פעמייס-שלוש, מנסה לקלוט את הרמז הניתן כאן, כלום רוצה היא אותו כגבר, כמאהבי… – כן, היא מוסיפה ומכתיבה, יש בו איכות שאינה שכיחה בימינו, הוא עוזר לה מאוד, שירות נאמן, איש שכמותו לא מוצאים ברחוב כל שבועיים וכר, ועד מהרה היא עוברת לנושאים אחרים.

בשעת לילה מאוחרת, בשובה מבילוי לילי שכלל ארוחת-ערב דשנה וקינוחים ממותקים ומעט מאוד אלכוהול – אינה חובבת אלכוהול, מפוכחת היא – הוא מחכה לה בפתח חדר-השינה שלה. היא מרימה גבותיה בשחוק קל של תימהון, כשואלת מה הוא עושה כאן, אך לא תימהון רב מדי, לא תמהה עד כדי כך. היא חולפת על פניו ועולה לחדרה. הוא, בהליכה מעודנת שבין פסיעות רגילות לפסיעות על בהונות, נכנס אחריה. השאירה את הדלת פתוחה, לא בלמה בפניו את האפשרות להיכנס. הוא ניגש אליה ועומד מולה. זהו הרגע הקובע של חייו, הוא יודע זאת, כאן פרשת-הדרכים שממנה יסתעף מעתה כל מהלך חייו עד יום מותו: מסלול המזכיריהאישי או מסלול המשרת. אך רגע זה קצר הוא, היא עייפה ולא תחכה זמן רב, וצר לו על שאינו יכול להתבשם יותר מן הרגע, להשהותו, ולחטט עוד ועוד בפיקפוקיו.

והנה הוטל הפור, מהלך חייו הוכרע. וכל-כך לא דרמאטית היא ההכרעה, והכל, אגב, היה גם צפוי מראש: משרת. הוא כורע לרגליה על מרבד הריצפה העבה ומושיט ידו לחלוץ את נעליה. פניה אומרים רצינות וכמו מחשבה עמוקה, כאילו היא מרוכזת סביב כאב-שיניים קל או עצירות-מה. הוא קם במהירות על רגליו, פותח ביד עצבנית את כפתורי חולצתה, מסיר אותה, כורע שוב בזריזות לרגליה מאחור – תמיד מאחור, על-מנת שלא להיות לנגד עיניה ולא לחדור לשדה-ראייתה בלי צורך – ומסיר את חצאיתה מלמטה. הוא נשאר עם החצאית הריקה בידיו, והולך ומניח אותה בעדינות וללא קימוט על מיסעד-הכיסא.

כיוון שהלילה הוא ליל קייץ, ושדי הגברת אינם מלופפים בחזיה, היא נותרת בתחתוניה בלבד. הנה מה שחוצץ עתה בינה לבין עירומה המוחלט: התחתונים. ועדיין אינה אומרת לו דבר, ועדיין ארשת חומרה אובייקטיבית זו על פניה. הוא שוב כורע מאחוריה, משרבב בעדינות את אצבעות ידיו מתחת לרצועת הגומי של התחתונים, משהה אותן רגע בתנוחה זו, ראשו צץ לפתע מהצד ליד אחת מירכיה ומביט במצודד מלמטה למעלה אל פניה, מחפש רמז, אישור למעשהו. היא אינה מפזרת רמזים, צופיה קדימה ניכחה, מסתכלת בחלון, שם אין לראות דבר, חושך מוחלט, ובכן אינה מסתכלת בכלום, פשוט מחכה שיפשיט את תחתוניה. גיזרתה מלאה, עורה חלק, ועתה, אחרי ארוחת-הערב הדשנה, המתובלת והממותקת, יש לה בטן עגלגלה. מה יפה ומעוררת עד דמעות היא בטנה התפוחה של אשה יפה, הריון זה של שובע ושביעות-רצון, ובפנים מתערבלים מאכלים, נעשית תסיסה, והכל למענה, למען קים וענג גוף מוצק ונפלא זה.

כיוון שאינה נותנת אות כלשהו, מחזיר הוא פניו אחורה, סמוך מאוד לאחוריה, ומתחיל להסיר תחתוניה מטה. בדרכם למטה הם כמעט מתהפכים, פנים לחוץ, והנה רואים גם את הרפידה הספוגית שהיתה צמודה כל הערב אל ערוותה, והיא לחה מעט, ומדיפה ניחוח חמים מעורבב במתיקות דקה של שתן. כל זאת הוא רואה ומרחרח בשקיקה גדולה, וכבר הוא מעיין בישבן בדומיה ובהתגשמות חרישית אך כבדה, ורואה היטב את המקום שממנו – לאחר שיסתיימו כל תסיסות הבטן המלאה ועירבוליה, ולאחר שתעבור מסילה ארוכה של דרך יסורים כואבת ומשפילה – תיפלט סוף-סוף למחרת בבוקר ארוחת-הערב של היום. ומה דמות תהא לה, לשארית ארוחת-ערב זו, שטבחים ומלצרים מזיעים כה טרחו עליה! רטט מנסר בסרעפתו. מה נורא הוא המקום הזה הניגלה לעיניו! שם מתחילים ונגמרים האדנות והשררה! אינו יודע אם עליו לנשק את המקום או לא, ואם ינשק, באיזה תפקידי גברי מזכיר? משרתי והשאלה לא פשוטה, ואין מענה, והיא אינה עוזרת לו כלל, אינה רומזת כלום לשום כיוון,

הנה עתה התחתונים כבר בידיו, בנפרד מבשר הגברת. היא עירומה. היא לא שוהה אף רגע אחד נוסף, קופצת עירומה למיטתה ומשתרעת. הוא עדיין על ברכיו, התחתונים בידיו. לאן הולכים מכאן? קודם חשב שהוא ברגע הקובע של חייו – הוא טעה! עתה הוא ברגע הקובע, וזהו הצומת האמיתי! פתאום הוא נזכר שכתבה במיכתבה לידידתה הטובה – ובעקיפין ניסתה לרמוז גם לו – שיש לה "גבר חדש", שהוא "גבר ראוי": ונוסף לזה נתנה לו עכשיו להסיר גם את בגדיה ותחתוניה, וניצבה לפניו עירומה. פרשת-הדרכים האמיתית לא היתה, אם כך, בין מזכיר למשרת, אלא בין מזכיר לגבר. שכח לגמרי את מועמדותו לגבר! הוא קם ממקומו, התחתונים בידו, ניגש אל מיטתה וגוהר רגע מעליה. עיניה עצומות, היא שרועה פרקדן, רגליה מפושקות מעט. בעדינות אין קץ ובדאגה מסורה הוא נוטל את השמיכה שלמרגלות המיטה, ששוליה מושלכים על השטיח, ומכסה אותה, גוהר מעליה, מחכה רגע שתלחש פתאום "בוא, בוא, אידיוט מתוק שלי, אותך רציתי, לך חיכיתי!" ואז, משאינו שומע כלום מלבד נשימתה הקצובה, הוא מכבה את האור ויוצא בהליכה של כמעט-על-בהונות מן החדר. פניו מועדות אל חדר-הכביסה. תיכף ירכן על הגיגית בגב מעוגל, וישפשף את בד תחתוניה בסבון-כביסה עדין. ביחוד ישפשף, במועקה מתוקה בקרביים, את הרפידה הספוגית של התחתונים.

הנה, בכל-זאת: נהפך ממזכיריאישי למשרת. מה שהיה צפוי הוא שקם והיה. ולא היתה שום פרשת-דרכים. כי אכן, ראו נא, קילסה והיללה אותו במיכתב שהכתיבה לו, אך כמה ברור בתור מהי כי מהו "גבר"? גבר הוא משרת. ומהו "ראוי", "מסודר", "בעל-ערך"? כולם תארים למשרת. כל מה שהיתה מכנה אותו, לא היתה מתנוונת אלא למשרת. הלוא צחוק גדול היה עושה מעצמו אילו ניסה כגבר. זו האמת. ומה טעם לומר שהגבולות אינם ברורים – אין גבולות בכללי בבסיסו של העניין היתה תמיד שיפלות ברורה, עמוקה ונוקבת.

ובכן, גם לא מראית-עין. לא תיק, לא תואר, לא מכתבה. ידע זאת כל הזמן. ידע, ידע. גם היא ידעה. מה שעומד על הפרק היא רק הדרך, הצורה, משך הזמן בו נהתל בעצמנו ויהתלו בנו. בלע רוקך. כל היתר הוא עלבון וחלחלה.

כך מרעננים מלתחה

אביב, הגיעה העת לפתוח ארונות ולרענן את המלתחה. האשה זקוקה לתחתונים חדשים. היא לא אמרה כלום, סוף-סוף הדבר בתחום אחריותו, הוא המזכיר-האישי שלה, ולא עליה מוטלת החובה להזכיר זאת. מובן שהוא זכר היטב את הצורך, הדבר כבר היה מצויין ביומנו אף חרות כמיכוות-אש במוחו, אך הוא קיווה בסתר שהאשה עצמה תעלה את העניין ותראה לו שגם היא משקיעה קצת מאמץ בעיסקי המלתחה שלה.

היא לא אמרה דבר. היא נעצה בו את עיניה, והוא גרע מבטו והשפילו ארצה אגב הסמיקו, ושניהם מודעים היטב למתרחש. התחולל קרב איתנים סמוי, שבו דחקה אותו האשה, אט אט אך לבטח, ממישור המזכירות והקורס' פונדנציה, אל מישור השירותים-האישיים, בעוד הוא מגונן חסריסיכוי על כבוד מעמדו, הוא נלחם מלחמת מאסף. רשמית הצדק עמו: קניית בגדים, ובגדים תחתוניים בפרט, אינה בתחום אחריותו, אין הוא משרת כי אם מזכיר. אך לא כך בנוי העולם, אין זה עולם רשמי. וכיוון שבעצם לא היה בבית משרתיאישי ממש – היו חדרן, טבח וגנן, אך לא מי שיתמסר לטיפול במחוזות היותר אינטימיים שלה – הרי לחלל זה שהתהווה אצלה עתיד הוא, ודווקא הוא, להישאב בכוח ונגד רצונו. ככה זה, את המלאכה לא יעשה איש במקומו, עליו היא מוטלת, עליו מורה האצבע, הוא הנבחר. למען האמת, שירותים-אישיים מסוג מסויים עשה למענה כבר עתה! אם היגשת בעשר, על בסים מה תשתמט באחת? וכשמסבה הגברת לשולחן עם ידידתה, לא תעמוד לשמשן? הדעת נותנת שתעמוד, כך לא תצטרך לקום ככל פעם. הנה אנו רואים כיצד מכרסמים החיים במעמדנו. זה, כמו נעורינו, כמו טיב ראייתנו, הולך ונעבר. לא נרד לקבר בלי נתז חלאה על פנינו.

לאחר שהתרפטו עצביו במשך יומיים, ניצב מולה המזכיר בבוקר היום השלישי. היא כילתה את קפה השחרית שלה, והוא עמד מולה זקוף וניסה לשמור על כבודו, לפחות בכך שישווה לפניו ארשת עיסקית חמורה של מי שדן בעניינים טבעיים מתחומו, ולקולו – גוון ענייני וקצת רם מן הרגיל, להסתיר את הרעד הקל שבו. הוא אמר: "אם אינני טועה, נדמה לי שהגיע הזמן לרענן את מלתחת הגברת." האשה חייכה אומנם חיוך קטן של סיפוק, אך בד בבד הבחינה ברוגז שהשתמש במונח הכולל והסתמי "ריענון מלתחה", ולפיכך שאלה: "לאיזה חלק של המלתחה אתה מתכוון?" הוא בלע רוקו ונאלץ לומר:

"אני מתכוון לתחתונים וחזיות." על כך השיבה מייד ובחדות: "חזיות יש לי מספיק, מה גם שכמעט אינני משתמשת בהן, ביחוד לא בקייץ."

כאן דחקה אותו לפינה, והוא נאלץ סוף-סוף לומר: "התכוונתי בעיקר לתחתונים."

כך, כלה ונחרצה. הוא אולץ להודות שהוא מתעסק בתחתוניה. המלה נאמרה בהרכנת-ראש והבטהיארצה של המזכיר.

האשה לא הירפתה. היא שאפה לאיזה ניצחון סופי, שאף היא עוד לא ידעה מהו. לפיכך המשיכה ושאלה אותו למה הוא מתכוון באומרו סתמית "הגיע הזמן לקנות,/ מי לדעתו ילך ויקנה? המזכיר הסמיק. כבר ידע שהמלאכה תוטל עליו, אלא ניסה, כצעד אחרון של התגוננות, לשתף אותה, ואמר דיפלומטית:

"כמובן שאני אתלווה אל הגברת בקניות."

היה זה ניסוח חלקלק. הוא אומנם כבר שירבב עצמו לקניה גופא, אלא שהציג עצמו במובלע כמי שרק נספח אליה ואינו הקונה בעצמו. האשה חייכה ולא אמרה דבר. המזכיר נתלה בניסוח וחשב שכבודו ניצל.

הגברת ציוותה על המזכיר לקבוע יום שבו ילכו לקנות את התחתונים. הוא שאל אותה אם יום זה עצמו אחר-הצהריים, נניח בחמש או בשש, יהיה נוח לה. היא השיבה במנוד ראש קצר של חיוב.

בשעה חמש, לאחר מנוחת-הצהריים שלה, הזכיר לה את ההליכה. היא עיוותה פניה באי-רצון ואמרה שכיוון שקבעה עם ידידתה הטובה ביותר להיפגש לקפה של מינחה בבית-קפה במרכדהעיר, מוטב שיסיע אותה לשם' יחכה כחצי שעה עד שתסיים את פגישת הקפה שלה, ואחר יתלווה אליה לחנות הפאר הענקית "פאנטייברה", הנמצאת במרחק הליכה קצרה, כך עשה. הסיע אותה כנהג-אישי אל בית-הקפה במרכז העיר, שם ירדה. לאחר שהחנה את המכונית, שוטט לו קצת על המידרכה בסביבות בית-הקפה. לא היה קר, היה נעים, אבל הוא כבר ציפה בלב חרד ומנבא רעה להליכה ל"פאנטייברה", ולפיכך עברה עליו מחצית השעה באיטיות מכבידה.

בתום הזמן הקצוב נכנם לקפה, שהיה מואר היטב והומה במין התרוננות-חרש של נשים עירניות ושוקקות, וניגש אל שולחנה של האשה שהסבה עם ידידתה. שתיהן פיטפטו בעליצות כמעט מופרזת ועישנו סיגריות. הוא נזהר שלא להתערב בשיחה, וחיכה. הניחו לו לחכות. שיחתן לא נפסקה כלל, והוא נע וזע על עומדו בעצבנות. לאחר כשתיים-שלוש דקות ניגשה אליו בעלת-הקפה, אשה נעימה למראה, לא קשישה, שירבבה אליו בסבר-טוב שפתיים מתפנקות עד שחייך אליה בהתקרבה, וציוותה עליו להסתלק. היא חשבה אותו למוכר כרטיסי-הגרלה או טרחן מסוג זה. המזכיר האדים, התנצל ואמר, כמבקש רשות, שנכנם אך ורק למסור הודעה לגברת. אך הגברת, זו שהראה עליה, כלל לא היפנתה ראש לעברו. על כן ניגשה אליה בעלודהקפה ושאלה אותה, תוך בקשת סליחה, אם היא מחכה לפניה מצד הטיפוס העומד מאחוריה, ואז הסבה האשה לראשונה פניה אליהם, ואמרה בחיוך נעים ובעיניים אומדות, שאומנם כן, ה"טיפום" משוייך אליה ובא בעניינה. המזכיר הזדקף קוממיות בתנוחת ניצחון קטנה. היה לו ללא-ספק ניצחון, אם כי בדרך הקשה: חשבו אותו לפוחח והתברר שטעו. הוא לא פוחח. הוא לא נכנס לבתי-קפה סתם, הוא נכנס עם מטרה, הוא הכיר את האשה שפנה אליה, ולא זו בלבד שהכיר אשה בעולם, אלא אף היה לו עניין איתה, ואיזה עניין – אין זה עיסקו של איש, אולי רומאנטי, מי יודע. לא יזיק לו שיחשבוהו פה-ושם למאהב. אומנם ברור שבעלת-הקפה אינה חושבת אותו למאהב, שהרי נטלה לעצמה, ולא בכדי, חירות מוקדמת לכנותו "טיפוס", ולא היתה עושה זאת אילמלא היה הרשיון לזלזל טבוע בפניו, ואף האשה השיבה לה ב"טיפום"; לא, אין סיכוי שיחשבוהו למאהב, אבל גם כן טוב. אפילו היתה יודעת שאינו אלא מזכיר בלבד, ובא למטרת איזכור קניית תחתונים – הרי זה טוב מלא-כלום, העולם מלא נשמות בודדות, אנשים שאין להם שיג-ושיח עם איש זולת צללים על הקיר, ואילו לו שיח עם אשה בשריודם, ונושא שיחתם הוא על-כל-פנים עניין קרוב של צינעה ואינטימיות! עם קצת מאמץ אפשר לראותו כעוזר-מאהב או םגן-מחזר. גם זה משהו, אינו שוטף כלים במיטבח בית-קפה. מבט של אדם נפחד שהצדק איתו עמד בעיניו כשהסתכל בחזרה לעיני בעלת* הקפה, ומייד הסיר שוב מבטו ותקע אותו בנעליה. היא הסתלקה לה. עד מהרה בא גל חדש של עלבון ונשא הלאה משם את גאוותו על שיש לו עיסוק אינטימי עם אשה, והותירו עם תחושת ההשפלה על שמניחים לו לעמוד כך, בפרהסיא, כשמש.

כיוון שכבר פנתה אליו האשה וחיוכה הדק היה עדיין על שפתיה, פנה אליה המזכיר, לאחר שקד קידה קטנה של בירכת שלום לידידתה הטובה, והזכיר לה שהגיעה השעה ללכת ל"פאנטי-ברה". הוא לא הזכיר את עניין התחתונים, מקווה שהירידה אינה יודעת שהוא, כגבר, נאלץ לעסוק בעניינים נקביים תחתוניים על דרך השמשות, על כך שאלה האשה, בפנים של תום ובקימוט המצח כמתאמצת להיזכר, לשם מה עליהם ללכת ל"פאנטי-ברה" הוא האדים וענה:

"לשם קניית תחתונים לגברת."

התרחבות חיוכה של הידידה לא נסתרה מעיניו, היא אף לא ניסתה להסתירה, אדרבא, הסירה ידה התומכת את סנטרה, שפניה יהיו גלויים לחלוטין, והישירה מבט נוקב לעיניו: הביטה בו למישרין, כמו שמתבונן ילד, כאילו לא ראתה מעולם יצור מסוג זה, ועקבה אחר כל פירכוס וניע בשרירי פניו. לאחר שראה את התרחבות חיוכה, השפיל המזכיר מבטו. מעודו לא חש מושפל כמו בשעת התרחבות חיוכה של אשה משועשעת וחשיפת כמה שיניים נוספות בזוויות פיה. אך בעיקר פגעה בו ההתרחבות בשל מה שייצגה: את רגע כניסת הידיעה הנוספת על קלונו למוח האשה. הכרה נוספת בעולם, הכרה של אשה נחשקת, קלטה ברגע זה את אפסותו, ומכאן ועד יום מותו תשמש עדות צוחקת על כך. הוא מאוד נכלם. מבטו עדיין תקוע בריצפה, נגע קלות בחרטום נעלו ברגל השולחן פעם ופעמיים, כמי שאינו יודע מה לעשות עם עצמו, ואחר-כך הציץ במבט אלכסוני מלמטה אל האשה וראה אותה מעקמת חוטמה במורת-רוח, כמי שמטריחים אותה. גל של התמרמרות גאה בו, ובלבו נצעקה הצטעקות ריטורית: הלוא בשכילהנעשה הדבר, קונים תחתונים בעבורה, לכסות את ערוותה שלה – למה אם כן היא מקשה עליו כל-כך?! הלוא כאן השפלה! השפלה! וכך יום אחר יום, ומנסים לתמרן בין טיפות הרוק, ולא הולך, ומשתדלים לחייך, ואף זאת אין נותנים!

האשה חככה רגע בדעתה והציעה לו לחזור בעוד כחצי שעה, הרי הוא רואה שהיא באמצע.

"ואז תישאר לנו רק שעה," אמר המזכיר לשון-התראה, םוף-סוף היה הזמן וחלוקתו עיקר תפקידו.

"אז תישאר שעה!" הרימה מעט האשה קולה כהקדמה לחרי-אף. בעלתי הקפה נשאה אליו עיניה. היא לא אהבה את ה"טיפוס", בהחלט לא. אפילו אם אינו מוכר כרטיסי-הגרלה, על-כל-פנים אינו רחוק מזה. כמה גברות נוספות נשאו עיניהן לעברו בסקרנות ובציפיה לבאות. הוא הרכין ראשו וחמק-עבר כין השולחנות.

באיזשהו מקום מקנן תמיד בדליתקווה טיפשי: אולי אני בכל-זאת ?מסלול למאהב-אישיל אולי קו ישר, אולי פתלתל, מוליך מתחתוניה אל בין רגליה, ומשם – הוי תקוות אנוש! – אל לבה? יום אחד היא עשויה לקרוא לו. היא תצוונו לשבת לצידה, הוא ישתאה בלבו, יהסס ויישב. היא תביט בעיניו. הוא ישפיל מבט. היא תרים סנטרו בכף-ידה. הוא יביט לעיניה. היא תהנהן. הוא ירים גבותיו באייהבנה. היא תצטחק. הוא יחייך בביישנות. היא תאמר "מצחיקון." הוא יגע בשערה. היא תליט פניה בצווארו. הוא ישאף את ניחוח שערה. היא תרים ראשה אליו לנשקו על שפתיו. הוא יבחין שעיניה דומעות. דמעות יעלו גם בעיניו… כעבור שעה כבר יתגלגל בחופשיות על השטיח, ינפנף ברגליו באוויר ויפעה כתייש "בההה!" – עד כדי כך העליצות המשוחררת, עד כדי כך הוא בן-בית ותיק בלבה. הוי תקוות-אנוש!

הוא חייך לעצמו בעוגמה והסתובב ברחובות חציישעה נוספת. נעשה קר. עתה כבר היה לו קשה. הוא היה מאוד מוטרד. עד שעת סגירת החנויות תיוותר לו שעה, והכל ייעשה בחופזה ובלחץ, והיא, הגברת, הרי סולדת מכל לחץ ועצבנות. היא אוהבת שהכל בשופי, אפילו בעצלתיים. היה עליו לחזות מראש שמחצית השעה בבית-הקפה לא תספיק לה. נכשל כמזכיר-אישי. רגליו החלו לכאוב מרוב עמידה והליכה. חל בו תהליך: ככל שנקף הזמן, חשב פחות על מישגהו ועלבונו שבעבר ועל הקניה ב"פאנטי-ברה" שבעתיד, וכל אופקיו הצטמצמו בראש-הסיכה הזעיר של ההווה, באיינוחות גופנית זו של דאיבת הרגליים ושל קור בגופו. כל מה שרצה עתה היה לשבת באיזה חדר קטון, ללגום תה ולהניח רגליו על שרפרף. לפיכך התרכז בבהיה ריקה בעיגול שעון-היד שלו ובציפיה עיוורת שיגיע המחוג הקטן לןרום העיגול, והגדול לצפונו, מכיוון שהיה מרוקן מכל מחשבה, ומכיוון שהמוח בעצם אינו סובל ריקנות, פיעמה בו סידרה מונוטונית של מיקצב חוזר: טין-טן, טיר?זן, ואצבעות רגליו בתוך נעלו עלו וירדו לפי הריתמוס. החשיך כליל. כל עניין התחתונים היה טעות, זה ברור. אך איזו ברירה היתה בידו? הלוא חייב היה, בתוקף תפקידו כמזכיר, להזכיר לה את הקניה, מזה לא היה נמלט, ומכאן כבר התגלגל הכל במורד. אילולא היה מדובר בתחתונים, כמעט היה משתמש במלה גדולה: גורל; כיוון שתחתונים – לא אמר כלום, אך בלבו חשב בכל-זאת: גורל.

כבר הסתובב בחוץ מזכיר-אישי נוסף, גוץ עם שפם ומתהלך בצעד נמרץ, והדבר הקל במקצת על לבו: אינו מוכה הגורל היחידי בעולם. שרוי הוא בקהל די גדול של גברים המחכים לקניית תחתונים למעבידותיהם. כולם נעלבים, כולם רוצים לשבת, לכולם קר. עד מהרה הופיעה נערה גבוהה והתחבקה עם הגוץ ושניהם הלכו. אם כן, אינו מזכיר, אהוב הוא. גוץ ומצליח. עוד מעט יפשוט את תחתוני הנערה בחדר מו^ט. יש חיים בעולם. גל עכור של טינה, כמעט בכי, עלה בלב המזכיר.

כעבור מחצית השעה הנוספת נכנס שוב אל הקפה. הוא הביט בבעלת-הקפה במבט המקדים מלחמה שערה: כן כן, שוב אני, אז מה?! עיניה נצצו, שפתיה השתרבבו בחיוך, והיא הורתה בידה: החוצה! כך. מגרשים אותו מבתי-קפה. הוא פצה פיו בהתרגשות של אדם צודק והכריז: "אני בשליחות!',

"דרך המלצרים!" השיבה לו מייד. חל פיחות אדיר במעמדו. מה עושים, זאת השאלה, מה עושים בעולם זה שבו מעמדך מידרדר מרגע לרגע? – נשענים על זכרונות. "זוכרת אותי?" אמר לבעלת-הקפה. "זוכרת," ענתה לו, והחיוך לא מש משפתיה. אינה מתרשמת. "אני הרי הייתי כאן כבר קודם, וכבר הוברר קודם שאני עם הגברת

היושבת שם," אמר. היא שהתה רגע אגב התבוננות עמוקה בעיניו. הוא הביט בשפתיה הנפלאות, המלאות.

"רק דרך המלצרים," חזרה בלי הדגשה ובלי הרמת קול. אובייקטיבית נראתה לו אשה מרשימה ביותר. הוא הרכין ראשו בהכרזה אילמת על ויתור, כתב על פתק, "מצטער להפריע, אך השעה שש," ומסרו למלצר, ויצא וחיכה בחוץ מעבר לחלון-הראווה של הקפה. משם ראה איך המלצר מוסר לה את הפתק, והיא עיינה בו. אחר-כך נשאה עיניה וראתה אותו מבעד לחלון-הראווה עומד בחוץ ומחכה. היא ישבה והסתכלה עליו קצת, על הגבר המחכה שם בחוץ על רקע שחור, מעביר מישקל מרגל לרגל ומוחו מכיל רק רצון אחד, שתקום ותצא אליו. כעשר דקות אחר-כך ראה אותה המזכיר כשהיא מניחה כסף על השולחן, ושתיהן, היא והידידה, קמות ויוצאות. הן לא עצרו להיפרד, הידידה נלוותה אליה. אכן, מן הפח אל הפחת: הוא יבוייש גם לעיני הידידה!

האשה ישבה ופיטפטה עם ידידתה הטובה על ספסל ההמתנה הצמוד לקיר במחלקה ללבני נשים שב"פאנטי-ברה", והמזכיר ניגש ועמד בתור ליד הדלפק. עוד קודם לכן עיקמה חוטמה למראה התור, ולא עלה בדעתה להתייצב שם אתו. נטל הבקשה לבחון תחתונים מסויימים מגודל מסויים הוטל איפוא בלעדית עליו. הזבנים כבר היו קצריירוח לקראת סגירת החנות ולא ברצון נפנה אליו אחד מהם, קשיש כחוש בעל ארשת חמיצות מתמדת. המזכיר פנה אליו וביקש ממנו תחתוני גברת מסוג זה וזה, במידה זו וזו, למדידה, והראה באורח מוצנע על האשה היושבת. היא היתה שקועה בשיחתה, כביכול אינה שועה אליו. המזכיר והזבן היו מודעים לגודל בושתם. היה זה באמת עניין-ביש שיהיו שני גברים, אחד בוגר, שני קשיש, דנים בכובדיראש בתחתוני אשה צעירה מהם, היושבת על ספסל ומשוחחת עם ידידה כאילו כל זה אינו נוגע לה. כאן, מסתבר, אין משתמשים בגבריותם אלא כדי לסכלה במעין עונש מתמיד – על איזה חטא? -או, מה שאולי גרוע עוד יותר, אין מתייחסים לגבריותם כלל. פשוט מתעלמים. והרי כשנולדו לא חשבו שיגיעו לזה. כשנולדו שמחו הוריהם, קיוו למי-יודע-מה, עשו חגיגה. מה חגגתם שם, טיפשים?

על הספסל שאלה האשה את הידידה אם באמת כדאי לה להתחתן עם ריצ'ארד. נושא זה, הנישואים לריצ'ארד, צץ ועלה כל אימת שנפגשו שתי הידידות פגישה-בנעימים והיו צריכות לשוחח על משהו. אחד הנושאים החביבים היה ריצ'ארד והנישואים לריצ'ארד. ואף זאת: כל פעם שהתהווה איזה חלל בשיחה, או הפוגה במשהו, כמו הפסקה בתיאטרון, או כמו הפוגה זו עכשיו על הספסל ב"פאנטי-ברה", צץ לו ריצ'ארד. כך נמשך הדבר כבר כמה שנים, ריציארד שהה ברקע, איש קטן, חייכן ומאושר, שהתהלך בצעד קופצני עלי אדמות ולא ידע כלל שמפעם לפעם, כמקום כלשהו, בדיויכלל בבית-קפה או במקום בילוי דומה, כשמשתררת דממה, קופצת לפתע באיזה מוח דמותו החביבה, הריצ'ארדית, הטרחנית קימעא, זו עם השפם המשתפל בסגנון דרום-אמריקאי, ומתהבלת לה קצת בתוך עשן הסיגריות והאד המיתמר מן הקפה. אך לא היתה זו רק השאלה גרידא על החתונה עם ריצ'ארד, כי אחריה הופיעו מייד ניתוחי אופי שלו, תכונותיו, מעלת ערכו החברתי, הכלכלי, וכן נגררו גם אהובים-מועמדים נוספים, העולים מדרך הטבע בשיחה מעין זו שעד מהרה היא הופכת לשיחה השוואתית. אך הציר המרכזי היתה בכל-זאת החתונה, זו משאת-הנפש הנכספת, אך גם הערטיל- אית, בדמיונותיה של האשה. לעת עתה היתה עדיין רווקה, מלאת חיים, חובבת בילויים, גם רומאנטיים, וחיי'הנישואים היו זרים לה, אך נעים להשתעשע בהירהור: חורף, אח מבוערת, תינוק זוחל על השטיח, וגם ריצ'ארד בחדר.

המזכיריהאישי ידע על ריצ'ארד, ולא פעם גונבו לאוזניו קטעי שיחות* ריצ'ארד, שנאמרו בנוכחותו בטבעיות הכי גמורה. הוא מאוד חשש מפני נישואיה. הלוא גס כך, כשהיתה יוצאת בערב עם אהוב רומאנטי, ריצ'ארד או דמוייריצ'ארד, ומותירה אותו לבדו בבית, היה מתענה מאוד למחשבה איך היא מתחבקת ומתנשקת עימו. וכשהיתה מזמינה הביתה את ריצ'ארד או דמוייריצ'ארד, והוא, המזכיר, נשלח לחדרו, היה לבו הולם בכוח מעלבון ומחשש שהיא מתעלסת אתו בחדר-השינה שלה, דבר שאומנם אירע לא אחת, בדרך הטבע. חששו הגדול ביותר, זה שכירסם בנפשו ללאיהרף, היה מפני היום שבו יישאר אצלה האהוב הריצ'ארדי עד הבוקר, ובבוקר תבשר לו האשה: "מהיום והלאה, הוא פה!"

המזכיר והזבן עמדו מוטים קצת קדימה, כשני כלונסאות שתיכף יפלו זה על זה. המזכיר התריס את דרישתו לראות תחתונים לדוגמא. הזבן ניסה לדלות את מרבית האינפורמציה באופן מילולי כדי להסוך בריצות. המזכיר קימץ באינפורמציה ונהנה לחלוק עם הזבן את טירחתו ולהעמיס עליו יותר ככל האפשר. הם לא אהבו איש את רעהו וביחוד לא את השתקפותם זה בעיני זה. האשה פסקה רגע משיחת-ריצ'ארד והביטה בקורת-רוח בשני גברים מבוגרים אלה, העוסקים בארשת חשיבות ובלהט כבוש בעיסקי תחתונים שלה. המזכיר, באחד המבטים שהעיף לעברה, ראה את המבט הפטרוני שהיא מרעיפה לעברו, כטופחת על כתפו "המשך ועשה חיל!", ויחד עם תחושת הביזוי שלו הכיר לה טובה על שהיא תורמת לפחות מבס לעיסקי תחתוניה ואינה מפקיעה עצמה מהם לחלוטין. הוא התעודד והירשה לעצמו לגשת אליה ולהזמין אותה רשמית להצטרף אליו לשם בחינת התחתונים, בעוד הזבן, נושא אריזות קרטון בזרועותיו, עומד ומחכה ליד הדלפק. האשה עיוותה שוב את שפתיה במורת-רוח וקמה, היא וידידתה עימה, ויחד ניגשה כל הפמליה בחגיגיות ובעסק-רב אל מקום עומדו של הזבן.

הזבן הוציא מאריזתם את זוגיהתחתונים הראשון, שחורים, איטלקיים, מעשה-תחרה בשוליהם, קצרצרים מאוד, מעוררים למחשבה עמוקה, ופרש אותם באוויר, מותח אותם בשתי ידיו בין אגודל לאצבע, ואז הציע לו המזכיר שיואיל להשמיע אף פרטי אינפורמציה. הזבן הירצה הרצאה קצרה וניתרת על אופי התחתונים, מוצאם ואיכותם. ניכר בו ששאף לקצר.

"הלאה!" אמרה האשה בלי להראות סימן של חיוב או שלילה. הזבן התרתח בלבו על שימוש מלא זה שעושים הלקוחות בזכויותיהם, ופרש זוג-תחתונים שני, צרפתי, הפעם בצבע ורוד. ושוב אמרה האשה, משועממת משהו, כאילו אין כל זה נוגע לה: "הלאה!"

הזבן חש צרבת איומה בווישטו מחמת ההתרתחות. הוא החל להתפתל, כמרקד ריקוד מוזר בלי להניע את רגליו ממקומן, כיעכע קצת, נשם ופלט אוויר במאמץ, ביקש סליחה, הניח את התחתונים על הדלפק, הושיט יד שמאלו ונגע בחזהו. "התפתלויות מגוחכות!" פסקה האשה בחרי-אף. "כך הם נראים כשהם מסתערים עלייך!" ציחקקה הידידה. "חיים לא טובים," פלט הזבן, וביקש רשות ללכת ולשתות כוס מים בשל צרבת ישנה שהוא לוקה בה. האשה פטרה אותו מעליה לשתיית מים.

רגע זה של הפוגה ניצל המזכיר לשאול את האשה בקול כבוש אם תיאות לאשר את התחתונים שראתה. על כך ענתה בסבר ענייני שעיסקו הוא, כמזכיר-אישי, לחרוץ דיעה. עסקיביש. עתה עליו להעמיס גם את ההחלטה על שכמו. אם יחליט לקחתם כך, בלי מדידה ובחינה נוספת, יתכן שיצדק, ואז לא יזכה לשום טפיחה על כתפו, סוף"סוף מילא תפקידו ותו לא: אך אם לא יצדק, והסיכוי הוא שלא יצדק, יזכה לנזיפה ולהטרחה נוספת שאין לה סוף. התחתונים נעשים עסק דביק. אך מעל לכל נראה שתשובתה של האשה לא באה אלא כדי לגרור אותו צעד נוסף – מוליכים אותו כפר מובל לטבח – אל מעשה המדידה. הוא בלע רוקו פעם ופעמיים, ולבסוף אמר בקול חושש, שטוויה בו נימת שאלה: "אם כך, אני סבור שנצטרך מדידה לפני שנחליט." "ובכן, שתהיה כבר מדידה," חתכה האשה ורקעה ברגלה בקוצר-רוח לאות שאינה מרוצה יותר מדי מהיעדרות הזבן הצחנתן. עיני הידידה הזדהרו בציפיה.

פח יקוש. כל תהליך המדידה יהיה עליו. הרי אין לצפות שהגברת תמדוד את התחתונים בעצמה, תמשוך שימלה למעלה, תתכופף, תגולל תחתונים למטה, תרים רגל, תוציאנה מפתח אחד, תרים עוד רגל, תוציאנה מפתח שני, אחר-כך תיקח זוג-תחתונים אחר ותחזור על אותו תהליך בהיפוך! לא לא, באופן טבעי, כאסיסטנט, לא יוכל לעמוד מנגד, יצטרך להציע עזרה, ומשמעה המעשי להלביש ולהפשיט בעצמו ולהותיר לה רק את מלאכת החזקת שולי השימלה בגובה המותניים ואת ההבטה בראי. עליו לעשות מלאכת שמשותיאישית, וכל זאת כמובן לעיני הידידה, שתוזמן להצטרף ולחוות דיעה, ולעיני הזבן. תודעתו של הזבן תתרחב ותכיל את ביזויו של המזכיר? אך תודעה זו, במה היא נחשבת לעומת תודעתה של הידידה. היא אשה יפה ומכובדת, גם צעירה מאוד, היא תזכור אותו בקלונו עד סוף חייה -כלומר, גם לאחר שימות – משמש במלאכת-סריסים בענף הטואלטה לגברות. ושמא תרצה אף היא, אם היא כבר שם, ובעידודה של האשה, למדוד לה זוג" תחתונים בעזרתו הנדיבה?! ככל שחושבים על זה, יותר שוקעים באיזו מדמנה שאין יוצאים ממנה. כללית, לא טוב.

הזבן חזר, והמזכיר בישר לו בקול רם מן הרגיל, כמתקיף תחילה: "נחוצה מדידה!" למרות הזמן הקצר שעמד לרשותם, ולמרות שהתנהגה עד עתה כאילו אין לה עניין רב במתרחש, החליטה האשה שלא לעבור בשתיקה על מה שנראה לה כתנועה של חוסר-סבלנות מצד הזבן – מין פליטת אוויר, נשיפה של "רק זה עוד היה חסר לי!", נשיפה שאולי לא ביטאה אלא את קוצר-נשימתו הכרוני – ומכל מקום פסעה קדימה, זרקה קדימה יד אחת לעברו עד שמחמת עמידתו קרוב מאוד אליה כמעט תקעה אצבע בפניו, וקראה בתימה: "על האדם הזה אני רוצה להתלונן!"

הזכן החוויר, הרים יד והצביע על חזהו כתמה אם מתכוונים אליו, תנועה שאותה קטעה האשה באיבחת קולה החד:

"קודם צרבת וכום מים, ועכשיו פתאום אין לו סבלנותי" מקפידה לעבות בגוף שלישי כדי למנוע אשליה שהיא בכלל עונה לו על תמיהתו. אז חזרה במופגן, עם ידידתה הטובה, אל הספסל שליד הקיר, בפסיעות של החלטיות שבדרגה הגבוהה ביותר.

"תצטרך להביא את המנהלת," אמר לו המזכיר ללא כל השתתפות בצערו. אדרבא, רווח לו קצת, המדידה נדחית עתה, ולו גם לדקות ספורות, ורעמים וברקים ינחתו על ראשו של מישהו אחר. די נעים לראות, אפילו קצת מהצד, באופן כמעט מדעי, יצור כמו הזבן. הזבן שהה עוד רגע, חושב שאם לא יעשה כלום במשך זמן-מה תתפוגג הגזרה מאליה, ומשזו נותרה בעינה, ניגש אל האשה, עמד מולה בראש מורכן ובמבט מושפל ארצה כמחפש מלים, ולבסוף אמר בקול שיצא בלחץ ובדקיקות, קול צורם של אדם נרגש שאינו שוקד כרגע על האסתטיקה של הפקת צליליו: "אני מבקש סליחה,"

וכיוון שהיה ברור לו לגמרי שנסלח וכופר, סב על עקביו וחזר אל הדלפק, שם נטל בידיים רועדות את זוג-התחתונים הראשון שהזדמן לו, הפעם סקנדינביים, והושיטם למדידה. האשה וידידתה הביטו בו ללא שינוי בהבעתן, כצופות באיזה רגע עייף בתיאטרון, ולא נעו ממקומן. הזבן הבין שלא נסלח לו כלל, כאן תפסוהו באיזו צבת ולא ירפו עד שתיקרע ממנו פיסת בשר. הוא הסמיק על שהתנצל לחינם ובכך התבזה ביזוי כפול, היטה ראשו כקד קידה, והלך לקרוא למנהלת.

הגבר הוא מזכיר של גברת בעייתית, הוא יודע. היא נולדה להביא מהומה לעולם, למצוא פגמים, להתלונן, להסתכסך, ולבסוף – להעניש. היא לא תצא מהעולם בלי לשבור משהו. אכן, אלה משמעם חיים. הוא חש שהוא שלה, חש כמיהה עזה לרבוץ לרגליה ולצפות משם אל הקומדיה, שבמוקד עלילתה דמותו הטראגית של הזבן. הוא מיצמץ בלשונו כלאחר ארוחה דשנה, והלך ועמד לצד הספסל שעליו ישבו האשה וידידתה בציפיה לבוא המנהלת. הוא חש שהוא בקואליציה אחת איתן, ושעשה מעשה רב בשילוחו של הזבן. היה זה עניין חיוני מאוד בשבילו להפיק תגובה של שביעות-רצון מצד האשה. גאווה מילאה אותו. הוא השתדל לעמוד בתנוחה שפופה של צניעות של מי שמילא את תפקידו במידה המעוררת בו גאווה כה גדולה עד שהוא צריך להילחם בעצמו כדי לא להפגין אותה. שאיפה עזה להצטיינות פיעמה בו. הוא

ניסה ללמוד את התנועות הקלות ביותר של גבירתו ולהבין מה הן מצוות עליו. היא העיפה מבט סתמי וחטוף בתיקרה, ומייד הסתכל אף הוא לתיקרה, כאילו הוא יודע למה וכאילו לבדוק אם נובעת משם סכנה כלשהי, והמשיך וסקר את התיקרה בדקדקנות רבה וחש לפתע שהוא מגן באבירות על חיי אשה, ומבטו אל התיקרה נעשה מאיים, כמתריס בפני איזה אוייב לאימוגדר: "בואו ונראה אתכם!"

אל הגברת וידידתה, והמזכיר העומד לצידן, ניגשה מנהלת המחלקה-לבגדים-תחתוניים ואתריה הזבן. לידה ניכר בעליל רזונו של הזבן. היא היתה אשה לא זקנה כלל, בתחילת שנות החמישים שלה, איתנה, ופניה אומנם לא נעדרי קמטים אך עזי מבע, כמי שחיה והשתוללה. עיניה השתוקקו לעוד. לבושה השמרני כבעלת מישרה-מינהלית לא היה יכול להצניע את התפרצות הנשיות וסימני ההשתוללות שהיו ושללא ספק עוד יבואו.

המנהלת שאלה את האשה לרצונה, וזו צידדה בראשה בתנועה קלה כלפי המזכיר, לרמוז לו שילצג אותה. מלאכת ההלשנה הוטלה איפוא עליו. הוא ניסה להעטות על פניו ארשת של חומרה, קד קידה כלפי המנהלת והציג עצמו רשמית כמזכיר-אישי של הגברת המתלוננת, וכהרף-עין, בהיותו נציג רשמי המנסה להטמיע בתוכו את זעמה של מרשתו, הטיח אצבע אל מעבר לכתפה של המנהלת, אל הזבן העומד מאחוריה, והלשין בקול רם וצורם: "איש זה מסרב להסביר פנים במתן שירות לגברת המבקשת לבדוק תחתונים על-מנת לקנותם!" המנהלת היפנתה מייד מבט הצידה אל נשוא ההאשמה, לראות במו עיניה זד חצוף בלתי-יאומן זה שבו מדובר. צחוק גדול בלתי- נשלט בקע מפיות האשה והידידה למראה המזכיר-האישי המנסה, בנאמנות כלבית, לחקות את זעמה של הגברת.

"!Real grotesque" אמרה הידידה, ושתיהן בחנו את המזכיר, הנאמן עד גיחוך, ולרגע קט עבר מוקד ההתעניינות אליו, והזבן נשכח. אך רק לרגע, כי מייד לאחר שסקרה מנהלת-המחלקה את המזכיר האץ להתרפס, וכבר בזה לו בלבה ואף השתתפה בשחוק קל ומבין של נימוס במישבתו הגרוטסקי, שבה ופנתה אל הזבן, שעוד עמד מאחוריה כמבקש להיעלם, וגערה בו גערה מקדימה:

"ואתה, מה אתה מסתתר מאחורי?! רוצה להיכנס לי לכאן?!" ותוך כך / היפנתה אליו את אחוריה, הבליטה אותם מעט על-ידי הקשתת הגב, והרימה את חצאיתה, מפנה אליו פניה לאחור מעבר לכתפה בחיוך קל של התגרות.

הניגוד בין הופעתה השמרנית, הסמכותית והכוגרת, לבין ז'סטוז קונדסית זו, היה מהמם. איש לא ציפה לזאת משכמותה. ואולי כן. דור חדש של מנהלות צומח היום, דור שמתחת למעטה הרשמיות שלו לא נפקד גם מקומה של פריצות מבוקרת: צוחקים ועם זאת מנהלים בידיברזל. הזבן עמד נכלם, חוזה, תוך ניסור מכאיב בווישטו, באחוריים הלבנים הנחשפים מולו. גם המזכיר, מתוקף היותו משתתף לגיטימי בעלילה, הציץ מן הצד אל מתחת לחצאיתה לראות, כביכול אובייקטיבית, במה מדובר. אז שבה המנהלת והזדקפה, ופנתה אל המזכיר, מוכנה לשמוע את הלשנתו המפורטת.

המזכיר תיאר בפרוטרוט את השתלשלות העניינים: את בוא הגברת וידידתה אל החנות במטרה לקנות תחתונים, את חמיצות סבר-פניו של הזבן -על כן התעכב ארוכות – וביחוד את נשיפת האוויר הזכורה לשימצה. כל אותה עת השפיל הזבן עיניו ארצה, ממלמל מילמול כבוש של רטינה לעצמו, ומשרק הוזכרה הנשיפה, נשא מבטו ניכחו ומילמולו גבר, כמי שאינו יכול לכבוש עוד את התנגדותו להאשמות המוטחות. לשמע המילמול הכבוש, המנסר בעצבים, לא יצאה מגידרה אשה סמכותית אך בעלת נטיית השתוללות קונדסית זו, מנהלת-המחלקה, או שמא כן, כי לפתע התרווחו עפעפיה בהבלחת מבט, וידה התעופפה באוויר אל לחיו של הזבן. למעשה לא הגיעה תנופת היד אפילו לכדי סטירה, אלא, מכיוון שהרתיע הזבן את פניו אינסטינקטיבית, הצליחה היד רק להקיש על זווית מיסגרת משקפיו, ואלה נדחפו על חוטמו וחבטו חבטה מכאיבה בשורש האף ונשמטו ארצה. הוא התכופף מייד להרימם, וכשהזדקף היו פניו חיוורים מעלבון ושפתיו רטטו קצת. לא יכול היה לפרוץ בבכי ממש, הן מפני שהיה איש קשיש בעל הרגלי הבלגה ותיקים, והן מפני שבעצם לא התממשה כאן סטירה-בפועל. אומנם נכון שמבחינת עלבון, היה כאן עלבון רב יותר מבסטירה ממש, מפני שלא נתהוותה חבטה אלא גרוע ממנה, תנופת זילזול פוגעת, שאגב לא מנעה לחלוטין כאב גופני. מכל מקום, לא ניתנה לזבן עילה לפרוץ בבכי סוחף ומשחרר, לחזור לימי ילדותו, כשהיו אמו או המורה מכים אותו. היה באמת יכול להיות נפלא לבכות קצת, להעיר את כל ריגשות ההחמצה של חייו, הילדות שאבדה, יתמותו, חלומות שלא הוגשמו, וכיוצא באלה כל השמנונית הטובענית הרגילה של רחמים עצמיים שנהוג להתבשם בה. אה, כן, אז היה בוכה ובוכה. אז היה מראה להן. כי הבכי עשוי היה לפטור אותו מכל חובת נימוס והבלגה, מכל שימת-לב לנוכחים ולמעמד, והוא היה עומד לו שם, הרתחן הנהנתן, מטולטל בבכי עז, כששתי ידיו שמוטות לו לצידי גופו והוא אף אינו מנסה להסתיר את בכיו, ומגרונו פורצות יבבות סופראן, ועוברות דרך שפתיים מתעוותות בעיוות משונה. אך הדבר לא ניתן, לא צלח, מאוחר מדי גם לזה, והוא נותר בלי פורקן.

חרש, אך נחרצות, הכריזה הידידה הטובה, כשהיא קמה ועומדת, ידיה על מותניה ורגלה האחת מושטת לפנים:

"זה היה בעד המילמול החשאי, ומה בעד הנשיפה?" ובכך רמזה למנהלת שהעונש לא נראה לה חמור כל עיקר, להיפך, אפילו פחות מן המצופה, מין מיקדמה של עונש. על זה תקעה המנהלת, שלא אהבה פטרונות-יתר מצד הלקוחות, את עיניה כידידה, וכדי שלא להיו-אות כמי שמקבלת הנחיות מנשים אחרות בעניינים שבסמכותה, אמרה ביבושת-מה, שתנועת ההכאה במשקפיים והפלתם היא בעד הכל, גם בעד המילמול החצוף, גם בעד הנשיפה, ומעתה ואילך יישאר עימן הזבן וישרתן בכל הסבלנות והכבוד הראויים עד שתבוא הגברת על סיפוקה, וזאת אפילו אם יצטרך להישאר מעבר למועד סגירת החנות. "ככל שיידרש!" חזרה פעמיים, כשהשניה מופנית אל הזבן. האשה ישבה והיתה מסופקת באופן רשמי, שהרי ההישארות לאחר סגירת החנות היא כבר בעצם עונש נוסף, ויוצא שבכל-זאת אימצה לה המנהלת את המלצת הידידה. באופן בלתי רשמי לא היתה מסופקת, בשל הבקיע שעשתה המנהלת בחומת הנשים הבצורה, ומשום שדווקא המנהלת, בכך שהקלה בעונש, הוצגה בסופו של דבר כבעלת לב רחב וחם יותר מך השתיים האחרות. היתה זו אירוניה, שדווקא מי שהניפה יד להכות איש מבוגר שלא עולל לה רע, תצא מן התמונה כבעלת לב אמהי. היא לא הודתה למנהלת אלא אמרה "טוב." ומייד, כדי לפוגג את קדרות האווירה ולחלץ את העצמות, אך בעיקר על-מנת להפגין בפני המנהלת את העובדה שהיא הקובעת את סיום השיחה, פנתה למזכיר ואמרה לו בטון של פעלתנות ושקיקה: "בוא נמדוד!" והמנהלת אמרה:

"שלום לכן, מדידה וקניה נעימה." ונעתקה ממקומה והלכה.

שעת סגירת החנות באמת חלפה, והאשה המשיכה למדוד תחתונים. כל כובד העניין חזר ורבץ עתה על כתפי המזכיר, ובאמת עליו הוטלה כל מלאכת ההלבשה וההפשטה בקובת המדידה, היא עצמה עמדה שם כאילו הדבר אינו נוגע לה. בבל פעם, משהלביש לה, כמשרתיאישי, תחתונים חדשים, קם מכריעתו, השתרך אחריה אל האולם, שם עמד והתבונן בה כמזכיר-אישי ובתוקף סמכותו כבורר-ופוסק בענייני תחתונים, בעוד היא מתהלכת, אוחזת בשולי שימלתה המורמים למעלה, וחוזה בראי בעצמה ובתחתוניה בנוכחות הידידה והזבן ואינה אומרת מלה; אחר-כך כרע מאחוריה מעיין מקרוב, עושה מאמץ שיפוטי גדול לאמוד את טיב התחתונים ויופיים ומידת התאמתם הסגולית לירכיה, ושוב קם, השתרך אחריה אל הקובה, ושוב כרע על ברכיו כמשרתיאישי למלאכת ההפשטה, וחוזר חלילה. עלבונו היה בשיאו. עתה ידע שמלכתחילה שגה שגיאה חמורה; שמוטב היה לו אילו הלך וקנה בעצמו באותו בוקר בשקט ובזריזות כמה זוגות תחתונים לגברת, ולא היה מטיל עצמו לזיקת-שותפות עימה, שממנה הוא יוצא מבוזה עשרת מונים. אדם זה, גבר במוצאו, ששימש אותה כמזכיר-אישי והתנדנד ארוכות ומיוסרות בשולי תפקידו, מוצא עצמו ערב אחד, עם תחילת האביב, משרתיאישי-בפועל. אך כאמת לא היה מרוכז כל-כך בקלון כל עוד היה פעיל בשירות: תחושת הקלון לעומקה, על כל משמעותה וספיחיה, תבוא כמהלומה מאוחר יותר, על מישכבו בלילה.

לא היה זה רעיון מוצלח לתת לה לראות עצמה בראי כששימלתה מופשלת למעלה, ולפיכך, מייד אחרי היציאה הראשונה, חזרה אל הקובה בארשת זועפת על שלא השכיל המזכיר לחזות זאת מראש, ושם כרע לרגליה והסיר את שימלתה כליל ותלאה על קולב שבקובה, והיא שבה ויצאה אל מרחב החנות לבושה חזיה ותחתונים בלבד, והסתכלה בראי. היא לא התביישה, החנות היתה ריקה מלקוחות, שעת הסגירה חלפה מכבר. ומעיקרו של דבר, מדוע שתתבייש? – היא הפוגעת! הזבן, שלא רווח לו כלל אחרי מכת הזילזול שספג מיד המנהלת, שקע עתה עוד יותר במועקה גדולה של עייפות והשפלה על חיים לא טובים. הוא אחז בשתי ידיו בתחתונים הבאים בתור, עומד קצת מהצד, חוזה בראש מורכן באשה המהלכת לפניו בצעדים בוטחים ומפגינה, כביכול מול הראי אך למעשה מול שני הגברים הלא-גברים, את עגבותיה וירכיה הפורצות מתוך מיסגרת תחתוניה הזעירים. היא לא דיברה דבר ולא הראתה בשום רמז את יחסה למה שמדדה, היא פשוט התהלכה לה, כשהמזכיר כורע על ברכיו, ואחר-כך באה והתייצבה לצידו, ראשו כמעט שעון על ירכיה ופניו הממורמרים נראים כה מגוחכים בהשוואה לאלגאנציה וליופי של חלקת שפע בשר מרום-רגליה. אחר-כך היתה מסתובבת כשאחוריה לעומתו, ובראי השתקפה שוב התמונה המשווה בין חלקת אחוריה הדשנים לבין פניו הזעירים והמקומטים, בעלי גון העור החולני, עם העיניים הקטנות והדלוחות הניבטות בכלימה; והחיזיון ההשוואתי היה כה מגוחך, כה ניפלה, עד שפרצה הידידה בצחוק רם וקראה:

"!.-..RchI", מבלי לגמור את המישפט.

האשה לא צחקה, רק חייכה חיוך מיסתורי, ולפתע התחילה לדבר שוב על ריצ'ארד ועל הנישואים לריצ'ארד, שכן האווירה היתה לה שוב נעימה ונינוחה, החנות נראתה כמשוייכת לה ולידידה, לשתי נשים עולצות ושאננות אלה, מלכות פרטית מלאה לבני-נשים מפתים, והיא לא צריכה להתאמץ בכלל, רק להתהלך קצת ולהסתכל על עצמה בראי, מלאכה לא מפרכת, די נעימה, וככל פעם בתחתונים אחרים, פעם צרפתיים, פעם יפאניים, וכולם מאוד הולמים אותה, יש משהו מאוד נעים במחשבה: הנה, פיסת בד זו היתה פעם ביפאן, נארזה בידי פועל יפאני שלא ידע כלל כי יום יבוא והבד שבו נגעה ידו יידבק לערוותה של אשה מסחררת במרחק אלפי קילומטרים משם. שוכב לו על יצועו, הטיפש האומלל, ואינו יודע ששירת מערומי אשה שאינה ולא תהיה לעולם שלו. לעולם לא יזכה בה. ואולי הוא יודע. ואולי הוא מרטיט.

נקודת הפיסגה בשיא עלבונו של המזכיר היתה בכורעו בקובה, ברגע שבין הסרת זוג אחד של תחתונים להלבשתו של הבא אחריו. אז, לרגע קל, היה ישבנה של האשה חשוף מול פניו. (הוא לא כרע לפניה, אין זה נהוג לשהות שלא לצורך בשדה-הראיה של הגברת בשעה שמשמשים אותה, ביחוד בשעת הלבשתה והפשטתה, שאז ביחוד מפריע לה כל מה שחוצץ בינה לבין הראי. מה שניתן לעשות מאחוריה, יבוצע שם.) אין לתאר את גודל העלבון שבהיותו נשקף גלויות, ללא כל חציצה, אל ישבן זה, מלא, לבן, מפולג לשניים, ובאמצע חריץ הולך ומעמיק, אשר ממנו עתידה להיפלט פסולת מצחינה, שהוא, המזכיר, רואה עצמו, מתוך פיעפוע של חרון אין-אונים, כהמשכה הטבעי, מופרש ומשתלשל החוצה, לגלות, מתנדנד רגע באוויר וצונח אל תהום-תחתית חשוכה. איזור זה, של נשיות מופלגת, הוא אמירה נוקבת וברורה המוטחת אל פניו; ובמלה אחת, איזור זה הוא האמת.

המדידות הסתיימו. הוא הלביש לאשה את שימלתה בקובה הקטנה, והיא הסיטה את הווילון ויצאה-חמקה מבין ידיו המנסות עוד להחליק את שוליה. הוא קם על רגליו, בידיו זוג התחתונים האחרון שפשט מגופה, יצא אף הוא החוצה, וניסה לשאול בנימה מאוד אישית מה מוצא חן בעיניה ואם יש לה העדפות, ואגב כך הציץ לעבר הזבן. אכן, אם כבר מחשיבים אותו בפומבי למשרת, יינתן לו לפחות בדליכבוד זה שתתייחס אליו הגברת כבן-שיח לענייניה האינטימיים, ותהי לו לפחות זאת מעלת יתרונו על הזבן. היא לא נתנה לו גם את מראית-העין שביקש, ולא רק שלא ענתה לו כלום, אלא אפילו לא נעצרה: המשיכה בטבעיות את הליכתה מן הקובה, שילבה זרועה בזרוע ידידתה הטובה, והמשיכה ויצאה מן החנות, מותירה את כל ספיחי ענייני התחתונים על ראשו של המזכיר. הוא נותר קפוא על עומדו, ידו האחת עוד פשוטה לפניו מתוך השא^יה ששאל. הזבן פלט גיחוך מרוסק של סיפוק מר.

לפני שנכנסו האשה וידידתה אל המעלית, סובבה הידידה פניה לאחור והסתכלה במזכיר מעבר לכתפה, ובין שתי מחלפות השיער הארוך, הגולש משני צידי פניה, שלחה בו מבט נוצץ. מובן שהיה מעליב הרבה יותר אילולא היתה הידידה מסבה אליו פניה כלל, אלא מותירה אותו פלוט מאחור סתם. וכך בעצם נהגה האשה עצמה. עלבה בו כהוגן עד הסוף, ולא חוננה אותו אפילו בעוד מבט אחד, עד כדי כך הוא בעיניה. הוא הצטחק ביאוש.

ממש כך, יצאה ממש מתוך ידיו שעוד נשלחו ליישר את שולי שימלתה, והותירה אותו לנפשו ב"פאנטי-ברה". כל האחריות על כתפיו. עליו להחליט אם לקנות את התחתונים ולהסתכן בנזיפה ובהחזרתם לחנות למחרת, או שלא לקנותם, ולהסתכן בנזיפה על הטרחתה לשווא, בלי תוצאות מעשיות. בשני המיקרים מחכה לו כנראה איינעימות גדולה.

נוסף על כך, בשל כובד ההחלטה שהועמסה עליו, חש נוראות בשלפוחיתו, עליו להתפנות, ואם לא די בכך, כבר כיבה הזבן את האורות בחנות – מה שלא העז כמובן לעשות בנוכחות הגברות – .רמז לדחוק בו לסיים וללכת. עודו ממשש בידו ברוח מודאגת בתחתונים השונים הפזורים על הדלפק, נותר רק אור פלורוסצנט לבן וקלוש במרומי התיקרה. כמה מכוער נראה לפתע הכל, כל החנות הדוממת במין ציפיה מעיקה, לא נעימה, המזמינה ציוץ עכברים וחריקת נסרי עץ. כל קיסמה המיני, השוקק, של מחלקת הלבנים המפורסמת ב"פאנטייברה", כל פיתויי התחתונים והחזיות באור החם האדמדם הנובע מנורות עמומות ורכות – הכל נמוג. כאן היו חיים, כאן היו גברות שופעות, נשמעו צחוקים רמים, ועתה נותר מולו רק הזבן, ואף הוא עומד מולו בפרצוף חיוור וחולני, כולו מקרין יובש ומוות, וידיו שלובות מאחורי גבו, והוא תובע החלמה לכאן או לכאן. הנה, כמה נורא שאף את תביעת ההחלטה נוטלת על עצמה דמות כה לא מעוררת, לא מפתה, הפרוזאיות העכורה בהתגלמותה. ברגעים הקובעים של חיינו עומד ניכחנו דווקא הזבן. וכך מן הסתם נראה גם התליין בעומדנו מולו על הגרדום – לא מאיים, לא מיפלצתי, איש עם אולקוס הרוצה כוס תה.

והשעה דוחקת, ואין מנו$ה, החלטה חייבת להתקבל בתנאים לוחצים אלה, כשהשלפוחית מזעיקה, וזבן עכורימבט ובעל-צרבת להוט לסגור, והגברת נעדרת, וחושך משתרר. זיעה חמה וגירוד צצו מתחת לצווארונו הסגור מצד העורף. רגליו קרות ודואבות. החלטה חייבת להתקבל. כל שניה מקרבת אותו יותר ויותר להחלטה, שבכל מיקרה תהיה שגיאה. החלטה חייבת להתקבל. על פרשת-דרכים ניצב המזכיריהאישי. לא כמו בילדות. אה, כן, בילדות, אז היה הכל אחרת. אז היה משהו. אך כל זה כבר אבד מזמן.

[נושאי סחורות מזדמנות]

אכזבה מרה התאכזבנו בראותנו את ד,אמיד,, זו משאת-נפש ילדותנו, הברבור הגאה הזה, ואץ היא אלא משמשת להעברת סחורות או אנשים ממקום למקום. היא עצמה אץ לה תכלית כלל, היא אפס מבחינה תנליתיתידלתנית. ואנו חשבנו אותה לעל מד ת בפני עצמה, למסתפקת בעצמה. לא, רבותי, האוניה – שלם כסף, להעמס עליה בל סחי שהעמיס, והיא מפליגה. אכזבה גדולה ומרה. כמוה כרכבת ובמונית, ובאוטובוס, כמוה כמלצר. הזמן דג – יביא דג, הזמן כרוב – יביא כרוב. אתם תאמרו: "כן, המלצר בשעת עבודתו הריהו חסר-תבלית כשלעצמו, אך צא וראה את המלצר לאחר תום יום עבודתו, צא וראהו בביתז'." "זני מה," משיבים אנו, "מה בבר נראה בביתו שלא ראינו נמיסעדה? בלום יודע הוא מה הוא רוצה? כלום יש לו תכלית? אין לו בלום! ילך מן החדר למיטבח, מן המיעבח לאמבטיה, תמיד נושא משהו, ואם אינו נושא איזה חפץ, הריהו נושא מי שאל ה אל מחשבה שאינם ממהותו האמיתית וכמוהו כאוניה."

קם המלצר מכיסאו ואומר: "אוכל אבטיח." והריהו קם, נושא מחשבת- אבטיח למיטבח, אחר-כך נושא מן המיטבח לחדר את האבטיח עצמו(ראו, ממשיך להתמלצר גם בבית!), %בע אבטיח, הריהו נושא מחשבת בשריאשה, אחריה מחשבת פוליטיקה איזלרין/ ובינלאומית, ועוד הא ודא וקש לגבבא. מוחו, במו בטנו, הוא רפסודה מרקיבה מתנדנדת על ביצה מרופשת ועליה מגו בבות סחורות מחשבה אין חפץ בן, מתי נראה מלצר פושט את סינרו – אף את סינרו הפנימי f הרוחני – ונשאר הוא עצמו, משמש כלייהעברה לעצמו בלבד; מתי נראה זונה טהורה, זונה זנותית, ללא לקוחות: מרגל מכורבל במעילו ואינו מעביר בלל חומר לשולחיו כי די להם שמרגל הוא; אוניה השטה לה ריקה בים ואינה נושאח דבר מלבד עצמה? מתי כבר נראה דבר אחד בעולמנו שהוא העניין עצמו, הבלעדי והמוחלט? לא נראה. הננו קולים נושאי ריקשות. אנו מאוכזבים מרה.

 

[שירת הסירנות]

לב מי לא יגאה בקירבו בחלוף על פניו סמליהאחווה' האנושית, האמבולנס המזמר! ראו, כאן הומאניות! כאן דואגים להצלת חיי' אדם! כאן חשוב למישהו שאחיה! נעצר עובריהאורח ברחוב, מתפעם לרגע, והולך לדרכו. אך המתן רגע! אם אומנם תבחן את העניין דקידק, תסור התפעמותך, ותחושה פרוזאית-חמצמצה, זו שהיתר, בפיך בטרם שמעת את שירת הסירנות, תשוב ותפקוד אותך. ראה נא, אתה, חובב ההתפעמות: כאן מתעסקים בהעברה! הבן םוף-סוף בי אנשי האמבולנס לא להציל את חייך מבקשים, אלא להיפטר מן הצורך להציל אותם! באו אליך במרוצה קלה, לא ממש מתנשפים, אחריהם הרופא, ד,לא אפיל ז לא רץ. ואך נח מבטם עליך, המוטל פצוע או גוסס, ומייד רוצים הם להעבידל לידיים אחרות, אלה שתטפלנה בך נאמנה. רוצים הם לחוש מהר לבית-חולים, ושם להפקידך, אתה וניירותיך, בידי רופאי חדר-המיון. בל תשלה את עצמך: רופאי חדרי המיון רוצים אף הם להיפטר ממך ולהעבירך לידי רופאי-המחלקה, ואלה, איש בחורו, חפצים למסרך לזולתם. לא שאינם מטפלים בך וטורחים על הצלת חייך, אדרבא, עושים מה שנהוץ, אלא שבתוך-תוכם רוצים שתבריא כבר,שתקום ותלך. וכי לא זה בעצם גם מה שאתהרוצה?

נדמה שלא. נדמה שרוצה אתה לראות דמות גוהרת עליך לנצח, מכסה אותך, ובתנוחת גהירה זו היא קופאת לעד ואינה סרה מעליך לעולם, כשם שאתה שוכב פרקדן ובוהה לתיקרה ואינך מבריא לעולם. אך זו הבעיה: אפילו אמך לא גהרה עליך לנצח. כיסתה אותך בילדותך והלכה לישלז. כי אף היא אדם, וגם לה צרכים כשלה. בן, זו הבעיה, שאף היא, עם כל רצונה לעמוד מעליך, להיטיב את שמיכתך 7 לד,סכי ת לנשימותיך – לא תוכל להתמיד בכך! ואם תתמיד – תיפול תוך יומיים-שלושה ותמות. (אך גם אם לא תתמיד, ותלך לישון, תמות, אומנם מאוחר יותר.) כולם רוצים איפוא לעזור לך ולהעביר אותך הלאה, כולם ממלאים את חובתם לרגע, ופרים לענייניהם שלהם.

אל תתפתה איפלא לשידת הסירנות: היא מכסה על דומיה של אי-איבפתיות עמוקה יותר.

 

לא שכחתי. זה שלך

"לא שכחתי," היא אומרת לו בקול נעים, שקט, מאוד מלודי. כוחו של הקול בשקט שבו. השקט מוסיף לו פסקנות, אפילו, כביכול, נופך עצבות. הרבה היתממות יש כאן, הוא מגלה בפנים מחווירות מעלבון. וכשהיא חולפת על פניו היא מוסיפה: "זה שלך." ועוד מפטירה בהתרחקה: "it's yours". ואנו יודעים היטב מתי אומרת האשה לגבר "לא שכחתי", ואחר-כך "זה שלך", ואף מתרגמת לאנגלית "It's yours".

הגבר הוא בן-בית אצלה. לפנים חשב שהוא אהובה, יותר נכון, שאף להיות אהובה. כעת הוא משהו אחר, לא מוגדר. דברים נשחקים עם הזמן, מה שהיה ודאי -מיטשטש; ראשים שהיו נטויים קדימה על צוואר מתות ונכונים להסתער – שמוטים רפויים על חזות שקועים. ובכן, מהו? מאהב-לשעבר? מועמד למזכיר-אישי? או למשרת-בית? עדיין אין לדעת. מנענעים את הברכיים במתח ציפיה.

יש גם לזכור שמישרות אינן מוכתבות תמיד מלמעלה, לפעמים הן צומחות אורגאנית ממסכת הפעילות והעובדות. גירוי עצבני שורר בקרביו של הגבר בנסיבות של תהליכים שלא הגיעו לסיכומם. בלילות הוא חרד. אינו מאמין בכוחותיו להעפיל למישרת מזכיר"אישי. המתח עצום. המביט מלמעלה או מבחוץ יראה בית שוקט ונסוך שלווה,

ולא יבחין אילו כמויות עצומות של אנרגיה מופקת שם על רצון כמוס חרישי להיות מזביר-אישי. הלוא נצטרך לפרוץ בצחוק של יאוש או בבכייתמרורים על הביזבוז, על חיים שהתכווצו כל-כך, כאילו כל שיפעת הדם החם, הנלהב, שהרקידה פעם את כל הגוף מבפנים, אינה משמשת עוד אלא לאיזו הלמות מונוטונית ברקות: "להיות מזכיר-אישי! להיות מזכיר-אישי!" תוך פירכום קטן ועצבני של העפעף.

(אהה, היטב אנו יודעים שהמלה "אישי" היא כאן הקובעת. כי מהו בעצם המזכיר, הנותן הוא רק שירותי-מישרד למעבידתו? אומנם בן, נכנם הוא לחדר כשהיא יושבת לשיחה עיסקית עם ידידתה, ומזכיר לה שנכונה לה פגישה נוספת לשעה אחת-וחצי. אך מה עם הקפה? הרי הוא כבר במקום, ובכן, נחוץ קפה. ומי איפוא יכין קפה אם לא הואי כה טבעי הדבר. אינו מחכה שיתבקש, אדרבא, כדי להציל את כבודו הוא מציע מעצמו, כאילו רצונו הוא הקובע – אכן, מזכיר בעל יוזמה! – וקם ומכין, אף מגיש, ומסיר מן השולחן ושוטף את הכלים וחוזר ומזכיר לגברת שקבעה פגישה נוספת לשעה אחתיוחצי. הגברת יודעת שחובתו היא זו, ובכל-זאת נראית כמתרעמת עליו על שהוא מציק לה באמצע שיחה עם ידידה חשובה כל-כך, ופוטרת אותו בזילזול, וכשהוא מעז וחוזר בשלישית, היא מצווה עליו להסתלק מהחדר, לחכות לה בחוץ ולא לחזור עד שתקרא לו, וכל זה לקול שחוקה הקל של הידידה, ושלה עצמה. ובכן, כבר יש קפה וכבר יש זילזול. בצאתה הוא מלווה אותה לקניות, ואיך לא? הרי רשימת-הקניות בידו, וחייב הוא להזכיר לה מה לקנות, ואם הוא כבר עימה, לא ישא את הסלים בעבורה? לא ייעץ לה בבחירת לבנים הולמים? לא יתמחה בצבעי הבגד האהובים עליה? לא יחדור לאט-לאט לשירותי מלתחה שלה? כי אי אפשר להפריד כליל אצל אשה כמוה בין העבודה לחיים, ואם נחוץ לה להכתיב מיכתב בחדר-השינה שלה, נחוץ לה גם שמישהו יואיל לחלוץ את מגפיה, וברבות הימים לעסות את כפות רגליה, ולצאת ולצחצח את המגפיים לקראת יום המחרת. והאם לא יעלה לאט-לאט, לא בסולם הדרגות כי אם במעלה ירכיה, ויפשיט אותה עירומה, ויכין לה אמבטיה, ושם ירחץ אותה וינגב ויעסה את גופה בעיסוי מיוחד, שאותו ילמד בקורס מיוחד לבונים? ואם ניגב את גופה בצאתה מן האמבטיה, האם לא יואיל במחילה גם לנגב את ערוותה לאחר ליל אהבה סוער בחיק אהובה – סוף-סוף גבר אמיתי! – בעודה מעשנת סיגריה שלאחר הפורקן? אכן כן, יש גברים המשלים עצמם שהתואר "מזכיר-אישי" יתיר באחת את סבך חייהם, שתי מלות-צופן, נוצות צבעוניות שבניפנופן, אם לא ימריאו מע?"ה, לפחות לא יפלו לתהום? הם מדפיסים לעצמם כרטיסי' ביקור "מוזס ל'פונטיץ – מזכיריאישי", הם תוחבים לפיהם מיקטרת? הם קונים לעצמם מיקטורן-עםקים אלגאנטי; – אך בחדרם, בארון, כבר אורב להם בשקט הסינר.)

נתעכב על מה שמתארע בוקר אחד, בשעת לפני-הצהריים. הגברת קמה לא מכבר ממישכבה, התרחצה ואכלה, ועתה היא מפורקדת למטה בגינה על הדשא, שותה ספל קפה שני ומעלעלת במגאזין. הוא עומד בחדר-השירותים שלה, שחום שהייתה עוד נסוך בו, ונוכחות בשרה עוד ממש מוחשת באוויר. הוא מהורהר עמוקות. השעה היא רבע לעשר, וזוהי, כמעט בדייקנות, השעה שבה היא סרה לשם לפעילות היומית. רגע או שניים עוברים, והנה הגברת בפתח, חיוכה נעים בראותה אותו. אינה משתאה כלל. הוא מרכין ראשו במבוכה ופונה לצאת כדי לפנות לה מקום. מצבירוחה טוב, היא פנויה לרגע שובבות. ובכן, היא חוסמת את דרכו. בהתחלה אינו תופס שהיא מתבדחת, והוא מנסה לעקוף אותה, ואז היא פוסעת חצי פסיעה הצידה, וחוסמת שוב את דרכו. הריהי כרומזת לו שעליו להישאר עימה, והוא מאוד נעלב ותמה על כך, איזו מין מלאכת מזכירות כבר יכולה להיות מזומנת לו בדיוק כאן ועכשיו בנוכחותה? הוא מרים מבטו ומציץ הישר לעיניה, לפענח את כוונתה. אז הוא רואה את שחוק ההיתולים הנסוך על פניה, ושוב הוא מרכין ראשו. הוא שוהה לרגע, מחכה שתניח לו לעבור. כמה גישושים נוספים מצידו, כמה חסימות נוספות מצידה, ולבסוף היא מפשקת רגליה ומנידה בראשה לאישור. הוא תופס מייד את הרמז, יורד על ארבע, מצמצם עצמו ככל יכולתו, ועובר תחתיה, מנסה במידת האפשר שלא לזחול ממש על גחונו. בחוץ הוא קם וסוגר אחריו את הדלת, ועומד בהולס-לב, ומעכל את מישחק הביזוי הקטן ששיחקה עימו, ומנסה להשתבח בלבו שכיוון שהתבדחה – פירוש הדבר שהוא מוצאיחן בעיניה, ולכן תמנה אותו למזכיר-אישי. הוא עומד מול הדלת החוצצת בינו לבינה, מתוח ומהורהר. היא יושבת מעברה השני של הדלת, אחוריה חשופים ופרוצים, והיא מזהמת בטבעיות ללא עוררין את מישלח-ידו של זה שניקה שם קודם. היא מחייכת חיוך קטן למחשבה שאסלתה היא "מישלח-ידר' של מישהו, ואי-שם חש עצמו מישהו מאוד פגוע כשהוא מנחש את מחשבתה זו.

כרבע שעה חולפת עד שיוצאת הגברת מחדר-השירותים. היא עשתה את פעילותה במתינות ובקפדנות. היא יוצאת וחולפת על פניו, הפעם בלי להביט בו, ויורדת למטה. עדיין מהורהר עמוקות הוא עומד שם, כעת הדלת פתוחה בפניו, ואז הוא נכנם פנימה ומייד נרתע צעד לאחוריו. פסולת הגברת, עליה מושלכים ניירות הניגוב, מונחת לפניו על קרקעית האסלה. משמע, שכחה ללחוץ על ידית ברז שטיפת-המים. גוש תרעומת ועלבון עולה בו. הוא מרכין ראשו, נסער, אינו יודע מה לעשות מרוב התמרמרות, אך יודע שאין לו ברירה, לא בא בחשבון שהיא תעלה במיוחד ללחוץ על ידיח ברז. הוא נושם עוד רגע בהתרגשות ובכבדות, ולוחץ בעצמו. אחר-כך הוא כורע ומנקה את האסלה כיאות.

הוא יורד, אחוז סחרחורת של רוגזה פנימית והתרגשות, אל הגינה. הגברת שרועה על בטנה בשמש, אחוריה מופנים כלפיו. הוא שוהה רגע עלי מנת להירגע, ואחר-כך, למרות שהוא משתדל מאוד לשוות לאמירתו צביון של אגב, יוצא לו קול תעד, קצת סדוק: "הגברת שכחה להוריד את המים בחדר-השירותים." וגוהר קצת לפנים, מחכה בדריכות עצומה לתשובתה, מרכז את כל כוחות נפשו בתפילה שתאמר ששכחה ללחוץ. היא אינה מרימה ראשה, לחיה האחת צמודה למחצלת, רק מסיטה בידה קווצת שערות מלחיה השניה – כה יפה צדודית פניה! – ואומרת בקול נמוך ונשי כל'כך: "לא שכחתי."

כמו מהלומה עזה נוחת העלבון בקרביו מבפנים. נשימתו נעתקת מפיו. ובמפתיע היא מוסיפה: "זה שלך." ומייד מוסיפה עוד: "it's yours".

שחוק מרופט, בעצם עווית, של המנסה להציל את כבודו עולה על שפתיו החיוורות. נדמה לו שתיכף יפול מחמת סחרחורת, ויחד עם זה אינו מאבד לרגע את מודעותו לשחוק המכוער שעל שפתיו. ובכן כך: היא לא שכחה להוריד את המים, הותירה לו לטפל בטינופתה האישית, עד כדי כך אינה מתביישת מפניו. ולשם תוספת הבהרה ונעיצת סכין של עלבון הוסיפה "זה שלך", כאומרת: "לא סתם תטפל בה, אלא שלך היא, זיקת-גומלין מתקיימת מעתה ביניכם, משודך ומשוייך אתה אליה, רצונך – קח ואמץ אותה אל חיקך." ולשם תוספת תחיבת הסכין עמוק יותר, וכמו למניעת ספק, הוסיפה ותירגמה את "זה שלך" לאנגלית, להראות לו: היא מעניקה לו את מתנתה לא סתם, אלא בלשון העולם הגדול, שפעם הלוא שאף לכבוש אותו. והנה כבש. אח, הסרקאזם. והציניות. והלעג. והאנגלית. והטון, הטון האדיש, השקט, הכלאחרייד שבו הטילה לעברו את פירשה, כאילו אין מובן-מאליו יותר מזה.

אבל, רגע! האנגלית! כלום אין היא מתקשרת דווקא, אם ניטיב לעיין בכך, למיקטורן-העסקים, למיקטרת, לכרטיסיהביקורי בבת-אחת הוא מזדקף ועומד ניכתה מתוח ונפעם, ידיו הישרות צמודות לגופו. חיוך קל עולה על שפתי הגברת הרואה מזווית עינה את התמתחותו. אף שריר אחר אינו זע בגופה או בפניה. הוא עומד רגע ארוך זקוף, מלא ציפיה גדולה, מצחו מכווץ בארשת הכיווץ של מי שלפניו משימה רצינית ושגיאה. שהרי מה אמרה לו הגברת אם לא זאת, רק במלים אחרות: "בשעה טובה, נבחרת על-ידי למזכיריאישי!"

[המשקיף]

המשקיף, ללבל מתפעם עי לפי, מעל פי ם גת ד, גי בעד- המיוערת אל העמק לאל הגבעות הגדיש אז ת סביב, אל כל הדר הטבע והשלווה הירוקים, לא יוכל גם שלא לחוש, מתוך איזו המיית-נפש מטרידה, כי באחת הטירות הקסומות והעתיקות, הנחבאת בחורש עבות, שהוסבה מכבר לבית-החלמה-ומרגוע, יושב ממש ברגע זה, בחדר פנימי קטן וצר, כפות אל מיטתי ברזל חלודה וכולו מכווץ, אדם, אולי הוא עצמו, הצופה מתחת לעפעפיים שמוטים בכתם עובש ישן על הקיר, כתם הנראה לל כעמק מוקף גבעות נישאות סביב – כפי שהם נראים מעל פיס גת גיבעה מיוערת.

 

לָ
×