ערב אחד מצלצל אלי הדוד הזקן שלי:

– מה נשמע, פֶרְצְל?

אז אני אומר לו:

– כרגיל.

אז הוא אומר לי:

– מה קורה איתך?

אני אומר לו:

– ככה.

אז הוא אומר לי:

– למה לא שומעים אותך?

אז אני אומר לו:

– באמת התכוננתי לצלצל.

אז הוא שואל אותי:

– מה שלום שְׁרַיֶיר?

אני אומר לו:

– בסדר.

אז הוא אומר לי:

– וּקְרֶכְצְל?

אני אומר לו:

– קְרֶכְצְל בסדר.

הוא אומר לי:

– בריא?

אני אומר לו:

– בריא.

אז הוא אומר לי:

– ואיך ככה?

אז אני אומר לו:

– בסדר, חיים.

אז הוא שואל אותי:

– ופַייגֶנְבּוֹים?

אני עונה לו:

– פַייגֶבְבּוֹים בסדר.

אז הוא אומר לי:

– ודְרַדְרוּךְ

אז אני אומר לו:

– דְרַדְרוּךְ גם.

אז הוא אומר לי:

– ומה חדש?

אני עונה לו:

– אין חדש.

אז הוא אומר לי:

– ומה שמעת מאמריקה?

אני אומר לו:

– הכל בסדר.

אז הוא אומר לי:

– וחוץ מזה?

אני אומר לו:

– חוץ מזה, הכל כרגיל.

אז הוא אומר לי:

– והרטיבות בקיר?

אני עונה לו:

– אותו דבר.

אז הוא שואל אותי:

– ואיך החיים?

אז אני אומר לו:

– חיים.

אז הוא אומר לי:

– ולמה לא רואים אותך?

אז אני אומר לו:

– באמת התכוננתי לקפוץ.

אז הוא אומר לי:

– ואיך בחוץ?

אני אומר לו:

– ככה, קצת קריר.

אז הוא אומר לי:

– ומה שמעת מיוּדְנְהֶרְץ?

אני אומר לו:

– הכל בסדר.

או הוא אומר לי:

– ובֶּלָה?

אז אני אומר לו:

– בֶּלָה כרגיל.

אז הוא אומר לי:

– עבר לה כבר?

אז אני אומר לו:

– הרופאים אומרים שכן.

אז הוא אומר לי:

– ולבּוּקְסֶנְבּוֹים?

אז אני אומר לו:

– גם לבּוּקְסֶנְבּוֹים עבר.

אז הוא אומר לי:

– וסרדינים, אתה עוד אוכל סרדינים?

ופתאום אני שומע "טראח!", השפופרת נפלה על הריצפה. אני מחכה רגע, שומע שהשפופרת מורמת, אז אני אומר:

– כן, אוכל סרדינים כרגיל.

ואז אני שומע את הקול של הדודה בטלפון:

– הדוד נפל פתאום באמצע השיחה ומת.

הרגשתי נורא, קודם כל כמובן בגלל המוות עצמו, אבל גם בגלל שתקעתי פתאום לדודה שאני אוכל סרדינים מבלי ששאלה אותי, ובייחוד הרגשתי מבוכה שיצא לי להגיד לה שאני אוכל סרדינים בדיוק כשבעלה נופל מת על הארץ. אבל הכי נורא הרגשתי כלפי הדוד, שהמלים האחרונות שלו היו שאלה, והוא מת מבלי שזכה לתשובה. אמנם גם אילו היה שומע שאני אוכל סרדינים כרגיל, גם אז לא היה מת מי-יודע-מה באיזה אושר גדול, אבל לפחות היתה, תשובה; וככה, גם סרדינים, וגם בלי תשובה.

×