פשישפש מול האשה המנמנמת

לילה אחד טיפס פשישפש על צינור-המים שלקיר אחד הבתים והגיע עד לקומה השלישית, שם ראה חלון אחד פתוח לרווחה. הוא עלה על אדן החלון, השתופף וחיכה רגע. בהתרגל עיניו לחשיבה השוררת בחדר, ראה מיטה גדולה, ועליה שוכבת אשה. זולת האשה על מיטתה היה החדר ריק לגמרי, לא היה בו אף רהיט אחד ואפילו הקירות היו חשופים, הן מתמונות וקישוטים והן מארונות וכונניות. הוא ניתר אל החדר בנעלי-הגומי המשמשות ספורטאים וגנבים וצנח בקול טפיחה קלה על הרצפה. שוב הביט אל האשה.

אם זו אשה אשר יש בידה להקציב חדר שלם למיטה אחת, כנראה שיש לה חדרים נוספים, חדר לכל רהיט, חדר לכיסא, חדר לשולחן, חדר לארון, חדר לרדיו, שורה של חדרים קטנים ונעימים לבגדים, חדר לשימלה, חדר לתחתונים, חדר לממחטה: ומאחוריהם שוב מערכת חדרים זעירים וחמימים, חדר לצלחת, חדר למזלג, חדר לקוביית-סוכר: וכיוצא באלה, חדרים ועוד חדרים, כאשר כל רהיט או אבזר, ולו הקטן ביותר, מקבל את הגדרת רשותו העצמאית, ובכך ניתנים לו, בנוסף לשימושו הרגיל, גם תוקף והדר מיוחדים. אלו הרהיטים, הכלים והאבזרים אשר אנשים חולמים עליהם בלילות וגונחים בניסיון להשיגם, בעוד הרהיטים, הכלים והאבזרים מצידם עושים את שלהם בקפדנות לועגת ורואים כיצד שופכים האנשים המתאמצים את חייהם החוצה. הרבה כסאות נשאו על גביהם אלמנות ועוד אלמנות אשר בעליהן נפטרים ממאמץ לשמור על הכיסא, והכיסא, שנדמה כי הוא עומד באדישות או שהוא מטומטם, פולח למעשה את המציאות בקיומו הקשה והחד, והוא נושא עליו אלמנות בפראות. אין מה לדבר. זה הניצחון הדומם.

תגובתו הראשונה של פשישפש היתה כבוד רב לאשה. הנה אשה קצת מוזרה אך כבירה. אשה עם רוחב-יד כזה, הגובל כמעט בשיגעון, יש לכבד מייד וללא פניות. מי שיהסס לכבדה, יבואו מייד תחתיו מכבדים אחרים, וחנפנים, כפי שידוע לנו, לא חסרים בעולמנו. ואם במקרה יש לה, בין כל מערכות החדרים המופלאות, גם חדרון קטן ובו מונח גברון קטן משלה, כי אז המערכת מושלמת, אין לצפות ליותר מזה, והכבוד הנרחש לה מרקיע. הרי זו יד אדירה המנהלת לא בית, כי אם מחסן מסודר שבו ערוכים חפצים חיים וחפצים דוממים, חפץ חפץ על מקומו המיוחד. השטחים העצומים הנדרשים למחסן המנוהל לפי עקרונות-חלוקה אלה, האירגון המסועף והסבוך הנחוץ לקיומו, ביסוסו ושמירתו של מחסן כזה, ומיספר האנשים הרב המופקד על מלאכותיו – ניקיון, שמירה, העברה ממקום למקום ובחזרה, ספירת מלאי, הנהלת-פנקסים: צוות השמשים העומד מתחת למישור הפועלים, הפקידים והשומרים, והדואג לכלכלתם, לבושם, לינתם ושאר צרכיהם של אלה: הכפרים השלווים למראית-עין השוכנים מחוץ לבית הזה אך נמצאים בכפיפות גמורה לו, ובהם נעשית עבודה חקלאית קדחתנית להספקת תוצרת המשק, דגן, חלב, ביצים, ירקות ופירות להזנת צוותות הפועלים, הפקידים, השומרים והשמשים (וכן להזנת עצמם); בתי-החרושת לריהוט ותיקון הבית והכפרים; המשרדים לפיקוח ותיאום בין הבית, הכפרים ובתי-החרושת; בתי-הספר לילדי העובדים וכן בתי-הספר המיוחדים הגבוהים למחסנאות, פקידות ומלאכה עבור בוגרי בתי-הספר הנמוכים, אשר ימשיכו בעבודת אבותיהם: בתי-החולים לאישפוז העובדים ומשפחותיהם (והתחלואה כנראה רבה כי העבודה קשה ומפרכת ולעיתים מסוכנת); וכן תיאטרון-קירקס לשעשוע העובדים, ובו שחקנים, מנגנים, גמדים, מתעמלים, חיות שונות וסופר מיוחד מפיק הלצות: – כל אלה העמידו במחשבתו של פשישפש את האשה הישנה הזאת בראש מפעל אנושי כביר, שבו מתערבבים קולות ניסור של מכונות מפוייחות, געיית פרות נשחטות ועצים נבקעים, צווחת אנשים אחוזי-טירוף לסיים את מלאכתם, מתערבבים ועולים למעלה בהמולה מחרישת-אוזן, ומעל לכל אלה יד עדינה, לבנה, מרפרפת קלות על-פני התעשיה אשר מתחתיה ומובילה אותה לכיוון הידוע רק לה בחן רב כל-כך עד שבלב המסתכל מתעורר רצון לכליה עצמית. והאשה ישנה לה בשלווה כאילו דבר אינו קורה. נפלא, נפלא.

מעודו לא נתקל פשישפש באשה כזאת. הוא נבהל. מחשבתו הראשונה אחרי דמיונותיו אלה היתה לקפוץ שוב על אדן החלון, ליפול למטה ולהתרסק – זהו היחס הטבעי ביותר שהוא יכול לנקוט כלפי אשה מסוגה. אך הנבזה מאוהב בחייו, וככל שהוא נבזה יותר כן קשה לו יותר להיפרד מהם. כך קורה לחולה במחלה ממושכת ומסואבת, אשר במין התמרמרות דביקה והענשה עצמית הוא נאחז בחייו בכוח, מוצא פורקן ליסוריו ביסורים נוספים. אנשים בתנאים מחפירים מזקקים מהשפלות שימחה מיוחדת. פשישפש התכופף מייד לעבר הרצפה ושריריו מאומצים בהתגוננות נגד כל כוח פנימי העלול להניעו לקפוץ מן החלון החוצה, שאם לא כן קיימת סכנה שיתפתה לרעיון הקוסם להיפטר מעצמו. את רוב כוח שכלו במשך כל חייו הקדיש פשישפש לריסון הפיתוי הזה ולתיווך של פשרה בין רצונו לחיות לבין הישגיו. מאמצים עצומים עשה כדי לשכנע את עצמו שעדיין לא הכל אבוד. אך הנה עובר יום ועוד יום, שנים חולפות, העניין הופך להלצה. אך לרמאות העצמית אין גבול, ואחרי רגע, משפסקה המלחמה הישנה בנפש פשישפש על המשך חייו והוא החליט, כרגיל, לחיות, משך עצמו על ארבעוחיו בחשאי ובלי להשמיע רחש אל עבר מיטתה של האשה.

האשה הכבירה המשיכה לישון. ודאי, מה לה ולספקות המענים את לב הערים? היא ישנה לה, היא את שלה קיבלה, היא חטפה לה נתח תרדמה ופרשה אתו הצידה לטרוף אותו בתענוג עד הבוקר. מדי פעם היו צפצופי-נשימתה נקטעים ונשימתה נעשתה קלה יותר. אולי היתה מתעוררת לרגעים – זו תאוות-הפיקוח של נשים האוחזות ברסן – צפה מעל שנתה, ואז היה בא גל נוסף של תרדמה ומכסה אותה והיא היתה שוקעת בו שוב ומצפצפת בכבדות. פשישפש הגיע על ארבעותיו עד למיטה, התרומם על רגליו עד שהיה מעל האשה הישנה ואז, כשפלג גופו העליון נוטה קדימה, התכופף שוב והפעם מעליה. רגליו נותרו עומדות על הרצפה ואת שתי כפות-ידיו הניח על המיטה משני צידי כתפיה, וכך עמד כשהוא נשען על ידיו, ראשו נטוי לפנים ולמטה, מול פניה המצפצפות כלפי מעלה, והדם מעבה ומאדים את שפתיו הגסות. חיוך קטן של התנצלות כבר היה מונח על שפתיו למיקרה שתפקח האשה את עיניה. האשה היתה מכוסה בשמיכה עד מותניה בלבד, וגופה לבוש בכתונת-לילה קלה. לשם מה לובשת אשה כתונת-לילה? הרי הכותונת שקופה, אוורירית, כאילו לא היתה. לשם מה היא לובשת אותה אם כן? התשובה היא: לצורך או שלא לצורך מניעות הנשים את גלגלי התעשיה.

בגלל חום הקיץ לא ניתנה לכותונת הזכות הגדולה לכסות את כל בשרה של האשה, גבירת הכותונת. זרועותיה ורוב שטחי חזה נותרו גלויים, מפרכסים עם הנשימה, משחקים כמו ילדים באוויר הצח לבריאותם. זו היתה אשה בריאה, בשרה כנדרש ואף יותר מזה. מה שהיה בה, כאילו התוסף לו עוד קצת מכוח הנדיבות והרצון הטוב. לפניה היתה ארשת נוחה של תואם עם עולמה וחייה: בת-בית אני בחיים, מאומה אינו זר לי, אני, עולמי וחיי מהווים משולש סודי – ובעצם, למה סודי, הכל גלוי אצלי – של אינטרס משותף. פינוק, צביטה, צחקוק, נפנוף שימלה – חיים את החיים ובלי דיבורים מיותרים. שידברו הסובלים, שישפכו מרירות. אכן, אשה בעלת ממשות. אשה בעלת ממשות יותר מכפולה.

פשישפש קיבל את מראיה ושנתה של האשה כעלבון אישי מכוון. בדרך-כלל היה סבור כי הבריאות והיופי נוצרו כדי להרעימו. עתה התכופף מעל האשה, לבו הולם מעלבון, ובין הלב לקיבה קו של כרסום וצריבה. ופתאום פקחה האשה הכבירה את עיניה. פשישפש קפא, ראשו נטוי מעליה. אומנם החיוך המתנצל היה מזומן על שפתיו, אך ידו היתה משותקת והוא לא יכול להרימה לסוכך על פניו, דבר שהיה נוהג לעשותו תמיד, כי למעשה חס פשישפש על עצמו מאוד וביחוד פחד מסטירות-לחי. גם האשה לא זעה, פניה לא הראו אף צל של תדהמה. עיניה הביטו הישר אל עיני פשישפש. שפתי פשישפש, שהיו כבר סגולות מהצטברות הדם, נפערו מעט ברצותו לפלוט הסבר נעים לאשה, אן פני האשה לא דרשו כל הסבר ופיו של פשישפש שב ונסגר. ראשה של האשה נח ללא מאמץ על הכר ושערותיה הלא-רבות מפוזרות ברדיוס לא גדול סביב הראש. ללא פחד, ללא תדהמה, ומצד שני אף ללא חיוך או כיווץ גבינים סקרני, סקרוהו עיני האשה. ולאחר רגע ארוך שבו עיניה ונעצמו לאט לאט, והיא שקעה בתרדמה חוזרת, ושוב נשמעו צפצופים מאפה. ראשו של פשישפש היה משורבב קדימה לעברה, כאדם שלא הבין. האם כה טבעי הוא עבור אשה זו להתעורר משנתה באמצע הלילה ולמצוא מעליה פני איש זר מסתכל? אומנם עניין שיגרתי הוא לאשה לראות מעליה פני גברים אדומים ממאמץ, שטופי זיעה. האשה רגילה שהגבר עובד עליה כמו בוכנה. אך זאת כשהמדובר בגברים מוכרים לה, צפרדעים חסרי-בגדים קופצים על המיטה כי נדחפו בגסות על-ידי התשוקה, ועוד מעט ינוחו ברפיון, המומים ומטומטמים. והנה כאן מדובר בגבר זר, לבוש בגדים, שצץ לו זה עתה, מניין? ומה כוונותיו? ובכל-זאת לא נבהלה האשה ולא השתאתה. אל נוכח המתיחות העצומה, העטופה כלימה, של פשישפש זרקה האשה הסתכ- לות שאננה, בוטחת בכוחותיה, מרפרפת רגע ללא מצמוץ על-פני נפשות בוערות בלהבות כחולות-מרות ועוברת הלאה, אל מעבר מזה, שטה על-פני מחסנים רחבי-ידיים, מפעלי-ענק הומים, תכונת אנשים ומכונות, שטה למעלה, רואה ואינה נעצרת על דבר, ולבסוף חוזרת ומתכנסת אל עצמה ונסגרת. היא עצמה העיקר, ואולי הבלעדיות.

בבת אחת הרגיש פשישפש כיצד הוא הולך ומתקטן ומתמעט מול האשה הכבירה, הגדלה ומתעצמת נכחו. וכאילו חצצה ביניהם עדשה המגדילה מצידה האחד ומקטינה מצידה השני, הלך פשישפש וקטן ככל שהלכה וגדלה האשה. בנטיה טבעית להיבלע בתוך מה שהוא עצום ואדיר רצה לנשקה על פניה ולהשכיח בהם את פניו הבוערים, אך נוכח שכבר איחר את המועד כיוון שכבר היה קטן מדי ועוצם הכבוד כלפי האשה לא נתנו לעשות מעשה ישיר שכזה. הוא נחפז, ובהחפזו נפל על הרצפה, דידה על ברכיו אל פינת החדר כדי להספיק לנשק, אם לא את פני האשה עצמה לפחות את הרצפה. אך עד שהגיע אל פינת החדר המרוחקת כבר התקטן עוד יותר עד שגם את רצפת פינת החדר לא העז כבר לנשק מגודל הכבוד. הוא קם, נבהל להספיק ולא לאחר, רץ אל אדן החלון, נאחז בצינור המים וגלש במהירות למטה. הוא רץ ברחובות, חלף על-פני כיכרות, רץ עד שהגיע לשפת-הים, שם המשיך לרוץ כשרגליו שוקעות בחול, עד שנפל על פניו, חסר-נשימה, נבר קצת בידיו בחול, מצא בלחות החמה איזו אבן קטנה, מיהר לקרבה אל פיו, ובטרם יתקטן עד כדי כך שיאחר את המועד אפילו כאן, נשק לאבן נשיקה שוקקת של כבוד יוקד לאשה הכבירה.

פשישפש נגד אלוף-ההיאבקות

מאז ומתמיד צבט את לב פשישפש הגנב דְּבר היותו עובד בשעה שהאנשים שמהם הוא גונב ישנים. לכאורה היה זה מטבע מלאכתו שיעמול בלילות בחשאי בחדרי הנגנבים הישנים את שנתם ואינם יכולים להשגיח במעשיו, ולכאורה היה גם צריך לברך על מצב זה. הרי השינה, מבחינה אובייקטיבית, הינה מצב נורא, אדם הוא כה חלוש בשנתו. הוא שוקע בעלפון-חושים, מפקיר עצמו בידי גורל סתום כשלבו מלא חששות קרים. מי יודע מה יקרה לו בשנתו: כל ילד רך שאנו יכולים, בעודנו ערים, להדוף את התקפתו בבעיטת-רגל קלה, יכול, בעת שנתנו, לרוצץ את ראשנו בכלי-מטבח או צעצוע כבד. והעולם עמוס כל-כך בילדים, כלבים, נשים ומחלות, ואיך אפשר לדעת מראש על מי ניתן לסמוך ועל מי לא. פחד גדול, מוקף פמליה של חששות קטנים, דורך ופוסע עלינו כל הזמן כאילו היינו שטיח שלו. ובכן, מצב זה, בו הנגנבים ישנים והגנב ער, מזכה את הגנב ביתרון, אך פשישפש לא אבה לראות את הדברים מנקודה זו. בשל הקנאתנות המתמדת שלו ראה איך נגזר עליו לכלות את כוחותיו במאמץ-לילה מפרך ובפחד הגילוי וההיתפסות מול אנשים הנחים במיטותיהם ונושמים בשאננות עיוורת. (ואגב, נכון הוא כי מרגע שאדם שוקע בתרדמה סר ממנו הפחד מפניה, ועל כן הוא מתנהג בשאננות כאילו היה מצבו מצוין וחסר-סיכון, וכאילו לא היה חלוש במידה מדאיגה. זהו האבסורד שבשינה. אילו יכולנו למצוא דרך לישון ובעת-ובעונהיאחת גם להמשיך לפחד מפני השינה, היינו פותרים בעיית-יסוד אנושית.)

בזמן האחרון הגיעה תרעומת פשישפש בעניין זה לידי כך שהיה מקים רעש בחדר-הגניבה בכוונה לחלל את שנת אנשי-הבית על פיותיהם הפעורים והתהפכויותיהם המפונקות. לא איכפת היה לו גם אם יעלה הדבר במחיר הצלחת הגניבה. בן-הבית המקיץ ראשונה היה מבצע תנועתירתיעה ושואל: "מי שם?" פשישפש היה בורח, או שהיה נתפס בידי בן-בית אמיץ הקופץ מן המיטה ושולח את גופו החם לתוך האפלה. בן-הבית המקיץ שני היה מתעורר ושואל אף הוא: "מי שם?" ולקריאת המתעורר הראשון "גנב! גנב!" היה מדליק את אור החשמל. על פי רוב במקרים כאלה, אם היה נתפס, היה פשישפש מוכה מכות לא חזקות במיוחד, הודות לכך שאנשים שהתעוררו זה עתה משנתם אינם בשיא-אונם. הוא היה מפציר בהם בערמומיות, בחנפנות, שיעזבוהו, שלא יקראו לשוטרים. חנפנותו היתה משרה לרוב אווירה טובה בחדר, וחבורת המקיצים היתה צוחקת. הצחוק היה נובע מלב טוב וקל. ולמה לא? הרי הגניבה סוכלה, שום נזק לא נגרם. בעיקר היה צוחק המקיץ ראשון כי היתוספה לשימחתו על סיכול הגניבה גם הגאווה על היותו בעל חושים מחודדים. שכע-תהילה היה, רחמני מכולם, ומציע לשחרר את פשישפש, וכך היה. בני-הבית חזרו ועלו על משכבם, ושנתם ערבה עליהם מבראשונה כי לא הפסידו מאומה מרכושם, וחייהם התעשרו בחוויה פלילית מסעירה שבה נמצאו הם בצידו הנכון של החוק. טוב לעשות מעשה חוקי, נעים להתפנק בחיק ההגינות. נשים זקנות, עקשניות, רעות, שהיו תופסות את פשישפש, לא היו מוותרות על הקריאה למשטרה, וברבות הימים למד פשישפש שלא להעירן והיה מסיים את מלאכתו אצלן בהצלחה, ומהן התפרנס. הה, נשים טיפשות, אתן רעות כי אתן עניות ואתן עניות כי אתן רעות! רחמנות עליכן. אך מנשים כאלה היה הרווח מועט מאוד, ופשישפש, שהמשיך להעיר את הנגנבים האחרים, הלך מדחי אל דחי מן הבחינה המקצועית. הוא לא יכול היה להתגבר על הקינאה הקטנונית שעלתה בו מדי ראותו נגנבים שלווים בבגדי-לילה.

לילה אחד טיפס פשישפש כדרכו במעלה המרזב והירהר בכך שבעוד שהמים יורדים במרזב למטה, עולה הוא במרזב למעלה – השוואה פשוטה ואווילית, אשר מטעמי המעטה עצמית לא יכול היה לנערה ממוחו. בקומה העליונה של הבית היה חלון קטן פתוח, ופשישפש עלה ועמד אל אדנו והסתכל פנימה. כעבור רגע או שניים כבר הבחינו עיניו בחדר קטן מרוהט ברשלנות, חדרו של גבר רווק, שהנשים החולפות בו משאירות אחריהן – אשה וטעמה – קישוטים קטנים שאינם משתלבים זה בזה. עיתונים היו מפוזרים על הרצפה ותמונות הגזורות מעיתונים תלויות על הקיר. על המיטה שכב גבר צעיר, חסון וכבדיגוף, לבוש בתחתונים לבנים וללא שמיכה מעליו. הוא היה שקוע בשינה טובה, מעמיקה, המדמה את פני הישנים לפילוסופים גדולים שיש להם רעיונות חשובים להביע. ידוע הוא, כי אנשים העסוקים בשינה או באכילה יש להם ארשת-פנים מעמיקת-חשוב, כי אכן הם מתעמקים מאוד במעשיהם אלה. גברים היושבים בבית-כיסא מקבלים ארשת-פנים חולמנית של משורר, עיניהם תועות בחלל האוויר ושפתותיהם נפשקות, ונשים בעלות נטיה אמנותית הרואות אותם במצב זה עשויות להתאהב בהם.

פשישפש ניתר אל פנים החדר בלי להשמיע קול. הוא תר בעיניו אחר מקום בו עשוי האיש להחביא את כספו. הוא הביט במכנסיים השמוטים על הרצפה וניסה לגשת אליהם ולהרימם בטרם תתעורר בו התרעומת הרגילה כלפי הישנים ותפריע לו במלאכתו, אך לא הספיק, ובהתכופפו אל המכנסיים כבר ידע כי השיגה אותו התרעומת והינו שבוי בידיה. שפל-ראש עמד מעל למכנסיים, נתון בשבי-התרעומת והכעס כובש אותו איבר אחרי איבר: הנה אני, בליל קיץ מחניק, לבוש בגדים לחים, חובש כובע גנבים ומסיכת גנבים לעיני, מטפס על צינורות, מאמץ עיני בחשיבה לתור אחר כספם וחפציהם של אחרים, תמיד אחרים, משרת נכנע לצורך העז להיות פשפשן בבגדי הזולת, עומד מול איש צעיר וחסון זה, שחזהו עולה ויורד מדי נשמו, כאילו היתה הנשימה הדבר הטבעי ביותר לעשותו ולא פעולה של הרחבת המועקה, איש שפניו שלוות לגמרי ומניחות לי לכרכר סביבו ולאוורר את מכנסיו בעוד הוא חולם על הצלחה, על כבוד, על נשים יפות! פשישפש לא יכול עוד נשוא, הוא התקרב אל המיטה, ובהתקרבו גדלה דמות הגבר השרוע עליה, הלכה וגדלה, ופשישפש נוכח לראשונה לדעת כי זהו גבר מוצק וגדול באופן יוצא דופן, שוקיו וירכיו וזרועותיו תלולות שרירים קשים. חמתו של פשישפש הלכה וגאתה על הכוח הרב שאיש זה מוסיף וצובר בשנתו.

הגיע רגע מוכר לפשישפש – התשוקה להעיר את האיש השתלטה עליו כליל והפכה להכרח, אך יתרון הגנב הער על הנגנב הישן הינו מיסודות מקצוע הגניבה, ופשישפש היה חוטא בגלוי למקצועו אילו ויתר על יתרונו. על כן נהג כאילו הגיע למסקנה מקצועית שאיש מסוג זה ודאי ישן על כספו, ועל כן יש לתחוב אצבע מתחתיו ולנבור שם. באופן זה יכול היה להעיר את האיש כאילו שלא במתכוון. הוא זקר אצבע והחל לשרבב אותה מתחת לגבו של האיש השרוע על המיטה, קצת למעלה ממותניו. האיש הפך ראשו אל הצד השני, מילט אנחה מתוקה מפיו, אך פשישפש לא פסק מלתחוב את אצבעו פנימה.

"ממ?" פלט האיש בקצרה במעבר הדק שבין השינה ליקיצה ופקח את עיניו. הוא ראה מולו צל שחור, שקודם כל הונפה ידו לתפוס. היד עלתה ונגעה בפני פשישפש, ומאין מקום להיאחז בו ירדה אל צווארו ונעצרה כשהיא לופתת את צווארון חולצתו. בידו השניה לחץ האיש על כפתור מנורת-הלילה אשר למראשותיו, והחדר הואר. פשישפש, נטוי מעל האיש ואצבעו עדיין תקועה מתחת לגבו, היה שבע רצון על הנזק שגרם לשינה, אך מצד שני התחיל גם לפחד. הוא אמר בקול רך:

"הפרעתי לך?"

ולאחר הפסקת מה:

"נדמה לי שכן."

ושוב היתה דומיה קצרה ואחריה אמר:

"טוב, נתפסתי."

ולאחר הפסקה נוספת:

"סליחה."

הוא חילץ בעדינות את אצבעו מתחת לגב האיש ואמר:

"תודה."

מלות הנימוס נאמרו כדי להימלט ממכות. האיש לא הירפה מצווארון חולצתו של פשישפש, אך מצד שני גם לא משך אותו אליו ולא נראה כעומד להכותו. כפי הנראה היה עדיין המום-שינה וחיכה עד שיחזרו אליו עשתונותיו וידריכו אותו בנאמנות לתגובה נכונה. פשישפש, מבחינתו, כבר ציפה בקוצר-רוח למכה, הן משום שידע כי היא בלתי-נמנעת, וכדאי לקצר את הציפיה המתוחה, והן משום שעתה כבר התחרט על שהעיר את האיש, שנא את עצמו ונפשו כלתה לעונש. הציפיה למכה היא התייסרות קשה מאוד, כי איננו יודעים מה תהיה עוצמתה ובאיזו מידה תגרום לנו, בנוסף לעלבון, גם נזקים גופניים. בקצה סקרנותנו אנו מחכים, וכל-כך מקווים שגופנו ישאר בריא ושלם ושלא נחוש אפילו באב קל. אוי, כמה אנו רוצים שיהיה לנו אך ורק נעים. כדי לקצר את הציפיה אמר פשישפש:

"גנב."

וכדי שיהיה ברור:

"אני מתכוון לעצמי."

במבט מתגנב ראה כי קטעי העיתונים התלויים על הקיר הם תצלומיו של האיש השרוע במיטה מתחתיו. בתצלומים אלה הוא נראה מנתר באוויר בגוף עירום, מכנסיים קצרים למותניו, בתוך זירת-איגרוף ומניף מעלה את ידיו בכפפות עור כהות. בכל התמונות נראה יריבו להיאבקות של האיש כשהוא מוטל על רצפת הזירה, או נשען באפס-כוח על החבלים הגודרים את הזירה, או מטה ראש המום קדימה ולופתו בידיו. ובכן, חשב פשישפש, הפעם נתפסתי בידי מתאבק מקצועי. זו הפעם הולכים לזעזע אותי בצורה ממשית, הפעם ינערו כפי שעוד לא ניערו, יטלטלו את האיברים התלויים מכל צידי עמוד השדרה שלי, יצניחו למטה את הלב, הקיבה, הכבד והכליות, וכל אלה יתאספו בתחתית הבטן זה על גבי זה, תלושים מעורקיהם. מה רבים הם האיברים הניתנים לפגיעה. כן, הפעם תחמיר אתי היד הצודקת. ואני אסבול, ואני אסבול, ואתפתל סביב היד האיתנה. כמה טוב להתפתל ולהתהפך ממכאובים סביב יד קשה ואמיתית. פשישפש כבר ראה עצמו בחזונו מקיף את היד כהקף החסיד את המזבח, צועק וצווח מכאבי תופת ומרצון לתת ליד שבח והודיה עד לב השמיים. הנה היד אשר אחר מכתה אני תר כל חיי.

המתאבק משך משיכה רפה בצווארונו של פשישפש וקירבו אליו ללא שום מאמץ. הקלות שבה נמשך אליו פשישפש הסבה את תשומת-לב המתאבק לכוח עצמו ולאי-הקושי המוחלט שבו השתרר על החיים בכלל. הוא משך את פלג גופו אחורה, השעין את הכר אל הקיר אשר מאחוריו ונסמך עליו כמעט בישיבה. לעיתים תכופות ביותר זימנו לו החיים למתאבק מקרים שבהם חש עצמו בטוח, מלא עוצמה ואון, בעל יכולת מיידית לשבור, לעקם ולכופף כל אשר סביבו. אולם זו הפעם עלתה על כולם בביטחון הקליל שבה. מעולם לא זכר המתאבק אפשרות נוחה וקלה מן האפשרות הזאת לשבור פני מישהו. הוא היה עתה ער לחלוטין, הביט מזווית עינו על כתפו השחומה, המשיך את מבטו לאורך זרועו, אמתו וכף-ידו עד שעיניו נחו על פני פשישפש. ההבדל שבין כתפו לבין פני פשישפש היה באמת עצום ומר מאוד לגבי בעל הפנים. היה זה לא רק הצבע החום, הבריא, הספוג קרני שמש, מול החיוורון המוכתם פה ושם כתמים אדומים של פני פשישפש, כי אם בעיקר הפשטות המדהימה והנהדרת של חלקת הכתף מול העומס לעייפה של האיברים – אף, שפתיים, עיניים, מצח, סנטר, וביריב – על-פני שטח מצומצם כל-כך, גיבוב של חומרים וצורות, שערם הטבע על-פני ראש צדדי ומסריח. המתאבק חש כל-כך בטוב מול פני הגנב עד כי הדבר גרם לו לחולשה, וידו האוחזת בצווארון פשישפש נשמטה על המיטה. כפי שיקרה תכופות לאנשים תקופי-שימחה, אשר בראותם את גודל-שימחתם אינם יכולים עוד להכילה והם נאחזים שיתוק, כך הביאה עליו הכרת כוחו רפיון ידיים פתאומי. בקול רפה אמר: "תביא לי כוס חלב מן המקרר."

פשישפש לא היסס. גופו שמח קצת על שלא הוכה עדיין, והוא הלך אל המיטבח הקטן בהתרוננות מסוימת. מייד חזר וכוס חלב בידו. המתאבק הרים את כוס החלב לשפתיו ביד רועדת, הביט בה רגע ואחר-כך הרחיקה מפיו.

"אני לא יכול לשתות," אמר, "אתה מחליש אותי."

מעט חלב ניגר מן הכוס הרועדת אל המיטה. פשישפש הוציא מכיסו ממחטה ומיהר לשפשף את הכתם. במרץ רב שיפשף את הכתם כי ידע שהוא עושה משהו מועיל. "תפסיק מייד. אתה מחליש אותי," המשיך ואמר המתאבק. "כוס חלב קר בלילה למיטה – ניקוי וצחצוח – הכל נעים כל-כך עד שאי אפשר יותר."

הוא חש בהכרת קלות ונועם התופחת במוחו, מתפשטת בכל גופו ומשתקת אותו. בחרדה הביט בכוס החלב שבידו, מסרה לידי פשישפש, שהניחה על שולחן הלילה שלצד המיטה, ושמט את ידו לצידו כלאחר מאמץ רב.

"מנוול, עשית ממני זבוב," לאט בכבדות – גם הלשון כבר היתה רפה – מול פני פשישפש הגוחן מעליו בדאגה. "ומחרתיים מתקיימת התחרות על תואר אלוף-ההיאבקות."

פשישפש, אשר שימחת ההיחלצות מן המכה הנוראה. פגה בו כבר כליל, ועתה דאג שמא לא יקבל מכה בכלל, לא יכול היה לעמוד בפני דברי המתאבק. איך זה שהוא, הוא עצמו, יחליש אנשים? אם הוא מחליש אנשים, הדבר הופך אותו למשהו בלתי-אפסי, בעל כוח מסוים, ומטיל עליו אחריות. וזה כבר דבר שלא יתכן, סיבוכים רבים מדי נגרמים עקב כך. פשישפש מוכן לשאת על גבו הרבה דברים, אך לא את נטל עצמו. עליו לעשות איפוא משהו שישיב למתאבק נפלא זה, פרי רצונו של טבע חכם, את כוחו. איש זה חייב להתמודד מחרתיים על תואר אלוף-ההיאבקות וקיים חשש שיפסיד בגללו, בגלל פשישפש. נהרת השמדה עצמית צלחה על פשישפש ועוד מעט היה עושה מעשה נחרץ אלמלא ידע שאין מי שיעצור ויציל אותו. כי בסתר-לבו רצה בכל-זאת לחיות. אך אם לא השמדה עצמית, לפחות יש לעשות משהו לתיקון העניין, להשבת כוחות המתאבק. פשישפש זקר אצבע, הסמיכה לעיני המתאבק והשיטה לנגדו, מרפרף על ריסיו בעוד פיו מזמזם:

"זזזזז… זזזזז…"

הוא הפסיק, התכופף, הביט במתאבק מקרוב והמשיך.

"זזזזז… זזזזז…"

עברו כשתיים או שלוש דקות של הצקה ילדותית זו, והמתאבק החל להיות מוטרד. חמתו ניעורה בו לאט לאט. פשישפש היה מפסיק בכל רגע ומביט על פני המתאבק לראות איך מתקדם כעסו וגואה, ועמו שב אליו גם כוחו. תחילה עיפעף המתאבק בעיניו כדי לגרש את אצבע פשישפש, אך פשישפש כמובן לא חדל והמשיך בלהט של אדם מאמין, ביודעו כי הוא משרת את עניין המתאבק. כעס המתאבק המשיך וגאה, כוח נפלא נוצק אל זרועותיו והנה, הו אביב, שלח יד מהירה וחזקה, לפת את אצבע פשישפש המתנופפת מול עיניו ועיקם אותה. קול פצפוץ לא נעים נשמע, ופשישפש פלט צווחה גדולה. ידו של המתאבק צנחה לצידו, וראשו נפל על הבר.

"כל-כך קל לשבור אצבעות," לחש בשארית כוחו, "כל-כך קל עד שלא אוכל שוב לזוז מרוב חולשה. אני אבוד."

פשישפש, אשר שילם מחיר יקר מאוד תמורת התמסרותו הנלהבת להצלת כוחו של המתאבק, כינס עתה את גופו על הרצפה מסביב לאצבעו השבורה, המעוקמת, ונאק מכאב. זה הגמול שלי, חשב, הוא ישבור לי את כל העצמות עד שאצליח להחזיר אותו לאיתנו. אני מסתלק. מצידי, שיפסיד את כתר האליפות. שיהפוך לשמש-הזירה. פשישפש היה שוכח מהר מאוד את שינאתו לעצמו עם בוא הכאב, ולו הקטן ביותר. כמו כולם, רצה להיות בריא ושלם בכל מחיר. את ההתייסרות העצמית היה דוחה עד לאחר החלמתו.

פשישפש קפץ על אדן החלון, נלפת בצינור המים בשתי רגליו וביד אחת. תחילה היה בדעתו לגלוש למטה ללא אומר ומבלי להביט אחורה אל המתאבק, שכן בל מעייניו היו מרוכזים עתה בכאבו. אך, מצד שני, רצה לבלוע מעט סיפוק מראיית האיש החלש והאבוד על מיטתו. בסובבו אליו את ראשו מאחורי ריבוע החלון על רקע הלילה ראה את פני המתאבק סבות אליו באיטיות ושפתיו הוגות חרש:

"כל-כך קל… כל-כך קל… לא אקום עוד לעולם."

רגע קל עוד ניסה פשישפש לשאוב סיפוק ממראה האיש, אך לשווא. הוא גלש למטה עם אצבע אחת מזדקרת עקומה באוויר.

פשישפש נגד הסדרן-גמד

פשישפש אהב לשנוא בעצמו דברים רבים. הוא שנא את צורת ראשו, מיבנה גופו, חוטמו, אופן דיבורו והליכתו. זו היתה שינאה טבעית וותיקה אשר שקעה במרוצת הזמן וכמעט נשכחה. מעל לשינאה שיגרתית ובלתי-רצינית זו ומבודדת ממנה עמדה השינאה לשפתיו, כיוון שאלה התיימרו, יותר מכל איבר אחר בגופו, להפגין השתוקקות עזה לחיים וראיה אירונית שלהם בעת ובעונה אחת, ופשישפש, אשר היומרה ליחס כזה לחיים היתה רחוקה ממנו מאוד ואשר התעסק רוב הזמן בניבזות של עצמו, נכלם על ששפתיו מביעות דברים שהוא שפל מלמלא אחריהם. מעל לשתי שנאות אלה, למעלה למעלה על פסגת שפלותו של פשישפש, חגגה השינאה הכבדה כלפי שאיפתו לתקן את חייו. זו היתה שינאה שמנה ואמיתית, זו היתה קדחת, זו היתה התקוממות עזה של אדם מסוגו נגד המחשבה שיש לחייו סיכוי, נגד חוסר היכולת להרפות מן החיים, נגד החוצפה לנסות בכל פעם מחדש.

הערימה הכבדה של שלוש השנאות האלה הביאה את פשישפש לדימוי האדם המשתין לתוך פי עצמו. אך אנו אנשים קשי-גוף, עצמותינו קשות, אנו מסורבלים. אין אנו מסוגלים להשתין לתוך פינו. על כפות רגלינו אנו יודעים להשתין, כן, זאת יכול כל אחד, אך אנו רוצים אל פינו, אל פינו, אל פינו! אך פינו נפער, אנו תוחבים לתוכו מזון ומעלעים אוויר בעצב חרישי ואנו שואלים את עצמנו מתי כבר יהיה לנו הכוח והגמישות להעניש את עצמנו בצורות משונות יותר, עשירות-דמיון יותר? לוליינים הם אנשים מאושרים כי הם יכולים בוודאי להשתין לתוך פיהם. אלך איפוא אל הקירקס, המשיך פשישפש במחשבתו, ואבקש מאחד הלוליינים שידגים בפני איך עושים זאת וגם יאמן אותי עד שאולי אגיע להישגים בעצמי. בעיר לא היה אותה שעה קירקס. חצי שנה חיכה פשישפש בקוצר-רוח. כעבור חצי שנה הגיע קירקס העירה. כל הילדים שמחו וגם פשישפש שמח, אך שימחה שונה לחלוטין, שימחה כבדה ועצבנית, שימחת העלבון הצורב הממשמש ובא. הילדים, כדרכם, שמחו בשימחתם הרעשנית והאווילית, אשר אנו נוטים למצוא בה איזה חן רק בזכות בשרם הרך והחלקלק. אנו סולחים לילד כפי שאנו סולחים לישבן.

בערב הלך פשישפש אל הקירקס, נדחק בין המוני אנשים עליזים, כביכול, שצבאו על פתחו. בתור גנב לא קנה כרטיס כניסה אלא התגנב פנימה מן הצד האחורי של הגדר, סמוך לכלובי החיות. הוא חש לפתע כי דבר-מה נלפת לרגלו, הציץ למטה וראה גמד בלבוש סדרן נכרך סביב ירכו ומביט למעלה אל פניו.

"גנב! איפה הכרטיס?!" צרח הסדרן-גמד.

פשישפש ניצל מייד את עובדת הגמדות כדי לפגוע בו:

"ומה גמד יכול לעשות לי?"

מילדותו אומן הגמד להבחין מייד בנסיונות ללעוג לו ולהגיב עליהם בכעס נואש. הוא חבק את רגלו של פשישפש כטובע בים:

"לו הייתי גבוה יותר הייתי תופס אותך בצווארון! אבל לצערי אני לא גבוה!" "לא גבוה," גיחך פשישפש. גיחוכו לא היה שלם כיוון שבכל-זאת לא היה גחכן עליז תמים עם עצמו. זה שנים רבות שפשישפש לא צחק או גיחך בשלמות, והכרה רעה, הכרה של אדם שאינו עושה את המעשה ההולם אותו, נמסכה אף לתוך חיוכו. אך גיחוכיו הם עניין אחד והרצון לשחרר את רגלו מן הסדרן-הגמד הוא עניין שני. הוא אמר:

"רד מייד מן הרגל שלי!"

חמת הגמד בערה בו על חוצפת המתגנב. הוא ידע היטב כי לו היה סדרן בעל קומה רגילה היה המתגנב אחוז פחד. אין זה הוגן כי רק בשל נמיכותו תיפול שלווה על המתגנבים.

"אתה תצטער שנולדת!" צרח הסדרן-גמד. בשעת רתיחה נהג להגזים. פשישפש פחד שיגחך שוב ובאמת כמעט שטילטל את מצנפת הגמד לאות בוז, אך הכאב ברגלו גרם לו שיהיה ענייני.

"קח אותי אל אחד הלוליינים," אמר.

"לאחד הלוליינים שאקח אותך?! נעשיתי למורה-דרך שלח! טפו! וממתי יש לנו בקירקס הזה לוליינים?! זהו קירקס של חיות זקנות ואנשים פגומים! טפו!" בכל יריקה ניסה הסדרן-גמד לשחרר מעט מן החימה המפעפעת בו ולהקל על עצמו.

"אם ככה תן לי לצאת מכאן ורד כבר מהרגל שלי," אמר פשישפש.

"בלי עונש?! אתה מטורף?!"

"הרי נתפסתי, ואת ההצגה ממילא לא ראיתי," ניסה פשישפש בהיגיון. מאוד פחד שייגרר אחר הנטיה ללעוג לגמד.

"אח, לו הייתי קצת יותר גבוה הייתי תופס אותך בצווארון וגורר אותך! הייתי עומד בפתח ותופס אתכם בצווארון אחד אחד, אתם עם הצווארונים שלכם, הייתי מקמט אותם בכף היד ולוחץ על העורף!"

"תן ללכת," חזר ואמר פשישפש.

"לא תלך בלי עונש!" צעק הסדרן-הגמד כקול דק וגבוה, כנראה בגלל הדיבורים על הצווארונים שהיו משאת-נפש ישנה ושהגבירו את התלהבותו עוד יותר, "אולי אני לא יכול להגיע לצווארון שלך, אבל יש מקומות אליהם, תודה לאל, אני עוד יכול להגיע, ואפילו בקלות!"

ומייד הרפה מרגלו של פשישפש, קפץ אחורה, התכופף מעל נעלו של פשישפש ובתנועה זריזה התיר ממנה את השרוך וקם לברוח אתו. פשישפש תפס אותו בצווארונו בלי יכולת להבליג על הרשעות:

"אתה לא יכול בצווארון, אבל אני יכול."

הסדרן-גמד, אוחז בידו האחת בשרוך, הניף למעלה את ידו השניה בניסיון לקפוץ באוויר ולסטור על פני פשישפש, אך פשישפש לא הרפה מן הצווארון ומשכו כלפי מטה והידק את הסדרן-גמד לאדמה. הסדרן-גמד חדל מנסיונו, אשר את תוצאותיו ידע מראש, ואמר במפחן-נפש שקט:

"כי אתה יותר גבוה ממני."

פשישפש ניער אותו:

"כן, אני גבוה, אני גבוה."

"לידי אתה גבוה!" צרח הגמד בקול-בוכים. "תודה לאלוהים שעשה גמדים בעולם בשביל שישמשו לך להשוואה! תוכל להזמין צלם שיצלם אותך לידי כדי שתישאר מזכרת לגובה שלך!"

פשישפש איבד את סבלנותו חיש מהר מול יסורי הסדרן-גמד המקונן קינה צורמת אינסופית על קומתו. כי איך אפשרי! את מעט אורך-הרוח שיש לנו אנו חוסכים עבור הצרות שלנו, לא של האחרים. הוא ניער את הסדרן-גמד פעם נוספת והדף אותו מעליו. הסדרן-גמד נפל בזריזות וקם בזריזות בשל הדרך הקצרה מראשו עד לאדמה. הוא הניף את השרוך שבידו ואמר:

"וזה הולך ישר לאריה."

הסתובב והחל לרוץ קדימה. כפיי הנראה הירבה הסדרן-גמד לאיים בעונש האריה וראה עצמו כחלק ממנו. פשישפש הדביק אותו ברגע קל ותפסו שוב בצווארונו.

"שוב בגלל שאני גמד!" צרח הסדרן-גמד. הוא חש צורך אינסופי להסביר ולתרץ את חולשותיו. "בכל דבר אתה תנצח אותי בגלל הגובה שלי!" הוא חישב להתפוצץ מעוצמת דרישתו הנוקבת לצדק.

"מה איכפת לי," אמר פשישפש, "את השרוך אני רוצה."

"קח אותו. מי זה צריך את השרוך שלך? מי צריך בכלל שרוך? ואולי אתה רוצה גם שאכרע על הברכיים ואקשור לך שוב את הנעל?"

ומייד כרע ברך ותפס בנעלו של פשישפש. פשישפש חילץ את רגלו בכוח מידיו וצעק:

"תן כבר את השרוך!"

"קח אותו, קח אותו!" אמר הסדרן-גמד במיאוס, קם על רגליו והשליך את השרוך ארצה והוסיף:

"טפו!"

הרקיקה פגעה בשרוך. לפשישפש היה ברור לחלוטין שאיבד את השרוך שלו, כיוון שלא יגע בשרוך המכוסה ברוקו של אדם זר. הוא קפץ אל הסדרן-גמד לתפוס בפעם השלישית בצווארונו, שהיה כבר מקומט לחלוטין, אך הפעם היה הסדרן-גמד מוכן לתפיסת הצווארון, הוא הקדים את פשישפש, ובידעו שלא יוכל להימלט מידיו ויתר על המנוסה, נפל אחורה על העפר, שכב פרקדן כשידיו פשוטות לצדדים ואמר לפשישפש:

"בבקשה, תמשיך."

פשישפש עמד מעליו והתכופף.

"לא צריך להכות בידיים," אמר הסדרן-גמד, "רמוס ברגל. טפו! נמאס להילחם בגמדות שלי. גמד צריך לשלם את המחיר. בבקשה. עלה ורמוס!"

פשישפש כרע על ברכיו וגהר מעליו.

"ומה ההתלבטות?" שאל הסדרן-גמד, "מה אתם מתלבטים, כולכם?! אני דורש החלטה סופית לגבי! החלטה סופית!"

"אין לי עניין להכות אותך," אמר פשישפש.

"למה לא? אני אדם בריא, אני עדיין יכול לסבול כמה מכות טובות ואיומות."

"אני מחפש לוליין שיכול להשתין לתוך פיו," אמר פשישפש ופניו אדומות מחמת הגהירה כלפי מטה.

"להשתין לתוך פיו? למה לך? אתה אומלל? כן, כנראה שאתה אומלל." הסדרן-גמד הצטחק ברוח משופרת לאור גילוי האומללות החדש. "כלפי חוץ אתה בנוי כשורה, אבל כנראה שיש מום פנימי. גמד פנימי? גיבן פנימי? תולעת פנימית?"

"איפה אני יכול למצוא את הלוליין?" שאל פשישפש.

"אבל אין אצלנו לוליינים, כבר אמרתי לך."

"ובאיזה קירקס אוכל למצוא כאלה?"

"אני לא יודע. חושבים שאם אני בקירקס אני מתמצא בענייני קירקסים. אין לי מושג בקירקסים או באמנותיהקירקס, וגם לא איכפת לי. אותי מעניינת רק הגמדות שלי, אך ורק הגמדות שלי. הגמדות שלי והגמדות שלי ועוד פעם הגמדית שלי! הגמדות שלי!!!"

ומייד הוסיף ואמר:

"תמורת סכום כסף לא גדול מוכנים אני וחברי, שגם הוא גמד, להשתין, זה לתוך פיו של זה. הסכום יהיה לא גבוה."

וכבר התחיל להקיש בעקבו בעצבנות על הקרקע, מעשה סוחר מתוח.

"לא," אמר פשישפש, "אני מחפש אדם אחד שמסוגל לעשות זאת לעצמו."

"אתה משוגע. אתה מטורף. איזה לוליין יהיה מוכן לעשות את זה? למה לו? הוא אומלל? הוא סובל? שום מצוקה מהסוג שלך לא מציקה לו. הוא יכה אותך אם תציע לו הצעה כזאת. אני וחברי, לעומת זאת, נשקיע את נשמתנו במעשה. מה אתה אומר? אל תתעקש. אתה כנראה לא מכיר לוליינים. אני הכרתי. הלוליין הוא גבר גמיש וחסון, גופו בנוי למופת והוא הולך כמו במחול. בדק"כלל הוא גם יפהיתואר, כי הצורך להופיע באופן קבוע בפני קהל מחייב אותו לטפח את הופעתו החיצונית. הלוליין מבצע תפקידים קשים ומסובכים, הוא עובד עם הגוף שלו, הוא מפיק בעבודתו כוח המודרך על-ידי ידע, עבודה משחררת, נהדרת, אלה הרי החיים עצמם. אין לו פנאי, גם אינו מעוניין בהתבוננות פנימית לשם חטטנות. מבטו מופנה החוצה, החוצה, עיניו רואות מה שבחוץ, לא בפנים, צחוקו נעשה בחברה, לא ביחידות מטורפת. אין לו סיבות לכרסום עצמי. חיי הנישואין שלוי כאשר הוא מחליט להתחתן לא קשה לו לקבל אשה. הוא מכיר נשים רבות בחיי הנדודים שלו. בקלות רבה הוא מקבל אשה יפה ועשירה, אפילו שווייצרית, אשה מחוץ לעולם הקירקס, ואז הוא זונח את מקצועו ופונה לעשות עסקים בכספי אשתו. כסף, כסף, טוב לו בחיים. והכסף מונח, כמובן, בבנק שווייצרי. אך גם אם הוא מתחתן עם אשה מעולם הקירקס, לוליינית, זמרת או מאלפת סוסים, גם אז זוהי אשה נפלאה, בלונדינית, לובשת בגדים לבנים וקצרים, הירכיים שלה שזופות וכל שיניה מסודרות בשורה. נכון שחייהם חיי-נוודים בקירקס והם גרים בקרון, – אגב, קרון נוח מאוד – אך הם שולטים, שולטים! הוא שולט בגופו, במוטות הטראפציה, בחלל שהוא מעופף בו. היא שולטת בגמד, בתזמורת או בסוס, שותפיה להופעה. שניהם שולטים בקהל. ואל תדאג, ברבות הימים יחסכו כסף ויעשו עסקים משלהם. העובדה שאין להם כסף רב עכשיו אינה קובעת כלום לגבי תפיסתם את העולם. אין שום נטיה לכיליון עצמי, אדרבא, הם שואפים כמו רוב האנשים להשיג כסף, אוכל, שעשועים ונוחיות ולהגיע לדרגה שממנה יוכלו ללעוג לאלה שאין להם. אין להם ספק קל שבקלים ביחס לשאלה אם מגיע להם משהו או לא. ברור להם שמגיע להם, והם צודקים בזה, ועל כן הם כבר בדרך למטרתם, הם ישיגו אותה, הם יבלו היטב, יכלו, ישרפו וישאירו מאחוריהם הרבה זוהמה בעולם, עם צחוק על שפתיהם ישאירו מאחוריהם הרבה זוהמה בעולם. ומי הזוהמה מי? אתה יודע מי. אתה ואני, למשל. מאז ומתמיד קיננה בנו הרגשת זוהמה, נכון? אם כך, לכאורה הכל טוב ויפה, לכאורה זהו מצב טוב, אידיאלי: הם רוצים להשאיר זוהמה והם משאירים זוהמה: אנחנו יודעים שאנו זוהמה ואנו באמת נשארים בזוהמה. אך למה אנחנו בכליזאת איננו מרוצים? למה לא באנו על סיפוקנו? למה אתה לא מרוצה, זוהמה? עובדה שאינך מרוצה. אין לך סיפוק. מפני שהיית רוצה שאלה המשאירים אותך מאחורה וממשיכים הלאה לא ילכו כל-כך מהר, לא יעזבו אותך בחיפזון כזה. היית רוצה שהם ישארו קצת לידך, יראו אותך ויחייבו מלמעלה, היית רוצה לחוש את הצחוק שלהם נוחת עליך כמו מכה אדירה, היית רוצה כאב חד ומר יותר, סוף-סוף הכאב הנורא של ראיית האושר שלהם מלמטה הוא התענוג היחידי שלו אתה בנוי. אבל אתה לא מקבל אותו. הם, כמובן, לא עולה בדעתם להישאר ליד סרחונם, אין להם עניין למלא אחר תענוגותיו, הם מעוניינים בשלהם. לדאבונו הרב הם די תמימים במעשיהם, אין בהם אותו רשע אמיתי שכה השתוקקת לדמות לעצמך שיש בהם כלפיך, הם לא רוצים לרקוד על ראשך, הם רוצים לרקוד על שיש, אכזבה גדולה, מהי אתה משווע לעונש גדול יותר, לחרפה חריפה יותר, אתה מצפה לכאב עד לכליון החושים, ומה אתה מקבל תחתיהם? קצת עונש, קצת חרפה, קצת כאב, הכל בכמויות בלתי מספקות. ובקיצור: הזנחה. כן, השוועה הגדולה לעונש מצד קהילתנו נותרת ללא מענה, אנו ממזרים מכאן ומכאן, אנו באוויר הריק. הלילות שלנו מלאים הזיות על הירקבות חלומית, אינסופית. מיקסם שוואי אנו מתעוררים בבוקר, מנודים מעונש אמיתי, פורשים את ידינו אל המענישים החולפים על פנינו. הקדמתי את כל הדברים האלה כדי לומר לך ששטות היא לצפות לישועה מצידם. אל תשגה באשליות, אני רואה שגם אתה נוטה לזה – הנה, עמדת לפנות ללוליין – ואני רוצה להזהיר אותך. אני גמד ותיק ובעל ניסיון במרירות. כיום אני מפוכח. אני יודע שאנו חייבים לעזור לעצמנו, להתארגן, קודם כל להתארגן, כי ללא אירגון לא נתקדם אף צעד אחד קדימה. כאשר אנחנו מאורגנים וצעדינו מחושבים ומתוכננים, אז אנחנו יכולים למלא את כל שאיפותינו בכוחות עצמיים. בכוחות עצמנו נתנפל על עצמנו ונפרע בנו פרעות, נעניש את עצמנו כפי שאיש מאושר לא היה מעלה על דעתו לעולם, כי אנו היחידים המבינים זה את זה, אנו היחידים היודעים היטב מה אנו רוצים לעולל לעצמנו. אני כבר רואה אותנו, גוש מלוכד, מסתובב מהר סביב צירו, מסתובב מהר, יותר מהר, ממריא למעלה כמו מדחף, המהירות גוברת, אנו מסתובבים ומסתובבים, השוליים נשרפים מחמת התאוצה, הגוש קטן ומצטמק, אנו נעלמים למעלה, למעלה, כל האירגון הולך ומצטמצם, אנו כלים, אנו נשרפים, אנחנו כבר רק נקודה זעירה, והנה גם היא גזה ואיננה. אבדנו! הידד! אנחנו לא קיימים עוד! זהו הדמיון שלי. לך יש ודאי משלך. על כל פנים, הסיסמה חייבת להיות: אירגון."

פני פשישפש הלכו כל הזמן והאדימו מחמת הגהירה הממושכת ועתה היו כבר כמעט סגולות. הגמד השוכב תחתיו נדם והסתכל עכשיו מעבר לכתפו של פשישפש בקורתירוח של אמרגן חרוץ אשר כילה את הרצאתו ועכשיו על האחרים להמשיך במלאכה בעוד הוא פנוי למנוחה ובטלה. פשישפש קם באיטיות על רגליו ופנה ללכת עם לב מלא טינה כבושה לסדרן-גמד. זה המשיך לשכב על גבו, אך משהתרחק פשישפש כמה צעדים צרח פתאום אחריו: "אתה רואה? במקום להתארגן אנחנו בורחים זה מזה! אנחנו מתביישים, אה?! מתביישים! לעולם לא נצליח! טפו!"

פשישפש לא הסב פניו אלא יצא בעד שער הקירקס שהיה עתה ריק והמשיך ללכת, בנעל אחת בלתי-שרוכה, כשעל שלוש שינאותיו הקודמות לעצמו מיתוספת עתה גם שינאת עצמו על חוסר האומץ שלו להכיר ברעיו האמיתיים ולהקים עמם אירגון.

פשישפש מבקר אצל אמו

זה זמן-מה לא פחד פשישפש מפני משהו והוא הרגיש כי הגיע הזמן לפחוד קצת. מאחר שזכר כי בקורותיו האחרונות התכופף קדימה מעל אנשים ועקב כך זרם דם רב לראשו, פחד כי הראש יתנפח, יצא מגדרו ויצמיח פקעות וגידולים חולניים. לו היתה איזו יד שהיתה נוהגת להחליק על ראשו ולסמן את גבולותיו, יד שהיתה לוחצת על ראשו בתמימות ומדכאה את הגידולים המבקשים לפרוץ החוצה, אז היה פשישפש שקט יותר. אך היכן היד הזאת!" רוב הידיים שנגעו בראש פשישפש לא הבדילו כלל בין הראש לבין מה שמסביב לו ומסוגלות היו לעבור בקלות מן הראש לשולחן בלא שתחושנה כי הראש כבר הסתיים ועתה הן נוסעות על-פני רהיט. מי יודע אם נולד האדם המוכן לעשות את המאמץ להבדיל בין ראשו של פשישפש לבין חפצים אחרים. שטות. לחלום רשאי כמובן על יד כזאת כל כמה שירצה, איש אינו אוסר עליו לחלום על משהו, אדרבא, כולם גאים מאוד על כך שאינם אוסרים על אנשים לחלום על מה שהם רוצים. הוא רשאי לחלום לו, אם הוא רוצה, על מלטף-מחבב המעביר ידו על קודקוד חטוב של מחובב. הוא רשאי לחלום איך מתעצמת החיבה תוך כדי ליטוף והמחבב חודר באצבעו החמה לאוזן המחובב, אחר-כך תוחב שתי אצבעות בין שיניו, מעבירן כמו מברשת שיניים על הטור העליון והתחתון, מורחן על לשונו מלמעלה ומלמטה, תופס בלשון ומרפה ממנה חליפות כאילו היתה ציפור נפחדת, מלטף קלות את החך ולבסוף מסיע אצבעותיו חרש חרש ובעדינות אל גרון המחובב. המחובב מתמלא בחילה, היא הולכת וגוברת, עוויתות אוחזות בקיבתו והוא מפנה פנים מוקסמות וסולדות אל המחבב. הוא שבוי בחיבת המחבב, הוא שלו, בתוככי נפשו היה רוצה שהמחבב יגיע עם אגרופו עד לקיבתו והוא יהיה לבוש על זרועו כמו כפפה ארוכה, כמו שרוול. השתייכות נפלאה, כניעה מענגת, זריקת האחריות ממך והלאה. אך המחבב אינו ממשיך עד קיבתו של המחובב, כי בעוד ידו בגרונו פולט המחובב גיהוק עמוק ונוקב, המחבב מושך ידו החוצה כהרף עין והמחובב מתכופף ומקיא כשיד המחבב הרטובה מריר אוחזת במצחו. כאלה הם החלומות על גילויי החיבה בימינו, עזים, קשים, בנויים על מגעים גסים בין בשר האדם למשנהו, מגיעים בקלות רבה עד לגבולות הגועל ואף עוברים אותם. הבהילות העצבנית לנחת באקלים חם היא הגורמת לאנשים לדבוק זה בבשר זה ולהשתפשף בצורה קיצונית כל-כך בניסיון להתלקחות החיים. אנו רואים לאלו מצבים מביא השיפשוף.

אפשרית היתה, כמובן, רק יד מעוניינת אחת, היא יד אמו הזקנה של פשישפש. אמו הזקנה כמעט אינה רואה ואינה שומעת וידה רועדת וצוננת, ובפנותה אל פשישפש כבר אינה מלאה תקווה. היא תלתה בו תקוותה מעבר לזמן שנהוג לתלות באדם, חיכתה וחיכתה כל השנים ועתה היא מדברת אליו מעמדת אכזבה גדולה. היא מסירה מעליה את כל התקוות והשאיפות, אחת אחת, על מנת שתהיה יבשה לגמרי ויהיה לה מעבר קל אל המוות. אך ידה עוד מוכנה לעבור על ראשו של פשישפש מתוך דאגה מיבנית. שנים רבות היתה אם ומילאה תפקיד של אם בחירוק שיניים ועתה היא ממשיכה כאם מיכנית. היא תעביר ללא ספק ידה על ראשו של פשישפש, תגדיר את גבולותיו ואגב כך תקדיש גם שריד של תשומת-לב לנקיון הראש, שריד של רצון לסוכך עליו. שריד של מרירות יעלה בה: הנה, זה הראש שהייתי טיפשה דיי לתלות בו תקוות. או שריד של געגועים: הנה, זה הראש סביבו חלפו נעורי.

לפתע פתאום, כפי שאירע לאדם נרגש, הבליט פשישפש בזכרונו רק את הצד הנעים שבאמו והוא החליט ללכת אליה כדי שתעביר יד בודקת על ראשו. אך הוא לא רצה להיפגש אתה לבדו. פגישת אם ובנה על רקע אכזבת-האם היא בלתי נסבלת. פשישפש לא יכול היה לשאת את רגשות האכזבה שנבעו כלפיו מאמו בעמדו לפניה יחידי. מן ההכרח להחליק על התהום, לתת לפגישה צביון קליל, משהו עליז, למשל ילדה קטנה וחמודה שתצוד את עיניה הכלות של אמו, תבלבל את דעתה משימחה ותסתום את שפיכת אכזבתה לזמן קצר. דרושה היתה ילדה קטנה שתתפרץ במשובה מבעד לדלת ותכה את אמו המאובנת בבלבול משמח. יומיים הלך פשישפש לשפת הים כי חשב למצוא ילדה קטנה אשר אבדה להוריה, שאותה יוכל לקחת לצרכיו למיספר שעות. לרוע מזלו לא מצא כל ילדה אבודה. ליד כל ילדה היתה אם או דודה. קטע אחד של החוף המה מילדי קייטנה אחת, אך שמירת המדריכים היתה מעולה, אף ילד לא אבד ופשישפש עמד מנגד כמו שועל וטרף בעיניו ילדות. ימח שמם של הילדים: מתנהגים כאילו היו חפצי-ערך. לבסוף קנה שקית שזיפים והלך אל אמו.

פשישפש עמד בחצר בית אמו. הוא לא רצה להיכנס הביתה כדי שלא להתייצב לבדו מול אמו בדירתה, מקום שם תקרא דרור לאכזבתה. אם יעמוד בחצר לא תרשה לעצמה אמו הבעת מרירות גלויה מחשש שישמעו השכנים. מצד שני, ידע כי אם יעמוד בחצר לא תוכל אמו להעביר יד על ראשו, והרי לשם כך בא לבקרה. אך כבעל מחשבה מרושלת בכל הקשור לבעיותיו הכבדות לא פתר פשישפש סתירה זו, הזניחה וקיווה שהפתרון ימצא לה מאליו, דבר שלא קרה כמובן מעולם. הוא קרא לאמו בקול והיא הופיעה והתייצבה בחלון.

"מי זה?" קראה האם.

"פשישפש."

ראש האם נעלם רגע מן החלון ואחר שב והופיע עם משקפיים על החוטם.

היא סקרה את פשישפש ובדקה במבטה העמום את הופעתו הכללית ואופן לבושו.

"למה אתה לא עולה?" שאלה, "המכנסיים שלך קרועים."

פשישפש קפץ שתי קפיצות ילדותיות מרדניות באוויר כדי להראות מצב-רוח עליז וכאילו לדלג בכך מעל השאלה המציקה. האם הבחינה כי אין על שפתי פשישפש חיוך בשעה שהוא קופץ במשובה, ואמרה:

"אתה לא עליז, אל תשתגע."

פשישפש קפץ שוב וקיווה מאוד שאחת השכנות תופיע בחלון או במרפסת. ותראה את קפיצתו, ואז תפליט אמו אנחה מקובלת של סבל אמהות מילדיהן ותתלונן בחיבה על שגעונותיו של פשישפש. אז יראה הכול באור אחר, נעים. אך כל שכנה לא ניבטה אל החצר. השעה היתה שעת מנוחת הצהריים והשכנות עדיין לא יצאו אל המרפסות ללחוש, לירוק, לשפוך מים משומשים, לתלות חזיה נוטפת או להתכופף בסקרנות מעבר למעקה כשהשדיים מעל לתהום והעיניים סוקרות, באין תכלית אחרת, ניירות המתגוללים בחצר. אמו היתה אותה שעה האדם היחידי בכל הבית שמילא את חור החלון בראשו, והיה על פשישפש להתמודד עמה בלא ששכנה כלשהי תרכך את המעמד. המשקפיים שיוו לאמו של פשישפש ארשת של פרופסורית ישישה, בעוד פשישפש יודע היטב כי מחשבותיה קטנות וערמומיות. אך, בעצם, גם לפרופסורים עצמם יש מחשבות די קטנות. על מה חושב פרופסור כל היום? על שדיים של אשה. אם כך מדוע ללכת בעקיפין, מדוע לא להעניק את הפרופסורה ישר לשדיים? הגיוני יותר להעניק תארים אקדמאיים לשדיים ולא לאנשים החושבים על שדיים. כל אשה תלך לה איפוא עם שני אקדמאים מתנדנדים על החזה שלה. גודל התארים יינתן לפי גודל השדיים. שדיים קטנים יהיו אסיסטנטים, שדיים בינוניים יהיו דוקטורים ושדיים גדולים יהיו פרופסורים ויוזמנו להופעות בקונגרסים בינלאומיים. פשישפש, מתוך איזו עקשנות עיוורת, לא רצה לחדול מלנסות לקנות את לב אמו בשובבות עליזה, אם כי ידע היטב שלא יצליח להכניע את אמו לזאת. בתנועה מהירה ושובבה הושיט את ידו האוחזת בשקית אחורה, לשם תנופה, וזרק את השקית לעבר החלון. שקית השזיפים פגעה בפני אמו. הוא לא התכוון לכך. הוא הרי קנה את השזיפים כדי לשמח את לבה, תחליף דל לילדה חמודה. לבו התכווץ בכאב גדול בראותו את השקית פוגעת בפני הזקנה דמויית הפרופסורית, שהיא כה אהובה עליו. כן, כמה הוא אוהב אותה. כאשר היתה נחבלת או נחלית, רק אז נוכח היה פשישפש לדעת כמה הוא באמת אוהב את אמו וכל מחשבות הכעס והבוז אליה היו נדחות עד שהיתה שבה לאיתנה.

"אמא?" צעק פשישפש כשפגעה השקית בפניה. השקית נפלה פנימה, לתוך החדר, והאם אספה ידיה אל פניה.

"אמא, סליחה!" קרא פשישפש ורצה לרוץ מייד אל תוך הבית, אך המראה המייסר הקסים אותו והקפיאו על עמדו. כשידיה על פניה פנתה האם מן החלון, סבה והלכה אל תוך החדר. פשישפש לפת יד ביד ועבר במהירות מרגל לרגל מחרדת המעשה וממתיחות הציפיה לדעת מה קרה לאמו. שכנה אחת ששמעה את צעקתו יצאה אל המרפסת והסתכלה בו. רגע ארוך חיטטו בו עיניה וחיפשו משהו מעניין. אך מאום לא צד את תשומת-לבה. לא היו לידו אשה או ילדים, לא מכונית או כל מכשיר אחר אשר יחדש לה חידוש בקשר לפשישפש. גם את פגיעת השקית באם לא ראתה, רק את הצעקה שמעה וחשבה אותה לצעקה שיגרתית צורמת. היא כעסה על חוסר ההפתעות שאדם כמוהו גורם לה באופן תמידי. איזה מין אדם זה, איך לא נמאס לו, שיממון, חוסר מוחלט של חן. התחשק לה לשרוט אותו פעם. מלאה שנאות קטנות, מפוררות כמו קיטניות, שבה אל חדרה.

עברו שני רגעים והאם חזרה אל החלון. עתה היתה על פניה, בנוסף למשקפיים, גם ממחטה לבנה, אותה החזיקה ביד אחת צמודה לחוטמה החבול. פניה, שנראו לעין המסתכל הזר כאילו היו טבועים בחותם סלחנות אידקץ הפיקו עבור פשישפש, מתחת למראית עין זו, האשמה כבדה. פשישפש רצה לבכות בזרועות מישהו על מה שעולל לאמו היקרה. עד מה היתה לו יקרה עתה, לאחר שמחץ את חוטמה בשקית שזיפים! היא לא דיברה דבר, כביכול סלחנית, אך למעשה היתה ערמומית מאוד ושתקה רק כדי להגביר את יסורי חרטתו של פשישפש. פשישפש היטיב לדעת את כוונותיה ותכסיסיה וחוט ראשון של איבה כבר נמשך מחרטתו. ובכל-זאת גברה האם בתכסיסיה והוא לא יכול היה להבליג מלקרוא אליה לשם סליחה:

"אמא! אמא!"

ושוב:

"אמא, עני לי! למה את לא עונה, אמא?!"

הוא השיט מבטו אל שאר החלונות והמרפסות בבית, הפעם מתוך חשש שמא תשמע מישהי מן השכנות את ההתחטאות המבישה הזאת של אדם מבוגר בפני אמו, אדם שלא הצליח להתמודד עם בגרותו ועל כן הוא נידון להמשיך להיות קל ערך כילד בעיני אנשים אחרים, ללא התפתחות, ללא התקדמות, ללא שינוי ביחס הכבוד של האחרים כלפיו: על כן הוא איננו בן-אדם שלם בפני עצמו. במקום שם היו רגשות אמיתיים, עמוקים, חייך פשישפש בהתנצלות, טען שהוא עייף והלך לישון.

ובינתיים האם שותקת ופשישפש עומד בחצר ומתייסר. וכמו להוסיף יסור עליון על יסוריו מתכופפת האם אל רצפת החדר, וכאשר היא שבה ומתרוממת, בעוד ידה האחת אוחזת בממחטה על חוטמה, הריהי אוחזת בידה השניה שזיף ומתחילה לאכול אותו במתינות מופגנת.

שזיף! שזיף מתוך השקית אשר הביא פשישפש! כאילו מאומה לא קרה, כאילו לא נזרקה השקית ומחצה את חוטמה! היא אינה גוערת בו, אינה בוכה, אינה מתלוננת, היא אינה משליכה לעברו את השקית בזעם: היא עושה את הגרוע מכל – היא אוכלת שזיף בדומיה! כן כן, פשישפש, בן יקר, אומרת הופעת האם, ראה עד להיכן הגעתי כתוצאה מן הסבל שהבאת עלי: אני עומדת כאן כגולם, איני מגיבה! פורעים בי, מכים בי ואיני בוכה! אני מטומטמת לגמרי, אני אוכלת מן היד שמחצה אותי: כן כן, בן יקר. עד לידי כך הגעתי אחרי כל השנים הארוכות בהן ניסיתי להתווכח אתך ולהוכיח אותך על פניך, לחנך אותך וליישר את העקמומיות שלך, אחרי כל השנים האלה בהן התקוממת נגדי בארסיות, כאילו הייתי שונאת שלך, אחרי שעצרת בי בכוחך הגס והצעיר והבלתי מרוסן כלפי, ומשרק ניתנה לך הההזדמנות בלמת את פי, חסמת את דרך מחשבתי, הקפאת את לבי בצעקותיו הנוראות שביישו אותי בפני כל השכנים, מרטת את עצבי, דיכאת אותי, מעכת ומעכת את אמך, הידקת את ראשי לאדמה, לא נחת עד שהצלחת לכופף אותי באופן שלא אוכל לקום עוד, להפוך אותי לגולם צייתני בעל סבלנות נצחית כדי שלא תצטרך לשמוע מפי ביקורת; כן, בן יקר, זה מה שעוללת. עכשיו אתה מרוצחי אינני נלחמת בך עוד, אני עייפה וזקנה, אפסו כוחותי. אתה היית צעיר ממני ולכן ניצחת, אתה הוא שניצחת, אתה תזכה בעונג להוביל אותי לבור, אינך חייב לי עוד הסברים והתנצלויות, אינך צריך למסור לי עוד דין-וחשבון על התקדמותך בחיים, אני כבר מקבלת אותך כפי שאתה, אתה אדם חופשי, חופשי כמו ציפור, חופשי לא להתקדם, חופשי לסגת, חופשי להתנוון – כן, גם אתה מזדקן – כבר אינני אומרת אף מלה כאשר אני רואה את חייך הולכים ומתפוררים לנגד עיני, אני שותקת, שותקת, אני אמך המאובנת והמאובקת, עוד מעט אהיה מטומטמת עד כדי כך שאנשק את ידיך, אל תראה בי שום גורם בחייך, עשה מה שאתה רוצה, לך ובוא, פול וקום, חופשי, בן יקר, יצאת לדרור מעל אמך השוקעת, מרוצהי כך? הרי זה מה שרצית תמיד, לאי והנה השגת את מאווייך; עכשיו אתה מרוצה, בן יקרי בני, אתה מלא סיפוק?

פשישפש חשב שלבו לא יעצור כוח לעמוד במועקה. הוא, שבעזרת הזמן החולף הרס את אמו באופן שיטתי ומתמיד, בא לכאן על מנת שתחליק ביד חמה על ראשוי! כיצד העזי! כיצד אפשר בכלל להתקרב אל מישהו עם זוהמה גדולה כל-כך-?! זוהמה שאינה ניתנת עוד לטיהור. ראש זה, למה שיהיה מדוד ומוגדרי! הוא דחוס בפנים זרמים חזקים וחסרי מוצא של זוהמה, על כן אין טעם להגדיר אותו, באופן טבעי ילחצו הזרמים ויתפיחו אותו, יצמיחו עליו גידולים ופקעות בעלי חומריות נוקשה וצבעים לוהטים. נחלי גידים ועורקים המסיעים דם רקוב ממקום למקום ללא תכלית יפרכסו וישתרגו על ראש זה. מראש זה צריכה להיזרק החוצה מין תנופה לכאן ותנופה לשם, פרץ ממאיר, היפלטות לאוויר השקוף מתןך תחינה נואשת להיבלע במרחבים. אך כאשר רץ פשיפש וברח מן החצר, חבקו ידיו את ראשו במאמץ חסר מרץ לליכוד הגולגולת.

שנאות קטנות מפוררות כמו קיטניות | 1971

החולה הנצחי והאהובה » שנאות קטנות מפוררות כמו קיטניות
×