במסדרון הולך אורח, עורפו מופנה אל אלה הנשארים בפנים. על פניו ארשת של מודח ממקום טוב. הוא כילה את ארוחתו והשתעה עוד זמן רב אחריה. היתה שיחה, היה צחוק, אחר התארכו פרקי הדממה, ועכשיו הוא הולך. הוא ניתק ממקום שבו כיבדוהו במאכל ובמשקה, ונתנו לו לשבת על כיסא, ודיברו איתו, ולא דחפו אותו ולא הפילו אותו. ועכשיו הוא הולך. ובחוץ לילה.

הוא יוצא בעד לדלת הפתוחה ופוסע צעד אל חדר המדרגות. בעל הבית ליווה אותו אל הדלת, ופתחהּ בשבילו, ונעמד שם, בין הדלת למזוזה, כחוסם את הדרך חזרה. האורח, חש ללכת כנהדף, ועוד הוא מסב את ראשו אחור למלמול אחרון של פרידה, על פניו עווית שחוק, ואף מארחו בעל הבית כך, בעווית נימוס, כאילו קצרה כבר רוחו לסגור את הדלת, מפריח לעומתו עוד שלום אחד, מלמול עילג שלא עולה יפה, ועוד הברת שלום נחפזת מפי האורח עצמו אגב הנהון הראש, וכבר משהו לא נעים פה, מעיק, כאילו כל מה שקדם לו, הארוחה, היין, הפטפוט, העליצות – היה כוזב, ועתה היא האמת, והאמת היא שדלת תוגף מאחוריו, והוא יהיה בחוץ.

ועולה פתאום מחשבה שמא שכח משהו בפנים ועליו לחזור, להשתרבב פנימה ולהיות שם עוד קצת, וגם להיפנות לצרכיו הקטנים שהזניח כל שעת הארוחה ועתה הם מתחילים להציק לו. ובפוסעו כבר פסיעה אחת לעבר גרם המדרגות הוא סב על עקביו כאומר לחזור, ומייד הוא מתבייש בתפניתו, והוא מעלה על פניו עווית גיחוך נוסף ומרים ידו, כביכול היתה כוונתו לנפנף עוד נפנוף פרידה אחרון, ואגב כך הוא לוכד את מארחו בתחילתו של פיהוק דישן, אשר בהתגלותו הוא טורח מייד להבליעו ושב אף הוא אל החיוך הנעווה. עתה קופאים החיוכים על פני שניהם ומתמשכים עוד קצת ליתר ביטחון, אפילו שכבר אינם מביטים זה בזה – נמשכים אף לאחר שפקע הצורך בהם, כאילו היו בהם חיים משל עצמם, כאילו היה החיוך מין דגיגון לא טרי השט לו באוויר, דבוק לפני המחייך.

וזרות ומועקה משתררים בבת-אחת, והפרידה נעשית פתאום חטופה, כשניים שנפלטה ביניהם איזו צחנה ואין יודע את מקורה, ויש חשק להיפטר זה מזה, ובין האורח לבין בעל הבית קם ועומד קיר של איבה. הנה נתנו לו לאכול ועתה נפטרים ממנו שיילך. לא מאמצים אותו לילד. לא משכיבים אותו לישון. אם ימות, ספק אם יפסידו ארוחה. על ישועה אין מה לדבר כאן כלל.

האורח ממשיך ויורד בחדר המדרגות. הוא בוש במחשבתו, ועל מנת להדוף אותה הוא תיכף מתחיל לפזם משהו, אך כיוון שאינו זוכר כרגע שום שיר, הוא פולט קשקוש אוטומטי, מין "פיץ'-פיץ'-פיץ', מצאתי אהבה במיאמי-ביץ'…", ובעל הבית, שכמעט סגר את הדלת, עוד מסוגל לשמוע משהו מן המלמול, ופוער שוב את הדלת ומפריח לחלל חדר המדרגות "מה?", שוהה עוד רגע, ומשאינו מקבל תשובה הוא שב ונסוג וסוגר אחריו את הדלת, והפעם סופית.

וכבר נסגרה הדלת, וזה שהולך הלך, מהדק את מעילו בצאתו מחדר המדרגות אל הרחוב החשוך, ומתקדם נטוי באלכסון נגד הרוח, וזה שנותר בביתו הולך שפוף מעט, אל האמבטיה, שקוע באיזה שרעף, ולפתע כך, יש מאין, הוא מתאמץ להיזכר בשמו של מאכל דגים חריף בנוסח מזרחי ואינו מצליח. אגב פיהוק הוא משתרע במיטה ליד אשתו, ורובץ לצידה בגניחת רווחה של אדם עם בטן מלאה וטעם לא טוב בפה, ועל פניו שב לו כבעל-כורחו החיוך הנעווה של הפרידה ליד הדלת. לאחר עוד רגע, אגב חיכוך בוהן רגל אחת בקרסול רגל שנייה, מתוך קהות החושים שלפני שינה, צצה ובוקעת מנבכי הזיכרון המלה "חְרַיימֶה", הלוא הוא שם הדג החריף נוסת המזרח, וכבר הוא שוקע בתרדמה מתוך קורת-רוח מעורבת בטינה שאינו יודע את פשרה.

×