למעשה כבר מתים, אך עדיין מלאי תקווה, הם מוכנסים לתאי-הקירור הצרים באגף המתים. הם אומרים לעצמם, כמו משתעשעים בגחל עומם, "אה, לאיזה מין מקום חדש הובילו אותנו, אולי מכניסים אותנו למכשיר טיפולי מיוחד, שם יקרינו לתוכנו אנרגיות חדשות בתדירויות גבוהות, שירפאו אותנו ממחלת נ ו האנושה! מעניין אם הטיפול מכאיב, אומרים שלא, מעניין כמר, זמן חוא אורך, מעניין אם הוא יצליח, כה סקרנים אנו, וכה מקווים, כה מקווים!"

 

הם אינם יודעים, או בעצם אינם רוצים לדעת, שהטיפול בהם הסתיים. "איך הסתיים?!" עתידים הם לזעוק במרירות עצומה, "כל-כך מהר?! כבר ויתרו עלינו?! הפקרות?! מה, לא ממשיכים להנשים אותנו עד אין קץ?! יקירינו מרימים ידיים כה מהר?! היתכן שציפו למותנו בסתר לבם?! ואם אומנם אמר לכם הרופא – הו יקירינו הרוצחים – שמתנו, למר, לא נכנסתם לבדוק בעצמכם?! למה האמנתם?! למה לא הזעקתם חוותידעת נוספת מאמריקה?! הלוא אם היה מדובר בכסף, הייתם בודקים שיבעים-ושבע פעמים, סופרים וממששים, ושוב מחשבים ומצרפים צירופים, ואילו באן – התבשרתם, התייפחתם, ו…הופ לבור?!" כל זאת עתידים המתים לשאול בקול צרחני נוקב, בתדירויות גבוהות ביותר, על שפת הבור. ולעת עתה, עם הכנסתם לתאייההקפאה, הם מצייצים, אף זאת בתדירויות גבוהות ביותר, בחלחלת גיל: "מעניין מאוד! מעניין מאוד! זהו טיפול הקרנתי חדש, אומרים שמשוודיה, ומה הסיכויים?! הסיכויים, הסיכלייע?'."

עם התגברות הקור לממדים מקפיאים, ועם חלוף הזמן ללא תנועה, ללא תמורה, מתחוורת להם האמת: אין זה מכשיר רפואי פלאי חדש, כי אם הפריג'ידר הישן והטוב, זה שבחייהם שמו בו ירקות ובשר וחלב לשמור על טריותם, זה שהיו פותחים אותו ביד בטוחה לבדוק מה בתוכו, בעוד ידם השניה טופחת טפיחות של נועם על בטנם: ועתה הם עצמם בתוכו, ואין עוד סקרנות, ואין טפיחות על הבטן. מה נורא הוא הזימזום המתמשך של המנוע המקפיא את גופותינו!

במו נלמדת דרמאטית בעיתון, דרמאטית בל-בך עד שהיא חורגת מגבולות הנייר שעליו היא מודפסת וחלק מהאותיות מעופף כאוויר ליד שולי העיתון, בך מבצבצת תקוות המתים מתוך הפריגיידר, מקיפה אותו כמו כילה מוכתמת. ובך גם חורגת האכזבה מתוך הבור, ועומדת, תלויה מלמעלה במו ענן נפוח. איננו מוקפים בנשמות, אנו מוקפים בצווחות דקות של שאלות נוקבות מפי מתינו. אנו נמלטים אל ציפצוף החדשות, ומנסים להתעניין בהן מאוד.

[המתים המקווים] | 1990

×