שם האיש צֶ'רְנַבְּרוֹדֶה, והוא עובר-אורח קבוע ברחובנו. הוא פוסע אחר-הצהריים, נושא בידיו שתי שקיות פלסטיק עם מצרכי מכולת, חוזר מהחנות הביתה וחושב מחשבות אקראיות, מתחלפות בנושאיהן, שאינן מתמקדות בכלום. מין סיעת עננים ששטה בראש. בסיעה זו אין שום מחשבת צֶ'רְנַבְּרוֹדֶה. העובדה שהוא צֶ'רְנַבְּרוֹדֶה אינה גורמת לו להגות או למלמל כעת את שמו.

בעוברנו על פניו, אנו מבחינים בו, עוצרים וקוראים בקול: "צ'רנבּרוֹדה!" גם הוא עוצר, סב לעברנו, ואנו מנופפים לו בידנו לשלום. זה כל מה שרצינו: לומר לו "שלום, צ'רנבּרוֹדה". כיוון שידיו תפוסות בשקיות הפלסטיק, הוא מניד לשלום בראשו וממשיך בדרכו. הקריאה "צ'רנבּרוֹדה!" אמנם עצרה אותו וגרמה לו להגיב, אך בשום אופן לא מילאה אותו, לא הציתה בו את המחשבה "אני צ'רנבּרוֹדה!" במובן של "יש איש כזה, ושמו צ'רנבּרוֹדה, וזה אני", או "אני צ'רנבּרוֹדה שנולד בשנת כך וכך שָׁם ושָׁם, ואני אוהב פּלפּלים ממולאים".

שונה המצב ברגע אחד מסוים, בערב אביבי, אצל קַרוֹלַיין נסיכת מוֹנאקוֹ. לאחר טקס האירוסין שלה עם בכיר יצרני מכונות התפירה באירופה, המיליונר הצעיר רִיקַרְדוֹ פוֹן-פוֹרְצְן, היא יוצאת אל הגזוזטרה הנישאה הפונה אל הכיכר ומנופפת בידה להמונים החוגגים. "קרוליין, קרוליין!" עולות הקריאות מן ההמון הצפוף, וקרוליין מנופפת להם בידה לשלום ועיניה מוצפות דמעות מעוצמת התודעה הממלאה אותה: "כן-כן, קרוליין זו אני". התחברה לה המלה "קרוליין" עם כל מה שקרה לה היום, ובכלל, עם החיים כולם, הנעורים, הבריאות, מונטה קארלו, האהבה לריקרדו פוֹן-פוֹרצן, ימי   שמש   ולילות ירח מענגים המשתרעים לאין קץ; הכל חבר ונקשר לפתע ב"קרוליין", ולרגע נדמה לה שליבה, יתפוצץ מעומס המוּדעוּת לשמה ולעצמה שנחתה עליה פתאום.

עוול גדול עשינו לשכננו צֶ'רְנַבְּרוֹדֶה. מיעטנו בתודעתו. לאחר שנכנס לביתו והניח את מצרכי המכולת במקומם, ישב שעה ארוכה במרפסת   ביתו ובהה החוצה, ונזכר איך קראנו לו "צ'רנבּרוֹדה" ברחוב, ופתאום התחברה לו כל תודעת קיומו לשם "צ'רנבּרוֹדה", ואפילו מלמל בקול רם פעמיים או שלוש בקול ניחר וזר "צ'רנבּרוֹדה… צ'רנבּרוֹדה…", כאילו מנסה לטעום לראשונה את צירוף ההברות על  שפתיו, וכל הגיחוך שבשם ובאישיות הנושאת אותו צף ועלה מול עיניו, כביכול הצליליוּת התאימה פתאום לאפסיוּת.

הגזמנו עם קרוֹליין נסיכת מונאקו. אהבתה לריקרדו פוֹן-פוֹרצן ארוסה היתה כה רבה, ואושרה הכללי כה גדול, עד שהקריאות שעלו מלמטה, מן הכיכר, נבלעו אצלה באיזה ערפל כללי והלמות-לב, ולא התגבשה בה בכלל שום תודעה, וּודאי שלא תודעת שמה, והכל התערבב באנדרלמוסיה.

לא הגזמנו באשר לצ'רנבּרוֹדה. הוא ישב במרפסת והשם "צ'רנבּרוֹדה" הלם במוחו באותה נקודה כפטיש. הפער בין החיים שחי לבין החיים הראויים היה בלתי ניתן לגישור.

בכל זאת הגזמנו גם באשר לצ'רנבּרוֹדה. כאשר הלך לאחר דקות אחדות אל המטבח להתקין לו ארוחת-ערב, צלצל הטלפון, והוא הרים את השפופרת ואמר "צ'רנבּרוֹדה מדבר". וכבר שב להיות הצ'רנבּרוֹדה שהיה ברחוב, איש ששמו הוא במקרה צ'רנבּרוֹדה, ולכן, כשמטלפנים אליו ורוצים את צ'רנבּרוֹדה, הוא פשוט אומר "צ'רנבּרוֹדה מדבר".

גם מצד אחר עשינו עוול לצ'רנבּרוֹדה – שקראנו לו צ'רנבּרוֹדה; כלום נאה שנקנה לנו את זכות הגיחוך כל-כך בזול, באמצעות שמות מגוחכים? ומאידך, מה פסול בצ'רנבּרוֹדה, ובמה נעלה שמו של פוֹן-פוֹרצן על צ'רנבּרוֹדה? כאן פוֹן-פוֹרצן, וכאן צ'רנבּרוֹדה, ואתם צאו והשוו.

אבל חטאנו גם לריקררו פוֹן-פוֹרצן, כי במה נגרעת תודעת אפסיותו מתודעת אפסיותו של צירנבּרוֹדה? הלא למרות עושרו ונעוריו ומכונות התפירה וקרוֹליין, גם הוא אדם, וגם לו מרפסת, וגם הוא יושב שם לפרקים, לא פחות מצ'רנבּרוֹדה, וגונח על חייו במלמול "פוֹן-פוֹרצן… פוֹן-פוֹרצן…"

לא ממש הגזמנו בקרוליין. כי בכל זאת, על הגזוזטרה הנישאה, לשבריר של רגע, גאה בה "אני קרוליין!". ולמה לא? הלא זכות לו לאדם, ואפילו הוא נסיכת מונאקו, שברגע מסוים של אושר, משיתארס באהבה גדולה, יאמר בליבו: "שמי קרוליין". והלא כולם, כולם זכאים לרגע; הלא גם צ'רנבּרוֹדה התארס פעם, וגם הוא הגה באושר מול אהובתו "אני צ'רנבּרוֹדה"; וקרוליין, היא עצמה, לא פעם, בליל סתיו שומם, לואטת; "אני צ'רנבּרוֹדה!"

שלום לכם, צ'רנבּרוֹדה וקרוליין וריקרדו פוֹן-פוֹרצן; שלום, שלום, נתגעגע לכולכם.

איש בלי תודעת שמו ואשה עם תודעת שמה | 1993

×