עם הירדמו חדֵל האיש לחוש בנבזותו, והוא צולל-מסתחרר לחשיכה מעובה. לרגע – מתוך חלום? – מנַסָה יריקה להיות מוטחת מפיו אל העולם שמחוץ לו, אך הריר אינו מתגבש והשפתיים אינן נקמצות, ומתוך הפה הרפוי, הפעור מעט, מתחוללת הגרת ריר לכתם מתפשט על הכר.

למראשות המיטה עומד גבר מניף חפץ כבד; נערה אחת, שעיניה קרועות לרווחה, העומדת סמוך לדלת, שולחת כף ידה לכסות על פיה.

מעבר לדלת, על ספסלי עץ פשוטים, יושבים קומץ אנשים, חלקם קוראים עיתון, יותר מעלעלים מאשר קוראים, חלקם מהמהמים חרש; בירכתי מוחם הידיעה הכללית, שמעבר לקיר יש איש.

הלאה מזה, מחוץ לבית, מסתיימת גם הידיעה, ומשתררת באוויר הלילה הצלול, כמו נשימת רווחה, כמו התעוררות מחלום רע, כמו האיש הישֵן בעצמו, אינות מוחלטת של האיש.

×