הדמויות

פועל חלוש, ערבי

פועל תשוש, ערבי

זונה ורודה, זונה כתומה, זונה סגולה

שכן ראשון, שכן שני, שכן שלישי, שכן רביעי, שכן חמישי, שכן שישי

עובר אורח

ילד

ישיש, ערבי

הנער, ערבי

חייל סמוק, חייל שזוף, חייל חיוור

האב, ערבי

שליח, קצין, הילד, הילדה

אם הכלה, החתן, הכלה, אב החתן, אורח

חיילים, שכנים נקהלים, ילדים משחקים

מערכה ראשונה

[בית הנער. הנער, שלושה חיילים. הנער פצוע בכל גופו, מפרפר, לבסוף דומם]

חייל חיוור הוא מת או רק…?

חייל סמוק מת.

חייל חיוור כי אם הוא לא מת."

חייל סמוק הוא מת, זה בדוק.

חייל חיוור אף פעם לא ראיתי מת.

חייל סמוק סוף סוף ראית.

חייל שזוף [מפזם לעצמו]

חירבון עליז בשדה קוצים

לדגדוג בין הביצים…

הנער [ממלמל]

רחמו עלי!…

חייל חיוור הוא חי!

חייל סמוק ראה אותו כמת.

הנער אני רוצה לאבא!…

הוא ייקח אותי לרופא!…

חייל שזוף חירבון עליז בשדה קוצים

לדגדוג בין הביצים…

הנער רחמו עלי!…

אני רוצה לאבא!…

חייל חיוור אני לא יכול לשמוע יותר

את התחנונים האלה!

חייל סמוק כמה אפשר באמת?

אפשר לחשוב על מה

הוא מתחנן פה.

מסביב זבל, וזה

מחרחר "אבא".

חייל חיוור נלך, אין לנו

מה לעשות פה.

לא נשמע אותו.

חייל סמוק יש בזה משהו.

הוא ילד גדול,

יודע למות לבד.

חייל שזוף בתוך תוכו הוא ילד

הזקוק עדיין לבננה.

חייל סמוק לא ציידו אותנו בבננות.

מנין ניקח לו בננה?

חייל שזוף [מורה בחרטום נעלו אל מפשעתו של הנער]

קטוף לו בננה ושים לו בפה.

חייל סמוק [לחייל חיוור]

קטוף לו בננה

ושים לו בפה.

חייל חיוור [מרוחק לנער, מביט בו כמהופנט]

אלוהים אדירים, אנחנו

באמת יכולים לעשות הכל!

[גוהר על הנער, נוגע בו בהיסוס]

אני נוגע בו והוא נותן לי.

לא מוחה, לא מתקומם, כאילו הבשר שלו כבר לא שלו.

אני לא מבין את זה.

עוד בן-אדם וכבר לא בן-אדם.

אני לא מבין את זה. אפשר לעשות בו הכל, הכל!

חייל שזוף העולם גדול.

חייל סמוק העולם בחוץ, המוח בפנים –

אין גבול לאפשרויות.

[גוהר אל הנער ומוריד במהירות את מכנסיו. חייל שזוף שולף סכק וגוהר אף הוא. נכנס האב, אביו של הנער, ניצב בדלת]

האב מישהו ראה את הילד שלי?

[החיילים קמים מעל גופת הנער, חייל שזוף מסתיר את סכינו]

חייל סמוק אתה מתכוון לזה?

האב אני לא יודע.

אני לא רואה מכאן.

אני פוחד שזה יהיה הוא. מה אעשה אם זה יהיה הוא?

[מתקרב אל הגופה, מזהה את בנו]

אה!…

[משתוחח על הגופה, נאנק]

אה, ילד, ילד, מה עושים!…

[דומם. נושא עיניו לחיילים]

אני חושב שהוא זקוק לרופא.

חייל סמוק הוא מת.

האב מת? הילד שלי – ומוות?

קום, ילד! ילד, קום!

ילד, פקח את העיניים,

כאן אביך, ילד!

ילד, אמור לי מלה!

חייל סמוק הוא מת.

חייל חיוור זה בדוק.

האב [דומם רגע על גופת הנער, מרים מבטו לחיילים]

למה?

חייל סמוק אין כאן כל-כך למה.

אתה מבין בעצמך. באנו לכאן לערוך חיפוש,

הוא התנגד.

ניסינו להרגיע אותו.

הוא לא נרגע,

קילל והיכה.

פתאום שלף סכין.

היה מאבק, הוא נפל.

בסוף מת.

האב העין הזאת שלו…

חייל סמוק היה מאבק.

האב העין בחוץ. היא נשפכה.

מישהו דקר אותו בעין.

חייל סמוק מישהו דקר אותו בעין?

האב איך אפשר לדקור אדם בעין?

כל אחד יודע מה זו עין.

אם נכנס גרגר אבק,

העין לא יכולה לשאת,

וכאן…

חייל סמוק בלהט המאבק, אולי.

האב איך יכולה היד לשפוך עין?

חייל סמוק בלהט המאבק, אומרים לך.

לא ניתן לחזות מראש.

סכינים נשלפו, הוא נפל

עם העין על הסכין.

האב ראו מה עשיתם

לילד שלי. ראו את פניו.

איך הרסתם ילד

יפה כל-כך. מי לא התאהב בו!

[הופך אותו]

וכאן נדקר בגב.

מישהו דקר אותו

בגב כשלא ראה.

מישהו הלם בו מאחור

וניפץ לו את הראש.

אין מקום שלא הכיתם.

חייל סמוק הוא השתולל,

ואנחנו לא מנוסים.

האב אתם חיילים. הייתם שלושה.

שלושה חיילים יכולים

לעצור נער משתולל.

חייל סמוק כן, לאחר מעשה,

כשחושבים על כך,

אפשר היה כך ואולי כך.

אבל במציאות הקרבית

קורים דברים.

האב [שוב גוהר על גופת הנער]

מישהו חרך את שפתו

העליונה בסיגריה.

מישהו הכאיב לו מאוד לפני שמת.

השפה העליונה, כולם יודעים

כמה מכאיב שם.

שכחתם או מה?

אני לא מבין את זה.

[קם ועומד מול חייל שזוף. זה מתחיל לפזם]

חייל שזוף חירבון עליז בשדה קוצים

לדגדוג בץ הביצים…

האב [מפנה פניו לחייל חיוור]

ילד. גם אתה רק ילד.

חייל חיוור בן-אדם, היתה שגיאה,

אבל תבין אותנו,

אתה צודק שגם אני ילד,

לילה, כולם מטושטשים,

הנסיבות לא הולמות,

אנשים נורמליים ישנים,

אנשים נורמליים מחבקים אשה,

הלילה לא נועד לחיפושים.

האב ראו כמה הוא דומה לכם.

מה שאתם רציתם –

גם הוא רצה:

אוויר לנשום, קצת אהבה,

ושלא יירקו לו בפנים.

אפילו השערה המצחיקה

המזדקרת מתוך גבותיו,

גם לך יש אחת כזאת.

חייל סמוק לֵךְ, קבור אותו.

המעשה נעשה. די.

אל תציק. הוא ילד שלך,

אבל הוא מת.

יש לך ודאי אחרים,

או יהיו אחרים.

העולם מלא ילדים.

חייל חיוור בטובך, תהיה בן-אדם.

אתה משוגע מצער,

אבל זה לא הולך ככה.

הוא מת. מת.

האב ראו כמה הוא דומה לכם!

חייל שזוף [נתקף תימה, תופס את האב בגרונו]

סלק אותו מכאן וקבור אותו!

חייל סמוק [מושך את החייל השזוף מן האב]

שתוק!

חייל שזוף [אינו נרגע]

איבדת בן ואתה מתפנק!

למד להתכופף!

סלק אותו מכאן וקבור אותו!

חייל סמוק שתוק!

האב לכם עכשיו הכוח,

ולי נשאר רק לציית.

חייל סמוק כן, ציית.

וכשיבוא פעם השלום,

נהיה שכנים ונבוא לבקר.

ניפגש בטקסי אזכרות

וכיוצא באלה. בסוף נתיידד.

[הודף הצידה את החייל השזוף. זה לוחש לו]

חייל שזוף דבר אליו, בשעה שאני

מקיף אותו מאחור.

חייל סמוק [שם יד על כתף האב בעוד חייל שזוף מקיף אותו]

כשאני מביט בך מקרוב לעיניים,

אני בהחלט יכול להזדהות איתך.

אני מנסה לדמות:

אבי עומד כאץ,

ואני לרגליו מת.

האב אתם עומדים להרוג אותי,

אבל לא איכפת לי.

המוות יהיה לי הקלה.

חייל סמוק אנחנו לא הורגים זקנים,

ולא תוקעים סכינים בגב.

[חייל שזוף מניף מאחור את סכינו על האב. נכנס השליח]

השליח זמן הרצח עבר!

זמן הרצח עבר!

חמת-הזעם הגיעה לקצה,

רוחות פיוס נושבות,

זמן הרצח תם.

אנשים מסתכלים

על הזמנים הרעים ושואלים: איך יכולנו?

איך היה זה אפשרי?

ילדינו לא יבינו,

נכדינו יצחקו,

נינינו כבר לא יֵדעו

במה מדובר.

הם ילמדו היסטוריה

במשיכת כתף.

בחיוך של ניעוֹרים

משינה עמוקה

אומרים האנשים

זה לזה: שלום.

[יוצא]

החיילים שלום, שלום.

חייל שזוף נחת פתאום

מוקדם משחשבנו,

תפס אותנו בביצים,

השלום.

האב שלום?

אתם אומרים "שלום",

ופוצעים את ליבי.

אם שלום, למה איחר בשעה?

ואם איחר ובני כבר מת,

מה יועיל לי השלום?

לא, המלה "שלום"

מכאיבה לי.

אני שומע צהלות,

והן דוקרות אותי.

אני שומע צחוק,

ואני כובש פני

בידי ובוכה.

אני איבדתי את בני.

לא רק מלים הן

"בני", "איבדתי".

היה זה בני,

אתם הרגתם אותו,

איך יהיה לי פעם שלום?

הייתי רוצה שכל האבות

ישכלו את בניהם,

שלא אראה

חיוך על שום שפתיים,

והמלה "לשמוח" תיעלם.

חייל סמוק בכל זאת, שלום לך.

[מחבק אותו]

אחינו אתה. אבינו אתה.

היית אויבנו, ומעתה –

אחינו ואבינו.

חייל שזוף [מושיט לו יד]

הנסיבות היו שונות.

כל השופט אותנו

צריך להבין:

הנסיבות היו שונות.

חייל חיוור [עומד מולו מבלי לחבקו]

אני לא אוֹמֵר לך

שתסלח לי.

אני לא מבקש

ממך לשכוח.

אני לא אוֹמֵר

לך כלום.

[סר מעליו. שלושת החיילים הולכים הצידה]

חייל סמוק מה התוכניות?

חייל שזוף שניצל עם תוספות.

חייל סמוק אתה אידיוט, למה לך שניצל?

במרחק שני רחובות יש מסעדת פועלים

של לחמניות טריות וסלט טונה.

חותכים לך ירקות טריים

עם בצל ושמן זית טבעי,

אתה יושב במרפסת עם

אוויר צח, משקיף לים…

חייל שזוף חומר למחשבה.

כמה עולה שם מנה?

חייל סמוק בכל אופן, פחות משניצל.

חייל שזוף חומר למחשבה.

חייל סמוק ולמה לך בכלל מטוגן וכל זה?

אתה אוכל סלט טונה טרי

עם ירקות טריים ושמן זית,

הכל בריא, אוויר צח…

חייל שזוף חומר למחשבה.

[שלושת החיילים פונים לצאת]

האב חכו. עוד רגע.

יש עוד עניין שלא הזכרנו.

המכנסיים שלו מורדות, ויש פה חתך

שמישהו התחיל

סביב אבר המין.

לא אשאל מי עשה,

גם לא לשם מה.

הרי לא תוכלו לענות

"בלהט המאבק".

זהו חתך שהתחילו

בשעה שכבר שכב

חסר הכרה או מת.

לא אשאל לשם מה.

אני רוצה רק לשאול

מה היו מילותיו האחרונות.

חייל סמוק אמרנו לך – הוא קילל

כשניסה להיאבק.

לכן קרה מה שקרה.

האב אבל מילותיו האחרונות באמת,

לאחר שכבר היה מוטל,

עליהן אני שואל.

חייל סמוק קילל.

האב ואחר-כך?

חייל סמוק אחר-כך מת.

[לחייל שזוף]

לא?

חייל שזוף בהחלט. הוא מת.

[החיילים יוצאים. האב משתוחח על גופת הנער]

האב השארתם אותי עם הגווייה.

עכשיו מתחיל הכאב.

כששוככת ההמולה,

ונשארים לבד: אתה והגופה.

הוא ואתה. ואחר-כך –

אתה והחֶלקה.

אתה והרוח החומקת

ממך, אך אינה מרפה,

תובעת את שלה,

תובעת את כולך.

ונכון הוא, בני,

שמעתה אינני אדון לעצמי.

אתה השולט בי מעתה

עד יום מותי שלי.

[נכנס הקצין]

הקצין מי רצח אותו?

האב חיילים, אדוני.

הקצין ומי אתה?

האב אביו.

הקצין ראית מי הרג אותו?

האב לא, אדוני. נכנסתי

כשהחדר היה ריק.

ראיתי אותם מתרחקים.

הקצין קח את הגופה וקבור אותה

בלי רעש ועניין. לא נרשה הפגנות.

האב קודם לא הרשיתם הפגנות

בגלל המלחמה.

הקצין נכון. ועכשיו בגלל השלום.

אנחנו בכלל בעד שקט.

האב כן, אדוני.

בני שָקֵט ואני שקט.

מעכשיו ישרור כאן שקט.

[עומס על גבו את גופת הנער ויוצא איתה]


[סוף מערכה ראשונה]


מערכה שנייה

[כעבור שלוש שנים. ערב קיץ, חולות שפת הים. ממרחק בוקעים שאח אנשים חוגגים, מוזיקה. נכנסים ילדה וילד, לבושים חגיגית]

הילד כשנגדל, תתחתני אתי?

הילדה זה תלוי אם אוהֵב אותך,

אבל אני לא אוהֵב אותך,

כי אין לכם כסף,

והבית שלכם לא יפה,

ואין לכם מכונית,

ואיתך משעמם,

ואתה מסריח ומכוער,

והפּיפּי שלך קטן.

הילד את יודעת שתמותי פעם?

הילדה אני לא אמות.

הילד תמותי. מוכרחים.

הילדה אתה יודע מי אני?

אני האחות של הכלה.

הילד לא יעזור לך.

הילדה ואתה בכלל לא קיים.

אני חולמת אותך.

אם אתעורר –

זה הסוף שלך.

הילד גם זה לא יעזור לך.

[נכנסת אם הכלה]

הילדה אמא, הוא אמר שאמות.

אם הכלה את לא תמותי.

[לילד]

היא לא תמות.

הילד מוכרחים למות.

אם הכלה אתה אידיוט.

הילדה עם פיפי מגעיל.

[יוצאת עם אם הכלה. הילד יוצא, נעלב, לכיוון השני. נכנסים החתן והכלה, צעירים מאוד, מבוסמים וצוחקים, מתרחקים משאון החגיגה כדי להתייחד]

הכלה לא התרחקנו מדי?

החתן אמרתי לאבי שאנחנו רוצים

חצי שעה לבד, רק שנינו,

ושלא יחפשו אותנו.

[מושך אותה אליו]

אני כל-כך אוהב להתחתן איתך.

את. חתונה. יין.

ים. שמים.

ושוב את.

הכלה נעשית משורר.

החתן אני חושב שאני הולך

להשתגע מאושר.

את יפה בצורה מכאיבה.

[לעצמו]

מעניין אם היא תמצוץ לי.

אני כל-כך רוצה מציצה.

אם אמות עכשיו –

אמות מבלי לדעת מציצה.

[הכלה צוחקת, מנשקת ממושכות בשפתיו]

הייתי רוצה אותך עכשיו,

כאן, על החול,

ולשכוח את השאר.

הכלה פשוט משורר.

[מרימה את שולי שמלתה למעלה. החתן מתחיל לפשוט את מכנסיו]

הכלה לשם מה?

החתן אלא איך?

הכלה גם אני חיכיתי לרגע הזה.

יש דברים שעוד לא טעמתי.

[לוחשת באוזנו]

הייתי רוצה, אהוב שלי,

מעל לכל וקודם כל

שתעשה לי כהוגן,

כמו שבטח ניחשת

שאני אוהבת.

[הוא לא מבין]

חולמנית, פרקדנית,

עיני נעוצות בכוכבים,

קרעי עננים חולפים

יחד עם קרעי מחשבות.

החתן פשוט משוררת.

ואני לבוש?

הכלה מלבד מה שצריך להיות חשוף.

החתן הוא כבר מתקשה כהוגן.

הכלה אבל מה שאני רוצה

לא מתקשה בכלל.

החתן אבל רטוב?

הכלה רטוב.

החתן אדום?

הכלה אדום.

החתן משתרבב?

הכלה ועוד איך.

[החתן מתחיל שוב לפשוט מכנסיו]

לא שם.

החתן אני ממש מבולבל.

הכלה רמז?

[לוחשת באוזנו]

מרגע לידתך עד יום מותך,

מאחורי כל בכי או חיוך,

היא מתגלגלת, מתפתלת

בתא צר וחשוך;

בגיל שנה יוצאת לממתקים,

בגיל עשרים – ליין,

ובמרוצת חייה היא תפגוש

גם ישבנים ומגפיים;

 

ואם תחילת דרכה

היתה בזמר ובשיר,

בסיומה היא תתפלל

לקצת אוויר.

החתן [מביט בה כשחיוכו קופא על שפתיו. לעצמו]

שלום לך, מציצה; ברוך הבא, ליקוק.

[היא מרימה שמלתה, משתרעת על החול. החתן משרבב פניו בין רגליה. היא נאנחת]

הכלה אני אוהבת אותך.

אני מצפה ממך

לשמים וארץ.

אתה לא תוכל לשמוע אותי,

כי אוזניך יהיו הדוקות בין רגלי,

אבל אני אנחה אותך

בטפיחות קלות על העורף.

במשך הזמן תלמד מעצמך

מה אני רוצה.

[מהדקת ירכיה על ראשו, טופחת קלות על עורפו. הוא מלקק בין דגליה, היא נושאת פניה השמימה וגונחת מעונג]

שאספר לך מה קורה בינתיים בשמים?

החתן [מניע ראשו בשלילה, קולו עמום]

אחר-כך, בהתאוששות.

[נכנס האב, צללית שחורה בחשיכה, לוחש]

האב ספר לי. מה היו

מלותיו האחרונות.

הכלה [זוקפת ראשה]

מישהו כאן?…

[פאוזה. שומטת ראשה, גונחת]

המשך… המשך…

האב את המלים האחרונות שלו

אני רוצה לדעת…

הכלה [זוקפת ראשה, קמה]

מישהו כאן!

האב [מתקרב, אקדח שלוף בידו]

אני זה שנשארתי

עם גווייה.

אני הוא שרכנתי עליו.

אז עוד לא בכיתי,

רק נדהמתי. אחרי שהלכתם,

רק אז התחילה הבכייה.

היא לא פסקה עד עכשיו.

הכלה אל תהרוג.

זהו יום החתונה שלנו.

האב פעם, זה היה מזמן,

הולדתי לה ילד.

היא היתה ערומה.

היא שכבה כמוך.

הכלה מה אתה רוצה?

זה שוד?

אתה רוצה תכשיטים?

האב הֱיוּ שקטים.

אם ינסה אחד מכם לברוח,

אני יורה.

הכלה כל האורחים שם.

האב איש לא ישמע.

התזמורת, רעש הגלים,

פקקי שמפניה נחלצים.

ואתם התרחקתם מרחק רב

. [לחתן]

זוכר אותי?

לפני שלוש שנים,

נער שנרצח, בית,

ואני, אביו, נכנס,

רואה שלושה חיילים

מעל גופתו המתה.

החתן אני לא יודע

על מה אתה מדבר.

אתה מחליף אותי

עם מישהו אחר.

האב אתה. צעיף אדום

היה סביב צווארך.

החתן אף פעם לא היה לי.

אני לא הולך עם צעיפים.

האב נכון שעיני כהו,

וזכרוני בוגד בי,

והזיקנה השתלטה עלי.

אבל אתכם אני

זוכר בבהירות.

לא אשכח את שלושתכם

מעל גופת בני.

החתן יש לי אחים וקרובים,

יש אנשים הדומים לי.

אינך יכול לבוא בלילה,

אחרי כמה שנים,

ולירות במישהו.

לא הורגים סתם כך.

האב כן, לפעמים זה שוכך.

אני אומר לעצמי:

יש חיי יומיום.

אבל אז חוזר אלי

הלילה ההוא,

הגופה, עליה שלושה

חיילים חיים,

אחד מהם אתה.

[מצמיד את האקדח לדקתו]

אתה רוצה לחיות?

החתן מאוד. אני מאוד רוצה לחיות.

האב ספר לי מי הרג אותו.

ספר לי מי נעץ

את הסכין בגבו.

אבל יותר מכל אני רוצה לדעת

מה היו מילותיו האחרונות.

החתן איך אומר לך? אמציא

כדי שתהיה מרוצה?

נפלה טעות.

הבט בי: אני עצמי

כמעט נער, הלילה התחתנתי,

תפסת אותי באמצע

התעלסות עם כלתי.

האב מי לא רוצה להתעלס,

מי לא רוצה להתחתן,

מי לא רוצה יין, מוזיקה?

מי, לאחר שרצח, לא רוצה

לעדור את גינתו

וללטף את ראשי ילדיו?

הכלה הוא לא היה שם.

זה החתן שלי,

הוא דובר אמת.

לא הייתי אוהבת אותו

ונקשרת אליו לכל חיי

אלמלא היה דובר אמת.

לא הכרתי את בנך המת

ואני לא יודעת במה מדובר.

אני יודעת רק שהלילה

הוא הלילה שחיכיתי לו –

באיזו זכות אתה בא

ומשבית אותו?

באיזו זכות אתה מכוון אקדח

באישון לילה למישהו

על סמך זיכרון מתעתע שלך?

מי אתה שתחריב את חיינו?

האב את מדברת יפה,

וצליל קולך מקסים.

אני מתפתה להאמין לכם.

קל להשתכנע בלילה

מתוק כל-כך,

והירח והים והכלולות,

ומעל לכל – גופך.

אני מאבד את בטחוני

בכל מה שקשור לזכרוני ולעיני,

ובכל זאת אני יודע

שאם אלך מכאן עכשיו,

הרי בעוד שעה, מחר, שנה –

אתחרט על שלא הרגתי אותו.

תבינו: אינני לבדי.

אני נושא על גבי את בני.

החתן אם כך, לא יעזור לי כלום.

אתה תהרוג אותי בין כה וכה.

האב כן, כן, אני אהרוג.

ולולא העיניים שלךָ

המביטות בי כך,

כבר הייתי הורג.

זה ייקח עוד רגע,

בגלל העיניים,

אבל אהרוג.

החתן [לכלה]

כשהייתי נער,

כתבתי שירים.

אני רוצה להשמיע

את השיר האחרון

שהקדשתי לך.

האב למה את לא צועקת לעזרה?

הכלה אני לא מאמינה

שתירה בו.

החתן [מדקלם]

הייתי רוצה לשיר לך

את השיר המוחלט

על הכל.

על העולם כולו,

על ההר והרוח,

על הקיים,

ועל התמורה –

במלה אחת,

בהברה,

אה.

[האב יורה בראשו. החתן נופל. הכלה משמיעה זעקה. האב קופץ וחוסם אח פיה]

האב ואת, שתקי!

אני רואה שעלי

להרוג גם אותך!

הכלה אל תהרוג אותי!…

לא עשיתי כלום!…

אני מתחננת בפניך:

אני רוצה לחיות!…

מחר בבוקר תיכננו לנסוע

לשבועיים עם עוד זוג חברים…

אחותי הבוגרת כבר ילדה תינוק…

אני רק בת שמונה-עשרה

ועוד לא עשיתי כלום…

לא הספקתי לעולל רע לאיש…

פעם הרבצתי לאחי הקטן,

הוא בכה, וגם אני בכיתי…

פעם רבתי עם חברה…

פעם עזבתי חבר שאהב אותי…

יותר מזה לא עשיתי…

הלילה התחתנתי…

אני עוד בתולה…

יש עוד תענוגות

שלא ידעתי…

גם בחוץ לארץ לא הייתי…

כל החיים לפני,

ולא הוגן שתשלול ממני…

[נחנקת, רוטטת מפחד]

לא אספר לאיש מי אתה…

לך מכאן… לא ראיתי אותך…

לא אזהה אותך לעולם…

אני מתחננת… הנה אני

מנשקת את נעליך…

[זוחלת לרגליו, מנשקת את נעליו, הוא תופס בפניה]

האב כמה זמן לא נגעתי באשה.

[הוא אוחז בפניה בעוד היא מתייפחת חרש]

הכלה הרגת את האיש

שהיה יקר לי מכולם.

הרגת סתם.

לו ידעת כמה תמים היה.

הוא אפילו לא שכב עם אשה.

איך יכול היה להרוג?

היה לנו רגע של עונג,

התחלה כל-כך יפה.

האב לעולם לא ארווה

את הצמא הזה: להרוג.

[לופת אותה בזרועותיו]

הכלה רחם עלי! בבקשה ממך!

האב באתי להפר שלווה.

בְּמָקוֹם שאראה אותה,

אשבית אותה.

[מפיל אותה ושוכב עליה]

הכלה לא!… לא!…

האב תביני: אני מצפצף

על חתנים וכלות,

ותינוקות רכים ואמהות,

והחיים כולם.

אני מצפצף על הטבע,

ועל נופיו המרהיבים.

העולם מכאיב לי,

השלווה פוצעת את מנוחתי.

את בוכה ודמעותייך

מגרות אותי.

הכלה לא!… לא!…

בבקשה ממך!."

[האב אונס אותה. תחילה היא מתנגדת. התנגדותה רפה. האב קם. היא ממשיכה לשכב, יללה רפה כיללת תינוק בוקעת מפיה]

האב למה את ממשיכה

לנעוץ בי עיניים?

למה את לא צועקת?

למה את לא קמה ובורחת?

[הכלה ממשיכה לשכב על גבה ופועה חרש]

את שוברת את ליבי,

ילדה שלי. ילד שלי.

ילדים שלי.

[מכוון את האקדח לפניה. היא לוחשת, כמעט מעולפת]

הכלה למה?… למה?…

האב "למה". מכבר עברנו

את השאלה "למה".

השאלה "למה" כבר

לא צריכה להישאל.

השאלה "למה"

שייכת לזמנים אחרים.

[יורה בפניה ויוצא. נכנסת הילדה, מתכוונת לחזור למקום החגיגה. היא נתקלת בשתי הגוויות, מביטה בהן בפה פעור, יוצאת במרוצה, חוזרת עם אב החתן וקרואים אחדים]

אב החתן מה… מה… מה…

איך!… איך!..

אני לא מאמין

למה שעיני רואות!

אני לא מעכל את זה!

מה… מה… מה…

מה שעיני רואות לא נכון!

אורח תנו לו מים,

ואחר-כך תנו לו זמן.

לעיכול עובדות כאלה

נחוץ זמן.

אב החתן בני נרצח בכלולותיו?

בני וכלתי ביום כלולותיהם?

איך?! מי?! על מה?!

על מה הרגו לי

את הילדים התמימים שלי

ביום אושרם?!

אורח תנו זמן לאדם לעכל א

ת מות היקר לו מכל.

תנו לו זמן לתדהמה.

אחר-כך תנו לו זמן להתמוטט.

אחר-כך תנו לו זמן לאבל,

לשבירה, להתקמטות מצער,

לכסיסת הלב שלא יהיה לה סוף.

אב החתן [זועק]

רצחו את ילדי!

האדמה רועדת!

רצחו את ילדי!!

אורח [בשקט, לעצמו] תנו לו זמן. הארץ כאילו רועדת, אך לא באמת.

הארץ שקטה, והלילה בהיר ושליו.

 

[סוף מערכה שנייה]


מערכה שלישית

[כעבור חמש שנים נוספות. פרבר עשיר של עיר, וילות, לילה. שני פועלים עניים וקשישים, פועל חלוש ופועל תשוש, לוגמים מבקבוק, מציצים לתוך בית]

פועל חלוש מה זו אשה

לעומת הצצה באשה?

אצלי הכל רוחניות.

תראה אותי,

חתול-בר, פרפר,

כל הנשים בעולם שלי.

אני מרפרף על פני כדור הארץ,

מוילה לוילה,

שיקאגו, לוס אנג'לס, פאריז,

רומא, המבורג, לונדון,

ולמרגלות כל וילה

גינה קטנה עם שיחים,

ומאחורי השיחים עמדת תצפית

השמורה רק בשבילי,

ובתוך כל חלון בוילה

איזו לינדה או פלורינדה

או פראנסוּאֶלה או ז'קלין,

מתגלגלת ערומה

על המיטה עם איזה

שמוק מחרחר עם תחת בחוץ,

והיא אפילו לא יודעת

שהיא שלי, כולה שלי,

הירכיים, התחת, השדיים,

וכל הקפיצות והדהירות

והחרחורים והצווחות,

וכל ההתפתלויות שבעולם

של פראנסוּאֶלה והשמוֹקוֹלינוֹ –

הכל נוצר רק בשבילי.

תצא פעם לעולם, תראה תחת.

[מפשפש במכנסיו תוך הצצה. פועל תשוש מציץ פנימה ונסוג, מפהק חסר חשק]

פועל תשוש אה, תחת. כבר ראינו.

וגם להציץ נמאס.

על הנייר הכל טוב ונחמד,

ואילו במציאות אצלנו,

אתה עומד כמו אידיוט,

לא רואה כלום,

רק מתכופף ושובר

את הגב חצי לילה בשביל

לעמוד בחושך ולראות חושך,

ועד שאתה רואה פעם משהו,

ועד שמַפנים אליך

את החלק שאתה רוצה,

לא רק אוזן או מרפק,

ועד שיש גם קצת תאורה,

ועד שמצאת סדק טוב בתרים,

ומקום נוח לעמוד,

ועד שאתה לא צריך

גם להשתין פתאום,

ועד שלא נובח עליך

פתאום איזה כלב או שכן,

ולגמור בעמידה נעשה קשה

משנה לשנה, הרגליים כואבות,

ולהיעזר בדמיונות גם כן קשה,

אלה כבר מזמן איבדו את הטריות,

ורובן גם לא יפות,

ואם הן כבר יפות – הן אומללות,

ומזדיינות כמו נידונות לגיליוטינה,

אולי בהוליווד אושר מוחלט,

אני יודע? נו, ועד שתגיע להוליווד,

ואיך תציץ, שם הן בכלל כלואות

בוילות עם כלבים טורפים,

גדר מחושמלת ומצלמות טלוויזיה,

ובסוף גם הן בטח מפהקות

עם ריח רע מהפה.

כמה עלובות כולן,

וכמה עלוב הכל,

כל העולם הסמרטוטי הזה

נוצר רק לכווץ לך.

[יורק בשאט-נפש ויוצא. נכנסת זונה כתומה. פועל חלוש נרתע אחוד כמי שנתפס]

פועל חלוש לא הצצתי.

אין שם אשה.

אני לבד.

איש לא מזיק.

רק מסתכל,

לא רואה.

לא יכול.

לא מזיק.

כמעט עיוור.

[זונה כתומה מתקרבת אליו]

זונה כתומה אנחנו, עקרות הבית

בשכונה השקטה הזאת,

אוהבות שלווה וניקיון.

אוהבות שהזבל מסולק

מבלי לראות את איש הזבל.

פועל חלוש אני בכלל לא מהזבל,

אני מהפיגומים שם

בבניין בקצה הרחוב.

תשאלי עלי. מכירים אותי.

בלילות אני קצת מסתובב,

לא מדק בכלל,

רק מציץ בחלונות,

בלילות, בהחלט לא

בבעלים, אני גבר

עם כבוד, רק בנשים,

גומר והולך

בדרך כלל

גם לא גומר,

בדרך כלל

גם לא רואה.

אוהב לראות

יותר מלעשות,

אוהב להזות

יותר מלראות,

אוהב להגות

יותר מלהזות.

הכל מלים.

 

זונה כתומה [מרימה שמלתה למעלה]

ראה לך והזה לך.

פועל חלוש גברת, אני המום.

זונה כתומה ותאמין לי

שעוד לא ראית כלום.

בפעם האחרונה שהתראינו…

פועל חלוש מי?

זונה כתומה כשנכנסת לחצר שלנו

לאסוף את זבל הגינה…

פועל חלוש אבל אמרתי לך,

אני אף פעם

לא נכנס לחצרות.

אני רק מבחוץ.

זונה כתומה סיקרנת אותי מאוד.

פועל חלוש באמת? אם ככה,

אולי אני ההוא,

ובאמת אספתי את הזבל –

למי איכפת.

זונה כתומה אצלכם, אומרים,

דם חם וסמיך.

פועל חלוש אני משנות העשרים בשטח.

זונה כתומה דפוק אותי!

פועל חלוש איזה ערב!

[מוציא מכיסו בקבוקון, לוגם]

זה טוב, זה מרגיע…

כלומר, מעורר…

כלומר…

[מושיט לה את הבקבוק. היא מסרבת]

זונה כתומה אצלנו רק שמפניה.

פועל חלוש [שותה ושר]

בליל קיץ,

ליל הוד,

דוד ודודה

יצאו לרקוד…

[מפסיק] סלחי לי, אני

מוכרח להתרוקן…

[מצטדד להשתין, מסיים, פונה אל זונה כתומה העומדת כשגבה אליו, מחבק אותה]

זונה כתומה מאחורה יעלה לך כפול.

פועל חלוש [ניתק ממנה]

מה זה "יעלה"? חשבתי שהתאהבת.

זונה כתומה בטח, התאהבתי. אבל מוכרחים

גם קצת תמיכה בעולמנו.

פועל חלוש תסלחי לי, אני רומנטיקן.

[מציץ מקרוב בפניה]

ואת בכלל לא עקרת בית מפה…

ולא עשירה, ולא יפה…

צדק החבר שלי…

הכל מאכזב.

זונה כתומה בוא, חבר, הערב חלש,

בוא תעשה לי פתיחה –

תקבל הנחה.

פועל חלוש [עצוב]

אני בכלל לא אוהב לעשות,

ואני לא אוהב זונות.

גם לו אהבתי – אין לי.

אני מהפיגומים שם בבניין…

זונה כתומה למה אתה אומר "זונות",

אתה מאוד מעליב אותי.

פועל חלוש אני הולך מפה.

[נכנסות זונה סגולה וזונה ורודה, חוסמות את דרכו]

מי אתן? מה אתן זוממות?

אין לי כלום, אמרתי לכן!

זונה רודה [לופתת אותו מאחור]

חפשי לו בכיסים.

[זונה כתומה מפשפשת בכיסיו, אינה מוצאת כלום. במפח-נפש]

זונה כתומה חשבתי שגנב כאן הלילה

מכל השכונה.

בסוף – סתם מסכן.

בדיוק מה שאמר.

זונה ורודה כולם רמאים;

וזה הרמאי הכי גדול –

אמר את האמת.

[זונה סגולה בועטת בו בכעס. קול פיצוץ מבחוץ. נכנסים במרוצה שכנים ושכנות מבוהלים]

שכן ראשון מה קרה?

שכן שני מכונית התפוצצה,

בניין עולה באש!

ילדים לכודים בבית הבוער!

שק שלישי [נכנס בפיג'מה, סתור שיער, מבולבל, היסטרי]

שקט! תנו שקט!

לילה אחד של שקט!

כל ערב אנו אומרים:

עד כאן רצח!

ממחר – השלום!

כל בוקר נולד ילד

שהוריו אומרים:

עד גיל שמונה-עשרה

זה מוכרח להיגמר!

וכך שמונה-עשרה שנה,

ועוד שמונה-עשרה שנה,

ועוד שמונה-עשרה שנה!

הלא מרוב שמצפים לחיים –

לא חיים!

 

אלוהים, תן לנו חודש אחד

של שיעמום!

שיעמום טוב, אמיתי, שווייצרי!

אני כל-כך רוצה להשתעמם!

לחלות בדיכאון משיעמום!

לתלות את עצמי משיעמום!

אוי, תנו לי קצת שיעמום שווייצרי,

כי אין כבר כוח לחיים המרתקים של אסיה!

זונה כתומה כאן הרוצח!

תפסנו את הרוצח!

[הולמת בפועל החלוש. הוא מבוהל]

פועל חלוש שִמעוּ, אני לא יודע

מה אתם רוצים,

אך יש לכם טעות, א

ני אוכיח.

[השכנים ועוברי האורח מצטרפים ומתחילים להלום בו]

אבל איך אני יכול אם

מכים סתם, ולא אוכל

להוכיח שאני לא משהו

שאני אפילו לא יודע מה…

 

[הולמים]

תנו לי להגיד מלה…

[הולמים. הוא מייבב]

אני רק הצצתי, אני איש סתם,

מהפיגומים שם בבניין…

[נופל]

אבל אני גם איש לא-סתם…

יש לי עוד המון דברים חשובים

שלא אמרתי עד היום…

[רומסים אותו. הוא קרוב לאיבוד ההכרה]

ידעתם שאפילו אני

נולדתי פעם?…

ידעתם שהולדתי נחשבה

לבשורה טובה?…

עשו אפילו מסיבה.

לא נולדתי מציץ…

אני מורכב, אני מכיל

עולם שלם, מחשבות וחלומות…

אסור שאתעלף לפני שאומר אותם…

יש לי גם פתרון

לחידה ישנה עם גפרורים…

נורא חבל, אל תיתנו לי

לאבד את ההכרה, אני מאוד

רוצה להתעורר…

נותר עוד רצון חזק לומר…

 

[דיבורו נעשה כבד בעוד המהלומות והרמיסות נמשכות]

ועוד משהו… שכחתי…

הכי חשוב… עוד לא…

[מנסה שוב לקום, שותת דם]

נשאר רק הפחד א

ם אעצום את עיני…

אני פוחד… שלא

אפקח אותן יותר…

[מהלומה מכריעה מפילה אותו סופית]

אני… רוצה… לאבא…

אַאאא… אַאאא…

[תוך כדי זעקות זונה כתומה בועטת שוב ושוב בראשו. אחד מעוברי האורח מנסה לעצור בה]

עובר אורח עִצרו אותה!

זונה כתומה זה הרוצח!

עובר אורח הוא חסר הכרה!

זונה כתומה להרוג את המלוכלכים!

עובר אורח עצרו אותה!

זונה כתומה [שורטת בפניו, היסטרית]

הִרגוּ גם אותו!

הרגו את יפי-הנפש!

הרגו את המסורסים

המכסים על המלוכלכים!

הרגו! הרגו! הרגו!

[נכנסים שכנים, נושאים על כפיים את גופת הילד, שבגר בינתיים, מרוטשת, אחריה רצה הילדה, אף היא בגרה, פרועת שיער, מבועתת]

הילדה הוא צדק, יש מוות!

ועכשיו הוא מת!

החבר שלי המכוער והמשעמם

עם הפּיפּי הקטן, מת!

הוא אמר שמתים

ואני לא האמנתי!

הוא מת! הוא מת!

מוכרחים למות!

[רואה את פועל חלוש המוטל על הארץ, מבועתת]

זה הוא!

זונה ורודה הוא מה?

הילדה אני זוכרת!

בליל החתונה, על שפת הים,

לפני שמצאנו את הגופות

של אחותי והחתן שלה!

ראינו אותו משוטט שם!

זונה כתומה הרוצח! הרוצח!

[מצליחה להשתחרר מאחיזת עובר האורח, מפילה אותו. זונה סגולה משליכה לעברה סכין]

מה זה? הסכין היתה עליו!

[דוקרת את פועל חלוש בחזהו ובצווארו]

זונה ורודה שלום לפתרון החידה עם הגפרורים!

[נכנסים שכנים ועוברי אורח נוספים]

שכן רביעי שִברוּ את שיניו!

נקרו את עיניו!

פרקו לו את הצורה!

שכן חמישי מִצאוּ את אמו,

ועשו את זה לעיניה!

שכן שישי הכאיבו לו!

הכאיבו לו

גם לאחר מותו!

[מכים בו ורומסים אותו]

זונה כתומה את הקטן לפה.

[גוהרת להפשיל את מכנסיו]

זונה סגולה להיפן, את הפה לקטן.

[זונה כתומה אוחזת בסכין וכורתת את ראשו של פועל חלוש]

זונה ורודה תנו לירוק עליו!

אני לא אלך מכאן

בלי לירוק עליו!

עובר אורח למה? הוא מת!

למה את רוצה

לירוק עליו?

זונה ורודה לירוק עליו!

אני לא אלך מכאן

בלי לירוק עליו!

לירוק עליו!

[יורקת בפניו]

זונה כתומה תנו, אני גם משתינה!

אני אוהבת לעשות את זה

בחיק הטבע.

[מפשילה שמלתה למעלה, לוקחת את הראש הכרות, משתינה עליו. לראש]

חיים משוגעים.

יש כאלה המשלמים הרבה כסף,

להיות מושתן לתוך הפה

מבין רגלי.

בכל חייך העלובים,

מאז ינקת מאמך,

לא זכית לטיפול כזה.

[נכנסים חיילים, בראשם הקצין. הקצין רואה את הגופה והראש]

הקצין מי עשה את זה?

זונה כתומה אנחנו, כבוד המפקד.

אנחנו תפסנו

את הרוצח הזה

בדרכו לברוח!

[מרימה את הראש]

הבט בו עכשיו.

[הקצין מביט בראש ברתיעה, חייל מפשפש במכנסי פועל חלוש, בודק בניירותיו]

חייל לא משלנו.

הקצין [לזונה כתומה]

למה עשית את זה?

זונה כתומה אמהות יוכלו לישון בשקט.

[נכנס השליח]

השליח זמן השקט נגמר!

זמן השקט נגמר!

רוחות הפיוס נגוזו,

מלחמה בשער!

אנשים מסתכלים

על השלווה המדומה

ושואלים איך יכולנו?

איך היה זה אפשרי?

ילדינו לא יבינו,

נכדינו יצחקו,

נינינו כבר לא יֵדעו

במה מדובר.

הם ילמדו היסטוריה

במשיכת כתף.

בחיוך של ניעוֹרים

משינה עמוקה,

אומרים האנשים

זה לזה: אל הנשק.

זונה ורודה אל הנשק, אל הנשק;

בדרך תעברו אצלנו.

הקצין [מוסד את הראש הכרות לזונה כתומה]

ישרי את שמלתך,

והרימי ראש.

נכנסת ברגע זה להיסטוריה,

נחקקת בקורות עמנו.

[יוצא עם החיילים]


[סוף מערכה שלישית]

אפילוג

[כעבור שנתיים נוספות. רחוב, בוקר. ילדים משחקים. נכנס ישיש כושל, מדדה בקושי, שחוח גב, מפיק מקרבו קול חלש, כמעין פיזום רפה]

ישיש א… בא… א… בא…

ילד [לילד אחר]

תביט, בנו של מישהו.

[נכנס חייל חיוור, עתה אזרח, מרכיב משקפיים כהים, עיוור]

חייל חיוור אני לא רואה אותך, התעוורתי

במלחמה שבאה אחריה,

אבל אני חייב לך תשובה:

בנך לא קילל. הוא בכה,

ולא יכול היה להפסיק לרעוד.

מילותיו האחרונות, והן

ינקרו במוחי כל עוד אני חי,

היו "רחמו עלי,

אני רוצה לאבא".

ישיש א… בא… גה… מה…

[מתרחק]

[סוף]

×