חזיון כלימה

הדמויות

שמש
נאשם
קצין
ילדה
אשה
זקנה
מגוננת
קטגור
שופטים
נאנסת
ישיש עם לב שוקע
ישישה עם גב שחוח
מלבינה
קהל צופים
שומרים

 

חלק ראשון: התביעה

 

א

קהל צופים להוט באולם המשפט. נכנס השמש.

 

שמש אני הוא זה שלא אותו יתלו בסוף.

לי טוב. לא גורלי הוא שיוכרע

כאן היום. שלי כבר קבוע.

אני השמש. אינני מתנדנד

בין אשמה לחפות. הכל מאחורַי.

אני מנקה גם את בתי-הכיסא

לגברות, רואה מה שיש לראות.

 

ב

מוכנס הנאשם, ידיו קשורות, מובל בין שני שומרים, מלוּוה בקצין.

 

שמש זה האיש. פוסע על האדמה

כאילו לא טבעי לו

לפרכס קצת באוויר ולחדול.

ילדה הוא פוחד למות?

קצין ה ו א  פוחד?! אני פוחד

שלא ימות לי פה מפחד

לפני שימות ממה שצריך!

ילדה אף פעם לא ראיתי את אימת המוות.

קצין [מצביע על הנאשם במחוות הזמנה]

הוא שלך.

ילדה [מסמיכה את פניה אל פני הנאשם]

לא רואים הרבה. קצת זיעה, עיניים

עמומות, צבע הפנים אפור.

אשה היא בתי. היא תהיה משוררת.

ילדה אבל את הפחד עצמו לא רואים.

קצין ההצגה הגדולה, אומרים, מתחוללת בראש.

אשה חלק בתחתונים.

קצין מה את עושה הערב?

אשה מעכלת את היום ומחכה ללילה.

ילדה [נוגעת באצבע בנאשם. הוא משיב לה במבט עמום]

הוא כל-כך עצוב.

זקנה מנוולים כולם.

[לקצין]

מותר להתחבק איתו למזכרת?

קצין [לאשה]

יש מה ללמוד מהותיקים.

[לזקנה]

הוא שלך, סבתא.

תיכף הוא ימות מהחבל,

ואת מהזמן: אז תבלו לכם.

[הזקנה לופתת את הנאשם, מנסה לנשקו בשפתיו. הוא מסב ראשו]

ילדה [לקצין]

הוא סובב את הראש!

קצין [חובט בפני הנאשם]

דרך ארץ בפני שֵׂיבָה!

[מניף את הילדה באוויר]

מלשינה קטנה. נחש. נולדת

להכיש אותנו בשק האשכים.

 

ג

נכנסת המגוננת, אחריה סבל נושא תיקים וספרים.

 

שמש ההגנה הגדולה על חיינו

לובשת שמלה!

קצין [לנאשם]

מסביב לערווה הזאת בנויה

האשה שחייך בידיה.

מגוננת [לקצין]

התר את כבליו, כאן בית משפט!

קצין גבירתי, המבט הטהור שלך

עוזר לי להרגיש קטן ונאלח.

[מתיר את כבלי הנאשם. המגוננת ניגשת לנאשם]

מגוננת האיש הזה משרת כהלכה

את כיסופַי להיטיב איתו.

נאשם [נופל לרגליה, מתבונן בשמלתה, ופתאום הוא זועק]

חוט!

מגוננת מה חוט?

נאשם חוט משי רקום על השמלה!

לא רק זעקות סבל יש בעולם –

כי גם חיים פשוטים

של חוט רקום על שמלה!

מגוננת [מצמידה ראשו אל ירכיה, מכניסה ראשו מתחת לשמלתה]

שְשְשְ, מוח משוגע מצער, בוא,

היכנס מתחת לשמלה, התחבא

בין קפלי הבד, באפלולית,

הנה, ככה, ו…שְשְשְ, אין עולם,

הכאב הוא חלום, המוות מעשייה.

[הנאשם רוטט מבכי מתחת לשמלתה, לבסוף מוציא ראשו החוצה, פניו שטופי דמעות. הקצין פורץ בצחוק]

קצין כאילו השתַּנְתְּ לו בַּפָּנים!

כשאני רואה פני ילד

רטובות מבכי על שמלת אמו…

[המגוננת יורקת בפניו. הוא מוחה את הרוק אגב גיחוך]

גם זו דרך למגע עם נקבה.

אשה אזכיר כבדרך אגב שאני מחכה ללילה.

קצין גבירתי, את כבר רשומה אצלי לאלף לילה ולילה.

 

ד

נכנס הקטגור בצעד נמרץ, נראה כגירסה מוגזמת ומזדקנת של הנאשם.

 

שמש וזהו בקיצור: הקטגור הגוץ.

קטגור אינני גוץ!

[רואה את הנאשם]

מי עשה את זה?

[מתקרב אל הנאשם, מורה עליו]

לא אוהב פארודיות עלי.

ערמומי מאוד. אתה תיפסק.

נתלֶה, נתלה. עם הפחד

והרעד. נתלה, לא תהיה.

נאשם [נושא פניו למעלה, רועד]

לא אוכל להאמין במותי.

 

ה

הזקנה שולפת גזר מארנקה, מכרסמת ללא שיניים.

 

קצין מלקקת גזר, סבתא? רוצה

לחיות עד גיל שמונים?

זקנה [מצטחקת]

אני בת שמונים ושתיים.

[נכנסים שלושת השופטים, חגורי סינרים, נראים כשמשים, מתחילים לטאטא את האולם בצניעות]

זקנה מצאתם לכם זמן!

את המחראות כבר נקיתם!?

[מושיטה רגל לאחד השופטים]

צחצח, משרתון!

[אחד השופטים כורע לרגליה, קופא, מגחך בדומייה]

שמש אלה שלושת השופטים, וזוהי כניסתם.
הם מאוד אוהבים שלא יודעים מי הם
ומעליבים אותם, ואחר-כך יודעים
ומתחרטים מרה. הם מאוד להוטים
אחר ה"מתחרטים מרה".
יש להם שפיכה גדולה של צדק.
קצין [לאשה, מגחך]
שמונים ושתיים. והיא בנתה על הגזר.
זקנה [אחוזת פחד]
סִלחוּ, שופטים!

[השופטים מגחכים חרש ואינם עונים]

סִלחוּ, לא ידעתי!
שופט פגעת בנו.
זקנה סִלחוּ!
שופט לא נוכל. פגעת.
בקשי עוד.

זקנה סִלחוּ!

שופט לא נסלח. פגעת.


ו

השופטים הולכים ומתיישבים בכיסאותיהם.

שופט מי המאשימה? שמענו שיש נאנסת.

[למגוננת]

את הנאנסת?
מגוננת אני ההגנה, כבודכם.
שופט הגנה יפה. 
מגוננת תודה, כבודכם.
שופט נתבונן בך. אל תחשבי שלא.
מגוננת נוצרתי להתבוננות. 
שופט הראי לנו.
מגוננת מה?
שופט איך נוצרת. הסירי את הלוט,
הפשילי קצת את השמלה.
מגוננת כבודכם…
שופט שבענו "כבודכם", תני פעם "שפלותכם".
בית המשפט אוהב גם מלמטה,
מ"מעוף התולעת", כמו שאומרים.
יפה. קשקשנו. הלאה.
איפה המאשימה?
שמש מוכנה לכניסה.
שופט אתה מכניס אותנו לפניה?!
הַשפּלת בית המשפט!
שמש כבודכם, המדובר באשה נהדרת.
לא תבחרו, ממרום כס השיפוט,
לראות את ירכיה בתנועה,
באות מן האַין אל המוחשי?
שופט שמענו! מוחשיות קטנה, ועוד
מוחשיות קטנה, ובגיל שמונים
נגיד: "טפו, לא חיינו!"
הכנס אותה. חכה!

הוי, מתוקה הציפייה לאשה נכנסת!
אלמלא המוות, היינו מחכים לנצח.

[לשמש]

הכנס אותה. חכה!
עוד שנייה ציפייה לא תזיק,
לא נמות כל-כך מהר, מה?

מגוננת כבודכם, הנאשם מתענה.
שופט גם בית המשפט מתייסר בדרכו שלו.
[השופטים רוטטים מציפייה]
ככה, כן, אנו חיים עתה.
רִשמוּ בפרוטוקול: הנתח
המובחר היתה הציפייה.

לעזאזל, הכנס אותה!
שמש כבודכם, תמה הציפייה לאשה,
מתחילה האשה.


ז

משרתים נושאים פנימה את הנאנסת על ספק-אפיריון ספק-מיטה. היא חיוורת, נוגה.


קטגור
התגלמות האשה: לא יושבת,
לא שוכבת – מוטלת בחולשה.
הנשיות שלה היא שם נרדף
לתשישות כללית, לתימהון אין-קץ
על העולם וזוועותיו.
הביטו בעיניה: היא לא
מאמינה שהיא חיה.
שופט בית המשפט מתלהב מגברות
המריחות פרח בתיעוב.
קטגור ולסיכום ביניים: נוצרה שישרתו אותה.
שופט זה ברור. אם יאבד לה הרקטום –
כוכב צדק יתנדב למלא את מקומו.

[הנאנסת קמה לאיטה, כתם דם ארגמני על שמלתה בין רגליה. היא מתנודדת רגע על מקומה מחולשה, מביטה בנאשם, אחר פונה לשופטים]

נאנסת נתחבה אל תוכי חלאה. אחר-כך
נזל לי דם. מיץ חיי אזל.
איבדתי את השמחה לשנוא.
שופט עוד תשנאי.
נאנסת אני רציתי  ב ש מ ח ה  לשנוא.
קטגור כבודכם, אבוד. היא תשנא, 
אבל בחמיצות, בריח רע.
נאנסת [מורה על הנאשם]
תלו לי אותו.
שופט בסוף. קודם כל נראה אתכם
מתנועעים קצת לפנינו.
מגוננת איזה משפט הוא זה?
שופט על כל פנים, זה המשפט
שבו האיש הזה נשפט.
קטגור בשל אובדן דם, חולשה ונשיות כללית,
מבקשת כבוד הנאנסת להיות מוטלת.
שופט הטילי את עצמך.

[הנאנסת משתרעת באפיריון]

אנו פותחים בדיון.


ח

הקטגור מתייצב מול השופטים.

 

שופט רשות הדיבור לקטגור הגוץ.

קטגור אינני גוץ. באמת, מה בכלל
שייכת לכאן גוציותי?  

ולעצם העניין:
לא אתאר בפניכם את עולמנו,
ולא את האביב, ובכל זאת,
היה זה עולמנו, ליל אביב, בגן…

נאנסת פְּתַח בבשר! לא באביב ולא בעולמנו!
יַצֵג אותי! פתח בבשר!

קטגור [בחיוך נכלם]
תני קצת כבוד. אנו
אוהבים גם לדבר קצת…

נאנסת בבשר! פתח בבשר, אידיוט מלומד!

[הקטגור מחייך חיוך עגום של כלימה וממשיך]

קטגור הלך בשר הגברת לתומו
בגן אחוזתה, מופת
של הליכה נקבית מהודרת…

שופט הראי לנו.

[הנאנסת קמה והולכת לאיטה בעיכוס ירכיים]
מה היתה המטרה שלך בהליכה?

נאנסת להניע את הניתן להנעה.

שופט את גורמת לנו ייסורים כשאת הולכת;
את מעליבה אותנו ומקצרת את חיינו.
למה מחכה הגוץ?

קטגור אינני גוץ!

[מורה על הנאשם]
מאחורי סבך שיחים, לאור
ירח קלוש, חיכה הוא, התייצב
מולה ועצר אותה…

שופט [לנאשם]
למה עצרת את הירכיים האלה מלנוע? 
יצאת מדעתך? מי אתה שתתקע
טריז בגלגלי העולם?!
אתה תמות, תמות!

[הנאשם תופס את ראשו בידיו, רגע מתנדנד על מקומו]

מגוננת כבודכם, האיש עומד להשתגע
מתחושת עוול אין-אונים.
הוא משוטט בדרכים,
חי מן היד לפה כמו פרפר בשדה.
באותו לילה עבר שם במקרה.
נפלה טעות איומה שבְּשֶלה ישלם
בחייו. הוא לא האיש!
שופט [לנאשם]
עמוֹד מולה!
[הנאשם מתייצב מול הנאנסת]
זה האיש?
נאנסת זה!
שופט הבנת? אתה האיש. 
אתה הוא שנבחרת
מתוך הקהילייה האנושית
על-ידי אצבעה המונפת 
של הוד-כבוד-רוממות-הנאנסת
להיות זה שאנס אותה! 
היו הרבה מועמדים, אך היא
זיהתה אותך. המאושר. 

הגוץ החמצמוץ ימשיך! 
קטגור [בולע את עלבונו]
…לאור ירח קלוש, חיכה הוא,
התייצב מולה ועצר אותה,
נושם בכבדות, מזיע, עיניו לחות.

ט

הנאנסת עומדת מול הנאשם, סוקרת אותו רגע מכף רגל עד ראש.

 

נאנסת מה אתה עושה כאן, בלילה, בגן שלי?
מה אתה מסתיר בידך? הראה!
העיניים שלך מבקשות משהו, מפצירות בי – 
אתה רוצה נדבה? אוכל? קורת גג?
אתה המועמד החדש למשרת?
[סבה סביבו וסוקרת אותו]
אתמול פיטרתי את כל משרתי. 
כולם גנבים, כולם מתפתלים
סביב עקבייך כנחשים.
שופט למה לא סיפרת שחסרים לך משרתים?
קחי כוס יין קר, אגיש לך.
[השופטים מזנקים ממקומם, חוגרים סינרים, מגישים לנאנסת יין, מכרכרים סביה]
הנה אני – שופט;
הוֹפּ, עניבת פרפר – הנה זמר;
הוֹפּ, סינר – וכבר מלצר.
[בהנמכת קול מתוך כלימה]
היי טובה. תני גם לנו ערך.
גם למשרתים היתה אמא.
[ושוב מכריז]
וכשאנחנו לא משרתים בפועל, אנו
מתמתחים ביראת כבוד ומחכים להוראות.
[השופטים מתמתחים באופן מופרז ונראים כבובות מעוותות מתוחות על חוטים, ראשיהם סמוכים זה לזה לצד הנאשם, נראים כמועמדים לבחירה.
הנאנסת סוקרת את השופטים ואת הנאשם, לבסוף מצביעה על הנאשם]
נאנסת שם בגזוזטרה מדים וכפפות;
לְבש אותם, נבחרת למשרת אישי!
[השמש מלביש את הנאשם במדי משרת. תוך כדי כך נושאים השופטים את דברם]
שופט הנה האדם. הולבש. הוגשם סופית. נחתם.
מושחל רפוי ומיובש על חוט הזמן,
על מין לא-כלום אפרפר חסר ריח.
סופית: הוא לא ימריא עוד.
וכל מעשיו, סרחי עודף קטנים
ולא חשובים, יחזרו על עצמם,
חלוֹץ את נעלי הגברת, או הגש קפה,
סגור דלת, פתח דלת – והוא חלם
להיות זה שנכנס, לא הסוגר והפותח –
וכך יום אחר יום, עד יום מותו,
לא יקרה כלום. כלום לא יקרה.
פשוט כלום, כלום, כלום. 
נאנסת [לנאשם]
יש חיים, הם נועדו לא לך.
נאשם [קולו עמום]
וכך תכאיבי, ועוד תוסיפי,
ובסוף גם התלייה.
נאנסת [מתיזה לעברו]
הכל, הכל! אני אפיק ממך הכל!

 

י

הנאנסת מרימה קצת את שולי שמלתה ומושיטה רגל.

 

נאנסת משרת, חלוֹץ את נעלִי, נכנסה אבן,
נעֵר והנעֵל שוב!

[הנאשם כורע לרגליה, מסיר את נעלה]

שופט נשק כף רגל של המין הנהדר
שנתן לך חיים!

[הנאשם מנשק את כף רגלה של הנאנסת, נושא את עיניו אט-אט במעלה רגלה. הקטגור משתופף לידו, מלווה את מבטו]


קטגור המסלול הידוע של העין:
מן הנעל אל מחוזות אפלים.
שופט לא נידחים, בכל אופן.
קטגור [מסמיך פניו אל פני הנאשם, מתיז לעברו]
מכיר עד לפרטי פרטים את כל
פיתולי מחשבת הזימה שלך!…
שונא את סרחון החמיצות בפיך
המלא ריר צמיג של תאווה!…
[מגחך ומתפלש לפתע]
כמה קטנים אנחנו, יש למעוך אותנו!…
[ושוב בחמת זעם כלפי הנאשם]
נפליל אותך, נפליל ואחר-כך נתלה,
נקיז מן הגוף הלא-ראוי הזה
את כל ההפרשות החלאתיות!…
[מורה אל בין רגליה של הנאנסת]
הראה לנו בדיוק איך היה,
איך גלגלת, איך פישקת,
מי היה למעלה, מי בבוץ.
שחזֵר לנו: לְפוֹת אותה!
[הנאשם מתרומם בהיסוס. הנאנסת נסוגה צעד, קולה רועד]

נאנסת המבט הזה שלך פתאום…
נעשה לי קר… מחשיך…

[מנסה להתעשת]

משרת, הנעֵל לי את הנעל
ולווה אותי הביתה!

[הנאשם חוזר ומשתופף, מנעיל את נעלה]
קטגור לְפוֹת אותה!
[הנאשם מושיט את ידיו, מהסס. הנאנסת שוב נסוגה צעד, קולה רועד] ==לא מצליחה לשנות כאן לפורמט של הוראות בימוי==

נאנסת המבט הזה שלך פתאום…
נעשה לי קר… מחשיך…

[שוב מנסה להתעשת]

משרת, הנעֵל לי את הנעל
ולווה אותי הביתה!

[הנאשם שומט ידיו]

שופט לפות והיצמד כבר, בן אדם!

[לקצין]

לא נתתם לו ארוחת בוקר?
קצין המלפפון של שחרית
מקנן בו יפה מאוד.

[קופץ אל הנאשם, בחימה]

לְפות אותה, אומרים לך!
תפוֹס בבשר, שחזֵר קצת גבריות!

[קורא לעבר השופטים]

תנו  ל י  לשחזר!
קטגור אתה לא נאשם, אתה סתם!
קצין זה נכון. חבל. לו הייתי –
הייתי מרביץ לכם שיחזור.
תנו לי להראות לכם
איך הייתי משחזר
לו הייתי הוא!
קטגור כל אחד היה רוצה לשחזר!
לאנוס, למה לא, תחת
"חותמת ההכשר "שיחזור"!
שופט קצין, למקומך!
קצין כן, כבודו! למקומי!

[אך יצרו אינו מרפה ממנו. מפציר]

תנו לי לשחזר, מה יש, תנו ככה,
כי לוחץ! כי נחוץ! כי כך וכך!
איפה ההיא?! ההיא עוד שם?!

[רץ אל האשה ולופת אותה. היא מקשיבה לו אגב ציחקוקים מזמינים]

גברת, כפי שראית, יש נכונות,
יש הכל, ציוד מלא, יש
על מה לדבר, לא כעת,
כעת אני בתפקיד, העולם
זה לא רק עיניים לגברות בבית קפה,
יש מדיניות, יש מיבצעים, 
יש משלחות לקוטב.
לא צריך לדבר כל כך הרבה, 
אבל אני מבטיח לך: יהיה.

[משליך אותה מעליו, חוזר ורץ לנאשם, מטלטל אותו]

ומה אתה עומד לי פה
עם השפּכה של צדק על הפרצוף?!
נגב מייד את הצדק ולְפוֹת כבר!
שופט תנו לו את הסכין שבה אחז!
מגוננת לא היתה לו סכין!
שופט תנו לו את הסכין!

[השמש משליך סכין לפני הנאשם]


יא

מגוננת כבודכם, זה פשוט לא נדבק.
כל ילד יראה: אתם תולים
מעיל כבד מדי על מסמר רופף מדי.
שופט לא נדבק. כן, עד כדי כך לא נדבק,
שמתעוררת הרגשה דביקה, לא נוחה:
יותר מדי רפיון, יותר מדי תמימות,
מהמרים פה קצת יותר מדי על הפער
בין הארשת לבין המעשה.
מגוננת כבודכם, אנו בבית משפט או בית מה?
שופט כבודכם, כבודכם, כבודכם!…
לא, אל תיעלבי, אבל אל תחשבי
שבית המשפט לא מבחין שאת פולטת מדי פעם
משהו לצאת ידי חובה, ואחר-כך משתתקת.
בית המשפט מאמץ דווקא את שתיקותייך.

[לנאשם]

קום, אנוס אותה. אנו מציעים לך פה

את הפריצה הגדולה קדימה של חייך.

לעולם לא יזדמן לך עוד למות

עם סיבה וטעם חזקים כל כך.

[לשמש]

תן לו את הסכין בה השתמש!

[השמש משליך את הסכין לפני הנאשם]


יב

[הנאשם מרים את הסכין, פוסע צעד לעבר הנאנסת. היא נרתעת, מתחננת]

נאנסת עומד לעשות לי את זה? גבר גדול, כובש,

עומד למחוץ, לנעוץ בכוח אבר יוקד?

מה, להתיך אותי כליל, לשאת

אותי איתך אל אמצע השמש?

[היא קורעת את שמלתה. ערומה למחצה היא מתרוצצת באולם המשפט, רצה אל הנאשם, מתייצבת מול הסכין שבידו, נופלת פרקדן ארצה לרגליו, בוכה ומתחננת]

אף פעם לא הבחנתי כמה ריקים השמים,

כמו אז, כשרבצת עלי במלוא כובדך וניסרת,

נשיפותיך החמוצות על פני, ואני מביטה למעלה,

מעבר לכתפך, מחפשת משהו להאחז בו _ ואין,

וכה מובסת, ומושפלת, מושפלת, מושפלת…!

[השופטים מתייפחים איתה]

עכשיו גם אתם בוכים. ותמיד מאוחר.

זה הבכי שלכם, האפילוג השמנוני

לכל מחזות התועבה שבעולם.

כמה אני שונאת את כולכם.

[קמה, לנאשם]

לא אסלח לך! לעולם לא!

אתה שלי. אתה תמות בשבילי.

אנסת אותי. שמחת קצת על פרפורי

עכשיו תורי לשמוח על שלך.

מפיך הפעור תשתרבב לשון כחולה,

מפי _ לשון ורדרדה מפזזת.

עם היפער פיך במחנק _

תיחתם באנחת רווחה ערוותי. ..ייחתם פרק שולי בתולדות ערוותי.


ואני היא שאהפוך אותך למת, לגופה,

לעצם, לאבק, ללא כלום.

בוא אפסיות שלי, נשיבת אויר שלי,

קול של עצם מתפצחת מתחתי.

שופט זוהי האשה הגדולה היוצרת אין מיש.

[הנאנסת, בהתפרצות עזה של שנאה מרימה רגל לרמוס את הנאשם. רגלה נעצרת באויר, היא נמלכת בדעתה, מורידה רגלה על הארץ, סבה לאחור בהבעת בוז על פניה]

שמש וכמה נכון עשית שלא דרכת;

מי זה דורך על צואתו?

כמעט עשוי היה להשתבח בליבו

"דורכים עלי, אדם אני."


יג

נאשם [פושט ידיו לעבר הנאנסת]

כיוון שנבצר ממני להאמין

ברישעות גדולה כל כך, אני

בוחר להאמין בתומתך.

יסלח לך אלוהים.

משהו קרה לך, המסכנה,

מישהו עולל לך רעה גדולה כל כך

עד שהעביר אותך על דעתך.

מול מוצקות כזאת של שיכנוע אני

נסוג, מפקפק בזכרוני ובשפיות דעתי.

יסלח אלוהים לכולנו.

קטגור לא רק חף מפשע,

גם קדוש מעונה.

כמה קל לסלוח, כמה קשה

לרעוד מתוך שנאה מטורפת.

כמה קל להיות קדוש, כמה קשה

להיות ליצן עד הסוף.

כל הליצנים, באחריתם,

רוצים לחזור בתשובה.


אנחנו מואסים בסליחתך!

מגוננת ואתה?

קטגור אני מה?

מגוננת איך אתה לא מתבייש?

קטגור במה?

מגוננת כללית. איך אתה לא מתבייש?

הנה, על פניך חותמת לא זכאי.

ואף על פי כן חי.

קטגור [מתיז בפניה]

שיני רקובות. אני חמוץ. תהליכי

העיכול שלי רעים. וככל שיהיה

הבל פי מבאיש יותר _ כך אחזור

ואומר שעל האיש הזה למות.

[לנאשם]

היתה לך הזדמנות של גדולה יחסית.

יכולת להימצא אשם באונס ולהציג לראווה

את פשעך, יכולת לסיים את חייך

כמי שבחר לעצב את גורלו.

רגע החסד עבר. תמות קצף על המים.


כבודכם, כאן לכאורה מלה מול מלה,

קופסת גולגולת מול קופסת גולגולת,

האחת צועקת "אונס!"

השני זועק "עוול!" _

למי תאמינו, ואיך נדע?

שופט גוץ, אתה כאילו שואל,

אבל בעצם אומר;

אז תגיד ישר.

קטגור יגידו העובדות, כבודכם.

לנו יש עד ראייה

הישישון האצבעי.

שופט הכניסו את הישישון האצבעי!


יד

[מוכנס ישישון אצבעי]

ישישון כאן דיגדג אותי פעם באהבה אבי.

זהו אזור יקר לי. לא ישוב עוד

מגע יד אבי. הקרחתי. הלבנתי.

כאן נבלה תקוה, במקום הזה, בעורף.

חפשו אותי כאן. אולי תמצאו.

קטגור מי אתה?

ישישון אני איש. שנתי נודדת בלילות.

אין לי אשליות. ימי ספורים.

אני קם ומשוטט לי.

קטגור ספר מה ראית בלילה האמור.

ישישון בלילה האמור הלכתי.

היה ליל ירח. מתחת לעץ

עצרתי וראיתי גבר על אשה,

בידו סכין, היא בוכה,

הוא גונח מתשוקה.

ראיתי ושמעתי הכל.

עמדתי מתחת לעץ

וזלגתי דמעות.

קטגור למה לא עצרת בעדו?

[פאוזה. הישישון זולג דמעה]

למה לא עצרת בעדו?

ישישון אין לי כוח. אני זקן.

פחדתי על חיי.

קטגור ראית את פניו?

ישישון ראיתי.

קטגור אתה רואה אותם כאן?

ישישון אני רואה.

קטגור מיהו?

ישישון [מורה על הנאשם באצבע]

זה!

מגוננת זקן, איך הראיה שלך?

ישישון אין לי אשליות. ימי ספורים.

מגוננת ימיך ספורים וראייתך כהה,

והיה לילה. ובכל זאת ראית?

ישישון אני מכיר אותו. אני

עוקב אחריו שנים רבות.

אני מכיר אותו היטב.

אני אביו.

[מתקרב אל הנאשם]

אני אביו. זה בני המקולל.

זה בני, חרפת חיי וזיקנתי.

הנה הוא. אין לי אשליות.

נאשם [מביט היישר לעיניו]

עוד מעט תמות, זקן.

ישישון כן, ילד.

נאשם מה לי ולזיקנתך.

ישישון כן, ילד.

נאשם הנה, אמשוך בזקנך, לעיני כולם.

ישישון כן, ילד.

נאשם [מושך בזקנו וגורר אותו בבית המשפט]

רבותי, רבותי! הדור הקודם!

ישישון כן, איש. כן, איש.

נאשם ככה, זקן?

ישישון כן, ילד.

נאשם [מכה אותו]

ככה, זקן?

ישישון [מייבב]

כן, ילד!

[הקצין מנסה לעצור בעד הנאשם]

תנו לו להכות אותי!

הרם גם את הסכין! כאילו

לא אחזת מעודך בסכין ובגרזן!

לפות את הסכין כפי שידעת!


תנו לו להכות אותי! אני העוקב הגדול אחר קלונו;

אני אביו וזהו בני!

בני מכה את אביו הישיש,

החסר-אונים, ההולך למות!

נאשם [צועק באוזניו]

הלוא היית פעם צעיר,

ודרסת את אביך שלך!

אל תתפתו ליבבות זקנים!

[מכה אותו]

ישישון אותי לא תוכל להרשים בעיניך

העמומות ובגווך השחוח!

לא תציג מולי הצגות ראווה

של חולשה וצניעות מזוייפים!


אני אביך, מפה יצאת!

לטוב ולרע _ מפה יצאת!

ובסופו של דבר _ לרע!

[רוקד מולו בבכי ובעליצות]

אתה בני, ואני אביך.

שנים חכיתי למכתך _

והנה המכה, ואתה אנסת!

מה שהיה להוכיח!

[הנאשם מרים את הסכין ומניפו על ישישון בחמת זעם כשעיניו נוצצות. ישישון מרכין ראשו ומחכה למכה]

הכה, הכה! אני מוכן מזמן!

[פאוזה. הנאשם שומט את הסכין. ישישון ממשש את עורפו]

כאן דיגדג אותי פעם באהבה אבי…

מגוננת [ניגשת אל ישישון, מורה על עורפו של הנאשם]

כאן, במקום הזה, שבו יד אב דיגדגה

גם את הפלומה שלו _ כי העולם, לידיעתך,

מלא פלומות _ יתהדק חבל וילחץ.

מגע החבל יהיה גס. הוא יחדור את השערות

אל פנים הבשר. אחר כך המקום הזה לא יהיה.

תאמין? לוטף ביד שהיה אכפת לה

שהמקום הזה יתקיים, ואף על פי כן,

יחדל המקום מקיומו.

מה רצית לומר לו אז בליטוף? _

לנחם אותו? יום אחד תמות, ילד?

ישישון תנו לי ללכת. אני מרגיש לא טוב.

אבי מת, והריצפה מתנדנדת לי.

[מוציאים אותו]


יח

קטגור [לנאשם]

תבין. כל החומר להרוג אותך

כבר כאן. תבין. מותך למעשה

מוכן, פשוט הולכים עוד קצת

על חוט הזמן ומגיעים.

[כולם מקיפים אותו ומסתכלים בו]

אשה [לילדה]

ראי אדם שעוד מעט לא יהיה.

ילדה מה רואים?

זקנה לא רואים כלום.

נאשם עיניכם עשויות מרוטב המדוזות.

מוחי כלוא בסיר מצחין.

קטגור חשוב שתבין שמותך כבר גמור.

נאשם עייפות ירדה עלי. עשו כרצונכם.

שופט תמה פרשת התביעה. בית המשפט

מכריז על הפסקה בדיון.

בית המשפט אינו מכריז על הפסקה

בפעימת הלבבות, שיזרימו דם למוחות,

שיפעפעו, מוח מוח, באדי מחשבותיו הנאלחות,

בצחנה הטחובה של סיר הגולגולת.

[יוצאים השופטים, הקטגור, הנאנסת. האשה, הזקנה והילדה פונים לצאת. הקצין תופש באשה ועוצר אותה]

קצין זמני להחלש. החלישי אותי.

הראי לי מה זה לרצות משהו

מגברת אמיתית בעולם.

למדי אותי שלא אשכח.

[לזקנה, מורה על הילדה]

עבר, שמור לרבע שעה על העתיד;

יש לי פה ענין קטן עם ההווה.

[הזקנה יוצאת עם הילדה, הקצין יוצא לצד אחר, חבוק עם האשה. השמש ניגש לנאשם, בשקט]

שמש ולדעתך מה הולך יותר טוב

עם נקניקיה _ תפוחי אדמה או כרוב?

נאשם יתלו אותי על לא דבר, ואני פוחד.

שמש אני לא. התוספות לנקניקיות מעניינות אותי,

כל שטות מעסיקה אותי נורא.

הלואי שהיה לי קצת פחד מות

שיתן איזה ציר לחיי.

נאשם רוצים לתלות אותי.

שמש הלואי שיכולתי לפחות לרחם עליך,

אז היה איזה ציר לחיי.

אחל לי ציר לחיי.

נאשם שיהיה לך ציר.

שמש תודה.

[המגוננת ניגשת אל הנאשם, רוכנת אליו]

מגוננת אני אציל אותך.

[מניחה ראשו בחיקה]

נאשם חיק? אומרים שהיה פעם באמת דבר כזה.

מגוננת מישהו שמח כשנולדת,

ולמישהו חשוב שתחיה.

[הוא בוכה חרש בחיקה]

ששש, אדם בוכה.

ליבו לא יכול להכיל

את הדבר הפשוט הזה:

מישהו שמח כשנולד,

למישהו חשוב שיחיה.


[סוף חלק ראשון]

חלק שני: ההגנה


א

[קהל צופים להוט באולם המשפט, ביניהם הזקנה והילדה יושבות במקומותיהן. הנאשם יושב במקומו, לידו עומדת המגוננת, ידה על שכמו. נכנס השמש עם קערית מים ומגבות משומשות, מתכווץ בנעימות, חיוך כנוע על פניו]

שמש שירותי מזרנים, מגבות ומים חמים,

גם הם ניתנים פה.

נכון שבית משפט, אבל כשמסתכלים

מקרוב בפרטים, מגיעים למגבות.

אם כי, וזה במאמר מוסגר, כשמסתכלים

עוד יותר מקרוב [במגבת], רואים שוב בית משפט.


שואלים היקום מתפשט?

אני על האדם מתכווץ.

[הילדה מתקרבת אליו, תוקעת בו עינים סקרניות]

ילדה ותגיד: איך זה, אחד כמוך?

שמש [לוחש לה]

הבוהן מחזיקה אותי. בתוך נעלי

מונעת הבוהן שלי ללא הרף בתנועת

מטוטלת, מעלה _ מטה, מעלה _ מטה.

שם מרכז חיי, [האני האמיתי] _ האוטומט בנעל,

כל השאר רדום ומרוחק. [קליפה.]

לולא התנועה של הבוהן שלי,

לא הייתי מחזיק מעמד.


ב

[נכנסים הקצין והאשה, ידו של הקצין כרוכה סביבה]

זקנה הנה הילדה. אני מחזירה לך

אותה כפי שהשארת. לא,

זקנה ברבע שעה.


ילדה, מותך התקדם

ברבע שעה, ידעת?

זמן שעבר עלי, עבר גם עליך.

שנינו נמות, שנינו, שנינו.

לא תימלטי. קדימה, אחרי, לקבר.

קצין [לאשה]

טוב, מחר אני עסוק. מחרתיים גם.

ובסוף השבוע אני מחוץ לעיר.

שמעי, בלי לחץ. בטח עוד ניפגש פעם

בין השבוע הבא לבין מותנו.

האשה למרות הפצרתך הסמויה בין השורות

להיפגש כבר הערב, אני מסרבת.

אני דוחה גם את תחינתך הסמויה

להתחתן אתי. זקוק לי נואשות? _

כן, אבל רכרוכי מדי לטעמי.

לא מפלס דרכים באמאזונס.

לא יבלות על אבר המין _

תפרחת אדמומית אלרגית של תינוק

במפשעה וסביב פי הטבעת.

קצין [לעצמו, בכעס]

לעזאזל, היחס לקצונה

כבר לא מה שהיה!

[צועק בקול]

סדר בבית המשפט!


ג

[נכנס הקטגור. המגוננת מחייכת לקראתו. הקטגור מסתכל מקרוב בחיוכה]

קטגור זהו חיוך מנצחים בוטח.

את תכאיבי לי מאד.

הנה שינים. ועוד שינים.

והבעיה בחיוך היא השינים

לא כל כך הלשון.

מכאיבות השינים

והריר הצלול שביניהן.

מגוננת [מרימה את הקטגור בצוארונו מכוון העורף כמו חתלתול, וגוררת אותו אל מול פני הנאשם]

מי הוא מי?

קטגור [מתיז בפניה]

שיני רקובות. אני חמוץ. תהליכי העיכול

שלי רעים. וככל שיהיו ירכיך לבנות יותר,

כך אשתכנע יותר שעל האיש הזה למות.

מגוננת [נוטלת ספר חוקים גדול וכבד ומניפה אותו]

ומה תגיד לטיעון המפולפל הבא?

[מכה בספר בחזקה על ראשו. הוא מתמוטט ונופל. כולם צוחקים]

קטגור [תוך שהוא קם על רגליו, לקול צחוק הנאספים, מחייך חיוך קטן של כלימה]

טוב לפוגג מתח רב בקורט הומור.

[קורץ לה בעינו בחיוך נכלם]

ואל תחשבי, אני יודע בדיוק מה קרה

כשנפלתי בין רגליך

נפשקו מעט שפתי הערוה, ונפתח צוהר ..נפרדו מעט שפתי הערוה

לקולנוע הגדול של העוורים.


ד

[נכנסים השופטים, מעיפים מקרוב מבט בנאשם]

זקנה [מנסה לשאת חן בעיניהם]

ההצגה הגדולה, אומרים, מתחוללת בראש.

ילדה חלק בתחתונים.

שופט [מביט בה בתיעוב]

אני שונא ילדות קטנות. ביחוד את אלה

עם חכמת זקנות. חכית שנתפעל?

אני שונא גם זקנות. נשים,

אתכן אני אוהב בהרף הקצר

שבין בשלות לריקבון.


ילדה, זה לא עושה לי כלום שאת חיה.

והגיע הזמן להעמיד במקומו את

הדור הצעיר, זה הנושא לפניו,

כמו ענן בושם מחליא, את העתיד!

החוצה, זוהמה לא גדולה!

קצין החוצה, מלשינה!

[הילדה פורצת בבכי וכובשת פניה בחיק האם]

כשאני רואה פני ילד מתעוותות על סינר אמו…

אם הכרנו אותך!

שופט [לזקנה]

ואת פגעת בנו. פגעת. חשבת שנשכח?

שתמותי לפני שנפנה אליך?

ואין לך נשק נשי להמם אותנו.

[צועק]

עוד נראה לכולכן עבור הרגע

הקצר בו אתן מראות לנו!

קצין [תופשה בשערותיה]

עם הגזר!

שופט והיא סמכה על כך שהיא

כבר מחוץ למערבולת החיים,

שהיא רק מסתכלת.

קצין ומלקקת גזרים.

שופט [לקצין]

בשערות, שלושתן, ביחד _ החוצה!

[הקצין והחיילים תופשים את האם, הילדה והזקנה בשערות ומניעים אותן כבובות על חוטים, משליכים אותן החוצה]

בית המשפט נושם בכבדות ורץ הלאה,

לעיקר. איפה העיקר? גשו כבר לעיקר!

[רץ אל הנאשם, מתבונן בו]

שופט אח, כמה אין בסבל יופי.

כמה מכוער, אפור, חסר

השראה וחן. לא מלבב,

לא מרומם את הרוח.

אין העלאת החיים

אל מישור גבוה יותר.

קטגור והאמת, אין גם מורכבות גדולה.

שופט איפה הזקנה ושאר הנקבות?

אלה הסתכלו בנו כאילו

יש במה להסתכל.

[מוכנסות הזקנה, האם והילדה. לזקנה]

איפה הייתן, דודות יקרות?

חסרתן לנו. חשבנו שתזחלו

בחזרה מיד, תלקקו קצת ונסלח.

זקנה גם אני התגעגעתי, כבודכם.

[מייבבת]

אני יושבת בבית, והזמן עובר,

פהוק, גהוק, ועוד פהוק,

והנה גם המוות. לפעמים,

אני יושבת ומתבוננת שעות

בצוהר מכונת כביסה פועלת.


כל כך נחוץ לי לבלות, כבודכם,

וכאן הרי חיים, כאן אני ילדה _

לא, תינוקת, בובה חסרת גיל _

צופה מן היציע בכליונם של אחרים.

שופט ובשופטים. צופה גם בשופטים. [מורה על הנאשם] בזה?

זקנה [בצניעות ביישנית]

דרישותי לא גבוהות.

שופט [מביט בה במיאוס, לקטגור]

גם להסתכל על זקנה

המסתכלת עליך _

לא מי יודע מה.

קטגור "לא-מי-יודע-מה" היה צריך

לחרות על הכניסה לעולמנו.

[השופטים מתיישבים במקומם]


ה

שופט בית המשפט פותח את ההגנה!

איפה הנאנסת? שוב אנחנו לפניה?…

[מוכנסת הנאנסת באפיריון. היא קמה, מצטדקת]

נאנסת כבודכם, הדם, הרטט, החולשה…

שופט כבר שמענו. נמאסת. את עם החולשה,

ההצגה הגדולה של הפצע בין רגליך.

נמאסת עם האביזרים שלך.

נאנסת [בגעגועים]

איפה הגבר שצעק "השפלה!" כשנכנסתי…!

שופט כן, באמת איפה הוא. הוא כבר

במקום אחר, מסתכל על גברות אחרות.

כי יש אחרות, ודאי שמעת, עם

אותן ירכים, ואותם אביזרים,

והכל אותו דבר… פני דרך לאחיותיך!

[תקוף גועל]

הטובות שבהן, ראו אותן, מוכנות

לתפוש לנו את הכדלקמן הלא רחוץ

ולהכניס להן אותו ישר לתוך הפה.

כל פיגול, אלוהים.

וזה הפה שלוחש במין פיוט צרדרד

"הלו?" בטלפון… למות מגועל.

קצין מזל שהן משוחחות לפעמים בטלפון

ומשחררות לנו לכמה דקות את הכדלקמן.

שופט עיוותי הטבע נשגבים מבינתי. חיקרו,

לא את הטבע, כי אם את עיוותיו.

מגוננת אתם מעוררים סלידה.

שופט [למגוננת]

ואל תחשבי שזה יילך לך, את

עם הפה שלך. האיש הזה ייתלה,

זה כבר דבר קבוע.

מגוננת מי צריך אתכם? לולא נולדתם _

מי היה מרגיש?


ההגנה שלנו תתבסס על האיש.

לנו די באיש, חפותו טמונה

כבר בו עצמו. האיש הזה הוא

פצצה מהלכת על שתים של חפות.


אני קוראת למלבינה הגדולה!


ו

נאשם [קם בבת אחת. נחרצות, לשופטים]

אני גמרתי להגן על עצמי.

אין צורך לקרוא לאיש.

מגוננת [מחייכת]

עוד נותר לי להציל אותך.

נאשם כבר לא רוצה.

מגוננת כבר לא בידיך.

נאשם אלה ח י י .

מגוננת כבר נעצתי בהם את שיני.

למי שייך הכבש?

הכבש חושב שלכבש. הזאב

מעמיד אותו על טעותו.

כבר נעצתי בהם את שיני.

נאשם אין טעם להכחיש:

אנסתי, אני אשם!

[רץ לפתע אל דוכן השופטים, חוטף את הסכין ומתייצב מול הנאנסת]

נאשם …מאחורי עץ סבוך ענפים

חיכיתי, ועצרתי אותה,

מזיע, לא מגולח, לא קוהרנטי,

ושאלתי "גברת, היכן אני?"

נאנסת [לנאשם]

מי אתה? למה אתה

עומד לפני מתוח כל כך?

מתמחה ביראת כבוד?

אתמול פיטרתי את משרתי האישי.

הם לא מוצאים חן בעיני. כולם גנבים,

כולם מתפתלים סביב עקביך כנחשים.

נאשם אני משוטט בדרכים, מחפש

את מזלי. אני חסר כל.

אני מקבל את המשרה המוצעת.

נאנסת הלבישו לי את המשרת החדש!

[השמש מלביש את הנאשם במדי משרת. תוך כך סובבת הנאנסת סביבו, לבסוף מתייצבת מולו, פניה סמוכות מאד לפניו]

כל רגע מחייך יהיה מוקדש לי.

זמנך יהיה מורכב ממחרוזת מעשים

תפלים וחסרי ערך של טיפול בזוהמה

אותה אני יוצרת במיוחד לך.


חלוץ את נעלי, נכנסה אבן,

נער והנעל שוב!


ז

נאשם [כורע לרגלי הנאנסת. היא מניפה את שולי שמלתה מולו. הוא שולף סכין. היא נרתעת]

בואי, כלבה , ואזהם אותך!

אני אוהב לשמוע את צווחתך תחתי,

ואת שלטוני המוחלט על בשרך!

בכוח ניקח את מה שהובטח לנו

באהבה ולא הוגשם!

שופט הראה לנו!

נאשם [תופש את הנאנסת במתניה, עוצם עיניו כמתפלל בדבקות ומלטף בידיו את שערה, פניה, ירכיה]

למה יש לך שיער כזה, וקול כזה,

ולמה העור שלך כזה ומבט עיניך כזה,

ולמה ירכיך המלאות והלבנות כאלה?! _

לא ידעת שאת כולך קנוניה נגדי?!

שאת מזימה לא טובה של הטבע,

וכל אבריך הם קואליציה רצחנית?!

שופט חן חן, סיפרת הרבה על מה

שתעשה. עכשיו פשוט עשה.

[הנאשם מניף את הסכין באיום על הנאנסת]

נאשם עד מתי, קנוניה?!

[חג סביבה]

קנוניה, עד מתי?!

שופט "עד מתי?" גם אנו שואלים.

[הנאשם לופת ביד אחת בנאנסת, בשניה מצמיד את הסכין לצוארה]

נאנסת [בתחנונים]

מה, להתיך אותי כליל, לשאת אותי

איתך אל אמצע השמש…?!

[הנאנסת מצליחה להחלץ, נסה באולם המשפט. הוא רודף אחריה, קורע ממנה את בגדיה, מצליח שוב ללפות אותה, מסתער עליה ומפילה ארצה, שוכב עליה. הנאנסת מייבבת. השופטים ממשמשים בקידמת מכנסיהם]

שופט הניגוח הגדול אל חומת האשה!

נאנסת לא, אל תחדור אל הפנימי,

אל תעשה לי את זה בבקשה בלי אהבה,

רק השאר לי את הפנימי,

בלי אהבה אנחנו פשוט לא יכולות…!

נאשם ואל תבכי! לא אוהב ששודדים

ממני רחמים באקדח מים!

שופט יפה דיברת; מה עם המעשה?

נאשם [מצליח להלהיט עצמו]

אנושות, שמים, אני מיד עושה!

חיכיתם אלפי שנים למשיח,

תמצאו עוד רגע לחכות לאונס הזה!

כך לפתתי, כך השכבתי,

הנה המעשה, הוא מתקרב, הוא בא…!

[מכה באגן ירכיו על בטן המשטינה בשצף אין אונים, לבסוף פוסק, רובץ עליה בלי ניע]


ח

מגוננת כבודכם, עם כל הרצון, כאן

אין תקוה שהיה פעם אונס.

כאן הרבה חרחורי סרק

המכסים לא כלום.

[גוהרת אל הנאשם, בקול חנון]

לא תצא מכאן אשם.

כל העולם יצחק וישתאה

איך לא ראינו מיד

כמה זכאי האיש הזה!

שופט הראי לנו!

מגוננת תראה לכם המלבינה הגדולה.

נאשם [זועק בקול רם וניחר]

לא!!

מגוננת [פורצת בצחוק לבבי חד]

שמתם לב איזה ציוץ סדוק

בקע פתאום מגרון התרנגול?

מאד אהבתי את הצריחה.

[סונטת בו בחיבה]

מה עושים עם הכיעור הזה?

אנו נזכור הכל, אך ביחוד

את הצלילים הצורמים.

שופט יופייך הוא יופי שקט המתעצם

ככל שמביטים בו. ואנו מביטים.


הכניסו את המלבינה הגדולה!


ט

[נכנסת המלבינה הגדולה, אשה ענקית לבושה חלוק לבן ועליו סינר מוכתם ומזוהם. פניה עגולים וחייכניים, ומעל שפתה העליונה חתימת שפם. היא

פורשת ידיה לעומת הנאשם כקוראת לו לבוא אליה. הוא לופת ביתר שאת את הנאנסת]

שופט מי את? למה את מפריעה לו לאנוס?

[המלבינה תופשת בצוארונו. הוא מביט בה באימה ומצליח להשתמט ממנה. הוא מתחיל לנוס באולם המשפט, אך אין לו סיכוי לנוכח גודלה וכוחה. היא רודפת אחריו ברוח טובה וספורטיבית ללא מאמץ רב]

מלבינה הופ-הופ-הופ…!

[תופשת אותו בצוארונו. הוא מפרפר, מנסה להחלץ. היא חובטת פעם ופעמיים בעורפו, הוא חדל מפרפוריו. היא מתיישבת על כסא ומושיבה אותו על ברכיה]

נו, ננדנד קצת. נרגיע.

והרי גם אני אדם.

הרי לא נולדתי עם השפם הזה.

מצא בי את היפה. לא מוצא?

הפחד מסכל את החיפוש אחר היפה.

ואילו אני לא פוחדת כרגע מכלום,

לכן אין בינינו שום שפה משותפת,

הוא כאילו על ברכי, ולמעשה _

על כוכב אחר. על כוכב אחר

ובכל זאת _ בידי.

קטגור [מתקרב אליה]

מי את? מה מסתתר מאחוריך? לא כלום.

אשה צוחקת היא אשה צוחקת.

ובכל זאת מנין הרעד

החולף פתאום בחוט השדרה,

מבשר צינה, טחב, רקבובית?

[היא מצטחקת בלבביות]

ואיך את משתעשעת לך שם _

הלבין מפחד. ואת _ המלבינה.

המלבינה הגדולה של הפנים.

[המלבינה מושכת בכתפיה בחיוך]

מלבינה כן, מלבינה.

שופט פתחי את הנושא שלשמו באת!


י

מלבינה [מפשיטה בבת אחת את מכנסי הנאשם, מצטחקת בלבביות]

מתפלספים להם, ובינתיים _

הופ, הופ _ ירדו המכנסיים!

הנה, פתחתי!

[השופטים והקטגור נרתעים, מבוהלים. המלבינה מורה על מבושי הנאשם]

כאן נכרת שק האשכים _

לא יפה, אגב,

קרומי עור מדולדל יעידו _

אין גבריות חודרנית.

מגוננת ספרי למה אין.

מלבינה באשכים נוצר המיץ של התמריץ.

אין אשכים, אין מיץ, אין תמריץ.

קטגור שמענו על מקרים בהם חסר השק _

אבל נשאר תמריץ.

מלבינה רק שכאן כרות לא רק השק,

כל הצינור גדוע עד לבסיסו.

שופט ממתי?

מלבינה שנים. הכל הגליד מזמן.

מגוננת כאן שרידי חורבות למאורע הסטורי עתיק:

פעם קרב ניטש פה, סוסים, חרבות,

חירחורי גסיסה, מה לא;

היום תייר עייף מצלם את אשתו וחותנתו.

[כולם מתגודדים סביב הנאשם שעל ברכי המלבינה, מתבוננים במבושיו]

שופט כאילו נעשו חפירות ליציקת

ערוות אשה, ונפסקו באמצע.

מגוננת הדגש הוא כאן על הכיעור ושאט הנפש.

שופט כל מי שרואה זאת, אקורדיון מבושיו

מתקפל פנימה בחלחלה.

קטגור [מורה על המלבינה]

לי מתקפל מ מ נ ה .

[למלבינה]

האימה _ אימה, והכיעור _ כיעור,

אך הבל פיך יכול היה לפחות להיות ערב.

לעולם-לעולם תהיה החרפה

קשורה בזכרוננו בצחנה הזאת.

מגוננת בושה וכיעור כמו שצריך

הולכים טוב עם צחנה הגונה.

כאן צירוף הפרטים משלים

את התמונה להרמוניה אחת.

שופט [תופש ראשו ביאוש]

יש איזה תיעוב יסודי בעולם

החומק מכל הגדרה. בית המשפט

מנסה להבין. בית המשפט לא מצליח.

[השופטים והקטגור הולכים כפופים קדימה על בהונות כרוקדים, ידיהם מסוככות על מבושיהם, והבעת מיאוס וזוועה על פניהם]

שופט הוי זוועה.

קטגור הוי ילדות, צדקת, את וחזיונות מפלצותיך.

יש ממה לפחוד בחושך, יש ממה להגעל באור.

קצין [לאשה, בשקט]

אני בכלל לא, אני כאילו תמיד בתפקיד.

שופט המשפט עוד לא נגמר, אבל

הרשה שיפוט ביניים אסתיטי

מאוס. לו רק ידעתם כמה מאוס.

קטגור הו, המרתפים של עולם האהבה!


י"א

מגוננת [מחייכת]

כבודכם, למה לא לומר גלויות את העיקר?

שופט שהוא?

מגוננת הנאשם הוא חף מפשע.

שופט [פניו מרצינות, נעגמות, לנאשם]

חף מפשע מה? לא אנסת?

[לאחר שהתפרק, תשוש, חולני, מט ליפול]

מה עשיתי? התפרקתי, ועוד

על סמך טענות כוזבות.

הנה הפרדוכס היסודי

שגיאה גדולה לגמור, שגיאה

גדולה יותר שלא לגמור,

ועוד יותר גדולה _ לגמור.

וככה מטפסים באיזה גרם

מדרגות לולייני של שגיאות,

שכל אחת גדולה מקודמתה.

[למגוננת, בתחינה]

תני לו הזדמנות.

מגוננת [עדיין מחייכת]

אי אפשר, כבודו.

שופט שמענו על מקרים…

מגוננת [מכה אותו בפניו]

אי אפשר, כבודו, ראית.

שופט כורע רגע שפוף]

הכית, כמובן, בצחוק.

מגוננת כן, בצחוק גדול.

שופט יפה.

מגוננת כבודכם, זה קרה לפני עשרים שנה.

אני עשיתי לו את זה.

מאז, כבוי ומאולף,

הוא משרת אותי באמונה.

שופט אשה, ישבן עם סופראן.

סירנה של מותנו.

למה עשית לו את זה?

מגוננת הגנתי על חייו, כבודכם.

אני מזמינה את הגיבנת היקרה.

[השופטים שבים למקומם]

שופט הכניסו את הגיבנת היקרה!

 

י"ב

[מוכנסת הגיבנת, ישישה צמוקה, מתייצבת מול הנאשם שערוותו גלויה, נראית דוויה ואדישה]

גיבנת מי קרא לי? מי האנשים האלה?

מגוננת גיבנת, כאן בית משפט.

כאן שופטים את האיש הזה.

הוא נאשם באונס.

גיבנת מיד כשראיתי אותו עם לידתו,

אמרתי נכשלת. כמו האוזניים והאף, ..הפסדת, מה?

כך גם הכישלון הוא מסימני הזהוי שלו. ..מסימני ההיכר

אמרתי לו. כולם יעידו

אני לא הפסקתי להגיד לו.

שופט כאן לא מאשימים אותך שלא אמרת לו.

גיבנת לא מאשימים?

שופט לא.

גיבנת במה מאשימים?

שופט לא מאשימים.

האם שקרנים. לא חדלים להאשים.

מה רוצים ממני?

אני גוש עצירות חסום ..גוש חוסם של עצירות

נישא בשטף דהרת הזמן.

מגוננת גיבנת יקרה, גוחנת נצחית

מעל גיגיות כביסה של אחרים,

כאן לא את הנאשמת אלא הוא!

 

ספרי איך באת אלי לפני שנים.

[הגיבנת אוחזת ביד הנאשם, מתייצבת איתו מול המגוננת]

גיבנת אחזתי בידו. הוא היה עוד נער.

מגוננת נער מזיע, מבוהל, קולו צורם.

[מצביעה על האם]

היא, על שתי רגלים נפוחות,

כפופה כהלכה כבר אז,

חטובה ביד גסה מחומר לא עדין.

[לגיבנת]

למה הוא מתנשם כבדות?

למה הרעד הנסער?

גיבנת בלילות הוא חובט בטנו

במזרן, כאילו מנסה

להתנפץ אל חומה שלא יוכל להבקיע.

מגוננת מזה קצף, מחליש כוחות שנועדו לנו. ..הנחוצים לשירותינו

זהו אגואיזם טהור.

על מה הוא הוזה בלילות?

גיבנת מעולם לא סבלתי את זיק החוצפה

שבעיניו גם אני נושם בעולם.

[בוכה]

באתי אליך, גבירתי, שתעזרי לנו.

מגיד העתידות אליו הלכנו, חוזה

יום אחד, בבגרותו, יקום ויאנוס אשה;

סופו תלייה.

עיזרי לי להציל את בני.

מגוננת הפקידי אותו בידי.

גיבנת שמעתי שיש לך בית נפלא,

ואת זקוקה למשרתים.

מגוננת כן, בידי יהיה בטוח. שלום לך.

גיבנת לעולם לא אחדל להודות לך.

[הגיבנת פונה לצאת]

נאשם אמא!

[היא עוצרת. הוא מתקרב אליה, מסמיך פניו לפניה]

העצם הגרום העומד מולי, כל תכונות ..העצם הגרומה

ההכאבה נשללו ממנו לצמיתות.

בעיניה אני רואה את החומר ממנו

הן עשויות. ברק הרוע הועם.

הפה מעיד על כלימת עצמו העמוקה,

כלימת הבשר החרב וכלה.

 

איפה אמי מפעם _ זו מזמן איננה.

זו שלפני בדיחה מרה.

אולי אצחק? אולי אבכה?

[מנסה לבכות. מנסה לצחוק]

מאוחר לצחוק. מוקדם לבכות.

עוד ניפגש, יום אחד, אמא,

מונפת בזרועות הקברן,

מזכירה תינוק חסר ישע נישא לעריסתו,

זיק ישן יידלק לרגע, רגש יתערבל,

דמעה תפגוש במורדה חיוך של זכרון-ילדות

מרנין, תפגוש אחת, ולא עוד.

[הגיבנת מוצאת]

 

י"ג

נאשם [מזנק וכורע ברך לרגלי הקצין]

לך הכוח, ההישג. אבקש להסתפח,

ולו מלמטה, אל הקהיליה האנושית!

ייצג אותי!

קצין אלוהים אדירים, כמה אפשר לקשקש

על חתיכת בשר מתחת לפיסת בד?!

נאנסת [מרימה שמלתה לעומת הקצין, מתגרה בו]

בוא, אבר במכנסי שרד.

קצין חלאה מגובשת.

[מזנק לעברה, קורע מעליה את שמלתה. היא צוחקת, נאבקת כביכול, ובעצם מתמסרת לו. הוא בועל אותה בשלוש-ארבע איבחות נמרצות]

כך! כך! כך וכך!

["גומר"]

מה שהיה להוכיח.

שופט לא התמתחנו כי עוד לא התאוששנו

מהתמתחות-השוא הקודמת.

אך בליבנו היינו איתך.

שא ברכה, תותחן זריז-פליטה.

קצין [קם. לאשה]

ראית? פעמיים תוך חצי שעה,

זה לא בשמים אצלי.

ואל תקנאי, בלי סצנות,

זה היה בתפקיד, וגם לא

חייב לך דו"ח, הביצים שלי

עוד לא אצלך בסל…

אלהים, איזו קדרות נשכנית

ירדה עלי. ואיזו חולשה.

יש לך משהו מתוק?

[לילדה]

ילדה, יש לך שוקולד?

טפו, נקבות!

[מפהק]

אהה, אנרגיה!

[מפזם]

קנדון לפני _ שוקולד אחרי,

ובאמצע הופה-הופה-הי!

שופט [לקצין]

התבהמנו, מה? בין סנוורי התשוקה שלפני

לערפל התשישות שאחרי _ יש רגע קצר, והוא

נוקב בבהירות שאין לטעות בה התבהמנו כליל.

קצין [מגחך]

כבודכם, אני כזה בהמה, שאין לי

אפילו רגע ההכרה הקצר שהתבהמתי.

[מפזם חרש]

ובאמצע הופה-הופה-הי!

[חג רגע כשיכור, נצמד לאשה, מנסה לפייס אותה]

אבל איתך היה גם רגש, היה.

[לזקנה]

תשמשי אומנת לילדה כשנתחתן?

זקנה [עגמומית]

אני למילוי זמן, כמו מילוי

צוארי עוף, בפירורי קמח.

שמש [חש ליישר את מכנסיו וכותנתו של הקצין]

כך, בשולי הדרמות הגדולות

מלבלב האושר [ הביתי ] הפעוט.

 

י"ד

מגוננת [לנאשם]

משרת, נגב את ערוותה.

[השמש מביא לנאשם מגבת וקערית מים. הנאשם כורע ומנגב בין רגליה של הנאנסת]

נאנסת [שרגליה עדיין פשוקות, נאנחת מתשוקה]

כמה אני בזה לך.

קטגור למה לבוז לאי-יכולתנו?

אדישות _ נניח; אך למה לבוז?

נאנסת אם כך, למה לבוז? לכל

אי-יכולת יש תירוץ;

למה נשאר לנו לבוז?

שופט היא צודקת, היא אשה,

היא מוכרחה קצת בוז.

נאשם [מגחך בהתרפסות כשהוא מורה על ערוותה]

ואולי אפשר בכל זאת, ועל אף הכל,

להודות באונס? לא? לפחות רצון לאונס?

לא עם קצת רצון טוב? אי אפשר, מה?

[קם והולך ומתייצב מול הילדה, בחיוך נעווה של כלימה עם ערוותו החשופה]

האם אין אני אדם נורא ואיום

שילדים צריכים לפחוד ממנו?

האם אין דמותי מתאימה לספורי

בלהות שלפני השינה?

מגוננת [מניחה ידה על כתפו]

הנסיונות להינשא עם זרם

הבושה לא יעלו יפה.

נאשם הייתי רוצה להצטרף אל העולם נגדי.

מגוננת לא תוכל. אתה הוא אתה.

והעולם רוצה אותך ממול,

מן העבר השני.

נאשם [דכדוך יורד עליו]

וכמה הוא צודק, העולם. ואני לבד.

ולי אין קואליציה. וכוח המירמה

של הנפש קצר. והחוט נגמר לפתע.

מגוננת יפה. הצלנו אותך.

נאשם [מבטו משוטט בין כולם]

עיני מפלבלות בחוסר יושר נצחי.

שלום לכולכם. תליתם בי תקוות

גדולות שאאכזב אתכם. לאחר

נסיון קצר של הונאה, אני

שמח לבשר כל התקוות התגשמו.

אל תסלחו. על ההונאה אל תסלחו,

ועל האכזבה אל תסלחו גם כן.

 

ט"ו

קטגור [פורץ קדימה, מחבק את הנאשם ומתייפח בהמון רגש]

אחי, אחי…!

הן יורקות עלינו בלי בושה…

מתי ילובן ענייננו עד תום?

מתי נוברר סוף סוף?

שופט [לנאנסת]

את בזה גם לו?

נאנסת לו ידעתם כמה.

שופט יודעים, יודעים כמה. לא הרבה.

בא לך קצת במאמץ, נגמר מהר.

גם לא כל כך אצילית לאחר

גילגולים על הריצפה מתחת לקצונה.

השיער פרוע, צבעי האיפור מרוחים

על פניך כמו אינדיאני לאחר הקרב.

[הנאנסת מחייכת במבוכה]

ורווח קל בין שיניך הקדמיות,

מה שמעניק לחיוך חותם של אוילות;

איך לא ראינו את זה קודם?

קטגור קודם היא לא חייכה.

שופט נכון. קודם היתה רצינית, בלתי

מושגת, כלום לא היה נאה לה.

אפיריון, חולשה, רגזנות כללית.

פתאום העולם נאה לה. פתאום

יש גם דברים מבדחים בעולמנו.

כשהיא שמחה, יוצאת גם הטיפשות.

ושיקרנו קצת בקשר לאונס, מה?

[הנאנסת משפילה עיניה בצניעות]

שופט זנזונת חביבה. אשה מושגת. הסרחנו.

פלטנו בועת צחנה לאויר העולם.

[הנאנסת מחייכת כמתחטאת]

אי, מכרסמת לא מזיקה.

[מורה על הנאשם]

הוא לא מי שהוא,

את לא מי שאת.

[למגוננת המחייכת במסתורין]

לך חיוך יפה של מסתורין,

והשינים _ והפעם נבדוק _ בלי רווח.

מי את?

מגוננת מי אתם?

שופט קיבלת אותו לפי דבריך בעודו נער.

איך זה? הלוא היית בעצמך ילדה!

[המגוננת מחייכת ללא אומר. השופט מפהק]

אח, קושיות וליבונים בלי סוף.

איך לגשר? איך לחיות?

[המגוננת ממשיכה לחייך ללא מלה]

נאשם ברור לכם שאני עשיתי את הכל.

אני במו ידי פצעתי וכרתתי,

אני תכננתי ואני עשיתי, אני.

 

שחקני, אני מודה לכם. ..משרתי

 

טז

שופט יצאת זכאי. לך, אתה חפשי.

נאשם חפשי?

[מגחך. פאוזה]

תנו מים.

שמש שתה את הרוק שלך.

נאשם [פוער פיו כמבקש לנשום הרבה אויר. פתאום גוהר קדימה ומקיא. משרווח לו הוא נושא פניו]

יותר מכל חשוב לפתוח דף חדש.

לראות, ולו עוד פעם, את העולם

רענן כבימי ילדותנו, עוד פעם אחת

לחוות את הצלילות הטריה הזאת…

[פונה לצאת, חוזר. הולך לעבר עמוד התליה, עולה על הכסא, מתבונן בעניבת החבל]

לולאה קטנה, עגלגלה, דמוית צוהר.

מעניין מה רואים בעדה מהעבר השני.

[משחיל ראשו בעניבה, מגחך]

אי, עולם שלם מחוץ לעניבה.

לכאורה אותו עולם, ובכל זאת

כמה חד הכל, כמה דוקר.

פניכם משוייפות עד העצם, ידעתם?

[מביט בגופו ובידיו]

מה זה היה? לא הבנתי כלום.

[מנסה לבעוט בכסא, נכשל, מנסה שוב, נכשל, נשמט מן הכסא, מנסה לחזור ולעמוד, נכשל, מפרפר ומת]

 

יד

[הקצין, בכעס, על פי רמז מן השופט, תופש את השמש וגורר אותו לעמוד תליה שני. השמש מפרכס וזועק]

שמש רחמים! לא! לחיות!…

[הקצין כורך סביב צוארו את עניבת התליה, בועט בכסא, ומיד קולט שוב בזרועותיו את גופו הצונח של השמש, משחרר צוארו מן החבל ומשליכו ארצה. השמש, המום ורועד, זוחל במהירות אל מתחת לאחד השולחנות ונשאר שם. בשאט נפש וברוח קודרת עוזבים כל הנוכחים האחרים את אולם המשפט. פאוזה. הילדה חוזרת לבדה, מתייצבת נוכח גופת הנאשם]

ילדה הי, קח איתך לקבר עוד דקירה.

קח גם זכרון של זה.

[מניפה שולי שמלתה למעלה, מציגה מולו את ערוותה]

שמש אחרת. הוא כבר לא יכול לזכור.

ילדה לפחות אזכור אני אותו.

תלוי, מתנדנד עם הלשון בחוץ

מול ערוותה החשופה של ילדה.

[לגופה]

אני אזכור את קלונך. אני עוד

צעירה ומתכוננת לחיות הרבה.

אני שרה, אני רוקדת, אני עוד

אכסה את נבלתך המרקיבה בבור

בערימה ענקית של צואתי.

[ממשיכה לעמוד ולצפות בגופה. השמש זוחל לעברה]

שמש יכולת לומר מלה אחרונה אחרת.

אימרי משהו אחר, משהו טוב.

את יודעת שבתוך תוכנו

אנו עדיין מחכים.

ואת עוד ילדה. אימרי מלה.

[פאוזה. הילדה ממשיכה לעמוד, ידיה על מתניה, ושותקת]

אימרי.

[פאוזה]

אימרי, אימרי.

[כל גופו רועד, מתכווץ ומנסה להחם עצמו, מתחיל לבכות חרש]

תפקידי הוא לשמוח על כך

שלא אותי תולים. לי טוב.

העולם פסח עלי. לי טוב מאד.

[עתה הוא מתייפח ללא מעצור]

ובשמחה אדירה זו, המפעפעת מכל

נקבוביות עורי, אני נועל את המשפט.

 

[סוף]

×