ובייחוד אוהבים אנו את הרגע שבו מתנפנפות שערות האשה בעת שהיא נבעטת החוצה. אל תשלו את עצמכם: הן נבעטות תכופות. מסדרות שערן כי נפרע בהתעופפן באוויר. רגע הרעיד תחת דָשֵׁן, ושב ונוצק אל תבניתו, ושערות שהונפו, שבות לנוח נכלמות על עורפה.

רוצות הן כי נזכור אותן שרועות בעצלתיים על ספה, מעשנות סיגריה מפומית ומשוחחות בקול רך על גֵתֶה. אך אנו לא נתפתה. הנצח ננציח אותן בוכרוננו כפי שנחוץ לנו: מבוהלות, נטושות, מעופפות בריק. לאחר רגע, משהן שוב על רגליהן – חתולות אשפה שכמותן! – הן מביטות על העולם שוב באלכסון וקצת מלמעלה. בייחוד אוהבות להסתכל מלמעלה הנמוכות דווקא. מה איכפת להן מה הן רואות, העיקר זווית ההסתכלות.

לא, לא נתפתה, חבריא: הן כל הזמן ממש על סף הבכי, הן ותסרוקותיהן המנופחות. לחסות בחיקן, הרי זה כניסיון לפיקניק תחת עץ לימון ישן בחצרנו, זה הכפוף, הממורטט, המסוכסך כמה עלים יבשים שעוד נותרו על ענפיו; אכן, להלכה עדיין עץ, אך הנה רוח קטנה או טלטול יד – ומייד חשרת אבק מעליך, ובתוכה נושרים ממנו ביצת יונה מתפוררת ושתי סחבות ישנות שנפלו עליו פעם מקומה שלישית; ומין תחושה מעליבה, שרצית להתמסר לחיק הטבע וגמרת עם סמרטוט על הראש.

×