באימה ובבחילה אתה חושב על שירבוב השפתיים האחרון של הנידון למוות רגע לפני תלייתו. שק שחור מכסה את פניו, עניבת החבל כרוכה לצווארו. מחמת ציפייה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה הוא משרבב שפתיו להרף-עין, תנועה לא רצונית, לא מעשית, חסרת תועלת. לא רק שאין בה תכלית, איש אף לא רואה אותה, שכן פניו לוטות בשק. ובכן, תנועת חיים תפלה שנעשתה לשווא. יש בה כדי להטיל צינת ייאוש בקרָבֵינוּ, הנותרים אחריו.

ממחשבה זו אתה בורח על-ידי המעשה הבא: הינך חופן בכף ידך את שק אשכיך ולוחץ חזק, מהדק ידך בכוח עד שהאשך הלחוץ מתפרץ לצאת מבעד לרווחים שבין האצבעות הלופתות, והעור המחוספס, המואדם, נמתח, משורג ורידים כחולים, עד להתפקע. את הכאב המעורר קבס אין לתאר.

×