עומדת נשענת אל קיר בית העץ שלך במרחבי השדה הפתוח, הזמן הוא ראשית הקיץ, פרחים אדומים, כתומים, לבנים, עשב ירוק, אור מלא חדווה, הכל מקיף את הבית, אותָך, אוויר בּשׂוּם רוטט מעליצות, ואת בחצאית פרחונית, רחבה, אף היא שדה נפלא כשלעצמה, ושערך זהוב-חום, הכל כמו שצריך אצלך…

זהו בית-חווה בסגנון ישן, לא מהוקצע, כולו מין מרוּפָּטוּת חמימה, מזכיר סיפורי ילדות מאמריקה הרחוקה של הדרום, של השדות בשמש, המרחבים, אמריקה שבה הנשים יפות ושופעות, האוכל טוב, אף הוא בשפע…

את הינך גֵ'ייל ויליאמס-מילר, האומרת בחיוך קל: "אני ובעלי מנהלים חיים מלאים ותוססים באַטִיקָה שבאינדיאנה, ונחוץ לנו תכופות שינוי בנוף ובאקלים. רציתי בית נעים ושקט לסופי-השבוע, שם נוכל לקבץ את מחשבותינו, לנוח, לטייל בשדה פרחים, לשבת על גזע עץ כרות, להקשיב לקרקור הצפרדעים וצרצור הצרצרים, ולעיתים, אם יתמזל המזל, לשירת הזמיר".

לטייל, לשבת, לחשוב, להקשיב. היא נפלאה, ג'ייל. כשאנו סוקרים אותה טוב-טוב, אנו מדמים עצמנו עומדים מאחוריה, מנמיכים מבטנו מן החולצה לחצאית, ועם כל הכבוד לקיץ ולפרחים ולבית העץ, ובייחוד לשולחן הגינה העמוס חינניות, אנו רוצים דווקא לשם, לשם – עם הפה פעור והלשון זקורה – אל מתחת לחצאית, מאחור, בין שני הפלחים!… אח, לשם, לשם!… הנה מה שרוצים אנו, בלב מתכווץ וסרעפת תפוסה, מכל מרחבי אינדיאנה הגדולה שבאמריקה האינסופית.

עיניה הכחולות-אפורות של ג'ייל ויליאמס-מילר מישירות מבטן אלינו. בלא שתאמר לנו דבר אנו יודעים שעלינו להיענש ולהיסגר שעה בבית-כיסא. אנו כבר שם, בחדרון הצר, באפלה. הבעת פניה של ג'יל לא משתנה. מה יצא לנו? לחינם רצינו, לחינם, כי לא תהיי שלנו, הלילה תתעלסי עם בעלך ג'אסטי, בעל עסק הפלדה המשפחתי מאַטִיקָה, את אפילו לא יודעת על רצוננו, על קיומנו, ניצבת לך ליד שולחן הגינה שלקיר בית הנופש הכפרי שלך, בתוך שדה הפרחים, שם, בצילום, במגזין לענייני ארכיטקטורה ועיצוב-פנים שאנו אוחזים בידינו.

ובהזדמנות זאת, מלה לעורכת המגזין ססיליה יוּברט-מוּר: אנא, יותר תמונות של ארכיטקטורת פְּנים, בייחוד של חדרי אמבטיה וחדרי שירותים, בייחוד אלה האחרונים, ואם אפשר אסלות, ובעיקר במבט מלמטה ומבפנים, כשאשה, ג'ייל ויליאמס-מילר למשל, או אשה אמריקאית אחרת, לא זקנה מדי, אפילו אַתְּ, יושבת למעלה.

אשה ליד בית בשדה פרחים סמוך לאטיקה, אינדיאנה | 1993

×