אני איש. תוכלו לכנותני "איש הדקה-והצי הראשונות". מאוד אוהב אני את הדקה-וחצי הראשונות לכניסתי לחדר שבו מחכים לי. הופעתי מעוררת ציפייה. כלומר, היא מתעוררת, הציפייה, עוד לפני הופעתי: משתוקקים לפגוש אדם שיש לו מה לומר.

עם היכנסי לחדר מיתוסף חשמל לאווירה. הופעתי כל-כך לא מעניינת, עד שנוצרת, על דרך הניגוד, דריכות אדירה: מפי בעל חזות סתמית כל-כך תהיינה רק הפתעות לעילא!

אני סוקר את הנוכחים לאט, בשקט, מוצץ בעונג כל מבט של המייחלים למוצא פי. אחר-כך אני אומר, כשחיוך קטן מבליע חרדה נסוך על שפתי: "ערב טוב". קולי דק ומאכזב. מין ניסור באוזן, לא חום, לא להט, לא עומק. הנוכחים שקועים בדומייה מתוחה. כמה אני אוהב את זה. הם באמת מחכים ממני למשהו נפלא. בייחוד אני אוהב את ציפייתן של הנערות, אלה בונות עלי רבות.

אני שוהה מעט עם תום ה"ערב טוב", ומוסיף בהומור "מה שלומכם?", ושוב שוהה מעט – עדיין יש לי אשראי – ומציג עצמי: "שמי כך וכך". דממה. "וכעת אפתח ב…", ואני שוהה שנייה-שתיים, ומסיים את המשפט.

באמצע המשפט שלאחריו, אני מבחין בהתרפּוּת ראשונה אצל נערה אחת מקהל שומעי. הסימן מוכר לי, פתאום מגרד לה בעורף, ואגב כך היא משפילה מבט לריצפה. שני משפטים נוספים, התרפּוּיוֹת נוספות, רחש פה ושם, אכזבה קלה הולכת ותופחת בחלל החדר.

לאחר דקה וחצי כבר ברור לכולם שאינני יודע כלום, שאין לי מה לומר, ולא ממני תבוא ישועה לעולם. תוֹכי כבָרי, אין שום ניגוד, להיפך, השלמה מלאה. אני מכעכע מעט בגרוני, מסמיק מעט, חש איך, בתאוצה, כמו מפולת, תופחת האכזבה. כל אותה עת לא מש החיוך משפתי.

הפגיעה הראשונה בכבודי אינה מאחרת לבוא. חיוכי כמו עווית קשה על פני. אני מנסה להתעלם. אווירון נייר עף ופוגע בחוטמי. אני מתכופף, מרים אותו מן הריצפה ומטילו בחזרה לקהל שומעי אגב ציחקוק קל. "משלכם אני!" קוראת תנועת ידי המבקשת לשאת חן בהטילי את האווירון החביב. אבן נגולה מעל ליבי. כבר יודעים, יודעים מי אני. הידד!

ואף-על-פי-כן נזכר אני, במין נחשול התרגשות מצמרר, בדקה-וחצי הראשונות. אח, כן, אלה היו זמנים!

איש הדקה-וחצי הראשונות | 1993

×