הולכת ונחלשת הניחה לדוקטור ברזילי להרים את סנטרה באצבעו, ואגודלו משחק לה סביב הפה… כשנישק אותה לאט – שתקה, אבל שילבה את שתי ידיה לפנים, בגובה חזה, כאומרת לחצוץ בינה לבינו… אך כששפתיו מעכו בתובענות את שפתיה, עצמה עיניה, קצת אוויר התמלט מגרונה, וידיה נשמטו… הוא אימץ אותה אליו בפתאומיות, ידיו ממששות בקדחתנות מתחת לחולצתה.., עורה הצטמרר לפתע וגופה הקשיח… אך כשליקק את אוזנה בהטיית ראש וקצה שפמו מרפרף על עורפה, שוב התרככה… גלים קטנים לא-פוסקים של ספקות גאו בה כשניסתה להתרחק ממנו…

אכן, מה היא רוצה בעצם? רוצה אותו, את דוקטור ברזילי, או לא רוצה? ערב לה טעם נשיקותיו? הזכיר לה מלפפון קר? תיאות להצעת נישואים ממנו? תדחה? אח, לוּ רק ידעה בעצמה! ומה היא כבר רוצה? רוצה שיהיה לה טוב, פשוט טוב, שלא ירמו אותה, שייתנו לה, שיעשו לה, שיהיה לה נעים בפה, מתוק, אחרי בשר ויין ושוקולד, לא, תוך כדי בשר ויין ושוקולד, לא מלאה מדי, שבעה אך צוהלת, לא מנומנמת, להיפך, רוקדת, להיפך, מנומנמת, מוכנה לשינה שכמוה לא ישנה מגיל תשע, מתעוררת צלולה בבוקר וכבר ערב, ונשף, ודוקטור ברזילי הוא בּוֹבּ ריצ'מוֹנד, והיא על ספה, שומעת מוזיקה, והספה בריכת שחייה חמימה, בשמש, לאור הכוכבים אך גם בשמש, בשווייץ ובספרד גם יחד, ונעים וחביב, ומתוק ומלבב, ויש לה ילד וילדה, והם כבר בוגרים, רופא וצ'לנית, והם גם עדיין בני שלוש, הם לא פה, לא מפריעים, הם בטיול עם האומנת האוסטרית, חיבקה ושלחה החוצה, כי בוב באמבטיה מתכונן להתעלסות, והכל באחוזה בריביירה הצרפתית שהיא ביקתה על מדרון האלפים. שהיא פנטהאוז בלב מנהטן, והיא לפני הכל ואחרי הכל, וככה זה, ככה היא רוצה, שכל החיים יתמצו במין נקודה אחת מתוקה במיוחד, מתומצתת ומרוכזת, מין קפסוּלה זעירה של טוּב ששמים מתחת ללשון והמכילה את כל המתיקות האפשרית, תרכיז של תרכיז, ריכוז מרוכז בעוצמה כזאת כמו קרן לייזר שתפלח את הלשון והקרביים ואת כל כדור הארץ, והיקום יתפוצץ והיא תתעלף, ומייד תקום, תרקוד, נסיכת מונאקו, תיאבון אדיר של סוס יאור, וצוחקת-צוחקת עד שמשתינה, גם להשתין טוב, ואגב סוס יאור – הכי טוב לפהק, והכל יחד, וגם לקשקש, מין סלט אחד גדול שאין להפריד, וגם לקרדה טוב, והכל לנצח, לא פחות, הכל היא רוצה…

ומין מרירות חמוצה עיוותה את פניה על שאין לה מה שהיא רוצה, שיש לה צרכים והיא לא מסופקת, רימה אותה כל העולם, ועתה בא גם הדוקטור ברזילי,

הוא ושפמו… ובינתיים השמיע הדוקטור ברזילי אנקה קצרה, ומייד הפסיק לנוע ופקח עיניים תמהות ונוגות, וקצה שפמו מדגדג את סנטרה, והכל היה טיפשי כל-כך, ובעל-כורחה נפלט לה ציחקוק מלוּוה משב לא רענן מעומק פיה.

×