מחדר השינה יצא גבר. היו לו פנים של רָשע, אך למעשה היה פשוט מקומט ממאמץ לישון.

"והנה", רטנה, "בכלל לא חשב על מה שאמרתי! פשוט ישן! ישן טוב וקם בריא! ומביט בעיניים רעננות!"

"מי רענן?" התגונן הגבר.

"ולא חושב על מה שאמרתי!" שבה ופסקה האשה בטון חמור ונחרץ, כמעט צווחת. "ישן כמו חזיר, מפהק וקם בריא! לא מתחרט ולא סובל!"

"סובל. ולא ישנתי", מחה האיש בקול רפה.

"ולא צועק שסובל, אלא סתם כך, בקול נמוך ואדיש ולא משכנע כלל!" לאטה האשה. אף קולה שלה איבד משהו מחדותו, נעשה עמום, לאה, כאילו גם לה נמאס להתמרמר, אך לא לגמרי. כמעט שקמה ממקומה.

נכון שכובד מסוים נוצק באיברי האיש, והוא לא נראה מיוסר או נרגש דיו כלפי חוץ. צער גדול השתלט על נפשו. זה עתה קם וכבר היה עייף. הוא ניסה להתנחם בכך שהשיחה מעידה לפחות על אהבתה הגדולה אליו, ושגם היא סובלת, לפחות כמוהו. בכל זאת לא הצליח לשמח את ליבו, והכף נטתה לטובת הצער.

"מציקה לי עד אין קץ", חלפה מחשבה במוחו. "לא תרפה. וכך זה יימשך תמיד".

נעשה מעט חשוך בחדר. הגבר דשדש בצעד מדוד בחזרה לחדר השינה. כלפי חוץ נראה כאיש מסוים, אפילו נכבד, ההולך מחדר השינה לסלון ומהסלון לחדר השינה בפסיעות בהחלט מכובדות של מי שיודע למה הוא הולך.

×