מאוד נסערנו כשכינתה אותנו האשה כמה פעמים, ועוד בנוכחותנו, "אוּלצֶר ידידנו", וכדי למנוע ספק עוד הגדילה ותירגמה אותנו ל"ידידנו כִּיב".

היא ישבה בחדר האורחים לשיחת קפה עם ידידתה הטובה, ואנו התהלכנו מחווירים מעלבון לאור בין הערביים, אצבעות ידינו המזיעות מתפתלות אלה באלה מאחורי גבנו, ואנו אובדי עצות. שיחת האשה עם ידידתה היתה חרישית, ומבחינה מוזיקלית התנהלה בנועם רב, אלא שהתוכן היה "אוּלצר ידידנו" ו"ידידנו כִּיב", ושוב "אוּלצר ידידנו", ושוב "ידידנו כִּיב", ולבסוף, למנוע ספק שבספק, כינתה אותנו האשה בפשטות "החבר אוּלקוּס".

אנו עצרנו ממהלכנו, עמדנו נטועים רגע ליד החלון, מנסים לנשום נשימה סדירה תוך הלמות-לב פראית, ולפתע הסתובבנו, קפצנו לעבר האשה ודחפנו אותה בכתפה מן הכיסא. היא פרשה ידיה לצדדים, מנסה להשיג איזון, ושמא להתעופף באוויר, נפלה הצידה אל הריצפה, ואגב כך פלטה צווחה, מפינו נפלט ציחקוקון, והידידה קמה ממקומה, מבטה מזרה אימים לעברנו, וזרועותיה מושטות להקים את הנופלת.

מה עשינו! עוד הספקנו לשמוע את האשה גונחת גניחות כאב, זרועה האחת, הנחבטת, אסופה אל גופה, והיא מתאמצת לקום. משב כפור היכה בקרבינו. מה עשינו! אולי שברנו את האשה, ואולי דימום פנימי עד מוות, משמע הפכנו לרוצחים, ואנו כה יראים מחידוש עונש המוות בארצנו ומן העמידה הרוטטת מול התליין! באימה עקרנו רגלינו ורצנו אל בית-הכיסא, שם נעלנו את הדלת וישבנו על קצה מכסה האסלה, מליטים פנינו בידינו. מבחוץ הגיעו קולות, פסיעות האשה וידידתה, הולכות אל האמבטיה ובחזרה, מלמולים מהוסים, אחר-כך שקט, ושוב טפיפת צעדים מחדר לחדר.

פחדינו הגדולים סרו מאיתנו: האשה לא מתה ולא נשברה, גם לא התקלקלה בכלל. האשה היא כרגיל. עוד מעט יהיו כל החיים כרגיל. אנו נשב עוד קצת בבית-הכיסא לשם עונש, ובעוד שעה או שעתיים תבוא האשה ותדפוק קלות בדלת, ואנו נצא בהבעת פנים של אדם צדקני וידוע-סבל האומרת "נענשתי די!", ונדע כי בישיבתנו בחושך, בקיטון הצר של בית-הכיסא, ריצינו, ריצינו את עונשנו, יהיה טוב, יהיה פיוס, דמעות יזרמו כמו תה רותח, וטוב יהיה לחיות, ונכון, וכהלכה!

לעת עתה ישבנו בחשיכה ההולכת ומתעצמת, ובקרבינו אותו כירסום מענה ומענג של מועקת הריב, אותו כאב נעים שאגו מכאיבים לאשה, ושעימו גם אנו מתייסרים, תוך ידיעה שהנה-הנה בקצה מנצנץ כבר הפיוס. היו עוד קצת טפיפות רגליים, ולבסוף טריקת דלת הכניסה: הלכה האורחת הידידה, נותרה האשה. טוב יהיה אם תבוא האשה עד מהרה ותקיש בדלת; אך טוב גם, ושמא עדיף, שתלך לישון, ואנו נצא בעוד שעה מבית-הכיסא ונמצא אותה נוחרת, אז נדע שהעולם שב למסלולו, ולמחרת בבוקר – הוי יום חדש! – נקיץ לצד האשה, אולי נתכווץ בהתפנקות, או אולי היא תתכווץ בהתפנקות, ואנו נתהפך על הגב ונטלטל את ידינו ורגלינו באוויר במשובה כעוללים, והאשה תשחק, והפשע שעוללנו כבר יירד בדרגה וייחשב לתעלול קונדסי, ושוב האשה תשחק. (אמנם לא שכחנו את "החבר אוּלקוּס", אך נִשְׁמְרֶנוּ להזדמנות אחרת.)

האשה לא הקישה בדלת. ישבנו עוד שעה בחושך, הזענו וחששנו, ולבסוף יצאנו. פסענו חרש אל חדר האורחים הריק והמסודר, אחר-כך על בהונות אל חדר השינה, בחושך, וגהרנו אל המיטה. היא היתה ריקה. האשה לא היתה, והעדרה רבץ כמו ענן כבד ומחליא בחלל הבית.

ליבנו ניבא רע. והרע הגיע. בעשר בבוקר כבר היתה מעטפה לבנה ומוארכת בתיבת הדואר, ובתוכה מכתב רשמי מאת האדון עורך-הדין מר שידלוביץ'. קיבתנו וסרעפתנו צופו שיכבת כפור. אכן, נחתה עלינו בכל כובדה המציאות, נחתם פרק בחיינו. לא עוד הענשות ביתיות, בכיות ופיוסים, מעצרים בחשיכה בבית-כיסא ושיחרורים עולצים, לא עוד ישיבה על קצה האסלה בפנים מולטות עד שתחוס האשה, לא, פרק זה נחתם סופית, והעולם האמיתי הגיח, נושא עימו בסופת עלעול משרדי פרקליטים, מזכירות, ניירות, מכתבים והתראות, אנשים כמו שידלוביץ' ושידלוביץ' עצמו, בוגרים ורציניים, אנשים ההולכים למסעדות יקרות ושותים ויסקי, מקיימים התדיינויות והתייעצויות, התראות ואיומים, ישיבות בתי-משפט ובהם שופטים – ואף הם שידלוביצ'ים למיניהם, ומסעדות וויסקי – אנשים עם עיניים עייפות שראו כבר הכל, גם אותנו, ואין להם חמלה כלל, רק כעכועי גרון ושנינויות ומשקפיים ועטים-נובעים ופנקסים וחותמות ועניבות, לא נוכל לדגדג אותם על מנת שיתרצו, לא נוכל לשכב פרקדן על שולחנותיהם ולקרטע בידינו וברגלינו כצבים הפוכים על מנת להפיק רצון מלפניהם, אהה, משהתהדקו שפתי הצבת שוב לא ירפו… לא ישובו הימים שהיו! עידן הקרח נושב אלינו בבת-אחת מבין קפלי מכתבו של שידלוביץ'.

יושבים אנו על שפת האסלה, פנינו מולטות בידינו. פעם חיכינו פה לאשה. ועתה – לא כלום. הבית לא הופך לאונייה ולא מפליג להודו, לא חולף על פני איים עם נשים מולָטיות ודקלים ועצי קוקוס. לא. פשוט יושבים על שפת האסלה, הה, אפּילוֹג נצחי זה של כל עלילותינו!

×