"לאי", נבחה האשה נביחה גדולה, פתאומית, חורגת מן הצורך. הגבר הופתע מאוד. למה לצעוק? הרי יכלה, ובאותה מידה של תוקף, לסרב בשקט. תוכן המלה כה חד-משמעי, ולשם מה להוסיף עליו את עוצמת הקול?

ואכן, בעצמה חשה שהנביחה היתה גדולה על המקרה. למעשה הפתיעה אף את עצמה. שעל-כן, ובראותה את הפתעת הגבר מולה, פרצה בצחוק. הצחוק שיחרר את המתח ואיזן את הנביחה השוללת, ריכך משהו. בסיימה את פרץ הצחוק, ממש על קצה זנבנבו, קינחה ב"לא-לא" קטן, רך ופטרוני, כמי שדוחה בקורת-רוח מבודחת כל מחשבה שמא הצחוק מבטל את הנביחה. כי אמנם כן, צחקה, אך צחוק לא חיובי, היא צחקה מנחת של מי שיכולה להרשות לעצמה לצחוק לעצמה ולשגיאותיה.

לסיכום: היו לנו פה נביחת "לא!", פֶּרֶץ צחוק בתווך, וצמד תאומי "לא-לא" רכים לסיום. ואילו מהות העניין לא השתנתה. הסירוב לבקשת הגבר היה, והמשיך להיות, מוצק ביותר. הגבר הופתע מן הנביחה, אפילו נעלב, ואילו אחרי הצחוק והתאומים – הבין שעניינו אבוד.

×