על הספה מפורקדת אשה. היא נפלאה, או על כל פנים, כך אמרו לה פעם. היא שרועה על בטנה, פניה כבושות בכר, ערומה, לא ממותניה ומעלה, אדרבא, להיפך, כתונת מופשלת מכסה את גבה עד שיפוליו, ומשם ומטה, כך, בפשטות, כמו הטחה ניצחת בפנים, כמו אמירה "הרי לכם והרי לכם!" – העירום התחתון המוחלט. וננשך לב הגבר הצופה בה מאצל הדלת, ומפעפע משהו רעיל.

האשה חושבת מחשבות לא מסוימות, מרפרפות. שום דבר אינו מכין אותה לרגע שבו יתקע הגבר הצופה אצבע זקורה בחריץ שבין שני פלגי אחוריה, שאז תבקע מפיה צריחה משונה, קצת אידיוטית, ואת מקום ההגיגים הפורחים תתפוס מחשבה אחת נוקבת, כאילו יצומצם כל העולם לסדק אחד מסוים.

הגבר העתיד לתקוע נרגש מאוד. בכל רחבי היקום רק הוא יודע את השטות שהוא עומד לעשות. יחידותו בידיעת האינפורמציה הזאת מטילה עליו אחריות כבדה, ולרגע אחד הוא ממשיל עצמו לסוכן חשאי המופקד על סודות כמוסים של בטחון ארצנו, וכבר הוא רואה בדמיונו מיליוני ילדים ישנים במיטותיהם, וגורלם על כתפיו. אמנם רק לרגע אחד, כי מייד הוא בוש בערך האינפורמציה שבידו, והניסיון להשוות את סודו הנלוז למסתרי בטחון ארצנו נראה לו מגוחך לאין שיעור. ברם, מייד וביעף, חולפת מחשבה נוספת במוחו, והיא, שעדיין הוא יכול להימנע מתקיעת האצבע, אדם ריבוני הוא, בעל אפשרות בחירה, אדם שיש בכוחו לעשות, אך גם להימנע, וכבר הוא מזדקף שנית בגאווה, תוך הכרזה פנימית: "להיות אדם, פירושו לבחור".

האומנם? האם לא איחר את המועד? ההיתה לו אי-פעם יכולת בחירה? האם לא היה הדבר נטוע בתוך-תוכו מלכתחילה, מרגע שראה אותה שרועה על בטנה ואחוריה מוטחים מולו – אולי אף הרבה קודם, מיום היוולדו – שיזקור אצבעו ויתקע בתוכם? האין הוא מובל, עיוור, אל גורל שאין שיעור לאווילותו?

הגבר פוסע קדימה, גוהר לפנים, אצבעו מושטת למסה. נשמעת צריחת סופראן קצרה ולא יפה, מתבצע הידוק אוטומטי של שני פלחי בשר, אחריה התהפכות על הגב, זקירת אצבע מאיימת תוך זינוק לישיבה, ופליחה במבט נוקב; נרתעת דמות מקופלת במורך, במכנסיים לא מגוהצים, עם גיחוך כלימה. דבר לא נותר מהיותה של האשה נפלאה; ומכל אפשרויות הבחירה האצורות בכוח בידי הגבר – נפלט לפועל סרח-שטות, מן השטויות שעולמנו משופע בהן עד מחנק. הוא פוסע במצודד, חש בבהלה לצאת מן החדר; היא משתטחת על גבה ובוהה, ודמעה בעינה, אל המאוורר החג מתחת לתיקרה.

×