הפזמון הראשון שכתב לוין (המנגינה של אלכס כגן), בעוד השניים משרתים יחד בבסיס המודיעין בצריפין (1964)

רָמִי וְתָמִי הָלְכוּ אֶל הַיָּם הַכָּחֹל,

בִּדְלִי וְכַדּוּר שִׂחֲקוּ עִם הַיָּם הַכָּחֹל.

בָּאֹפֶק בָּאֹפֶק רָאוּ אֳנִיּוֹת לְבָנוֹת,

הַרְבֵּה אֳנִיּוֹת הֵם בָּנוּ וְהִשְׁאִירוּ בַּחוֹל.

 

רָמִי וְתָמִי רָאוּ אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ נָפְלָה,

יָד בְּיָד הֵם עָמְדוּ וְרָאוּ אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ נָפְלָה,

בָּאֹפֶק בָּאֹפֶק רָאוּ אֳנִיּוֹת לְבָנוֹת

עַד שֶׁשּׁוּב לֹא רָאוּן כִּי יָרְדָה עֲלֵיהֶן אֲפֵלָה.

 

רָמִי וְתָמִי הָלְכוּ אֶל הַיָּם לְשַׂחֵק,

מִדֵּי בֹּקֶר בְּבֹקֶר הָלְכוּ אֶל הַיָּם לְשַׂחֵק,

בָּאֹפֶק בָּאֹפֶק רָאוּ אֳנִיּוֹת לְבָנוֹת,

שֶׁשָּׁטוּ הַרְחֵק, עִם הַשֶּׁמֶשׁ הָלוֹךְ וְהַרְחֵק.

 

אִמָּא שֶׁל רָמִי אָמְרָה: יְלָדִים, מְאֻחָר!

אִמָּא שֶׁל תָּמִי אָמְרָה: יְלָדִים, מְאֻחָר!

בָּאֹפֶק בָּאֹפֶק רָאוּ אֳנִיּוֹת לְבָנוֹת,

וְשׁוּב לֹא יִרְאוּן כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ עִם אִמָּא מָחָר.

 

רָמִי וְתָמִי הֵם זוּג מְאֻשָּׁר עַד מְאוֹד,

רָמִי וְתָמִי הוֹלְכִים לַמִּשְׂרָד לַעֲבֹד.

בָּאֹפֶק בָּאֹפֶק שָׁטוֹת אֳנִיּוֹת לְבָנוֹת

וּמֵאָה מַלָּחִים מְסַפְּרִים סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת.

שיר געגועים לים הכחול | 1964

ספר חנוך לוין הצעיר » 'הפזמונים הראשונים'
×