הַקַּיִץ כְּבָר עוֹמֵד לְהִגָּמֵר,

וּבֵין-עַרְבַּיִם רוּחַ-מַעֲרָב.

בַּגַּן הָעִירוֹנִי עוֹד אוֹר חִוֵּר

שׁוֹפֵךְ עַל הָעֵצִים זָהָב.

 

הַיְּלָדִים מוֹשְׁכִים בָּעֲפִיפוֹן,

וְהַזְּקָנִים מִתְבּוֹנְנִים אֶל קְצֵה הַחוּט,

וְעוֹד מְעַט, בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן,

יֵלְכוּ גַּם הֵם בָּעֲנָנִים לָשׁוּט.

 

הַחוֹף כְּבָר רֵיק, הָלַךְ גַּם הַמַּצִּיל,

וְעַל הַחוֹל נוֹתְרוּ רַק הַקְּלִפּוֹת,

אָדָם בּוֹדֵד עוֹמֵד בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל,

וּמִסְתַּכֵּל בָּאֳנִיּוֹת.

הַיְּלָדִים מוֹשְׁכִים בָּעֲפִיפוֹן…

 

 

עוֹד יוֹם יוֹמַיִם יִהְיֶה כָּאן סְתָו,

וּבַשָּׁמַיִם עֲנָנִים כְּבֵדִים,

עַל הָעֵצִים לֹא יִהְיֶה זָהָב

וְלֹא יִהְיוּ כָּאן יְלָדִים.

הַיְּלָדִים מוֹשְׁכִים בָּעֲפִיפוֹן…

הילדים מעיפים עפיפונים והזקנים מסתכלים | 1964

ספר חנוך לוין הצעיר » 'הפזמונים הראשונים'
×