עונג רב לא רווה מן הסתם אלוהים בלטשוֹ ליטוש אחרון את האשה. באומרנו ליטוש אחרון אנו מתכוונים כמובן לבריאת חריץ הערווה וחריץ השֵׁת. קל לראות שתחילה שכבה האשה, בעלת שיער שחור אסוף ועיניים כהות, חודרות ורעות, על גבה כמשתזפת, ואלוהים, חוגר סינר גומי אדום, כבַלָן-מַסַז'יסט, מעסה ומגמיש את עורה. אחר-כך ניגש להתקנת הערווה. בגבעה הלא-תלולה שבין רגליה ניסר לאיטו במסור בעל שיניים קטנטנות ועדינות, לאט לאט, בעוד האשה פולטת מפעם לפעם אנחת עונג, ומצחה מכוּוץ בארשת הייסורים החביבה על גברות בעת תענוגות חריפים.

שעות ארוכות, אולי אפילו שני לילות – בימים הרי ברא את שאר העולם – עבד אלוהים על מעשה הערווה מעשה-חושב, פצר ושייף בעדינות אין קץ. עם כל תנועת ניסור הסמיך ראשו אל החריץ ונשף "פוּוּ!" לפזר את הנסורת, ואגב כך נשרו ממצחו טיפות זיעה על הגבעה שמסביב. מטיפות אלה הנצו מאוחר יותר שערות הערווה. ראו מה מצמיחה לה האשה מתמצית כוחו של אלוהים: סבך גבעולים גסים, שחורים ומקורזלים, שאינם מצטרפים כלל לתסרוקת, אלא נוטים יותר לצד המברשת המשומשת, או הליפה המלאכותית הקרויה בפינו "צמר פלדה". היזהרו בחודרכם אל ערוות האשה, פן ישתייף אברכם יותר מדי בצמר הפלדה של אהוּבתכם ויהיה לכם גירוי, ואולי, בחיכוך נמרץ מן הרגיל, יפלו מבשר אברכם קטניות-קטניות הקרויות בלשון עממית פֶרְפָלָךְ. אוי לנו כי השברנו, כל-כולו של הגבר אינו אלא פֶרְפְל, ועכשיו עוד לוקחים וגורסים אותו במיגרסות, ופורטים אותו לריבוא ריבואות פֶרְפָלָךְ!)

האשה רבצה דוממת – לא הספיקה להיברא וכבר נחה! – והניחה לאלוהים להמשיך ולהעמיק בחריץ. אלוהים עשה פתח עדין, קמצני וצר כמו סדק של קוּפָּה. אל סדק זה תשלשל האשה בעתיד מטבעות טובים ממיטב האנרגיה הגברית, תאצור את השלל הטוב בקרבה, ולא תוציא ממנו כלום זולת קצת מי פרש מלוחים על מנת לשמור את דופנות קופת ערוותה נקיות. פעמיים או שלוש בחייה תַּגלֶה מבטנה נידונים קטנטנים מייללים – "לסיביר, נבלות, אצלי לא מחסן!" – ואז יתרחב הסדק לשעה קלה, וישוב ויצטמצם לקימוצו ורשעותו הרגילים.

אלוהים היה מאוד מבויש. איך זה נותנים לו לרכון כך מעל אשה מפורקדת, לעמול על מבושיה כשהיא ערומה כולה במופגן, אינה בּוֹשָׁה בפניו, אינה מתייחסת אליו, הרי הוא כמשרת, פחות מזה, סריס שהאשה משתמשת בו לשירותיה האינטימיים בלי לחשוש שיתקפנה. מה שהיא פוגעת אנושות בו ובכבודו – זה אינו מעניין אותה; מה שפצעו אותו ומרטו את אשכיו בייסורים נוראים, והכל למענה – זה אינו עסקה. ובעצם, גם לא נכון שסירסוהו, גרוע מזה, הוא נותר גבר. הוא עובד על הערווה ומתענה ביצריו, והיא לא איכפת לה. אכן, השפלת ההשפלות, העלבון הכבד מכל, שמשתמשים בגבר לעבודות בזויות אצל אשה ערומה מפונקת וצוחקת, ומלבים את שלהבתו על מנת להתעלם ממנה. וכך, מגורה עד אובדן עשתונות מחמדת מכמני גופה המוצגים לעיניו לראווה, זב חרש אל תוך תחתוניו את מיץ כיסופיו, נסחט אט אט כבעינוי סיני, נמצץ על-ידי כוח אדיר של עלבון השפלתו, מייצר רגשוֹת וליחוֹת שאינם יוצאים החוצה אל הפועל, אלא נותרים בו, תוססים עד לריקבון, יוצרים תרכובות רעלניות – הוא יוצא לאחר מסז' בשר האשה חולֶה בהרעלה כללית, כשכל רקמות גופו מתעבות לכלל גידולים ממאירים.

לבסוף סיים אלוהים את ניסור ערוות האשה ושיופה, וביקש ממנה להתהפך על בטנה. האשה חייכה חיוך עצמי קטן של שביעות רצון, לא מיהרה להתהפך, אלא המשיכה למצות עוד רגע עצל של רביצה סתמית על גבה, נותנת לאלוהים לחכות – הציפייה, הסמל המובהק של הכניעה! – אחר-כך התהפכה שתי התהפכויות משלימות, אחת על צידה, ואחת נוספת, לאחר שהות-מה, על בטנה, נוטלת ביד אחת את שערותיה שהתפזרו משני צידי פניה, ומניחה אותן באסופה אחת על עורפה, ועיניה עצומות, מאפשרת לאלוהים, הנֶגְרוֹאיד הלבקן העומד לצידה, להמשיך לשרת אותה.

כיוון שאלוהים עמד להתחיל בעיסוי שכמותיה של האשה להגמשת גווה, הניח, מטעמי צניעות ומטעמי ריכוז, מגבת קטנה מקופלת לשתיים לרוחב אחוריה (כך נוהג גם רופא השיניים, המקפיד לכסות את ישבן האשה וערוותה בעת הקידוח בשן). אך בטרם הספיק אלוהים להתחיל את עיסוי העורף, והאשה שלחה ידה לאחוריה – נוגעת-לא-נוגעת בפתח מכנסיו הצמוד למיטה – והסירה בתנועה אחת נמרצת, שאין עליה עוררין, את המגבת מאחוריה. ישבנה הכבד, הגולמי, שעדיין חסר היה את חריץ הפילוג, נח בוטה ומתריס מול פני אלוהים. בהלמות-לב של תשוקה ועלבון הביט אלוהים בגוש מוצק זה של גירוי והכלמת גברים. דם שטף לתוך ראשו, הציף את עיניו, רגע של אובדן הכרה, קצף דמים, ותחת ליטול מסור עדין, תפס בידיו המשומנות משֶׁמן העיסוי גרזן גדול, הניפו, ותקע את להבו במכה אחת אדירה באמצע הישבן וביקע אותו לשניים. האשה לא צווחה ולא קפצה, כי חסרה עדיין את פעולת מנגנון עצבי הכאב, רק בשרה הרטיט רגע למהלומה בתנועה של גמישות לעגנית מול פני אלוהים המעונות. (מאוחר יותר היה על אלוהים להוסיף עוד מכה, אדירה פחות, אך מכוונת היטב, בזווית להב הגרזן, לחירור פי הטבעת.)

הנה לנו פשר ההבדל התהומי, הצועק לשמים, בין חריץ הערווה העדין-מעודן, כמעט מעשה צורפות, פיליגראן, לבין חור או בור הישבן, וַנדָליזם גס של קצב או תוטב עצים, בֶּקע לא מהוקצע, שבר גיאולוגי, תוצאת זעזוע של כעס וחרון אין-אונים של כוחות טבע משתוללים, הר געש גדול המטיל מלועו צרורות איומים של זוהמה אל שמי התכלת, מרעיל ומחניק את כל חיינו. בין שני מדרונות-העד האדירים האלה, בקניון העמוק, בבור המדמנה שאין לו תחתית, שם ננוח עתה מן הסיפור שעליו יָגענו זה עתה, שם נניח אף את אלוהינו, חזהו ופניו שעונים אל אחורי האשה, מושפל, מובס, מרוקן, פניו מַגירות דעה, עיניו עמומות, ידו האחת כרוכה סביב גבה, והשנייה שמוטה מן המיטה ומיטלטלת באוויר כמטוטלת סתמית מעל למגבת קטנה מושלכת-מקומטת על הריצפה.

הרהור על בריאת חלקים מסויימים של האשה | 1993

×