[אדם זה – "חותלת" שמו]

חותול חותלת! אף תחותל בעתיד. אשה לקחה אותך לרצונה על בפיה, הסירה מעליך את קליפת מלבושיך והסתכלה בערוותך. לא יכולת להתנגד. יכולת למחות, ואכן צרחת תבופות, אך ה אש ה לא חדלה ממעשיה. ידיה חזקות ומאומנות. היא שופעת. והנה מבושיך לעיניה, גלויים, ברורים, ואת קתי ועשי בם כבל שתאבה נפשך. ניגבת? מיששתז בזקת פודרה? הנך לשירותה. היא מהתלת אותך בחיתול נקי ומהדקת הדק היטב, {תוץ על מבושיך עד ן-כא! – ובבר היא מניפה אותך בזרועותיה, מסמיכה ראשה לראשך והוגה כיונה – א-קוטיקוטיקוט-קוטיקוט! – ומרחיקה; מסמיכה – איקוטיקוטיקוטיקוטיקוט! – ומרחיקה. מין מישחק הוא לה. וחושפת שיניים בגיחוך ומהבילה הבליפה אל פניך. ואתה צוחק, כלומר, נותן כסות של צחוק לגידגלד הפלצות שלך, שכן זה מה שנתבע מאתך: לצחוק בזדועדל/ האשה. פניך מאדימות – איקוטיקוטיקוטיקוט-קוט – ואתה מחייך כשוטה מושלם.

כנועים וצייתנים מושמים אנו, בחבילה צרורה, בעריסתנו, מחותלים היטב. אנו חבילת הסרתה פנימית. אנו ספוגים בהפרשותינו כלי להינתק מהן. חביבה עלינו הרביצה בסחי. ראו, הכנה לתכריך, מאומנים להתגולל בבוץ חום. לעת עתר, אין פנינו נ שחת ים, וגופנו לא נרקב, אך ברקב כבר מתגוללים אנו.

פרק זמן לא ארוך, בין רביצתנו בזוהמת הפרשותינו, לבין התגוללנו בזוהמת האדמה, לא נחותל. בפרק זמן זה נלבש מכנסיים. אך ראו מה עגום מבט עינינו לכבד בד"תבלפענן, לבושים מכנסיים, לנשק בקידה עמוקה את יד האשה שלנגדנו.

אד קל, של צחנת-שתן כמעט לא מורגשת, אופף את עולמנו.

התמונה מטושטשת, פני האנשים, פירטי הרקע, כולם לוטים באיזה ערפל, או יותר נכון, אייחשיבות. מלבד דמותה של הנערה; היא המוארת, ברורה וחדה עד כאב. אין לעמוד בפני קרינתה. כשנהן-ת מבטה השלו, השותק מעט – כמעט ניתן לומר החונן – מגיעה אליו ופוגעת בו, הוא מתכווץ בכלימה. הוא משרתהיהאישי משחר ילדותה. היא עדינה מאוד, מידברה שקט ורך. הוא משפיל מבט לשטיח. היא מישירה מבט אליו. הוא נושא להרף-עין את מבטו, רואה את עיניה הבהירות נעוצות בו, אף את החמלה רועפת מהן. חמלה, כן, אך לא רבה יותר מדי, לא עד כדי שתמנע את כאבו.

מאחורי הנערה, ברקע, באיזה אד לא מוחשי, תלויים באוויר דיוקני הוריה. הם קיימים, מקפידים, אפילו מחמירים, אך קיומם כמעט מופשט. יותר משהם בשר-ודם, הריהם מין סמכות שאין עליה עוררין, האצ^ה המשפיעה מעוצמתה על הבת, הנערה העומדת בחדר. ודאי, באיזשהו מקום בעולם אף קיומם שלהם מוחשי, ולאב שפמפם ולאם מסרק בשערה, אלא שכאן, בסיפורנו זה – קיומם מרצד, מבליח לרגע ונעלם, ומה שקיים ומוחש כל העת מדמותם הוא הסירוב הגדול לחנון. ושמא איננו רואים אותם, את ההורים, בבהירות, בשל הערפל שבעינינו. ראייתנו שלנו היא המטושטשת, פוסחת על המראות הצדדיים, מרוכזת כולה בה, בנערה, במה שמכאיב מכל.

עמידתה של הנערה נינוחה. היא פולטת נשיפה רוגעת של עשן מסיגריה שזה עתה הציתה, ומבשרת למשרת שבקשתו למחילה נדחתה. אף דמותו שלו מטושטשת, אולי מחקו אותו השנים הרבות בשירותה ועתה אין בו עוד משהו מובהק ומסויים והוא מתמזג ברקע, שאף הוא לא נחשב. ואולי מפני שבסיפורנו זה דמות האדם הפיזית נמוגה, ותחתיה צף ועולה באוויר מיתר מרעיד של עלבון. המשרת עומד מתוח מאוד. זוהי התמתחות של אדם שממהותו להיות שרוי בתנוחה מלאכותית של אי-נוחות. הוא נושא את התמתחותו כשלט. הוא אומר בקול מעובה מן העלבון הכבד, עיניו עדיין נעוצות בשטיח: "יכאיבו לי."

על כך אינה משיבה כלום, כלומר, מאשרת. כלומר, תניח להכאיב לו. הוא בולע רוקו, הוא מחכה למלה. היא לא אומרת כלום, אלא ממשיכה להתבונן בו בסקרנות ובחמלה. ממשיכה לחמול ולא תעשה למענו דבר. לבו הולם מעוצמת החימה, אך חוסריאוניו גדול יותר מזעמו, ולפיכך פוגעת החימה קודס-בל בו עצמו. בשל כך יסבול ויחלה, ובשל כך יושפל עוד יותר, ואין דבר כעולם שיוכל לעשות.

דמות בהירה בתמונה מעורפלת

עליו להיענש בסירוס. הואיל ובהיותו משרתהיהאישי של הנערה משחר ילדותה, ובתוקף תפקידו, היה הממונה-בלעדית על היגיינת מחוזותיה האינטימיים: והואיל וברגע מסויים של התפתחותה הנשית השתמשה בו הנערה וניצלה אותו לצורכי לימוד והעמקת חקר מיניותה: והואיל וברגע של אי-שליטה עצמית הניח לה לפרום את כפתורי מכנסיו – דבר שהוזהר עליו מראש בכל לשון של אזהרה – ואגב כך אף העז ונתן לעצמו חירות להגיע להזדקפות עד לכדי כמעט-פורקן – על כך ייענש, כאמור, בסירוס.

מחילה לא היתה יכולה להיות כאן. היה ברור, מתחילת עבודתו כשמש-אישי, ובעודנה ילדה, שאספקטים שונים של אישיותו חייבים להישאר בצל, מדוכאים, אם לא כבויים. ואם יש בכך עלבון ללא תקנה לכבודו כגבר, הלוא אף זה היה ברור והותנה מראש, שאין הוא נמצא כאן על-מנת למצוא סיפוקים לכבודו.

אף זכור המעמד. משהוצהר והוזהר, הזדקף המשרת ועמד דום מחרדת הרגע ועוצמתו. השנים הבאות עברו עליו בציפיה של נקיפת-לב לקראת היום שבו תהפוך הילדה לאשה ועלבונו יובא אל הפיסגה.

ועתה אירעה התקלה. איך התגלה הדבר להוריה -אין לדעת. והרי לא יכול היה להתגלות אלא מפיה. ניתן לחשוב שנפלט לה בהיסח-הדעת – אך מן הסתם בכוונה תחילה: כי אומנם נכון שרצתה לגלות את מיסתרי חקר מיניותה, אבל אף את זאת אסור לשכוח, שעדיין משמשת היא בעולם כנציגת הוריה, שלוחתם וממשיכת דרכם, ממשיכה באון עלומים מחודש אותה סמכות מחמירה שהיא עצמה מורדת בה.

כן, ככה זה היה: בשעת קפה של מינחה גילתה להוריה בעיניים ממרות ונוצצות, ואחר-כך נפלה לזרועותיהם ביפחת התפנקות. אף תמונה זו מטושטשת, פרטיה אינם ברורים, עינינו מעורפלות מחמת העלבון והעוול הגדול. אנו נכנעים, ובכניעתנו אנו חשים ברפיון כללי ובחולשת היאיה.

היא לא תיענש, היא יוצאתיחלצי הוריה. ומי יאמר שלא ניצת אפילו דוק משובה בעיני האב המחמיר. כלום אינו יודע מהם חיים? וההיפך בנוגע למשרת: כאן אין מקום לניצוץ משובה, אדרבא, החומרה תמצא לה פה אפיק מודגש כפל-כפליים. לא יוכלו לוותר לו על מאומה מעונשו, ולו מטעם זה בלבד שכל הרגש והמחילה כבר הוצאו על הבת, ועתה, רבותי, לחומר-הדין. והאם לא ביקשה עליו? – כן, ביקשה, בחטף, בדיבור מהיר, ומשנענתה בו במקום בשלילה נחרצת, לא הוסיפה, אלא קינחה עיניה, טמנה שוב פניה בחיק האם, וזו טפחה על שיכמה, ואחר-כך שתו כולם קפה, והעניין לא הועלה שוב. סוף-םוף כל העסק אינו נעים גם לה, הרי גם היא יוצאת מן הפרשה מוכתמת. ושמא לא מוכתמת? ושמא שובבה, שופעת נעורים, מרדנית, נערה שעתידה באשה זורח לפניה? אומנם כן. כפי שאמרנו, הסמכות המקשיחה בחומרה כלפי המשרתים חוננת בצל שתוק של חיבה את יוצאת' החלציים.

"וזה העניין," חושב המשרת כשמבטו נעוץ בשטיח, "יכאיבו לי ואיש לא יצטער, לא ממש! וזו הבעיה, שבשעה שאצעק מכאב, לא תהיה במקביל לי אשה שתפכור ידיה ותספוק אותן ותיילל בצווחה נוקבת מקבילה לציווחתי שלי, וזו בעיית הבעיות."

"אך בזה הצלחתי," היא אומרת לו בחיוך, לאחר שהותימה שבה סקרה אותו לשובע ומיצתה את דמותו כשהוא משפיל עיניו לשטיח ובולע את רוקו, "שלא תגורש לאחר הסירוס, אלא תמשיך להיות המשרחיהאישי שלי."

הוא נופל על ברכיו ומשמיע יבבה קצרה – של תודה? של עלבון גדול יותר? – כי מה משמעות הדבר שיישאר וימשיך לשרת אותה, אם לא שיוקע פצעו לראווה יום-יום, שעה-שעה, עד סוף חייו, לעץ זו שאליה שאף בסתר לבו?!

מצוקת השפלתו גלויה לפני הנערה. אין היא עושה דבר. יחד עם זאת לא תרשה לו להשתמש בנפילה על ברכיו למטרות התרסה, אלא מטה אותה לכיוון הבעת התודה בלבד, וזאת על-ידי שהיא מושיטה את חרטום נעלה קדימה, אל מול פניו. יוצא שהוא נפל והשתוחח לשם נשיקת תודה לחרטום נעלה. וכך הוא אומנם עושה. הוא שלה. העלבון ללא נשוא: יוצא שהודיעה לו על סירוס!/ ועל שימשיך לעמוד כסריס ולשמש אותה, והוא עוד מודה לה בהתרפסות שאין למעלה ממנה. אף תמונה זו מאוד מטושטשת בעינינו, מחמת ההתרגשות המרעילה אותנו מבפנים. רק המבט הנוהר מעיניה, המבט החורץ את האוויר ופולח את עורפו של המשרת – הוא החד, הבהיר, המכאיב.

עתה הוא נושא אליה מבטו מלמטה למעלה, עדיין על ברכיו. בעיניו תחינה שתלך ותפציר פעם נוספת בהוריה. היא קוראת את מחשבתו. מבטה משיב לו – ואף זאת כשדוק החמלה עדיין מצועף עליו – שלא, אין מה לעשות, הוריה סירבו והיא ידעה שיסרבו, ולבקש שנית לא בא בחשבון. "אך האנושי הוא שמבקשים גם אם אין טעם," כך מתחנן תחתיה מבטו,

"הלוא אדם מוכן לכאבים גדולים ובלבד שיידע שמקהלה אדירה של נשים חנונות פוצחת עימו בשוועה גדולה השמיימה, וכאן אין אני מתעקש על מקהלה, רק אשה אחת אני רוצה, אותך, הנושאת עמי באשמה, ולא שתעמדי ותשירי או תצעקי, אלא שתבקשי פעם נוספת, אבודה מראש."

אין לה פנאי, והנה גם סר דוק החמלה מעיניה. את מקומו תופסת סקרנות הנעורים: לראות, לראות! וכך נהגה אף לפני שבוע, בחדר-האמבטיה, כשהשתרעה במים החמימים והוא גחן לשמש אותה ולקרצף את גופה. הוא עצמו, כגבר, לא נראה לה כלל, הלוא צחוק הוא, אבל היא נערה ממרה ושוקקת-חיים, ושום דבר לא יעצור בעד סקרנותה, וכיוון שעל-פי פרשנותה האינטואיטיבית – הוא, כולל איבריו המוצנעים, שייך אוטומטית לחובות-השירות כלפיה; וכיוון שגם אין עליה מורא הוריה – היא לא תיענש, היא בתם האהובה, לכל היותר יגנוה במלה, ואף זאת למראית עין – על כן התירה לעצמה ליזום ולנהל חיזיון גרוטסקי באמבטיה.

בשעה שגהר מעליה באמבטיה, סמוק-פנים מחמת הגהירה, הציגה כף-ידה על קידמת מכנסיו בין רגליו ונתנה לאצבעותיה לשוטט שם בעצלתיים במעגלים רפרפניים קטנים, עד שסומק פניו הפך ארגמן מהתלקחות פתאומית. כתפיו עלו למעלה וראשו שקע ביניהן בהתגבנות של צלילה בעונג. ויחד עם זאת – החלחלה: מישהו עלול להיכנס בכל רגע, מישהו עלול להיוודע, הוא ייענש קשות, אל לו לחדול ממלאכת-הרחצה, אינו רשאי לעשות לו הפסקה באמצע, לא כל שכן הפסקת עינוג. עיניה ננעצו בפיתחת מכנסיו. נעשו נסיונות מגוחכים שלו להיחלץ מאחיזתה באמצעות דחיקת אגן-ירביו אחורה אגב ניענועו לצדדים, אך בכך, וכיוון שידה לא הירפתה, רק הגביר את השיפשוף. יתר על כן, וכמה מצחיק: הנה הוא מסיג אגן-ירכיו אחורה מחמת היראה, מתפתל רגע, וכבר הוא מגישו בלי-משים לפנים, ברצון לא-נשלט להמשך הפישפוש בין רגליו. משועבד.

אז באה הלפיתה האיתנה של יד הנערה בין רגליו. תחילה עוד ניסה לגחון ולהמשיך לקרצף את שדיה ובטנה, מתאמץ להטביע את הקונפליקט התהומי שלו במעשה נמרץ של שירות, אך תנועותיו לא היו מרוכזות. הוא נכנע. הוא הזדקף, התמתח, פשט ידיו לצדדים, נשא ראשו למעלה ועצם עיניו – מובס, חסריישע, אגן-ירכיו משוך קדימה, ומעליו כתפיו המגובנות. ידה העסקנית הנמרצת של הנערה כבר גילתה מה שרצתה, אוחזת בו אחיזה שאין עליה עוררין, עיניה פקוחות לרווחה, שואבות לתוכן את כל האינפורמציה שסקרנותה תובעת. המשרת הנאמן והצנוע, שעתה יצא וקפץ מתוכו הגבר הנואש, הפקיר עצמו לאשר יבוא, ואשר יבוא רע הוא. אלא שעתה, בהתלקחות שאין לעמוד בפניה, לא היה עוד שליט למחשבותיו. תמיד, וגם עתה, הוא נשלט. נולד לשרת עניינים שאינם ממהותו. ומהי בעצם מהותו? – אין לו מהות.

עיניו התערפלו בגלל התאווה, לכן טושטשה התמונה בעיניו, לכן היו עיניו עצומות, אך גם שם, בחזיונותיו, שלט הערפל, תמונות לא ברורות, עד שפתאום הגיחה משם דמות דיוקנה שלה, המביטה בו במבטה הבהיר, השוחק, האדנותי כל-כך. כן, גם שם, בירכתי מוחנו, אין תמונה ברורה זולת תמונתה שלה, המביטה בנו ומכאיבה, ועוד תכאיב.

אחר-כך בא רגע של פירפור מצד הגבר, והוא פרש ידיו לצדדים כציפור משונה חולה המנסה להמריא, פירפור רגעי על עומדו, ואץ שום המראה, ומייד רפיון, שמיטת הגוף, ליאות ועוגמה בלי קץ.

כמעט מייד אחר-כך הבליח שוב הפחה לא מייד יגלו הוריה, ולא מייד ייוודע לו שגילו, ולא מייד יענישו. יוקצב לו זמן די והותר לפחוד בכל שלב ושלב. כאן לא רק מקיימים עונשים, כאן גם מניחים לחכות במתח. ובינתיים היא צופה בו.

רגע אחד עוד עומד המשרת לאחר התבשרו על עונשו ולאחר שהוא אומר "יכאיבו לי", בולע רוקו פעם ופעמיים ולבו אינו נותן לו ללכת מבלי לקבל מענה מן הנערה. ואם כי הוא יודע בוודאות כי תשובתה תשפיל אותו שבעתיים, הנה כוח שאינו בשליטתו, כוח של תביעה לא-מתפשרת להכאבה עצמית, מחייב אותו לחזור ולהציק ולומר "יכאיבו לי", עד שיחלץ ממנה תגובה.

היא עומדת נינוחה, בעצם נשענת ישובה למחצה על דופן השולחן, ומעשנת סיגריה, ומתבוננת בו בסקרנות. הוא אומר: "יכאיבו לי."

וכיוון שאינה עונה גם לאחר הפעם הרביעית או החמישית, הוא מוסיף ואומר, כאילו עשוי הדבר לשנות משהו בגורלו: "לא אהיה גבר."

והפעם היא עונה לו מייד במהלומה מכרעת: "אל תדאג, יהיו אחרים."

אכן, מה שיגור מפניו: הזמין לעצמו את שיאו של העלבון. והרי ברור

שהוא התכוון לכאבו שלו, לאובדן איבריו החדיפעמיים, ואילו היא מיתממת, ובהרבה לעג ותעוזת הומור היא מפרשת את דבריו כאילו לה הוא דואג' בכך היא מלמדת אותו לקח שלא יישכח – שגם בכאבו אינו נחשב, שמוקד העלילה ומרכז הבימה -היא, תמיד היא. ובדרכה העדינה, החכמה והמכאיבה כל-כך, היא מוסיפה ואומרת לו כלי קול מתחת למבטה:

"בשעה שאתה תמשיך לשרת את מערומי שירותי-היגיינה באמבטיה, יחכו לי גברים אחרים, אמיתיים, בחדר-המיטות."

העלבון מכה בבטנו ובחזהו. הוא משתופף כאילו הלמו בו באמת, קבס עולה בקיבתו. הוא מתחרט על שדיבר. אך גם זו, החרטה, היא כבר חלק מחייו.

הנערה ממשיכה לעשן ולהתבונן בו. היא מחכה. אם יאמר מלה נוספת, יזמין עלבון נוסף. היא מוכנה, מחכה לציד. הוא פצוע. ועתה שב לו גם צעיף החמלה לעיניה.

אך לא זה מה שרצינו לספר, רצינו לתאר תמונה, אך היא חומקת מאיחנו. דמות המשרת, ההורים, חדר-האמבטיה, הכל לוט בערפל, לא נחשב. נשארת רק הנערה, או נכון יותר, נהרת הזוהר הקורנת מעיניה. אף אנו, הצופים מלמעלה, קרעי אדים המשוטטים על התיקרה בחדר-האמבטיה הסגור שלה, איננו ברורים כל עיקר לעצמנו, פנינו מטושטשות, איננו יודעים מי אנו, ובהיפתח החלון אנו נמוגים כליל.

המתחנן

בפנים חמורים, אך סמוקים קימעא (מחמת רוגז או צניעות?) סבה אל הגבר ההולך אחריה בפרוזדור וציוותה עליו להפסיק, הוא לא יורשה להיכנס איתר, לשם, וסוף פסוק. אז פתחה את הדלת, נכנסה בעצמה, וטרקה את הדלת בפניו. הוא עמד מול הדלת ללא ניע. הרי זו בושה גדולה שאינו יודע מה לעשות עם עצמו בנפרד ממנה. וכי אין העולם מקום פתוח ואדיר, עם כל-כך הרבה חלל לתפוס בו מקום? וכי אין אוקיינוסים, הרים, מעבדות-מחקר? דווקא לכאן, לקיטון

צר, עם אשה-בחורה זו' מכווץ לרגליה?

היא יושבת בפנים. מפעם לפעם, כך הוא שומע מעבר לדלת, זחה רגלה, ובין הזחות הרגל – הקולות האחרים המתבקשים. הוא מצמיד לחיו לדלת. הוא שואל בקול מעובה וחרישי, ורעד בקולו, אם יוכל להיכנס. היא משיבה בשלילה. הוא מבקש בכל-זאת, הוא מרצה טענותיו בחום רב, אם כי בגימגום ובהיגיון לא-סדיר. מלותיו קודחות ונוקבות. אם ניתן עוד איכשהו להשלים, כך הוא טוען, עם הפשלת שימלתה והורדת תחתוניה בידי עצמה, הלוא אין להעלות אף בדמיון הנועז ביותר שתעשה גם את מלאכת הניגוב בידה שלה. בידה שלה עצמהי! והרי עוד עלול – וסליחה על הדמיון הנאלח – רסיס זוהמה לדבוק בידה גופא אגב חיכוך פיסת הנייר! דברים כאלה קורים לפעמים! הוא מתרגש מאוד, עיניו בורקות. הוא מתחכך בדלת, כמבקש לאכל אותה באש התלהבותו, לפתוח ממש אינו מעז. כולו מרוכז סביב איזה יקוד פנימי ההודף אותו פנימה, להיכנס ולשרת אשה זו.

היא שואלת, עדיין בחומרה -אך נדמה לו שבדל שחוק קטן כבר נמהל בקולה: וכי מדוע כה מופרך שתעשה זאת בעצמה? קולה צונן ובוטח. הוא מרכין ראשו במבוכה ובכלימה גדולה. איזו אש קודחת בעצמותיו כשהוא טוען בקול צורם, כמעט מתייפח, לזיקת הגומלין ההדוקה שבין חובות המשרת לבין פסולתה של הגברת. הוא מדבר ללא הרף, משתדל לא להרפות, לא לעשות הפסקה בדבריו, לא לתת לה שהות וסיפק לסיים ולנגב במו ידה.

הלהט גדול. הבחורה יודעת שטבעי, שבאמת עניינו וחובתו. אבל היא מדי צנועה וביישנית, ואם כי בסופו של דבר אומנם ישרת אותה, הדבר כה ברור מראש, הרי להתחנן בפניה צריך! הלהט מתעצם ככל שהוא מוסיף להתחנן. לפתע משמיעה האשה העדינה והמחמירה קול ציחקוק.

בדקירת סכין בלבו פוגע בו הציחקוק. כלומר, היא מתרככת. אינה יכולה לעמוד בפניו. הוא נאנק מעצירת נשימה מכאיבה של עלבון למישמע צחוקה שלמישמע תחנוניו הבלתי-פוסקים. ויחד עם זה הוא חש שהוא נאבק למען מטרה נעלה, קשה להסביר, כל מרכז הווייתו זועק: כאן עניין בעל חשיבות של חיים או מוות! כאן מתרכזים כל כוחות הנפש לפעילות דיפלומטית קדחתנית של הרגע האחרון. הרבה יותר מזה: מתרונן בו איזה מיתר גאווה של גבר מצליח! הנה, כבר הצליח להבקיע סדק בחומה, כבר פלטה ציחקוק, אומנם מכאיב – אבל ציחקוק, כלומר, אין לזלזל בכוחות הקסם האישי הריטורי שלו, אינו גבר מבוטל, הוא בעל יכולת שיכנוע למעלה מן הממוצע להשיג הישגים לא מבוטלים אצל המין היפה. מין הזדקפות פנימית מתחוללת בקירבו, ובמיוחד שעתה, ברגע זה, חולפת לה בפרוזדור אמה של האשה הצעירה, וכאילו ידעה על תחילת הישגו האישי, על הבקעת הסדק בחומה הנקבית, היא טופחת בעידוד על עורפו, כמעט בלי לעצור מהליכתה. לא, לא באה במיוחד, רק עברה פה בסיורה בבית לראות מה נשמע בחדרים, ומצאה אותו בעיצומה של פעילות, וגזלה מעצמה שניונת לטפוח על עורפו. היה כאן בעצם יותר מטפיחה, היתה מין צביטה של עור עורפו בין אגודל לאצבע. היא הרי יודעת למה הוא כאן, וכמה חשוב לתועלת בתה היחידה שתתגבר על ביישנותה וצניעותה ותסתגל סוף-םוף לניצול מוחלט של משרתיה.

זוהי אשה רמה מאוד, שערה אסוף, שוקיה עבות, ושימלתה השחורה יורדת הדוקות, מתעגלת בהתאם לאגן-ירכיה, והולכת וצרה, לא יותר מדי, עד שמסתיימת באמצע שוקיה. משם ומטה – השוקיים הגלויות עצמן, הקרסוליים הבשרניים, וכפות הרגליים, היא דורכת על ריצפה השייכת לה מוחלטות. כך, משבחים אותו איפוא על שהוא מתאמץ לשרת את בתה, רואים שמקדיש את כל מעייניו ליעוד נאצל. האם מצטחקת לנפשה, בצביטונת זו בעורפו היא משבחת אותו, אך גם כמו אומרת: אינו אישיות שיש להתחשב בה מכל בחינה שהיא. למשל, לא תצטער על מותו, היא תחיה ותצחק, והוא יירקב בחושך ויחכה שתמות גם היא. ומתי תמות? עוד הרבה זמן, הרבה זמן1 היא חזקה, היא נלפתת בחיים טוב-טוב! הנה סיימה לצבוט קלות בעורפו וכבר עומדת להמשיך בדרכה לסקירת התדרים. ורק לפני לכתה עוד סוקרת אותו כפי שראוי לאמוד דבר-מה: בדיקדוק, בחשדנות. עיניה מצומצמות ופניה קצת מכווצות ומשוכות בהעוויית גועל של עקרת-בית שבודקת איזה חציל מפוקפק בדוכן הירקות. ולא שיש לה איזו סיבה לבדוק, אלא שכך, היא כבר ממילא עוברת ובודקת בפרוזדורים, ובכן – ייבדק גם הוא. וחולפת והולכת לדרכה. בהיותה בקצה הפרוזדור, ולפני היעלמה, היא מסתובבת ושולחת לאחור עוד מבט, לאמוד שוב את המתחנן, והפעם ממרחק בינוני. עצמים יש לראות מקרוב וגם מרחוק, וביחוד טוב לראות אותם במפתיע, כשמסתובבים לפתע ונועצים בהם מבט מבלי שהעצם התכונן לכך. לקורת-רוחה היא כבר רואה את הגבר שב ומתרפק על הדלת באיזה עיקום גב ושירבוב צוואר לתוך הכתפיים.

הגבר חוזר להרצאת טיעוניו, ועתה, לאחר הצביטונת בעורפו, הוא חש חמימות גדולה של התמסרות ליעודו המתגברת לרתיחה גדולה בצינור גרונו, ואשד מלים מהביל פורץ ממנו, עד כדי כך אסיריתודה הוא על המחווה הזעירה של הכרה בקיומו מצד האם. מתוך הדף של הקרבה הוא נופל אפיים ארצה, משפשף קצת את גחונו על הריצפה ליד הדלת, כמנסה להתחפר. קולו בלתי נעים, סופראני, צורם אף מעבר לדלת הסגורה. הבחורה אינה יכולה לשאת זאת עוד, נמאס עליה הטרדן, מה גם שבדיוק ברגע זה כילתה את פרק הרביצה שלה במקום זה, ובקול עבה ומזלזל היא קוראת לעברו: "היכנס כבר, נמאסת!"

הוא קופץ על רגליו ופותח את הדלת, ובהיכנסו עדיין פניה חמורים ומביעים מורת-רוח גדולה. על כך יעיד הנידנוד קצריהרוח של ברכיה. אן נידנוד זה יש בו גם קריאה: מסמנת לו את האיזור שעליו לשרת. בדיבבד היא מסלקת פניה ממנו ומביטה לקיר. הקיר חשוב יותר. הוא יורד על ברכיו, משפיל מבטו ורואה איך היא נרכנת קצת לצד, מרימה פלג אחד של אחוריה, מותירה די רווח בין מושב האסלה לבשרה עלימנת שיוכל להכניס את ידו. ואומנם זאת הוא עושה, כמחזר נכלם ונבוך, ובידו המושטת לפנים, במקום פרח, פיסת נייר לבנבנה. הנה, קיבל מה שרצה, עכשיו הוא מרוצה? כן? הצליח להכניע אשה? כבש טריטוריה? יש לו סיבה לחגוג? לבלוע את רוקו כתחליף שמפניה? יכול לראות עצמו כמאהב שהצליח, גבר בעליהישגים? בכלותו את מלאכתו היא קמה, מרימה, שוב בעצמה, את תחתוניה, משלשלת מטה את שימלתה ומיישרת, ויוצאת בלי אומר ובלי מבט אחד נוסף לעברו. הוא מפשיל את שרווליו וגוהר על תחום עיסוקיו. הריהו גבר בעל תחום.

בטרקלין כבר עושים לה מסיבה קטנה, לצעירה השבה מן הפרוזדור בשימלה מתנפנפת. לא דבר של מה-בכך: השלימה תהליך ארוך ומעניין של התגברות על מבוכות הנעורים, על צניעות העלומים שלה, ובבת-אחת, וממש ברגעים אלו, היתה לאשה בוגרת. היא עוד קצת נבוכה, עדיין אינה מעכלת. מגישים לה משקה. עוד מעט-קט והיא צוחקת על תומת הנעורים החלבית. איך היתה פעם, לפני חמש דקות, ביישנית כזאת, מופנמת! איזו תמורה! אין להכיר – מסכימות כל נשות המשפחה והידידות המסובות בטרקלין – את הנערה ההיא באשה העליזה, השופעת, המלבלבת כאן מול עיניהן. ן-או גם ראו: יש אפילו התעגלות-מה באגן-ירביה! והיא סבה ומפזזת לה בחדר, ושוב מסמיקה. אך הפעם זהו סומק של חדוות-חיים, של עשיה בשלה, של יצירה. החיים לפניה! חבורת הגברות הזקנות, כל אחת והמשרת הקשיש העומד מאחוריה, מוחאים לה כף בהערכה אין-קץ, כמנסות להביע: איך זה! כל-כך צעירה, וכבר הישג כזה! בראבו! ושוב בראבו! והאח! ויופי! וכך וכך! דור חדש של נשים! היא עצמה הרי לא תיארה לה איזו גדולה מפעמת בה. לרגע היא שואלת את עצמה: עד כדי כך גדולה? ובמישנהו מציף אותה גל מחודש של חיים עצומים, וגאווה על היותה שותפהיבכירה בעולם, והיא עונה לעצמה, כאילו רוקעת ברגל רמה בתוך נפשה: כן, עד כדי כן! אשה גאונית! ומדוע לא? הרי אין שופטים הישגים על-פי המאמץ, ומדען גאוני יכול להמציא תיאוריה מהפכנית תוך אכילת אגס, ובכן – גם היא! ישבה על אסלה ופלטה, ועם כל זה – גאונות! גאונות במה? – אין זה משנה, עובדה שכולם יוצאים מגידרם, מוחאים כף בהתלהבות כזאת, והרי אין לשער שקבוצת אנשים בוגרים תמחא כף ללא סיבה מון$ת! טוב! טוב לחיות! הזקנות מריעות שעה ארוכה, והמשרתים אחריהן, אחר-כך כולן שותות ואוכלות ומשוחחות, ואחר-כך, ושוב באופן ספונטאני, פורצות תשואות חדשות. וכך, שותות ומריעות לסירוגין.

הגבר המתחנן עובר בפרוזדור ליד דלת הטרקלין ומגמת פניו לחלוף אל קיטון המשרתים, לעכל את אשר אירע לו. כמובן, הוא לא התבגר, לא קפץ מאיזה נעורים לאיזו בגרות, נוסע כבר שנים רבות על מסילה ארוכה ומישורית של כסיסת נפש, בדיוק כשהוא חולף ליד פתח הטרקלין מבחוץ מגיעה אל הפתח אף האם מעומק הטרקלין, במיסגרת סיוריה על השטיח, ומציצה אל הפרוזדור לראות מה קורה ומה חדש, והנה הוא נקרה לה, ממש נופל לידיה, והיא אינה קוראת לו לעצור, לא, היא מטילה בו מבט מפיק תבונה ומשובה וידיעת כל העובר עליו, עד שהוא משפיל את מבטו שלו ומנסה להמשיך לחלוף, ואז היא מושיטה בפשטות יד, תופסת בצווארונו מצד העורף, עוצרת אותו וגוררת אותו אל תוך הטרקלין. למראה הגבר הנכלם הזה פורצות כל הנשים בצחוק מחודש, וכמובן מוחאות כף, וגאונותה של הגברת הצעירה פורחת מחדש.

האם מרפה מצווארון חולצתו, הודפת אותו בכתפו להתייצב מולה, ומייד היא תופסת בה, בכתף, ומטלטלת טילטולים נמרצים, ובכך כמו מטיחה בפניו האשמה כבדה של אכזבה מוחלטת שהוא גורם לאנושות. אכן כן, עליו מטילים את אשמת ההתחננות מול דלת בית-הכיסא, אותו מאשימים בנהיה אחר ניגוב אחורי גברות צעירות בשעה שהעולם מצפה ממנו לנצורות! לא, העולם לא מצפה ממנו כבר לכלום, העולם התייאש, היפנה לו עורף. העולם מגחך על שכמותו. כמה אי-צדק יש פה! הלוא הוא רק מילא את חובתו, עשה מה שמצפים ממנו! לא יעזור לו. כך הן רוצות. תחילה הן מוצצות את לשדנו, אחר-כך הן מאשימות אותנו ברפיון. ואל נחשוב שאם נמלא בהכנעה כל הוראה לנקות בתי-כיסא, ניפטר אחר-כך מאשמה על אי מילוי יעודנו כגברים, כחוקרים וכהוגיידיעות! לא ירפו מאיתנו. עד הקבר נפרכס ונבעט בשק סגור. תאמרו, אי-צדקי יהא אי-צדק! ומציון, שנצעק עד השמיים. נכון, משרת אתה, עשית כמיצוות הגברת, ואף-על-פייכן גבר קלוש אתה, ואין אדם נעשה גבר קלוש כדי להיפטר משחוק לעג, אלא, אדרבא, לשם גיחוך הוא נעשה. הרבה צחוק יש איפוא בטילטולי הכתף הכעוסים שמטלטלת אותו האם. ודי. קצפה עליו די, מילאה את חובתה ברוגז כלפי גבר מעוך הנטפל לפסולתה של בתה במערומיה. היא מסיימת לטלטל אותו בכתפו ומסלקת אותו מן החדר בלי מלה אחת נוספת. עם כל פיעפועי נפשו על אי-הצדק, נותר בלב המתחנן גם מקום קטן להכרת-טובה על שלא היכתה אותו ממש.

בדיוק ברגע צאתו של המתחנן מן החדר מוחא לפתע כף אחד המשרתים הקשישים העומד מאחורי גבירתו הזקנה, מוחא לבדו, ודאי מפאת שיכחה או בילבול. וכאן קמה הבת, הצעירה הגאונית, קלה ורעננה, מעיה מרוקנים כהוגן, והיא מחלצת רגע את איבריה הגמישים, וניגשת אל המשרת הקשיש וסוטרת לו בכף ידה על לחיו סטירה הגונה, שמצלצלת כל-כך על לחיו, עד שקריאת הפתעה פורצת לא רק מפיו של האומלל עצמו אלא אף מפי גברות נוספות. ואם היינו זקוקים להוכחה ניצחת נוספת לבגרותה, הריהי: החרתה-החזיקה אחרי אמה, ולא סתם, עוד הגזימה. אצלה לא מטלטלים, לא מתמזמזים. אצלה מכים על כמעט לא כלום. רגע היא עומדת מולו, קפיצית ומתוחה בזעם הרגעי. המשרת הקשיש נסוג לאחור, מרכין ראשו ומוחא כף חרש, כלומר, סופק כף אל כף בלי השמעת טפיחה, כאילו הוא אומר בזה: "אני ממלא בצייתנות אחר ההוראה שלא להרעיש ביוזמתי במחיאות כפיים, ויחד עם זה אינני יכול שלא להביע את הערצתי לסטירה, שאגב גם היא גאונית לא מעט, על-ידי מחיאות כפיים. בצירוף המאוחד הזה ידוע לי שאני עושה עצמי לצחוק, וזו גם שאיפתי, כחלק מבקשת הסליחה העמוקה על מה שעוללתי." היא חוזרת ומתיישבת בכורסתה. בחלל החדר משתררת ודאות: מעתה תכה האשה הגאונית בלי הכנה ובלי בושה, כפי שבלי בושה תניח שינגבו לה את אזוריה האינטימיים. יש משהו יפה ומעיק באווירה, משהו סמיך. תחושה של חוזק ושלטון. המשרתים שמחים לדעת שכדוריהארץ הוא מקום יציב, אם כי מעליב. וזה כל העניין, שמעליב. מעליב עד אין קץ. והעלבון גורם לתעוקת חזה.

בל הלילה גועש לבו של המתחנן מתוך עלבון נורא. חלל חזהו דחום כאב אטום, ובקרביו מוצץ איזה גירוי. הוא ישן שינה שטחית של נפילות ויקיצות. עוד לפני עלות השחר הוא מקיץ סופית. מייד מתחילה שוב הלמות פרא בחזהו,

נדמה לו שלבו לא יעצור כוח, לבסוף יפקע עורק מרוב לחץ, והוא ימות. והבעיה במוות היא שוב העלבון. הוא פוקח את עיניו ומדליק אור מנורה צהבהב. הוא עייף, מוחו שרוי בערפל, באוזניו ציפצוף מתמשך. הוא חש מרוקן לגמרי. כל פרשת חייו, כל השתדלותו הנמרצת לפני הדלת, הבחורה היושבת מן העבר השני בפנים מחמירים, האם המשוטטת במסדרון, הזקנות בטרקלין, המשרתים המוחאים כף, ולבסוף טילטולי כתפו – בכל אלה יש משהו לא מובן, תפל במידה עצומה. אך ביחוד, ביחוד ההתחננות מול הדלת. מה היה לו שם להתחנן כל-כך? ועל מה? כן, זה קורה תמיד עם שחר – ליל אמש נראה פתאום מופרך. היכן הלהט מאתמול? היכן המלחמות הגדולות? היתה אש, ונותר רמץ. ארור השחר.

אך לשם כך נוצר היום, והוא נמתח ומתארך עלימנח שיתמלא מחדש אוויר ונפח. יש בו בוקר, ולפני-צהריים, וצהריים, ואחר-צהריים זוחל, ואז מגיעה שעת בין-הערביים. כל היום השמש חיממה, מילאה בלהט מחודש. העולם נצבע שוב בצבעיו העזים. האשה ואמה עולות למעלה, למדרגות חשיבות חדשות, עליונות אפילו על אתמול, כי היום נוספת להן גם הילת הזכרונות. כן, יש בהן איזו חשיבות תהומית שאין לה הסבר. גם אין צורך למצוא הסבר. הנפש, הנפש כבר יודעת.

הבחורה הצעירה עוברת על פניו בפרוזדור. חזהו מתמלא אוויר כשהוא מזדקף מתוך יראת-כבוד עצומה. היא נכנסת לחדר-השירותים שלה. הוא נכנס אחריה וסוגר את הדלת. הוא מביט אל האסלה המחכה לה פעורת'פה, אחר-כך אל שימלתה המופשלת מעלה ותחתוניה המורדים מטה. בחומרה גדולה, בקפדנות שאין למעלה ממנה, מתנהלים העניינים בחדר קטן זה. מתחוללת פעילות נמרצת, אם כי כביכול בעצלתיים. כתפו עוד דואבת מטילטולי האם. הוא מקטין לו בדמיונו את הטילטולים, הופך אותם לנענועים דכים, נעימים לאירקץ, ואת הסומק הביישני מאתמול על לחיי הבת הוא מעצים, חכליל ורד ענוג; וככל שהוא מעדן אותן כן גובר הניגוד בינן עצמן לבין מה שהן מעוללות לו, וכך עולה ומתגברת הבושה, והעלבון מכאיב לאין שיעור, כמעט אינו יכול לנשום מחמת תעוקת החזה לנוכח מה שמתגלה לפניו. אין על זה עירעור. כך, ואי-אפשר אחרת.

זוהי דירה גדולה, יש בה חדרים רבים, • מרווחים ואפלוליים. חדר זה, שבו שפוף הנער על ברכיו, הוא חדר-המשתנות. אין זה ביתו, אלא ביתה של הנערה, והיא עצמה, שסביבה רוחשים והומים חיי-הנפש של הנער, חולפת מדי פעם במסדרון בכתונת-לילה קצרה מאוד, המכסה בקושי את חלקן העליון של ירכיה. קיר אחד, לכל אורכו, הוא קיר המשתנות, לא אלה החדישות, העשויות חרסינה לבנה בוהקת וברזי כרום שצורה להם כאפרכסת אוזן, כי אם הישנות, שעולים על שפתן העשויה מדרגה ועומדים לפני לוח אבן דהוי, כמעט אזובי, ז-מוי מציבה עתיקה, ובתחתיתן, לרגלי העומד, משוקעת תעלה הנמשכת למלוא אורך הקיר. המשתנות אינן מזוהמות כלל, רק ישנות, וריח ליזול בלול בריח מתיקות קלושה של שתן עומד באוויר. במסדרון חולפים בניימשפתתה של הנערה, לבושים פירמות – השעה שעת בוקר מאוחרת – בחדרים אחרים כבר מתרחשים חיים, מתנהלות שיחות בקולות מעובים של שחרית. במיטבח מכינים קפה. אחד החולפים במסדרון אינו בן-המשפחה, הוא ארוסה של הנערה, וכבר הדוקים היחסים ביניהם עד שטבעי הוא שיישן שם, ועוד בפיז'מה שהשאיל לו אחד האחים. לא ייפלא אם לילה של תשוקות-בשרים ומילויין עבר על הארוס והנערה, אך עוד יותר לא ייפלא אם ישנו בשקט, כל אחד בחדרו, כי הרי כל החיים לפניהם, מה החיפזון, הקשר ביניהם כבר כל- בך מבוסס, אין לחשוש, כאן הכל הגון וזורם למישרין בנחת. דווקא התאפקות מסתברת זו היא המזוכה בקינאת הנער הכורע על ברכיו בחדר-המשתנות. מפליא לצורך-מה יש חדר מיוחד למשתנות. אך לא מוזר אם נזכור שזוהי משפחה עשירה, עם נטיה לאקזוטיקה מזרחית, ויש בה הרבה בנים, והרבה אורחים פוקדים אותה, וכיוון שחדרים לא חסרים, יעדו חדר אחד למשתנות; מיועד הוא לגברים. היא, הנערה, אינה נכנסת לשם אף פעם. יש בבית חדרי-שירותים מיוחדים לנשים. היא תיכנס לחדר-המשתנות רק אם תחמוד לה לצון. ובאמת לפעמים היא חומדת. לא שנכנסה, אבל פעם חלפה במסדרון, היפנתה גב, הרימה כותונת, ומייד נעלמה. כלפיו היפנתה, כלפי הנער, לא אמרה במישרין, הראתה כאילו כלפי כל החדר, אבל ודאי. שכלפיו, ודאי. הוא ראה וכלע רוקו. מדי ראותו אותה הוא חש בגלידיקרח בקרביו מרוב תשוקה אליה ומרוב תחושת אובדן. הוא יודע שארוסד. שם. האובדן לגביו הוא ודאי, אין עליו עוררין, על האימרה שעל האדם לנסות ולקחת את גורלו בידיו, הוא יכול רק לצחוק ביאוש. את האמת הוא יודע: על

חיזיון באפור-לבן

לב!

אדם מוטל רפיון שאין לו שם.

הוא שואף לנחיריו עמוקות את ריח החדר בשאיפה עזה של התמזגות. בחורים חולפים במסדרון. מעניין מי מהם הוא ארוסה של הנערה. ודאי צעיר שאפתן בתחילת דרכו, יתמזג יפה עם עיסקי אביה. עתה עוברת גם הנערה. רק בת שבע-עשרה וכבר בשלה כל-בך ומוכנה לחתונה ולחי-ינישואים נאמנים. שפתיה דקות וגבותיה מורמות דרך תימהון העשוי להתפרק כל רגע בצחוק מצלצל. כשהיא צוחקת מתגלות שיניה הלבנות, הלאיקטנות, אך התואמות כל-כך. מקרסוליה הדקים עולות שתי שוקיים לא דקות כלל, סובך שוקה מוצק ומעובה, קווי שריריו המתבלטים מתחת לעור קוראים קריאה חד-משמעית לציות. אבל איך מצייתים לרגל? מצייתים כללית, על-ידי התנמכות וציפיה לבאות. הנער קפוא על ברכיו. הנערה נעלמת במסדרון אל חדר אחר.

הנסיבות תמימות, כביכול, אך משהו באוויר מכאיב עד בלי-שאת, משהו מתות, כמו חוט של ריר מפיו של החולם עמוקות. לכך תורמים קילוח המים המונוטוני מכרזי המשתנות, הרעשים, הקולות מן החדרים האחרים המגיעים בערבוביה, ומין מילמול פנימי, או, יותר נכון, פיזום פנימי שבתוך הנער, חזרה מוכנית שהוא חוזר ללא קול על איזה קטע משיריילדים, חזור ושנה, כמו לכסות בו על מציצה פנימית לא רוויה. לא, אין זה מתח המייחל לסופו. החיים, התכלית, כבר מוגשמים בציפיה זו, בהתייפחות-תשוקה שבחדר* המשתנות האפלולי הזה. חיי הנער אינם אחר-כך. הם עתה.

בושה

קודנליה

איך לתאר את גדולתה החריפה של הגברת קורנליהי הרי זו עוצמה טיטאנית. כל מעיני הנפש הולכים אליה. תוכלו לסבור שהיא אשה רגילה לחלוטין, אך אני מגלה בכל חיוך, HHH^^ בכל פסיעה, בכל ניד ראש שלה משמעות מסעירה. כשאני מתפתל על מישכבי בלילות וחוזה בה בדמיוני במצבים הכי יומיומיים – אוחזים בי כיסופים יוקדים. עד לפני חודש לא ראיתיה כלל. כי אז, לראשונה, חזרה הביתה מוקדם מן הרגיל ונכנסה למיטבח, ואז הציג אותי בפניה סוכן-הבית: "זהו המנקה את הבית כל בוקר כשהגברת לא נמצאת, ועכשיו יש לה סוף-סוף הזדמנות לראותו." התרגשתי מאוד. הגברת קורנליה הסתכלה לעברי, ואני העליתי חיוך של ניסיון-להתתבב ואמרתי: "נעים לי מאוד להכיר את הגברת שאני מנקה למענה." על כך חייכה כלאחרייד ואמרה: "אני בטוחה שכן." מאוד נפגעתי, לבי הלם בכוח. לא אמרה "גם לי נעים", אמרה "אני בטוחה שכן." עד כדי כך היא בטוחה שנעים לי לנקות לה, ואילו היא עצמה אינה מצהירה על שום נעימות, אפילו לא מן הפה ולחוץ. "אני בטוחה שכן." שלוש מלים שנאמרו דרך-אגב, בעדינות, בלי דגש, בחיוך; בקיצור: בזילזול מושלם. אחר-כך שאלה אם אני יודע גם לבשל. עניתי שכן, בישול בסיסי, ושאלתי שאלת גומלין, אם היא מעוניינת גם בהגשה. היא שהתה רגע כחוככת בדעתה, ואחר-כך אמרה בשיא הכנות והפשטות: "כן." "כן" במובן של "למה לא?". הפשטות והתום שבהם הפכה אותי למשרת הממו אותי. מאז כבר העברתי במוחי את שאלתי ואת ה"כך שלה מאות פעמים, ובכל פעם אני מופתע והמום מחדש. הנה עד היכן מגיעה הערצתי אליה. משיירים שלימה- בכך אני יוצר נזיד נצחי.

שרפרף

בצהריים כבר היגשתי לשולחן, וכשהגברת קורנליה פרשה למנוחתיצהריים, ניקיתי. כשהתעוררה מהשינה היגשתי קפה ועוגה. היא ישבה בחדר-ההסבה על כורסה, ואני עמדתי בפינת החדר וחיכיתי. כעבור זמן לא רב נשאה ראשה וחייכה לעברי: "בוא, אני זקוקה לשרפרף." קולה היה נעים מאוד, כמעט חרישי, מלודי, מעורר להקשבה ולציות. התקרבתי בסערת-נפש של עלבון, ולמרות שהתפלאתי מאוד על הפקודה המוזרה, כרעתי על ארבע לרגליה. "על הגב," אמרה הגברת קורנליה, "תמיד עם הפנים אלי," השתרעתי פרקדן לרגליה, והיא הניחה רגל אחת על חזי ואת השניה על פני במלוא מישקלן, כך שהסיטה ומעכה את חוטמי הצידה, בכיוון שממנה והלאה. בקול מעוות, בגלל הנעל על פי וחוטמי, אמרתי: "אבל כעת הפנים לא אל הגברת," ועל כך לא ענתה הגברת קורנליה כלום, אבל גם לא התרגזה על טרדנותי, רק לחצה בעקב נעלה בכוח על פי, כנראה לאותת לי שאשתוק, ומייד אחר-כך אמרה: "השרפרף נמוך מדי, עליו להתרומם." נפגעתי עד עמקי נשמתי על שהיא כבר פונה אלי כאל שרפרף בלבד, גם לא ידעתי בדיוק מה לעשות. נשענתי על כפות ידי ועקבי רגלי והרמתי את גופי כשאני מקשיח את בטני כלפי מעלה. עשיתי מאמצים עליונים להישאר כן. הגברת קורנליה חייכה ונדה בראשה לאישור, והפעם פשטה רגליה לפנים ושוקיה נחו על חזי ובטני. דמעות עלו בעיני מחמת המאמץ ושרירי רעדו, אך אני ידעתי שאסור לי לאכזב את הגברת קורנליה. פעם בי רצון עז להצטיין. שכבתי כלב הולם, מתוך התרגשות אדירה. לא הבנתי איך כך מעוללים לי, ועם זה חשתי בזרימה טבעית ונכונה של האירועים. גם שמחתי מאוד להביא תועלת לאשה כמו הגברת קורנליה ולא לחיות סתם.

Welcome!

לאחר בעשרים דקות של ישיבה והצגת רגליה על גופי, קמה הגברת קורנליה ואמרה בקול נעים: "אני הולכת לשעהישעתיים. אתה תחכה כאן לבתי סטפני. היא צריכה לחזור ממישחק-הטנים שלה. התפשט בחצי-הגוף העליון." עשיתי כדבריה, ואגב כך גם חשתי עלבון עמוק על שאני מעותד להימסר לשירותה של אשה נוספת, הפעם צעירה מאוד, בלי שאשאל לדעתי. לאחר שפשטתי את חולצתי וגופייתי אמרה לי: "השתרע פרקדן על הריצפה," ויצאה מן החדר. כשחזרה כבר שכבתי, והיא ניצבה מעלי בשתי רגליה משני צידי חזי, ואחוריה מופנים אל פני. חשתי מסירות אירקץ וחרדה לבאות. כהרף-עץ, ובתנועה טבעית ביותר, ירדה הגברת קורנליה בקריסה והתיישבה על פני. עיני חשכו, וחוטמי ופי נמעכו תחת כובד אחוריה. השתוממתי מאוד על מה שהיא מעוללת לי. חשתי נגיעה קרה ולחה על עור חזי, שנמשכה כמין קיווקוו. אחר קמה מעלי הגברת קורנליה, עילעתי אוויר, הרמתי מעט את ראשי ולתדהמתי ראיתי ששירטטה על חזי בעיפרון טוש אדום: "!Welcome".

"אתה תחכה לבתי סטפני שרוע כך על מיפתן דלת הכניסה," אמרה הגברת קורנליה. סומק חם של בושה הלהיט את פני: היא הפכה אותי למרבד-ריצפה אנושי, ועוד לבתה הצעירה! והכל באופן כה טבעי, כה עדץ. לבי הלם בפראות, הרטיט את ה"! Welcome" וחשב לפרוץ מ?זגור חזי. כעבור כשתי דקות נשמעו נקישות נעליה גבוהות-העקב של הגברת-האם קורנליה מתרחקות בשביל, נשמע נהם מכוניתה, ואף הוא התרחק.

מחשבות

מן העובדה שהגברת-הבת סטפני משחקת בטניס, ושהיא באה והולכת מעצמה, הסקתי שמדובר בנערה מתבגרת, ודאי גימנזיסטית. תוך שכיבה על המיפתן, כשצמרמורת של קור עוברת מפעם לפעם בגבי בשל המגע עם הריצפה הקרה ומחמת ההתרגשות שבציפיה, חשבתי את המחשבות הבאות: מה משפיל יותר, להיות נלעג לעיני אשה בשלה וסמכותית, כמו הגברת-האם קורנליה, שהיא בעלת'רכוש ומעמד, יושבת בתי-קפה ומיסעדות, בעלת זרוע כבדה מאוד אם כי לא רוטטת, אשה שחצתה גברים ויבשות! או לעיני נערה גימנזיסטית רעננה כסטפני, שאין לה עוד ניסיון רב בחיים, אך לעומת זה הכל טרי אצלה, בתולי, בשרה מוצק, בפניה עוד שיירי התפיחות הילדותית, והמישחקים שהיא מורגלת בהם הם רק מסוג הטניס.

ממבט ראשון נראה שהלעג הגדול טמון דווקא בגימנסיה. הביטו בפיה של נערה בת שש-עשרה הצוחקת עלינו. שיניה כמעט בלי סתימות! הבל פיה, אפילו הוא באוש, יש בו עדיין מניחוח המתיקות של ילד, איננו חמצמץ כשל האשה הבשלה. ועוד: גם הקונטראסט לרקטום משחק תפקיד. שהרי יש לה רקטום, מזה לא נוכל להימלט, והקונטראסט בינו לבין התמימות הביישנית שעל שפתיה מהמם וחריף יותר מאשר אצל האשה הבשלה, ולכן אף משפיל יותר. היא מאחדת את אכזריות הילד הנוקבת עם התגרויותיה המכאיבות של הנקבה. היא תצהל למישבתי במשובת-ילדים עולצת ואגואיסטית לחלוטין, וכל זאת בשעה ששדיה וישבנה כבר מפותחים עד תום. בניגוד לה, האשה הבשלה כבר ראתה הכל, בצחוקה יש משהו שחוק, סלחני, הרוע שלה כבר מוקהה, שפתיה מכווצות, הבל פיה חמצמץ, אין כמעט קונטראסט לרקטום, להיפך, יש כפילות, כך שמהלומת ההשפלה אינה חריפה כל-כך. ועוד: לגימנזיסטית העולם עדיין חדש, עדיין משתוממת, עדיין פלא הוא בעיניה שיש טיפוסים כמוני. עימה אעבור את הביזוי בכל שלביו – החל מן ההשתוממות הנאיבית הבתולית, דרך סחיטת מיץ בוז טבעי טיפיויטיפין, ועד למהלומה האחרונה, המכאיבה מכל – האדישות. והניגוד לרקטום. הביטו: אפילו מסמיקה מביישנות, ועם זאת – רקטום. תמיד תמיד, אי-שם באפלה, ישנו הרקטום, ?תח של ארנקיעור המכיל את האשה.

כיוון שעבר זמן לא קצר מעת לכתה של הגברת קורנליה ועד בואה של סטפני, וכיוון שעסקתי בשיקולים אלה לכאן ולכאן, חלה אצלי לרגעים התרופפות-מתת, וגופי הקישח רפה מעט, וכמעט התחשק לי לחכך את אפי אגב הירהור, אלא שברגע האחרון נמנעתי. בושתי על התרופפות המתח, התנצלתי על כך בחשאי בפני הגברות קורנליה וסטפני שבדמיוני, ובדמעות של מאמץ ומסירות בעיני מתחתי שוב ושוב את גווי השרוע על הריצפה, הבלטתי חזי, ותוך כך הובלטה גם הכתובת: "!Welcome".

סטפני

בניגוד לחששותי מנערה בת ששיעשרה רעשנית, צחקנית ואטומת-רגש, עמדה בדלת נערה גבוהה, חטובת גוף ובשלה עד להכאיב, ועם זאת טובתיסבר ונעימת הליכות. כל הופעתה אמרה הבנה תרבותית שלמעלה מכפי גילה לנפש האדם. היא לבשה חצאית טניס קצרצרה שכיסתה בקושי את ירכיה, ונעלה נעלי-התעמלות לבנות. היא הביטה בי בעיניים חומות פקחיות, צחקה צחוק קל למראי, צחוק לא גס ולא קולני בכלל, ואמרה: "אז זה אתה. אמא כבר סיפרה לי עליך." שערה היה אסוף מאחור לזנב-סוס, ופניה שחומים וחטובים ביופי שמעלה לעיני המסתכל אושר שאותו לא ישיג לעולם. היא ניערה ראשה בהחלטיות, ותוך כך היטלטל זנבי הסוס שלה מצד אל צד, הרימה רגל, ניגבה בחזי את סוליית נעלה, הציבה אותה מעברי השני ופסחה מעלי, ותוך כך פסח מעלי גם הרקטום; אתר-כך הרימה רגל שניה מעט לאחור, ניגבה בי את סוליית הנעל השניה, הפעם בפני, ואז המשיכה ופסעה והלכה לענייניה. ראיתי את שוקיה וירכיה כשניגבה בי את נעליה. לא יכולתי להאמין שכך מעוללים לי. היה זה באמת צירוף עילאי: העדינות והנימוס של הופעתה, והאופן האגב-, המובן מאליו, של ניגוב סוליות נעליה. וביחוד י הנעל השניה! סוליית הגומי המלוכלכת, הנמרחת על לחיי ופי, מותירה בהם את זוהמת החוצות, ומעליה קרסולה ושוקה, ולמעלה מזה ירכה.

אחריתי

אני משרת-בית בבית הגברת-האם קורנליה. אני משמש אותה ואת בתה, הגברת-הבת סטפני. היחס אלי עדין ומנומס. אין לתאר את עלבוני, ביחוד כשהן מצוות עלי בסבריפניס מנומס לשרת אותן במתן שירותי טואלטה! וביחוד אין לתאר את העלבון כשהן מתעלמות ממני בשיא הטבעיות בעוד אני שוקד על מלאכתי. אני המום. אינני מבין אין מעוללים לאדם דברים כאלה. אני כמו מאוכל באש. אני מתקמט ומזדקן במהירות. תוחלת חיי נמוכה. לעיתים, ברגע של הפוגה, נדמה לי שיש גם עולמות אחרים, אקזוטיים, יש איים עם אלמוגים ודקלים; יש עולם האמנות: גוגן! ורגע אחריכן אני שוב שוקע ושוב אני בטוח, תוך נשימה מעיקה, שהעולם קיים ומתנהל לשירות הגברות קורנליה וסטפני, ולמענן בלבד, וכל השאר טפל ושולי וראוי לפטרו בגיחוך; ושוב תנועות שיגרתיות ותמימות של הגברות קורנליה וסטפני, מלים פשוטות, צליל קול, ניע עין – מנענעים אותי בכוח טיטאני שאין לו הסבר. אני באמת חושב שהתנועות הכי קטנות שלהן הן מעין צופן לכתב-סתרים שאותיותיו המפוענחות עשויות מחטים חדות הננעצות בבשרי ומכאיבות לי בלי הרף, ומדרבנות אותי לציית עד מעבר לגבולות יכולתי.

כעת אני רואה בבירור את גבולות יכולתי. פעם אמות ואשכב על מישור נמוך עוד יותר מריצפת ביתן של הגברות קורנליה וסטפני.

מתנת יום-הולדת

נשכר

נשכר על-ידה לעבודה כמשרת-בית, אך נאמר והותנה במפורש שאצלה רק יעבור את פרק האימון והתירגול, ואילו יעודו הסופי להימסר בסוף הקייץ כמתנת יום-הולדת לבתה הסטודנטית בת העשרים. בתה גרה בדירה משל עצמה ונחוץ לה מאוד משרת"בית משלה.

לפיכך ייחשב מעתה כאדם בעל יעוד, ולא סתם, אלא יעוד סופי. לכל מלוא העין כבר מובטח עתידו. יש בכך כדי לספק אדם. ויחד עם זאת, עדיין מזמנים לו החיים מתח-הרפתקה, מפני שעדיין לא ראה אף פעם את פני הבת הסטודנטית, שתחתיה יתבסס עתידו, ויש לו בהחלט למה לצפות, יש אופקים נעלמים. שעה שהוא חושב על בטחון עתידו נאסף סנטרו פנימה כלפי חזהו בשביעות-רצון ומתבלטת פימה קטנה: שעה שהוא צופה לקראת האופק הנעלם משתרבב צווארו קדימה וסנטרו מתרומם והפימה נעלמת. הוא יכול איפוא להשתכח בלבו על שהוא אדם חי בעל תנועות סנטר המעידות על חיים נפשיים עירניים ביותר.

לעת עתה הוא מתאמן בחריצות בכל מלאכות-הבית. כמה פעמים שמע את קולה של הבת בטלפון, כשהרים את השפופרת לקול הצילצול. קולה רם ועליז, ונפרשות בו בבת-אחת כל אפשרויותיו המופלאות של העולם. בשיחה הראשונה שאלה מיהו, וכשענה לה "המשרת החדש'/ השמיעה נהמת רצון של הסכמה, גיחכה מעט וביקשה את אמה. גל גדול של תשוקה לראות את פניה הציף את קרביו וחזהו. חצי לילה התהפר בניסיון לשוות בעיניירוחו את גופה ופניה.

הוכה

עובד קשה, בעיקר מנקה. מתייחסים אליו בקפדנות ואין מוותרים על כלום. הופעת האם מלאה כוח וסמכות, בשרה מוצק. כמעט אינה מכה אותו. בעצם רק פעם אחת הוכה בידה. היא עמדה בצהריים בחדר-מישכבה, באפלולית המתוקה, לובשת כתונת-שינה לקראת מנוחת-הצהריים שלה, ולא מצאה את נעלי-הבית. לאחר ששטף את הרצפות והניחן על הארון, שכח להחזירן למרגלות המיטה, ולא בפעם הראשונה, כי אם השניה. היא קראה לו והוא התנצל, הוריד את נעלי-הבית והניחן לרגליה. ספונטא-נית, בלי מחשבה תחילה, הניפה את ידה והיכתה מכה עזה בפניו. צריבה לוהטת, ומייד עלו דמעות בעיניו, ומייד נהי_ית הלב שבהתמסרות, ותחושה חמה של השתייכות ביתית. וכבר עלה בו אפילו קול פנימי וקיטרג כנגד עצמו שהצדק עימה, ששכח בפעם השניה, וראוי היה למה שקיבל. ביבבה קצרה של הקדשה נפל על ברכיו ונישק את כף-היד המכה, כף-יד מוצקה שעורה מתחיל להתקמט, אך עדיין מלאה בכל הבשר, עדיין סמכותית, ובמיוחד סמכותית-נשית. אשה בוגרת אילפה אותו בינה, מעתה כבר ידע לשכוח נעלייבית. גל מחודש, חזק יותר, של התמסרות בא לו מגבו, הפילו על גחונו לפניה, והוא נישק את כף-רגלה האחת, ומייד קם, קפץ על רגליו ויצא מן החדר על בהונות, כשידיו פרושות לצדדים כמו ציפור מעוותת, כמי שאינו נוגע בכלום בעולם הזה בלי רשות מפורשת, ורץ לאמבטיה לנקות משהו. נמחל לו. היא השתרעה, אינה נוטרת טינה, הענישה וזהו. כעבור חמש דקות נרדמה לה כולה, כולל היד המכה, ובשנתה החליפה כוח והתרענ-נה. באותו לילה הציפו אותו גלי התמסרות והוא התקשה להירדם. הוא בכה קצרות, נישק את המיזרן, מדמה שהוא מנשק את רגלי האם ואת רגלי הבת, שאותה עדיין לא ראה כלל, ולבסוף התכווץ על בטנו ולבו הולם בפראות. מעניין, אם ישכח את נעלייהבית של הבת, האם תכה אותו לאחר הפעם הראשונה, או השניה?

אומן-ואולף

במשך כשלושה שבועות למד לעשות בכל מלאכות-הבית, וודאי שלמד משהו על אופיה ותכונותיה של הבת דרך אלה של האם. האם גם סיפרה לו רבות על בתה, לפרטי פרטים, את כל תולדות חייה, כולל אימרי' שפר שלה, מיקרים שקרו, טיולים שטיילה, מחלות ילדות שעברה, הכל, הכל. נפלא להתעסק הרבה כל-כך בלימוד אשה שאנו עומדים לשרתה. בחפץ-לב למד, היה לו מניע ודחף גדול להגות בה. הוא ניסה להרכיב בדמיונו את דמות דיוקנה. הוא ניסה לשוות בנפשו את צורת רגליה. האם היא משלבת רגל על רגל? הוא זכר את קולה בטלפון, וניסה לצייר לו את קולה פוקד עליו משהו. הוא השתוקק מאוד לדעת את אופי דרכי-העיכול שלה, איך ומתי היא אוכלת, וכמה זמן נדרש לה לעכל עד שיוצאת ממנה פסולת הארוחות שיגיש לה. הוא יעמוד מאחוריה ויראה את ליסתותיה מן הצד בשעה שתאכל. הוא יראה את גבה ועורפה החשופים בקייץ. היא תפנה אליו גב. הוא יראה את צווארה וחלקת חזה במבט מלמעלה. היא תגמור לאכול ותקום. הוא יראה את אחוריה כשתקום. היא לא תגיד לו תודה לאחר האוכל. הוא יראה את אחוריה נעים ומתרחקים ממנו. הוא יתכופף להרים משהו מן הריצפה ויסתכל באחוריה המתרחקים במבט מלמטה. הוא ילך אחריה ויבטל את ההתרחקות.

נארז

והנה הגיע היום הגדול, יום-ההולדת עצמו. השכם-בבוקר קם המשרת, ציחצח את הבית, התקין את קישוטי המסיבה ואת מגשי הכיבוד, הראה בל מה שנחוץ למשרת השני, זה שיחליף אותו בשירות האם לאחר לכתו, ואז, לפני מנוחת-הצהריים שלה, הלך והתייצב אצלה להיארז כמתנה. היא עצמה ארזה, הרי זו מתנה אישית ממנה לבתה, הוא עמד מול האם, פכר ידיו בעצבנות, ירד על ברכיו, שוב קם ושוב כרע. הוא לא ידע מה לעשות ובאיזו תנוחה עליו להתייצב כדי להיעטף. אז ציוותה עליו האם בקול חמור, אך לא בלי רטיטת הומור, שיפסיק להתנועע כקוף ושיעמוד זקוף. הוא עמד מתוח, נושם בהתרגשות, והירשה לעצמו רגע של קירבה אנושית, והתוודה על התרגשותו. האם לא היכתה אותו על דיבור זה של קירבה, אך גם לא השתתפה אתו בשיחה. בסבר-פנים ענייני ציוותה על המשרת השני להגיש לה את נייר העטיפה המבריק, וליפפה וכרכה אותו סביב גופו לכל אורכו, ולאחר שסיימה קשרה אותו בסרטיינייר צבעוניים. הוא היה לבוש במדיישרד חדשים ומגוהצים של משרת, ולראשו תרבוש של נער-מעלית. הוא חותל מרגליו ומעלה. הוא חש שהוא נארז למטרות נעלות ועמד עמידת-דום, ובפנימיותו הזדמר הימנון של התמסרות. דימעות התרגשות עמדו בעיניו. כשהגיעה האם בכריכת הנייר עד צווארו, ועמדה לכרוך את פניו, הביט בה וידע שזהו רגע היסטורי, שהוא רואה אותה ראיה אחרונה כגבירתו, ושכאשר יפקח את עיניו בפעם הבאה יפקחן לקראת סדר'עולם שונה – גברת חדשה. רגע הראוי להיחרת בזיכרון. דמעות עלו בעיניו ממאמץ החריתה. האם המשיכה להתבונן בו חמורות, אך לרגע היבהב בכל-זאת בעיניה ריצוד של משובה וחיוך קל עלה על שפתיה כשאמרה לו: "נשאר במשפחה." ומייד, במחשבה נוספת, אפילו צחקה על אמירתה. הוא בלע רוקו מעלבון ומסירות. הוא ידע שנועד לכלות את ימירעלי-אדמות בשירות שתי נשים אלה. דמעות של דבקות עלו בעיניו. האם, עדיין בשחוקה הקל על שפתיה, כרכה סביב אוזנו חוט שבקצהו פתק ברכה לבתה, כמו פתק המחיר המוצמד בחנות לשימלה. הוא נהנה להיווכח שיש שימוש נוסף לאוזנו מלבד שמיעת ציוויה והעלה על שפתיו שחוק קלוש על חשבון עצמו. משתמשת בו בכל צורה שתחפוץ. הוא חש מאוד מושפל. האם ידע פעם, בילדותו, שאפרכסת אוזנו עשויה לשמש גם לכריכת חוט שעליו תלויה פיתקת ברכה ליום-הולדתה של אשה צעירה, שלה עתידים הם, הוא ואוזנו, להימסר במתנה?! – לא ידע! ילד בורי הוא ראה עצמו בדמיונו ניגש לילד שהיה פעם ומגלה לו זאת. הוא ראה את הילד לא מאמין, ואחר-כך נכלם ופורץ בבכי. הוא צחק בשיניים לא בריאות למישבתו של הילד שהיה פעם הוא עצמו. האם סיימה לעטוף את פניו, משאירה פתחים לנשימה מול נחיריו, אחר-כך ציוותה עליו לשכב בארגז-קרטון מלבני ארוך שהכין לעצמו מבעוד יום, וסגרה אותו, ואחר-כך קישטה גם את הארגז. הוא שכב בעלטה וחיכה כקוצרירוח להימסר. היא הביטה במתנה האנושית המקורית שהכינה לבתה וצחקה בקורת-רוח, והלכה לנוח את מנוחת-הצהריים שלה לקראת המסיבה לפנות' ערב.

בחשיכה

בחשיבה שוכב המתנה, כמאמץ אדוק. עיניו עצומות והוא מכוון לב הולם בדבקות כלפי אשה שאינו מכיר. כשעתיים עד התחלת המסיבה, בבית שקט, האם הלכה לנוח, הכל מוכן. להירדם לא בא בחשבון, הוא עובד כעת, עובד כמתנה, בעבודת הציפיה לגבירתו החדשה. רק פעם אחת שקע בנים-לא-נים ובמוחו צפה איזו הזיה. הוא שחה בבריכת-שחיה גדולה בלילה. קשה היה לו לשחות, זרם ממעמקים משך אותו אחורה. לבסוף, בדי עמל, הצליח להגיע אל שפת הבריכה ויצא ועמד שם, והשקיף על העיר ניריורק הקסומה בלילה, על צלליות גורדי-השחקים, גלעדים של הוד וכוח המזדקרים לשמיים, מוארים במיליוני אורות, ומרמזים, כמו הכוכבים, על חיים נשאפים, שאותם נכון וראוי לחיות. ואולי מפני שהזכירו לו כוכבים, ראה לפתע על רקע העיר חללית, בנויה אף היא כמיגדל ענק, שגופו המוצק גלילי, והיא עומדת על כרעיים, מזדקרת למעלה לתלפיות, זוהר יקרות בוקע מריבוא חלונותיה הקטנים, ועל פיגומיה החיצוניים, כמו על סיפונים, מהלכים אנשים בחליפות-ערב שחורות. היה זה מראה כביר, שהפיק נהמת התפעלות והכרה מכל האנשים שעמדו לידו על שפת-הבריכה וצפו. אכן, היתה זו החללית שעליה דובר כה רבות ולה התכוונו עת כה ממושכת. הוא עמד עייף ורטוב בשולי הבריכה והיה שותף לשאר בני הקהיליה האנושית. דימעות אחווה עלו בעיניו, דימעות געגועים לכל מה שהיה יקר לו בילדותו והוזנה, וקהה, ואבד לנצח עם השנים. בניוי-ורק עושים דברים גדולים, בניו"יורק מתכוננים להפליג לשמיים בבגדי-ערב מהודרים, והוא שוכב במלבן קרטון, ארוז כמתנת יוס-הולדת על-מנת לשרת אשה. אז יצא לו צער גדול על עצמו. קינת חייו האבודים, שבוזבזו על שטות מוחלטת, הזדמרה מתוכו. כן, באפלה הדוממת היטיב להבין הכל.

אך הנה נשמע קול טפיפת רגליים, דלת נפתחה, ואיזה חילופיידברים שבצהלה. נראה שראשונת האורחות הגיעה למסיבה, ולבו קפץ מהתרגשות, וכהרף-עין נגוזו ניו-יורק והחללית, והצער נעלם, וצפה ועלתה למעלה בכל כובדה התשוקה לראות את האשה שנועד להינתן לה כמתנה ולכלות את חייו בשירותה בכאב ובהשפלה עד תום.

כמעט-נפתח

עד מהרה היו בחדר-האורחים כשש נשים, האם וידידותיה הכי טובות של הבת, שהוזמנו למסיבת אחר-צהריים אינטימית זו; ולבסוף נשמעה נקישה בדלת, נקישה מוסכמת, כדרך שמקובל בין בני-משפחה או חברים, והדלת נפתחה לקול מיצהלות, צחוק ואיחולים: הבת הגיעה, כלת יומיההולדת, בת עשרים-ואחת, זו שכל החיים עוד מחכים לה. כל זאת שמע המשרת ממעמקי אריזתו. המתנות לא נפתחו מייד, עוד היתה לכולן שהות לשבת ולפטפט ולשתות כוסית ולכרסם עוגיה. הן ישבו בנעימים. היה זה אחר-צהריים של קייץ, כולן היו רעננות לאחר מנוחה דשנה, בחדר שררה אפלולית מצלה, ושארית נעימה של יום עוד ציפתה להן – מסיבה זו, ולאחריה פגישה נוספת לארוחתיערב בלוויית גברים אהובים למטרות רומאנטיות. הכל היה נפלא. אופטימיות כללית שררה בחדר. המשרת-המחליף כבר עמד עליהן לשרתן. מפעם לפעם נחה עינה של הבת על ארגז הקרטון המוארך, הדומה לארון-מתים צר, וסקרנות ניעורה כה, אך לא סקרנות רבה מדי, היא לא קפצה ממקומה, לא התהלכה בעצבנות סביב החבילה, גם לא העסיקה עצמה יותר מדי במחשבה מה עשוי להיות צרור שם בעבורה. אפשר לומר שנימוס הוא, אך אולי יותר מנימוס, אולי השקפת-עולם של שובע, כי אשה שבעה היא, אינה חומדת כלום בלהיטות, אינה בהולה, יודעת היא שיש לה ושיהיה לה, הכל מובטח, ומה כבר יכול להיות צרור שם בחבילה, מן הסתם משהו טוב, למה לא, ובמין שימחה שקטה ובוטחת היא צופה לקראת פתיחת החבילה, אחת מאלפי מתנות שקיבלה ועוד תקבל בחייה הגדושים.

דפיקות לבו של המשרת הארוז כמעט הגיעו לשיאן. הוא חש שהוא עומד בפני הרגע המשפיל ביותר בחייו: להיות נפתח מתוך אריזת שי ולהתגלות לעיני בחורה זרה העתידה לגרפו אליה כמשרת. נשימתו כבדה עליו, והוא חש כדור-ברזל צונן מונח בבטנו. הוא צווח צווחה היסטרית פנימית של לעג עצמי. דימעות עלבון חדשות עלו בעיניו, ולא מעט בשל החום והזיעה שאפפוהו באריזתו. לאחר שפתחה הבת את כל המתנות האחדות שהביאו לה ידידותיה, מחרוזת, אלבום, חצאית, פסלון וארנק, ולאחר שנשמעו צהלות עם פתיחת כל מתנה, קולות מיצמוץ של התנשקות ומילמולי נשיאודחן, ולאחר שמייד ניסתה כל מתנה, למשל, עמדה מול הראי כשהיא אוחזת בחצאית מול ירכיה, דיפדפה באלבום, הציגה את הפסלון על כוננית והסתכלה בו, ענדה את המחרוזת, וטילטלה בידה את הארנק – הגיע תור המתנה הגדולה, מתנת האם, והבת ניגשה לפתוח את האריזה. מסביב השתררה דומיית ציפיה, מלבד הערת חיבה ולצון שנשמעה כפעם בפעם מפי אחת הידידות. היתה נעימות גדולה.

ועוד השהייה

אך לפתע נשמע צילצול הטלפון, המשרת-המחליף הרים את השפופרת ואמר שמבקשים את הבת. ואומנם אחת הידידות, שנבצר ממנה להגיע, טילפנה ואיחלה איחולים, וקבעה להתראות מאוחר יותר בערב. כאן הגיעה מתיחותו של המתנה לשיא חדש. עוד קודם לכן, מחמת הרביצה הממושכת בהתרגשות גדולה, חש לחץ הולך וגובר בשלפוחיתו עד לבלי נשוא, והנה עתה, משהגיעו עצביו להתרופפות הסופית שלפני פרימת האריזה, ומשחלה לפתע עוד השהייה, לא יכול היה כבר לשלוט בסוגרי גופו, וקילוח פרץ החוצה והרטיב את מכנסיו בעוד הוא מקמט את מצחו בארשת דאגה עמוקה של מי שיודע שנעשה פה מעשה שאין ערוך לחומרתו. עתה שכב וחיכה לפתיחת האריזה מתוך השלמה שביאוש. אבל גם בתוך יאוש זה, כמו קודם בעת עלבונו, חיכך איזה "אני" שני שלו את כפותיו בהנאה לקראת העונש והחורבן המצפים לו בעתיד הקרוב. עד מהרה הסתער העתיד הקרוב בלי כל השהייה והפך ללא דיחוי להווה. כי הנה סיימה הבת את שיחת הטלפון העולצת וחזרה מייד לפרום בידיים זריזות את קישורי האריזה, כשאמה וידידותיה צופות בה ובחבילה במתח נעים. לעת עתה עוד היה הכל נעים מאוד.

ראה ונראה

מייד כשפתחה הבת את האריזה מראשה, וראתה את פני המשרת וקמטי הדאגה במצחו, קראה קריאת הפתעה ופרצה בצחוק גדול של רחבות-לב, לא ניתן לומר אם באמת הופתעה מן המתנה, מן הסתם ניחשה כבר שאדם הוא הרובץ לו שם. מרמזים שונים שרמזה לה האם בחודשים האחרונים, על אודות הצורך במשרת-בית קבוע לדירתה, צירפה וחישבה בלבה שעשויה היא לקבל משרת כמתנת יום-הולדת, וכשראתה את ארגז הקרטון כמעט שידעה בבירור. ועם זאת, לא נמנעה מלצוות צוויחת הפתעה, שהרי מתנה היא מתנה והפתעה היא הפתעה, ועל נשים תרבותיות לפלוט קולות מתבקשים בנסיבות מסויימות. המשרת הבין זאת, ידע שאינה מופתעת לחלוטין, ובכלל לא התרכז בציווחת ההפתעה אלא יותר בצחוק המתרונן שלה שבא בעיקבות הצווחה. זה היה צחוק עליז במיוחד, שהוגבר למראה ארשת הדאגה שנחה על פניו. הלוא אפילו אם ניחשה הבת שאדם הוא הארוז שם, הנה לא הכירה את פניו, וכפי שהיה הוא להוט לראות את פני זו שהוא עתיד לשרתה, היתה היא סקרנית לראות איזה פרצוף הכינו לה, ונדמה שכל פנים שהיתה רואה היו מצחיקים אותה. אך ביחוד הצחיקו אותה ואת ידידותיה, ואפילו העלו חיוך על פני אמה המחמירה, פנים אלה, השתיים באיזו מצוקה נוראה. (בעצם אץ אדם המקולף מאריזת-מתנה שיידע להעטות על פניו ארשת הולמת, כאן אין כללים ברורים, ותמיד יהא מתגלה לעין בעירבוביה של תימהון, חרדה, דאגה עמוקה לעתידו, ומתיחות עצומה, ואלה יעצבו את פניו למסיבות לא-ישוערו של נילעגות ומוקיונות.) הבת עדיין לא ידעה שהארשת שעל פניו מורכבת בעיקרה מחרדה על מכנסיו הרטובים, והיו צהלה כללית, קריאות "בראבו!" וחיבוקים לאם שבחרה במתנה כה מוצלחת.

עין בעין הסתכלה הבת במשרת. צחוקה פגע בו כל-כך עד שפניו הוטחו אחורה, כאילו ספג מהלומה בסנטרו. שהרי עם כל הסקרנות לראות את גבירתו שלעתיד – מה שהלהיטו מכל היה הציפיה ?*רגע שבו ייראה הוא לפניה. רגע זה, שהמשרת ניגלה בו לראשונה, עטוי במדי המשרת הרשמיים שלו, בפני הגברת, הוא הרגע הכביר בחיי המשרת; שום רגע אחר לא ישווה לו מבחינת עוצם הבושה. עד לאותו רגע היה אלמוני לגבי אשה מסויימת, ולו ראתה אותו ברחוב אף יכלה לרחוש לו כבוד אנושי, ואילו מרגע זה – כמו הרטיט במבטה מיתר של קשת מתוחה, וחץ משוח בחופן זוהמה נורה בו, טובע בפניו לעד את חותמו. בעיניו עמדו דמעות של עלבון, שהתערבבו בהן כמובן גם דמעות של חרון עצמי על שבמעשה ההרטבה קילקל לעצמו את ההתבוננות המרוכזת בראייתה אותו. הרי כה יחל להתבוננות זו, לקראתה זיקק את כל כוחות נפשו בשבועות האחרונים, וברגע המכריע – עסק שכזה, והריכוז נפגם. הוא הבטיח לעצמו שעוד יתנקם בעצמו על כן. יחד עם זה לא לחלוטין התקלקלה ההתבוננות, ועוד נותר בו די כוח ריכוז לרוות את פניה בהצטחקן, וגל של ריגשה אדירה טילטל אותו והוסיף על בושתו. לא שהיתה יפה עד כדי כך – אם כי בלי ספק היתה נאה מאוד, בעלת סבריפנים נעים ביותר – אלא שהיתה בדיוק זו שאותה קיווה כל חייו לשרת. לכזאת פילל, לכזאת. כן, ארשת טוב-לב ותימהון עליז, ואיזו השפלה גדולה יותר מלשרת אשה שאינה טורחת כלל להשפילו? זהו הרוע העילאי, הנובע מנשים טובות-לב.

ובאמת לא היה בצחוקה בוז אלא רק תימהון על כך שיש בעולם גם טיפוסים כמוהו. פניה היו מלאים, שערה קצר מאוד, נערי, בתספורת ספורטיבית של אוחזת במושכות. הוא היה שלה. הוא ראה אותה מתנועעת קדימה ואחורה בצחוקה הרם שטילטל את גופה, ודמעות מחודשות של עלבון צפו בעיניו. היא היתה נפלאה. יותר מכל הכאיבו לו שפתיה הבשרניות והרכות, שהבליטו לעיניו את כל הנשיקות ששפתיו לא יזכו להטביע בהן. הן השתרבבו החוצה בשביעות-רצון וחוצפה כללית כלפי העולם. הן השתרבבו ביותר מבוז, בתום שמעל לבוז. המשרת, גבר ביולוגי במקורו, לא ידע את נפשו מצער על השפלתו לנוכח שפתיים אלה, שאותן יזכה לכל היותר למשוח באודם אגב רטיטה, כשישמש אותה בענייני הטואלטה שלה. הוא נולד כדי ששפתיים חושניות אלה, תוך כדי נשיקה בלהט עם גבר אחר, יתעוותו לשבריר שניה באי-רצון אדיש, אם, בשעת הנשיקה, יכעכע המשרת ויביט בה במבט ששואל אם איכפת לה שימות ברגע זה. הוא ירכין ראשו בקלון ויסתובב כלעומת שבא, וילך למיטבח לבשל מטעמים על-מנת ששפתיים אלה ייפשקו לבלוע אותם ולעכל אותם ואחר-כך להפרישם. מן הסתם אף עגבותיה עבות ובוטות בשפתיה. משם יופרשו שאריות האוכל שטרח עליו. הוא השמיע אנקת התמסרות, ואז ראה את הבת קופצת לעבר אמה, נתלית על צווארה ומנשקת אותה באהבה שפוכה. אז סבה בחזרה לעברו. בעיניים דומעות ציפה לראות איך היא ממשיכה לפרום מעליו את אריזת השי שבה עדיין היה ארוז עד צווארו.

בוזה

עד מהרה נפרמה העטיפה כולה, והמתנה ניגלה לעין כולן במלוא תפארת מדיו. עוד לא הספיק להפיק מהן צחוק שני, והאם הבחינה

ראשונה בכתם הלחות שפשה בקידמת מכנסיו, וקראה בקול נוקב "מה זה?!" והרחיקה עצמה בשאטינפש. גם שאר הידידות והבת נרתעו לאחור, והמשרת הניח מייד את שתי ידיו על איזור מבושיו, והתהפך מאריזת הקרטון החוצה על גחונו, להסתיר את איזורו הקידמי מעיני הנשים, והתרומם על ארבעותיו, מתכוון לעבור ברווח שבין שולי השמלות שסביבו, לצאת מן החדר ולהתנקות. האם, שחמתה על קילקול רגע ההפתעה עלתה בה להשחית, כבר השיגה אותו וכבר הניפה מעליו רגל במטרה להנחיתה על גבו ברמיסה נרגזת, שעל כן החיש את הידוסו על ארבע ונמלט מן החדר ככלב נזוף, מפיק בכל-זאת גיחוך כבוש של מבוכה מפי הבת. לא לזמן רב הושבתה השימחה, םוף-סוף נשים בריאות-ברוחן כאן, ומבחינת המאזן לא קרה דבר נורא כל- בך, תקריות כאלה מתרחשות לפעמים, אף לא שווה העניין בטורח הרוגז, וכי מדוע תכרסם אשה בוגרת את בריאותה בגלל נלוזות של משרת? לאתר רגע קל כבר ישבו כולן ואכלו ושתו, והמשרת-המחליף משמש אותן. כולן ידעו שהכל יסתיים בכי טוב, פרשיה לא נחשבת.

ושוב הוכה

ובכל-זאת, תמימות לחשוב שרוגז נשי דועך כה מהר. לאחר שכבר נרגעה כביכול האם לרגע, ואכלה ולגמה, חזר וניעור בה הכעס. במחי אחד קולקלה הכנה של שבועות. באמת, אפשר לצאת מן הדעת מרוב כעס. היא כה טרחה, כה התכוננה לרגע היפה הזה, אף ארזה אותו כיאות להשיג הפתעה מושלמת, ואם כי לא קילקל לה את עצם ההפתעה, הרי קילקל את שלמותה, ועל כן לא יכלה להירגע. ובעיקר לא יכלה להירגע מפני שהיה זה מישהו שאפשר לכעוס עליו, והיתה לה הרגשה שטרם מוצו האפשרויות הנוספות לשפוך כעם. כי אס אפשר לכעוס – צריך! אדם נוטה להגשים ביחוד את מה שהוא יכול, וכפי שעיתותיה של האם בידיה להנאות ולסתם עצלתיים, כך זמנה פנוי גם לפיעפוע מחודש של התרגזויות. ואומנם מצאה בקירבה את החימה הולכת ומתלבה שוב, קפצה מכיסאה ויצאה מן החדר בצעד החלטי בלי לומר מלה, אצה אל חדר-הרחצה למשרתים ופתחה בדחיפה את הדלת. הוא עמד בלי מכנסיים, כי פשט אותם בזה הרגע להחלפה, והיפנה מבט מבוהל אל הנכנסת, ומייד כבש את מבושיו בין כפות ידיו תוך הצטמקות כללית. לחף האם להניף יד ולהכות אותו נבלם בשל מראהו מעורר הרחמים, עירום בחלקו התחתון, כה מבוייש, כה חלוש למראה. היא צפתה בו רגע ארוך, אחר סבה על עקביה לצאת, ומייד עלתה בה חמתה להשחית על שהיא עוד מתפתה לרחם על זה שקילקל לה את שימחת יום-ההולדת של בתה, והיא סבה אליו בחזרה, ומייד תפס אותה כעס על עצמה על שהיא מניחה לו להכעיס אותה מעבר לכל מידה, ושוב סבה על עקביה לצאת. כך התלבטה והסתובבה רגע או שניים כשור בזירה, עד שחשה שינאה על שהוא מעמיד אותה במצב של חוסר החלטה, והניפה עליו שוב את ידה, וראתה אותו מרים את ידיו לסוכך על פניו, ובתוך כך ניגלו שוב מבושיו, וזיע הגיחוך תפס אותה בשנית, והיא הורידה את ידה, ראתה ספל פח מונח על דפנות הכיור, צווחה "מה זה עושה פה?" ונטלה אותו וזרקה הישר אל ראשו, שמעה חבטת פגיעה, ציווחת כאב, וראתה אותו מרים ידיו אל ראשו ואל מבושיו לסירוגין, מתקשה להחליט מה קודם למה, הכאב או הבושה, וכל-כך מגוחך היה הפעם, עד שמתוך החימה השפוכה פרצה בצחוק צורם, ותוך תנועת-יד נמרצת באוויר, כמגרשת זבוב, אמרה "די, באמת!" ועזבה את חדר-הרחצה וחזרה לחדר-האורחים, משוחררת ונקיה מכל רבב של כעס. הכל היה באמת כה מצחיק וחסריחשיבות!

נבדק

התנהלה שיחה שקטה ורצינית, שיחת נשים בוגרות, והאם הביעה חשש שמא לוקה המשרת באיזה פגם בריאותי אורגאני. על כך הגיבה בחפץ-לב אחת הידידות, רופאה אנאטומיסטית במקצועה, שהיא מייד ניגשת לבדוק.

בחדר-הרחצה שלו כבר החליף המשרת את מכנסיו, חגר סינר והישרה את המכנסיים הקודמים בגיגית-כביסה וגהר מעליהם, כשנפתחה שוב הדלת ללא דפיקה, והידידה הרופאה נכנסה וציוותה עליו ללכת אחריה. הוא עזב מייד את הכביסה, ניגב ידיו והלך בעיקבותיה אל חדר-השינה-לשעבר של הבת, שהיה עתה ללא שימוש. הידידה ישבה על כיסא, והמשרת עמד לפניה, והיא אמרה לו: "אני רופאה, באתי לבדוק, התפשט!" הוא השפיל עיניו כלי אומר, עמד רגע דומם כמחכה שתאמר לו עוד משהו. היא לא דיברה, והוא פשט את בגדיו ועמד לפניה. חלפה בו הצטמררות.

הידידה ישבה ועיינה בו. היא פלחה במבטה את איבריו. עיניו דמעו מחמת העמידה הממושכת בלי ניע ומחמת הכלימה שבהתייצבות דוממת עירום מול נקבה בוחנת. ארשת פניה היתה מקצועית וחמורה ויצרה רושם ברור של ציפיה לרע מכל. המשפיל ביותר היה כשהתבוננה הישר לעיניו, וכשהנמיך מבטו אמרה לו שיחזור ויביט לעיניה. היא ראתה שהוא חושש מאוד ושעצביו נמרטים ולפיכך המשיכה והסתכלה בו בשתיקה, רואה אותו תלוי במוצא פיה. קור של אי-ודאות זחל באיבריו הפנימיים, ומחמת המצוקה החל לחוש צורך נוסף ופולח בשלפוחיתו. בכל-זאת התאפק הפעם בכל כוחו, והתכווץ מעט קדימה, להקל על תעוקת השלפוחית. ולכך אומנם כיוונה הרופאהיהידידה, שכן לישיבתה הדוממת היתה בעצם מטרה של בדיקה מדעית-קלינית. בלבה כבר גמרה ואיבחנה שאכן לא מדובר בפגם אורגאני אלא בהרטבה מחמת התרופפות עצבים, ושאין מקום לחשוש. בכל-זאת, ולשם אישוש הפרוגנוזה הקלינית, וגם לא מעט בשל הנעימות הכללית שהדבר גרס לה, המשיכה לצפות בו. היא ראתה על פניו את עווית עינוי ההתאפקות בשלפוחיתו, ואת עיניו הדומעות מרוב יסורים ומתח. כעבור דקות אחדות כבר לא יכול לעמוד בלי ניע ופיזז מרגל לרגל כילדה קטנה שמתאפקת, ואז קמה הידידה ממקומה, התקרבה אליו והתבוננה מקרוב לתוך עיניו, ומבטה מפיק סמכותיות בעושר רב כל-כך, עד שהמשרת לא יכול לשאת עוד, כרע על ברכיו – כל תזוזה גם הקלה על הלחץ בשלפוחיתו – וכשעיניו עדיין תלויות בעיניה פרץ בבכי מר וקרא, "תודה, תודה! תודה על הכל!" והידידה עיקמה את חוטמה, שלא לתת לו תחושה שהכל בסדר וכדי להותיר בכל-זאת צל של חרדה בלבו, וקמה בלי אומר וחזרה לחדר-האורחים, וצחקה, ואמרה שהכל בסדר, הכל רק פסיכולו- גי, כדור-הרגעה מפעם לפעם יעזור, גם הזמן יעזור. כולן היו רגועות וצחקו ואכלו ושתו, וכל המאורעיהביש הקטון נשכח כלא היה.

נלעג

לא ארכה השעה ואל החדר נכנס המתנה, לבוש במדוקדק בחולצה, עניבה ומיקטורן, חובש את תרבוש נער-המעלית, ולרגליו נעליים וגרביים, חסרו רק מכנסיים, שוקיו היו עירומות כליל, ובין רגליו כרוך ספק חיתול לבן, ספק תחבושת ענקית; קשור סביב מותניו ומודבק לעורו באגדים רפואיים. היה זה ללא ספק ניסיון נועז להכפשה עצמית, אמירה בוטה של "תינוק אני, טיפש אני, ראוי לצחוק ולסליחה אני". את פרץ צחוק ההפתעה, שבקע מגרונות הנשים המסובות, אין לתאר. צחקה בעליזות, שהפתיעה את עצמה, אפילו האם. ביחוד צחקה הבת, טובת-מזג ועליזה מטבעה שכמותה, צחוק רם וצורם, געיה ללא חשבון של נימוס, פשוט כך, עליצות טהורה ומשוחררת, ומחאה אפילו כף מחמת התעוותות שריריה בעת הצחוק. אל מחיאות הכף שלה הצטרפו שאר הידידות, והחרה-החזיק אחריהן הוא, המתנה, חש את צחוקה של הבת כמו שרטות עמוקות וצורבות בבשרו, הצטנף ופרץ אף הוא בצחוק גדול, שטילטל את כל גופו מרוב התלהבות לגרוטסקה זו שהוא עצמו הציג. דמעות של השתפכות ולבימתמסר עלו בעיניו לנוכח האפשרות שניתנה לו, בעומדו לצידן כנגד עצמו, ללעוג לאחד כמותו. וכמה רווח לו שהוא שלה, שקיבלה אותו, שהכל טוב ומקומו מתחת לשולי שימלתה מובטח. כן, זה היה רגע נפלא, הוא לא ישכחנו לעולם, הוא יחמם עצמו בזכרונות בלילות שיבואו. יש לו כבר עצייהסקה להבערת הזיות מענגות להרבה-הרבה שנים. בעודה צוחקת, ותוך העמדת-פנים של רוגז אגב צחוק, הניפה האם ידה לעברו בתנועת זילזול ואמרה לו, "לך כבר, לך!" והוא יצא-פרח מן החדר.

צחק למישבתו

לא עת ארוכה השתעשעו הנשים במתנה ובעוללותיו, וכעבור דקות אחדות לא צחקו עוד, ושבו למסיבתן. גם המשרת שב אל החדר, לאחר שהסיר את תחפושת החיתול ולבש מכנסיים הגונים, וחזר לעבודת-שירותו. הוא עזר למשרת-המחליף בהגשה ובהסרת כלים מלוכלכים, אך רוב הזמן ניצב מאחורי הבת, עומד עליה לשמשה, לומד ומסתגל למקומו החדש. הוא כבר החל לחיות את חיי השיגרה הרגילים שלו, שמכאן ועד יום מותו.

פעם אחת קמה הבת, יצאה מן החדר והלכה אל חדר-השירותים. הוא הלך אחריה, הקדים אותה בפסיעה ופתת לפניה את הדלת. כשחלפה על פניו הסתכלה עליו, אך לא ממש ראתה אותו, כאילו כבר היתה עוברת מזה שנים רבות על פני רהיט שלה הניצב במקומו הקבוע. הדבר שימש לו אישור מוחלט להתקבלותו. הוא סגר אחריה את הדלת וצחק בלי קול למישבתו שלו, וחש תוך צחוק בסרחון פיו הנצחי.

האורחת, נפתח באורחת, בחורה כבת עשרים-ומשהו, שחורת-שיער, מביאה משכירות של חיים, בעצם כבר אשה בשלה ומפותחת, ן-או את ירכיה והחליטו. עיניה נוצצות בזוהר: באה ?'עולם לעולל משהו. היא יושבת על כיסא אל שולחן-האורחים. לפניה כוס תה ועוגה. מולה עומדת האם, לא אמה, אם-הילד. היא גוצה, לא האורחת, האם, קיומה צפוד. מעניין למה היא עומדת, האם, האם בשל כבוד האורחת הצעירה? במה קנתה האורחת את זכות הכבוד הזאת? בנעוריה? ביופיה? בעושרה? אין לדעת. מכל מקום, האם עומדת, ידיר, על מותניה, ומתבוננת ורואה איך הבחורה יושבת, ומחכה לראות איך הבחורה תשתה את התה ותאכל את העוגה. את הכיבוד לא היא הגישה, הכין אותו והגיש הילד. הוא ראה שבאה אורחת -למעשה היה זה הוא שפתח לה את הדלת – וראה את עיניה נוצצות במיסתורין, וחש יראת-כבוד גדולה וצורך לכבד אותה, ומייד התמתח והציע, בנימה מתפנקתימתחנפת של ילד כפוף, להכין לה כוס תה. האם צחקה והתגאתה מאוד בילד שלה, כה קטן, כבן שמונה או תשע, וכבר יודע לקבל פני אורחות ולשרת אותן. אף האורחת חייכה, אלא שחיוכה היה קבוע כל הזמן, חיוך כללי, וכמעט החליקה על ראש הילד בעוברו לידה, מרכין ראשו להחלקה. הילד שמח ושבעירצון מחיבה זו שהוא אפוף בה. מאז ומתמיד חש צורך לשאת חן בעיני נשים דשנות וקובעות. הוא הלך אל המיטבח להכין כוס תה כשכל פנימיותו מורעדת, שכן עיניה הנוצצות של האורחת בישרו לו רע כבר בהיכנסה. על כן הוסיף לכוס התה גם פרוסת עוגה בצלחת, צמרמורתימסירות חלפה בשידרתו המעוגלת, וכשהביא את הכיבוד לחדר והניחו בהדגשה מרובה על השולחן, חיכה לתוספת שבחים על שהביא ביוזמתו גם עוגה, אך שום שבח לא הורעף עליו, כי האם והאורחת בבר דיברו בענייניהן, מי יודע על מה. רק האם, באמצע הדיבור, דקרה במבט פולח את העוגה שלה המתכלה ללא רשות מפורשת, מבט מהיר ולא יספה, והבחורה, ממשיכה בנועם הכללי של חייה, ומצרפת אליו אף את התה, העוגה והשירות, לא הראתה כלום, ועיניה נצצו בזוהר של חיים קורנים מתמשכים. הילד הלך הצידה, קצת מוקנט, ועמד סמוך לפינה. האורחת הסתכלה בתה ובעוגה, והאם הסתכלה באורחת, בתה ובעוגה. על מה דיברו? אולי על השימלה החדשה שהזמינה האורחת אצל האם התופרת? עוד מעט, לאחר שתתכבד הבחורה ותכלה את התה והעוגה, תתרומם, ואז תמדוד האם ברצועת-המדידה את מידות גופה. מעניין אם יורו לילד לצאת מן החדר.

האורחת המתיישבת

ואולי השימלה כבר מוכנה, ותיכף תביא אותה האם מן החדר הסמוך ללבישת-ניסיון של האורחת. גם אז, מעניין אם יורו לילד לצאת מן החדר. כנראה שכן, אך אולי לא.

לעת עתה הילד אינו יוצא מן החדר. הוא מסתכל בריצפה. תחושת ההקנטה שלו הופכת להתמרמרות פנימית. ההתעלמות מן העוגה היא לו בנזיפה. מצחו מקומט בזעף. הוא מתחיל לבטוש ברגל בריצפה. האם והאורחת אינן שמות לב אליו, כאילו תה ועוגה צומחים על עצים, כאילו לא הוא המכין, המביא, המשרת. הוא ניגש לאורחת, עומד מולה – כשהיא יושבת מגיע ראשו לגובה ראשה שלה – שולח ידו ומקיש בשתי אצבעות מתחת לסנטרה, על פימתה החלקה, המעוצבת יפה. היא שולחת לעברו מבט, סבר-פניה אינו מאבד מנעימותו, אך נדמה שעיניה נוצצות או מתרחבות קצת יותר. המעשה מטופש, אך ניתן לסלוח עליו, אינו תופס נפח רב, שטות חולפת. והלוא גם אם ילדותי המעשה, הרי סוף-םוף צריך לזכור שילד עשה אותו. גם האם אינה חוננת את הילד ביותר ממבט אחד, שאינו אומר כלום.

על כך שוהה הילד לרגע שהיה של שיקול-דעת כביכול, אך אין לו שיקול-דעת אלא גל התרסה מחודש מקפיץ אותו שוב קדימה, ושוב הוא מקיש בשתי אצבעות מתחת לסנטר האורחת. היא מרצינה לרגע ואומרת לו בקול כבוש שיפסיק, ומעפעפת רגע כמי שמנסה להבין משהו. הלוא גם אם ילד הוא, אין לה רכות מיוחדת לילדים. האם רוקעת ברגלה וגוערת בו שיפסיק, אחרת… ואינה ממשיכה, מותירה בנדיבות את בחירת העונש-הצפוי לאורחת. הילד נזוף. הוא עומד מופרש מן העולם התרבותי. תהום חוצצת בינו לבין נשים נכספות. כבר נשכחה, כבר פרה-היסטוריה העובדה שהוא אשר הכין והגיש תה ועוגה להנעים לאשה מסויימת את חייה. מרי עולהיגואה בו, הוא קופץ בשלישית אל האורחת ומקיש מתחת לסנטרה, אינו מגוון בלל את מעשהו, אדרבא, חוזר עליו בעקשנות של אוטומט. הפעם מגיבה האם ראשונה, רוקעת בשצף ברגלה הקצרה וצועקת לעבר האורחת: "תענישי' שילמד'" והאורחת מפנה אליו מבט נוצץ, ואומרת לו, והאמירה היא קלילה, כבדרך' אגב, שאם יעשה את זה עוד פעם אחת, היא תשב עליו.

הילד נפגע עד מעמקיו. כמעט מקיא מהלמות-לב ועלבון. כזאת לא שיער: שיישבו עליו? עליו, ששירת בנאמנות אשה, שכל מה שרצה ממנה הוא לשאת חן ולהפיק רצון? מה, הזין אותה בתה ובעוגה רק כדי שיהיה לה כוח להתיישב עליו? ואמו לצידה? לא שמעה על אמהות? והוא מול העולם, בזוי? ומה פתאום ישר לשבת? הלוא יש עונשי-ביניים, מגרשים מן החדר, שולחים לבית-כיסא, יש הרבה, וכאן, מייד – לשבת? ועל מה, על הראש? על האיבר העילאי, שבו מרוכזת הכרת העלבון? קור נמסך בקרביו. עתה הוא יודע, לא יוכל להקיש פעם רביעית בלי עונש! ועוד הוא יודע: לא יוכל שלא להקיש פעם רביעית! גורל הוא! עליו למצות דרכו וגורלו בעולם עד תום, וזהו רגע הבחירה: ברגע אחד, בין נקישה שלישית לרביעית מתחת לסנטר אשה – הופך הילד לקשיש. העולם יקולף מעטיפתו, מסלול חייו יוטה לצד נורא. כמכושף הוא קופץ אל האורחת. עתה היא כבר מוכנה לקראתו, אורבת לו מזווית עינה בעודה משוחחת עם האם. וכאילו בשלווה, כמובן מאליו, היא מרימה קצת את ירכה האחת מן הכיסא, הקזה גופה באלכסון הצידה, ובד בבד תופסת בראשו – הוא כבר רואה בעיניים פעורות את הרווח הנפער כין הכיסא לירכה, לשם מובלים עתה פניו – מושכת ומכופפת אותו בידיה האיתנות ובכוח שאין עליו עוררין אל מתחת לירכה, והנה מתרוממת כולה מן הכיסא, אחוריה באוויר, נפרדים רגע מבד שימלתה, מתגלים בעירומם, רק תחתונים עליהם, מול פני הילד ההפוכים כלפי מעלה, ומתקרבים אליהם במהירות.

ידע, ידע מרגע שעמדה בדלת, שלשם יגיע, שם יגמור. גם היא ידעה. לשם כך באה. לכן נצצו עיניה. גם אמו ידעה. לשם כן ילדה אותו. עומדת שם, ידיה על מותניה, הגוצה הצפודה, וצופה אין אשה אחרת יושבת לה על בנה; עמידה של סיפוק מהול בחשש, ובכל-זאת – סיפוק.

השומרות על ידינו

מתרונן הלב בעזוז של אחוות אנוש למראה שומרי-הראש המופקדים על חיי האישיות-הממלכתית. כמה ביטחון יש בהם, בנוכחותם, בתנועותיהם, בעיניהם הפולחות כל עצם. ממגרים הם את המוות ומכריזים בעצם היותם: שומרי החיים הננו! לא ניתן להתנקש בחיי האישיות-הממלכתית! לא יפגע בה כדור, לא תיזרק לעברה פצצה, לא, כי חיה תחיה האישיות, והממלכה תיכון לתפארת אזרחיה! חוצצים הם בין האישיות לבין שארית העולם, בדרך-כלל אחד מאחוריו, אחר מלפניו ושניים מצדדיו.

לאדם ארבעה צדדים, אן הוא עצמו מעוגל, ובין הצדדים ניתן איפוא לפגוע בו. (על כן היה מן הרצוי להקיף את האישיות-הממלכתית בטבעת בקוטר די גדול של שומרי-ראש רזים הצמודים זה לזה, על-מנת שהחייץ בינו לבין עולם הניוול יהיה מושלם, וכך ילכו ויקיפוהו, עד שיגיע לביתו-מיבצרו, ושם, כדי לתת פורקן למתח הרב של סכנת-החיים ודאגת השמירה, תהפוך טבעת השומרים למעגל רוקדים שיערכו הקפות של שימחה סביב האישיות, והאישיות תתרגש מאוד ולא תדע מה לעשות עם עצמה, עד שיפרוץ אחד משומרי-הראש שהשתלהב תוך הקפות, יתפוס באישיות, יניף אותה למעלה וירכיב על כתפיו וירקוד איתה, והאישיות תחייך אל הנוכחים ותדאג כל הזמן שמא ייחבט ראשה בינברשת התלויה מהתיקרה, או במשקוף הדלת. אך תנאים אידיאליים אלה אינם מתממשים במציאות, והאישיות הולכת בלי טבעת, רק עם ארבעה שומרי-ראש, והביטחון אינו מושלם, מקווים גם למזל.)

כך מתפעס-מתרחב הלב אף בשמור השומרים על אישיות אחרת כלשהי, ולאו דווקא ממלכתית, ואפילו מפני עצמה, דהיינו, שאם איים אדם לאבד עצמו לדעת באקדח, הרי השומרים לוכדים את ידיו, והמתאבד הולך ביניהם, ידיו בידיהם, והוא גאה ומאמין בהומאניזם של שומריו המגינים עליו מפני ידיו החבלניות.

כיוצא בזה אנו מוצאים גם אצל הנער השרוע מקופל במיטתו, שערו הדליל מרוח שומני על קרקפתו הנוצצת, פניו תפוחים ואדומים מחמת ריגשה, וידו מפשפשת בגירוי ארסי ומתייפח של צריבת גבריותו. אינו יודע שזמן ההתקפלות חלף. חושב שהעובריות תימשך לנצח. והרי יודע הוא יפה שבשעה זו יושבות ידידת המשפחה ובתה בחדר השני ומשוחחות שיחה של כובדיראש עם אמו, ואמו נאנחת ואומרת וחוזרת, "קשה, קשה." והידידה אומרת "אם קשה, שיבוא אלינו ונראה לו, יעבוד קצת ויתכופף קצת, גם נשלם לו, שלא ידאג, ועדיף אצלנו מאשר בבית-חרושת או במישרד, כי אנחנו לא זרות, אנחנו ממש משפחה, אצלנו יהיה תחת השגחה חמימה, אם כי קפדנית, כי לא נוותר לו על כלום, על כלום, אצלנו יעבוד קשה." ובשמוע האם את המלה "קשה" היא חוזרת ואומרת "קשה, קשה." והירידה ממצמצת קצת בעיניה ומושכת אוויר במסילות חוטמה כמו שמושכים אוויר לעילוי מיץ-האף, אלא שהיא מושכת סתם, בלי מיץ; ובתה ממששת באותה עת גבשושית בצד חוטמה, ומפלבלת בעיניה בתהיה אם זוהי גבשושית חולפת, בועה דלקתית, או אולי ראשיתה של שומה: ובאותה שעה אמו, בין "קשה" ל"קשה", מסיעה שלוש אצבעות מסיירות על סנטרה לבדוק אם לא צימחה שערה על חלקלקות העור המחורר, והוגה בקשי החיים, במחירם המאמיר, בצורך לשלוח את הילד להשתכר למחייתו, ולבה מתמוגג להסכים עם דברי הידידה, שהרי הצדק עמה, טוב יהיה לו אצלה מאצל זרים, יקבל אוכל כנדרש, אוכל יקבל, אוכל, ולמרות שיעבוד קשה הרי יוכל להתפתח, ואולי עוד יהיה פעם משהו, והיא נאנחת. "תני לנו אותו, תני לנו ונעשה ממנו בן' אדם," מוסיפה הידידה, והאם נאנחת. מתחמץ הלב, בנה ינקה את בית* הכיסא אצל שתי נקבות רגזניות אלה, והרי יכלה להשאירו לעשות מלאכה זו אצלה, אצל הנקבה אמו.

אכן, הנקבות הללו, חוץ מעיסקי האהבה, רוצות רק שיימצא סוף-םוף מישהו שינקה להן את בית-הכיסא, והדגש הוא על סוף-סוף, כאילו התחבטו ופירפרו בבעיה זו כל חייהן, לא יכלו להמריא לגבהים בשל טורח העניין וכובדו, ונדמה להן כי אך ישתחררו, אך תרד מעל כתפיהן העדינות, נושאות הכנפיים האווריריות, מועקה זו של ניקוי בית-הכיסא, יתחילו לחיות את חייהן האמיתיים, יראו כבר לעולם מיהן באמת ומה יודעות הן לתרום לאנושות. ביחוד חושבת על כך בת הידידה, הנערה שהגיעה לפירקה, בעלת הספק-שומה ספקיפורונקל לצד חוטמה, ששדיה עדיין טריים ונפוחים, ומתגעשים כלפי מעלה שעה שהיא נושמת מלוא-חזה אוויר מתוך חימה על העולם; אף הידידה אמה עדיין כועסת על העולם, אם כי לא בשצף כזה, ושדיה לא מזדקרים בהתרסה, ובכל-זאת גם אצלה, מירכתי הדממה הקרושה שבנפשה, מקרטעת, כמו עטלף גוסס, המחשבה הזאת. (אמו של הנער, לעומתן, כבר אינה רוצה להראות לעולם בלום, רוצה היא רק להתלונן בקול חד ושיהנהנו לה בראש.) ואם תשאלו אותן, את הידידה והבת: הוי נקבות, נניח כי מצאתן את המנקה המבוקש, והריהו רכון על בית-הכיסא שלכן יומם ולילה ומנגב ומלטש, מה אז? הלוא תשבו ותאכלו עוגות ותדונו בו, במנקה, בגבר המותש, המנקה לכן את בית-הכיסא! ובכן, יצא המרצע: להיפטר מניקוי בית-הכיסא על-מנת לשבת על כוס קפה ולדון בניקוי בית-הכיסא! אכן, כולנו מחוללים במחול עגום.

והנער, על מישכבו הלח, במה הוגה הנערי משחר ילדותו חושש הנער כי יילקח לשמש כמנקה בתייכיסא לגברות. אינו יכול להאמין שכך יעוללו לו. ראשו נע לצדדים בתדהמה נצחית: "לא להאמין, לא להאמין!" אף נשימתו כבדה עליו, ובמרכז בטנו התייפחות פנימית צורבת. אגב כך נשלחת ידו אל בין רגליו, ומגייסת שם שותף עכברי קטן לפחדיו ולעלבונו. זהו פארטנר ברקמו, שעימו הוא מקיים דיאלוג מתמיד של קינה, פחד ומרי. השותף העכברי ממולא בדם רותח, מפעפע את כל תרעלת שאלותיו הנוקבות ותאניותיו בדבר ניקוי בתייכיסא לגברות באמצעות הזדקפות התרסתית מעת לעת, כביכול נובח וזב ריר במאמץ להינתק מהשלשלת המחברת אותו אל בטן הנער ולזנק על עלבונות החיים ולשספם.

עתה, כמסתבר מאליו, מהודקות ומכווצות עיני הנער, ובחזיונותיו הוא רואה את ידידת אמו ובתה עומדות מעליו ופוקדות בקול שאין עליו עוררין לצחצח כהוגן את מושב בית-הכיסא שלהן, ותיכף הן מפשילות את שימלותי' הן כי הן להוטות לשבת. תדהמתו ממה שמסוגלות נקבות אלה, ידידות המשפחה, לעולל לו אינה יודעת שובעה, והריהו מחכך-ממריץ בקדחתנות גוברת בשותף העכברי, מלהיבו להתרסה נוספת ומקרין על קירות מוחו שוב ושוב את תמונת הנשים המצוות עליו בהפשלת שימלה. אינו מאמין, אינו מאמין, נהמת התייפחות של כיסופי עלבון בוקעת מגרונו, והוא מטלטל ראשו מצד לצד בעיניים עצומות, חובט קרקפת משומנת בכר הלח, ובמכנסיו פושה הרטבובית שלפני ההתזה, ועוד רגע והשותף העכברי יגיע לשיא התרסתו וימצה את כל פיעפוע מרי עלבונו ותדהמתו, והנה מסיר הנער את ידו המלפפת את השותף העכברי ומשהה אותה באוויר, והשותף העכברי מנגח כמה פעמים באוויר הריק ואינו מתיז, שוהה לרגע ונסוג באי-רצון, ועל מוח הנער נופלת אפלה רגעית, ערפל מכסה אותו, וכל זאת על-מנת לשוב מייד ביתר תוקף ובכוחות מחודשים להקרנת תמונת הנקבות המצוות, ולדרבן את השותף העכברי להסתערות נוספת.

הבה נתעכב מעט על תמונה זו, שמקרין הנער על כותלי מוחו המסויידים אפור. (אגב, תמונה מעוותת, כי בד המוח עשוי קפלים.) הוא על ברכיו, מנקה במטלית לחה את פנים האסלה לאחר שידידת אמו עשתה בה שימוש. שימלתה עודנה מופשלת למעלה, אחוזה בידיה, ותחתוניה עודם מופשלים למטה בין קרסוליה. למראה זינוקו הזריז – היטב כבר מאומן הוא – אל נבכי האסלה, והיא צוחקת בשיניה, וגם מסתובבת כשאחוריה אליו, מטה גופה מעט קדימה בגב ישר כך שאחוריה הדשנים נפשקים מעט, ומראה לו הישר אל מול פניו, כהטחה ניצחת, את המקום שממנו יצאה הפסולת שהוא שקוד כעת לנקותה. ובאותה שעה גם פניה מופנים אליו מעבר לכתפה, שתוכל לראות את פניו בעלבונם, ושיוכל הוא לספוג בעת ובעונה אחת את אחוריה הנפערים ואת פניה הצוחקים, והקשר בין השניים יהיה לו מוחשי מאוד ויעליב אותו עוד יותר. ובינתיים, ועל מיפתן חדר-השירותים – שהרי הדלת פתוחה, לידידה-האם אין מה להסתיר, היא לא מתביישת, שיתבייש הוא – כבר עומדת הבת, והריהי כמתלמדת של יחסים-שימושיים-עם-גבר אצל אמה, והיא מחייכת בשביעות-רצון ובהנאה למראה התמונה, וכבר היא מפשילה את שימלתה שלה למעלה, ומפנה אליו את צדודית אחוריה, מוכנה ומזומנה לתפוס את מקום הון-תהימון-תה על מושב האסלה, שכן אף היא צריכה – לא צריכה, חייבתי – וניקוי האסלה בידי הנער מעורר בה תיאבון גדול ללכלך כדי לתת לו עבודה נאלחת נוספת. זוהי התמונה. היא מוקפאת, מונצחת על קיר מוחו של הנער, כה פוגעת, כה לא-צודקת, כה לאינכונה! ויחד עם זה נרגש הנער עד עמקי נשמתו: אלה החיים!

(כלום באמת אלה החיים? כלום אין לנשים אלה מה לעשות אלא להידחף בזו אחר זו לבית-כיסא, לתחוב לשם גבר מנקה ולעמוד מולו מוטות באלכסון באחוריים חשופים ובחיוך מנצחים עם שיניים עד קץ הימים? איפה ראינו, איפה שמענו ואיפה למדנו על דברים כאלה? ואפילו עושות זאת, זו גומרת וזו נכנסת בעוד זה מנקה, מה יש להן להתעכב שם כל-כך הרבה? מה זה שהן מבלות שם שעות, כמה כבר אפשר ליהנות מזה? כלום אין האחוריים מצטננים, הגב כואב, הצוואר המוטה לצד נתפס בכיווץ, והחיוך הופך לעווית ומאבד את כל ההנאה השפוכה עליו? ובכלל, רבותי, מהם בתי-כיסא לעומת הקוסמוס? הרי הם טובעים בקוסמוס, הם והנשים היושבות בתוכם! האשה בבית-כיסא, והקוסמוס צוחק! הבה נאחז בטלסקופ ענק ונתבונן בעדו, נפלח את שמי הלילה מתוך צינה מדעית הרחק אל מרחבי היקום האינסופיים. ידנו רועדת. את מי אנו מרמים? הרי רק הצצנו בטלסקופ, והנה צדה עיננו בקצה האינסוף אשה בבית-כיסא, ובקצה הטלסקופ הרכבנו גם מיקרוסקופ על-מנת שנראה את נקבוביות העור אשר בחריץ אחוריה. והנה שוב אנו בפעוט, בתפל, באידיוטי, ונהמה של ריגשה פורצת מגרוננו הדק. אנו מצטמררים בבושה.)

ובעוד הנער מתפלש במיטתו בחזיונות רוחו, נדהם ממה שעתידות לעולל לו ידידת אמו ובתה, נפתחת לפתע דלת חדרו בבת-אחת – אין לו פרטיות, הוא לא פרטי, הוא שייך – ואמו נכנסת ביעף, ואחריה ידידתה ואחריה הבת, שלושתן. מחמת ההליכה המזורזת אינן עושות עתה את תנועות ההבל שלהן, מישוש הגבשושית ליד החוטם, משיכת האוויר בתעלות האף ואמירת "קשה, קשה," תוך הסעת שלוש אצבעות על הסנטר, אלא עטות ישר על הנער המצונף.

אף אחת משלוש הנקבות אינה מחייכת. האם אינה מחייכת כי את הנער הסרוח עתה על מיטתו יש ללמד לקח, החיים אינם התכרבלות מתחת לשמיכות; והידידה ובתה אינן מחייכות כי קיבלו כאן משמש לניקוי בית-כיסא ועליהן מוטלת המשימה הכבדה לקרוע אותו ממיטתו ומביתו ולכבשו לעצמן. הן שונאות את ההתמהמהות, ביחוד התמהמהות העלולה להביא להן הפסד שמשות של גבר. שהלוא כל רגע שאינו עסוק במישרתו החדשה הוא רגע מבוזבז, כי הזמן בין ההווה לבין מותו כבר קצוב, ואף אם יחיה עוד שישים שנה, הלוא אלה שישים שנה קצובות וסופיות, וחבל איפוא על כל רגע משישים השנה שבו אינו טורח על קירצוף, שהרי לא יוכל להחזיר להן את הרגע לאחר מותו, לבן מתחמץ בקירבן למראהו: הוא נח! על חשבונן הוא נח! נוגס וגוזל מהן שישים שנה השייכות להן. בבת-אחת מפשילה אמו את השמיכה מעליו ומגלה מה שמתחתיה. נחירי הידידה והבת מתרחבים: לא רק שישן על חשבונן, אלא אף מבזבז את כל כוחות האנרגיה הגברית שלו על הפקרות תענוגית! לא זמן נייטראלי הוא גוזל מהן, כי אם זמן מלא צוף! ואגב כן הוא גם מחליש עצמו וגוזל משישים שנות החיים שעוד מוקצבות לו זמן נוסף, שבו יהיה תשוש מחמת התפרקויותיו המיניות ולא יוכל לנקות להן את בית-הכיסא.

"מחליש את עצמו!" צועקת האם, "מחליש, מחליש, אבוד, לא יגיע לכלום, בושה וחרפה, והעולם צוחק!" איש אינו צוחק. הכל חמור. הידידה ובתה עסוקות בפעולת צייד אדירה, ומייד לאחר שהאם הפשילה את השמיכה, מפשילות הידידה ובתה ביד אחת את שימלותיהן למעלה – כמו בהכנה מוקדמת לישיבה מלכלכת בבית-כיסא – ובידן השניה קורעות את ידיו מאיזור מבושיו ומטיחות אותן לצדדים, וחיש מתיישבות כל אחת בצידה, בישבן חשוף, על כפות ידיו, כשגבן מופנה אליו. הוא לכוד, הוא מבוייש. ניצוד באמצע חששותיו הכבדים. שני ישבנים שמהם פחד הפריעו לו באמצע הפחד מהם.

האם מתייצבת באמצע, ליד פניו, ואומרת, "קשה לפקח עליו, קשה, קשה." ועונה הידידה, "אנחנו כבר נפקח, אל תדאגי." "אני דואגת כי אני אמא," טוענת האם, "ואני ידידה," אומרת הידידה. עתה פונה האם אל הנער המבוייש להפליא ונואמת. "עונש! מעכשיו תדע מה זה להחליש את עצמך מתחת לשמיכה! תימסר לידידתי ולבתה, הן כבר :ראו לך מה זה!" כל-כך רווח לה לאם שבנה סרח והיא יכולה להציג את העברתו לנקבות הזרות כעונש על פשע גדול, כמעשה חינוכי למופת, פעם עוד אפילו ישבחו אותה על כך, אולי אפילו יבוא הוא עצמו, הבן, כעבור שנים, יכרע ברך וינשק את עקבי נעליה, בעוד היא יושבת בפנים אטומות על כיסאה, ויודה לה על שעזרה לו 'למצוא את עצמו' ולפלס את דרכו בחיים, והיא לא תשיב לו, אלא תמשיך להסתכל ניכתה במבט אטום.

"ועוד איך נעניש!" קוראת הידידה באיום חגיגי ובנימת הבטחה מלכותית. "ואני הייתי נותנת לו להתחיל מניקוי יסודי של בית-כיסא!" מחרהימחזיקה בתה. אכן כן, הוציאה לאמה את הערמונים מן האש, ואמה לא תיחשב ליוזמת. מגחכת הידידה כשוקעת בהירהור, "ועוד איך, ועוד איך."

לב הנער מפרכס. לפני רגע היה שקוע בחששות נלהבים ודמיוניים, שלא ייאמנו, שמא יימסר לעבודת ניקוי בית-כיסא אצל ידידת אמו ובתה, ולפתע קוטעים אותו מחששותיו הפורחים, ובאה המציאות שלא תיאמן, והידידה ובתה יושבות בישבן עירום על כפות ידיו ומבטיחות לו שהנהיהנה הוא נמסר להן לשמש אותן, וראשית עבודתו ואחריתה יהיו קירצוף בית-הכיסא שלהן. שתי הנקבות יושבות ולוחצות על כפות ידיו עד להכאיב. לעת עתה הכאב נסבל, מה גם שתשומת-לבו מופנית בעיקר אל הישבנים החשופים הלוחצים על כפות ידיו הפשוטות מזה ומזה. אם :פנה הנער מבטו ימינה או שמאלה אגב פירכוס, יראה שולי גב זקוף, שבשל זקיפותו ובשל הקוער הנוצר בתחתיתו מתבלט שבעתיים הניגוד בן צרות המותניים לרוחב הירכיים, ומתבלט אף קימור הישבן עצמו, והרי זה מראה מגרה ומכאיב מאוד. על כפות ידיו, בלחץ גובר והולך, רובצים האחוריים, פוערים למרכז כף היד את החריץ הטבעתי הידוע, כמו כדי להפגין לנער במוחש את עתידו בשישים השנים הבאות. לו רק היה נועז וגברי, ואילמלא היה בתפקיד של שמש עתידי, היה יכול לכופף אצבע אחת, מן הסתם האמה, כלפי מעלה, ואז היתה משתרבבת לקצהו התחתון של החריץ הקדמי השסוע, או, עם קצת מזל ומאמץ, הישר לחריץ הטבעתי הידוע, אלא שאינו מעז. הוא צייתן. עלבונו גואה בקירבו לשיאים חדשים, והשותף העכברי שוב קופץ ומתריס, מחכה ליד תומכת ומחככת, אבל ידיו תפוסות, והאם עומדת מעליו ומטה פניה הצידה בחלחלה מופגנת של שאנדנפש לנוכח השותף העכברי. הידידה ובתה יושבות על ידיו גב אל גב, לא נוח להן לדבר בצורה כזו, לפיכך הן מסבות מעט ראשיהן מעבר לכתפיהן להתבונן בעיניים נוצצות פעם בפניו ופעם בשותף העכברי, והן מכאיבות לו עוד יותר בשחוק הקטן שעל שפתותיהן.

הכל נראה שטותי, מדהים, חסר היגיון. זוהי תמונה קפואה. כך איפוא. לא רק בחזיונותיו, גם בחייו קופאות הנקבות ואינן זזות. (עתה כבר לא תוכלו לשאול אם באמת כך נוהגות נשים, כי עתה אין לנו עוד עסק עם דמיונות, אלא עם עובדות. ואם תשאלו, "כלום זה מה שהן באמת רוצות, לשבת על ידיו של נער, גב אל גב בשימלה מופשלת, מועכות ולא זזות?" – נשיב: "ואיך תתווכחו עם החיים עצמם?")

הנער לכוד. שתי נקבות שומרות עליו מפני עצמו. הן רוצות רק בטובתו. הוא ינקה להן את בית-הכיסא בלי לפשפש במכנסיו ויביא להן הרבה תועלת, ויום יבוא וינשק בתודה את עקבי נעליה של אמו. לעת-עתה הן בוהות בחלל, ואף אמו – לאחר שהסבה פניה בתנועת סלידה, והשותף העכברי הלך והצטמק כמו למגע חומצה – ניגשת עתה ופותחת את התרים הסגור לאור היום, לאוויר הצח, ועומדת בחלון כשאחוריה מופנים למיטה, כאומרת "אני לא יודעת מה קורה פה," ולמעשה מראה לבנה השרוע לדראון על המיטה את המקום שממנו – אומנם מנקבות מקבילות – תצא הפסולת, שאותה ינקה בהלכה לשביעות-רצונן של הנקבות המלכלכות ולבניית עתידו המושלם.

פרץ גסות-רוח של נשים עדינות

הכל מתחיל בשפת-חלקלקות. היא עגומה מאוד, האם, בשוחחה חרש עם האורחת הצעירה. האורחת כבת עשרים-וחמש, תמירה, שערה ארוך, ולה חצאית ארוכה עד למטה מברכיה, ושוקיים דווקא לא דקות, ממולאות בבשר נשיות, ובשלבה רגל על רגל עולה חצאיתה למעלה וניגלית אף הברך ופיסת הירך. גם היא, האורחת, נראית עגומה, שפתיה כמעט מתוחות בקובלנה, היא חוזרת כרגע משהות ממושכת באירופה ואין לה עדיין עזרה קבועה בניקוי דירתה. נכון שהיתה צריכה לדאוג לכך מראש, אך למי יש ראש כשמבלים באירופה, היא מפטירה ושוחקת, והאם שוחקת עימה בהבנה גמורה. הנער, בעל שפיפות טבעית, מגיש במיטבה לאמו ולאורחת. נדמה שעוד רגע יפרוץ בבכי, בזה הוא, אינו יכול להשלים עם העובדה שיש אירופה ואמריקה, עולם גדול ונפלא כל-כך. רוצה היה שכל הקוסמוס יהיה כמיטבחון זה בבית אמו, דחוק, מואר בקושי, ומבטיח לא-טובות.

האורחת, עם כל עגמומיותה על שאין לה משרת, אינה יכולה שלא לחייך בפה רחב למראה הנער, וגם האם מחייכת בשפתיים חתומות ובחמיצות גדולה, מביטה רגע הצידה כמגלגלת מחשבה חדישה במוחה, מנידה בראשה לעבר הנער החוגר סינר – כך חונך להגיש כיבוד לאורחים – וכשהוא יוצא מן המיטבח לפרוזדור, היא מעלה כבדרך הירהור את הרעיון למסור אותו למשקיביתה של הבחורה האירופאית במקום לשלחו מי יודע להיכן. הבחורה טועמת מהעוגה ואומרת "כן-כך' על כל דברי האם, לא בהסכמה, אלא באישור לקבלת חומר למחשבה. הן מדברות בקול שקט, ושתיהן שותות תה ואוכלות עוגה ומסכמות למעשה תנאים.

הנער מצותת בסתר מן הפרוזדור. בעצם, לא בסתר, גלוי וידוע להן שהוא מצותת, והן מחייכות חיוך קטן של שותפות-לסוד על התנהגותו הנרגשת-מגוחכת של הנער. ניחא, ישמע לו השרץ הקטן, מה איכפת להן? הוא שלהן! הנער רואה במיטבח מקום חשוב, אין להגזים בחשיבותו. זהו מקום שמענים בו, הורגים ושורפים דגים ועופות, ובו מתלחשת אמו עם נשים אחרות עלי מנת להעביר אותו מיד ליד מתחת לשולחן. כן, לכך נועדו מיטבחים ישנים. שם מקור המיסתורין והגירוי של עתידו ביחס לירכי נשים שופעות ומלהיבות. שם מסכמים תנאים לכיפופו. כל חייו הובילו לזה. הולידוהו והאכילוהו וחינכוהו – בעיקר נימוסים והליכות משק-בית – רק על-מנת שיתאים לשוק הנשים הצורכות. ונחוצים להן ילדים, כי כה הרבה שירות בעבודת-בית יש לעשות. בחנויות אביזרי-המשרתים יש אפילו שפמפמים קטנים להדבקה מעל שפתי הילדים, להשגת ארשת-שמשות בוגרת.

כי הרי כל-כך ברור שרק לשם כך באה הבחורה העדינה, ומייד הדגישה מפורשות בקול שקט שאין לה עניין במשרתים באים-והולכים, היא חפצה במישהו שתתרגל אליו וישרת אותה למשך כל חייה, כמו ריהוט ישן וטוב. ואגב, היא הראשונה הפולטת את המלה "משרת'/ ובאופן כה טבעי! עד עתה דיברה אמו על "עזרה בניקיון ובעבודות משק-בית", והבחורה, ברור לה לגמרי שמדובר במשרת ואף אינה מהססת לבטא את המלה. הנער אינו חדל להתפעם מן המלה הזאת. בלב קופץ ובדם מורתח מעלבון ואי-צדק מכה במוחו המלה "משרת". בהפגנתיות, המעוררת פרץ צחוק עצבני מפי האם וחיוך של תימהון ורחמים מפני הבחורה, הוא נכנס במרץ למיטבח, נופל על ברכיו ונכנס אל מתחת לשולחן, ושם הוא מתכווץ בין רגלי הנשים הדנות בענייניו. הוא חוזה מקרוב בשוקיהן. בשלבן רגל על רעותה, מתגלה פיסת ירך. הן ממשיכות מייד לשוחח כאילו אינו יושב שם, כאילו אינן יודעות כמה מכאיבה ההתעלמות. מתי תתחיל עבודתו? – רצוי שמייד. כך הן מסכמות.

הוא זוחל החוצה, מתרומם, אוסף את הכלים מן השולחן בגבות מורמות של משרת המפגין שהוא נמצא מעל לכל עלבון, רוחץ אותם בכיור, נוטל את ארנקה של הבחורה ומזדקף בציפיה, ולאחר כמה דקות הוא כבר הולך אחריה ברחוב, משתייך לה בלעדית.

הבחורה יושבת בכורסה רכה באמצע חדר-ההסבה, בעוד הנער שוטף את הריצפה סביבה. הוא חוגר סינר-גומי, וכפפות גומי לידיו, מכרכר ועמל סביבה ותחתיה במדים של פחיתות-כבוד. היא במרכז, יושבת, מציגה רגליה על הריצפה, נסמכת על ידה האחת שעל מיסעד הכורסה ומביטה בו כהוגה. בהגיעו בכריעה, משפשף בסחבת הריצפה, עד סמוך לה, היא אינה מזיזה את רגליה. אלה, בנעליים גבוהותיעקב, נטועות בריצפה בסמכותיות רבה, אחת בקו ישר, השניה קצת באלכסון, כאילו אף רגלה הוגה. היא אימפריאלית עם כל עדינותה. עז חפצו לסיים את מלאכתו ולשטוף כבר את המרצפת שעליה נטועות רגליה, ויחד עם זה אינו מעז לבקשה להזיזן, היא אינה חייבת לוותר על נוחיותה. רגע אחד הוא מסתכל מלמטה למעלה אל עיניה, והיא משיבה לו מבט ורגליה נטועות במקום. הוא רובץ לרגליה כחמש דקות, ומחכה. היא אינה גורעת עין ממנו ואינה מסיטה רגליה. הוא יוצא מן החדר עם הדלי והסחבה והולך להמשיך במלאכות-הבית האחרות.

מאוחר יותר, לאחר כשעה או יותר, כשהיא סוף-סוף קמה ללכת לחדר אחר, שטוף ומצוחצח כמובן אף הוא – מזנק הוא לחדר-ההסבה, הסחבה בידו, ומנקה םוף-םוף את המרצפת שהתפנתה. זאת היא רואה כשהיא יוצאת, בעודה על המיפתן, בחיוך של קורת-רוח: הוא לא שוכח מה שהחסיר. משרת מסור. ויוצאת.

היא חוזרת אל חדר-ההסבה ורואה אותו עדיין כורע לפנים למרגלות כורסתה, כמתפלל. היא מתיישבת בכורסה, מציבה רגליה למידרכן הקודם, והוא נושא אליה ראשו ובפנים סמוקים פורץ בשטף של וידוי. הוא משטח בפניה בהתלהבות גדולה כחוצב להבות, ובקול רועד ממסירות ומרצון לשאתיחן, את התלבטותו מקודם. כיוון שלא קיבל כל הוראות כיצד לנהוג, לא ידע אם מותר לו לבקשה להזיז לרגע את רגלה כדי שיוכל לשטוף את המרצפת, או שעליו לחכות, כפי שאומנם עשה, למועד מאוחר יותר, שבו תפגה מעצמה את המרצפת. הוא פותח את סגור לבו לפניה בנהמת-נפש, בטון של במעט-יבבה, הוא כמעט מתפקע, עד כדי כך חיכו המלים הסוערות האלה להיאמר, עד כדי כך חש הוא בצורך להתמסר עד תום, לגלות לה את צפונות-נפשו הכוללות רק התלבטויות בקשר לשירותו אותה. כיוון שאינה משיבה לו מייד, אלא צופה בו כממשיכה בהגותה, הוא חוזר ומייבב, וחוזר ואומר שכמעט כבר ביקש ממנה להרים לרגע את רגלה באוויר או לקפלה תחתיה על הכורסה, ועל כך היא משיבה לפתע בקול נמוך וענייני, ולא בלי עדינות, "וטוב שלא ביקשת, כי הייתי בועטת לך בפרצוף," והוא, בלהט פתאומי של מאמין אדוק ובלי לחשוב, עונה, "וזה בדיוק מה שהיה מגיע לי!" ומסב פניו מפניה, ומחכך עוד קצת את הסחבה הלחה על הריצפה סביב רגליה בשיפשוף סתמי מוכני, כאילו באמת עוד יש לו מה לעשות שם, ומתחיל, בלב הולם, לעכל את מה שאמרה.

אין לתאר את העלבון. איך זה כך, פתאום, היתה בועטת בפניו? ועל מה? על בקשתו שתואיל לתת לו לשרת אותה בשלמות! אץ לתאר. זהו עלבון שאין להבינו ואין לשאתו. שאשה בעלת רגליים מכאיבות תבעט בפניו בכפיות-טובה שאין מושלה. ואיך הגיב? – התרפס מייד. עבר לצידה נגד עצמו. אכן, טוב, טוב! כי מה נותר למשרת? – יחכו מורסה בעינוי מענג נצחי.

יש רגע קשה וחריף של השפלה שאותו צריך לעבור, ומשעה שהוא מאחוריך, לא תחוש עוד שום כאב. תהיה טמום. כך נדמה. עוד מעט קט מקרצף הנער המשרת את הריצפה, אחר-כך סב ומסתלק למיטבח לניקוי וציחצוח ולהכנת ארוחת-הערב. והנה קופץ עליו העלבון מחדש. וזו הבעיה, משעה שהעלבונות מקננים בך, הולך הכאב ועומם; אך אם תשכחם לרגע – וכבר הם קופצים עליך בהפתעה מחודשת ומכאיבים במהלומה בלתי-צפויה. עלבון כביר, עלבון חיים. ושוב ממאן לב הנער להאמין: כך? בעיטה בפנים? אפילו לא גערה, ישר בעיטה? מרגל של אשה זרה? באיזו זכות? ועל מה? על מה? לא יתכן. על גסות-רוח כזאת לא שמע מימיו. יש לו מעתה חומר למחשבה לשארית ימי חייו. כוח בלתי נשלט דוחף אותו לשוב כאחוז תזזית לחדר-ההסבה, לכרוע לרגליה ולקרצף שוב ושוב את המרצפת סביב רגלה, כמו לחזור שוב ושוב על חלום ביעותים מושך על-מנת להבינו, ושוב לחכות, ושוב להתענות, לראות את האשה, את הרגל, את הנעל, ולא להאמין מחדש: נעל זו תבעט בפניו? באיזו זכות? ועל מה?

הוא מקרצף במהירות. פניו סמוקות. האשה מביטה בו, חוזה בפירפורי נפשו. שיפרפר. אין זה מתפקידה להשקיטו. פניו ארגמניות ושסועות בחיוך של גבר שהוכה ועליו להמשיך לחיות עם טביעת המכה בפניו. הוא קם ממקומו ורץ החוצה, אל המיטבח. הקלט עילאי. הוא מקרצף משהו במיטבה, רץ לחדר–השירותים, מקרצף גם שם, העיקר לעשות משהו ולא להיות מותקף מחדש על-ידי העלבון. הוא בולע בליעות בגרונו. העלבון נוחת עליו בכל פעם מכיוון שונה, הולם בו מחדש. ואז הוא קופא לרגע, ושוב אינו מאמין: באיזו זכותי! ועל מהי!

באמתלא של הענשת נערים משרתים בבעיטת רגל מוצקה של אשה בפניהם השואלות, פורצת גסות'הרוח הבסיסית של הגברות. הן מתאפקות במאמצים עליונים, אבל בהזדמנות הראשונה, ותחת איצטלת תירוץ מפוקפק, פורצת הצחנה, אמו צחקה, והבחורה היתה בועטת. רישעות מוחלטת מדבירה אותו תחתיה. הוא מתכווץ ומגחך לעצמו בשימחה-לאיד, כאומר: חשבת שלא? – דע לך שכן!

יקיצה משנת אחר-הצהריים

לאחר ארוחת-הצהריים התנהלה בטרקלין שיחה בין בעלת-הבית וחברותיה, רוויה באיזו מתיקות כוזבת והבנה הדדית כביכול. זו הבינה לן-עה של זו ולצרכיה. היו הרבה

הינהונים של הסכמה מופרזת בעניינים של מה-בכך, כמו

…… ■ י! ■■■11 '■-* -'

מסירותם של המשרתים בימינו. אגב כך נלגם קפה וכורסמו עוגיות-חמאה ונשאר טעם לא טוב בפה, של הסוכר ההופך לאחר זמן לאיזו חמצמצות. אחר-כך התפזרו האורחות, ובעלת-הבית פרשה לתנומת הצהריים שלה בחדר-השינה. ארשת פניה היתה של אדם שהצדק עמו, אם כי לא היה ברור על מה, ומכל מקום היה זה צדק שאין בו הרבה טעם או להט, מין ארשת סתמית בוטחת, הנובעת מארוחה דשנה בצהרי יום.

חדר-השינה הואפל, חלונותיו ותריסיו הוגפו, ושררה בו נעימות רבה. המשרת-החדרני סייע לבעלת-הבית לפשוט את שימלתה וחלץ את נעליה, והיא נותרה בבגדיה התחתונים ולא לבשה כתונת-לילה, כי הטמפרטורה היתה מצויינת ופושרת. משסיים המשרת לתלות את שימלתה על הקולב, הרים את נעליה בידיו ויצא חרש על בהונות – כבר על בהונות, והרי בקושי הספיקה להתפרקד, עד כדי כך השירות! – וסגר אחריו את הדלת. בצאתו מן החדר היתה לו ארשת שאינה מביעה דבר. אלה היו פני משרת הזכאיות להיקרא 'חתומות'. אכן, שום דבר בעלילת חייו באותה שעה לא הצדיק העוויות משונות.

כך ישנה בעלת-הבית שינה עמוקה ולא מופרעת כשעה וחצי, אחר-כך התעוררה בכובד רב ושלחה יד לצלצל בפעמון. אן נשמע הצליל הראשון, וכבר נפתחה-נפרצה הדלת, ואל החדר פרץ גבר אחוז פלצות, אדם נורא שעיניו בורקות ושערו פרוע, והוא גורר אחריו, בצווארון, ילד נפחד כבן עשר. הגבר היה שמש הניקיון הכללי, הקרוי גם, בפי בעלת-הבית וידידותיה, מתוך הומור לבבי, "המבשלת הגדולה", כי רוב זמנו נמצא גוהר מעל כלי-קיבול גדולים כגון קוער האמבטיה, דוד-הכביסה ואסלת בית-הכיסא, ומתעסק בתוכם אגב בחישה וחיטוט וקירצוף הגונים. הילד הנגרר היה שוליית המשרתים החדש. מייד הובן שמשהו אירע. תחילה מילא המבשלת הגדולה את כל חלל הפתח בגופו הגדול ובפניו הלוהטים ואף הדף לאוויר ריח חומרי-ניקוי חריפים, אך מייד הצטדד, משך לפנים את הילד, כמו אומר להציגו לראווה בפני השרועה על המיטה, ואכן הוצג לפניה הילד, מכנסיו מופשלים מטה ואיזור מבושיו וירכיו גלוי לעין כל.

בלי לבטל זמן נוסף, ידו מנענעת את הילד מעורפו בלהט מלותיו, הצביע המבשלת הגדולה בידו השניה על מבושי הילד ופלט חנוקות בקול מעובה מזעם: "וזה נתפס בחדר-השירותים משחק באיבר התחתון' משחק באיבר התחתון•" ובפרץ אדיר של שינאה, שהתעצמה מתוך דבריו שלו עצמו כלפי הילד – שוליה שבשוליות, שכבר מעז העזות וממשמש בבשר עצמו להעלות לו דמיונות מענגים – נפנה לעבר הילד כמתכוון לנגחו, אך מייד הקדים כתף, פשט זרוע לפנים, ובמרפק ידו האחת דחף את פני הילד לאחור בתנועה של זילזול שאין למעלה ממנו, ואילו ידו השניה, שהורתה קודם על מבושי הילד, נשלחה הלאה, הישר אל המכושים, וחפנה באגרוף קשה את שק האשכים. הילד נבעת, השמיע גניחת הפתעה חנוקה, נרתע רתיעה שלא הועילה לו כלום, ונשאר עומד ממותח באלכסון בתנוחה לא נוחה, מצפה לגורלו.

פני בעלת-הבית היו נפוחים משינה בארשת של קהות גדולה כלפי העולם החיצוני. בהייתה הטמומה היתה עשויה להתפרש ברצינות של מורת-רוח ממעשה הילד, אך בעצם טרם החל העניין לחדור לתודעתה. היתה כאן חוצפה עילאית: מעיזים להתפרץ כך לחדר-השינה שלה מייד עם יקיצתה – ועוד טוב שלא באמצע התרדמה עצמה – ולהטרידה בענייני משרתים! אך כפי שהיתה עדיין אטומה מכדי לקלוט את חומרת הפרשה – עוד לא עלתה לגמרי ממצולות השינה – כך גם עדיין היתה לאה מכדי לפתח חרון ממשי על ההתפרצות לחדרה. היא רק היפנתה פנים שאינם אומרים כלום לעבר המתרחש, ועל עיניה ניתן לומר לכל היותר שהיו פקוחות.

לפתע פלט המבשלת הגדולה, ועיניו נוצצות באיזה זוהר קדוש, קריאה חנוקה, הידק עוד יותר את אגרופו סביב שק האשכים ולחץ בכוח איתנים. הילד חש כאב עצום, קבס עלה מקיבתו אל גרונו, והוא לא התאפק עוד וזעק זעקה מרה, בגלל הכאב אך בעיקר מפחד. הנה הזוועה שעליה חלם כל ימיו מתרחשת עתה, עתה הוא שמתחולל הנורא מכל, שכוחות אדירים חוברים נגדו וקמים עליו להפיק ממנו את תמצית יסוריו. מעיניים רעננות אלה יימצו דמעות רותחות, ומן הפה האדמדם ייסחטו צרחות אימה שאין לתארה. הזעקה האחת, המתמשכת, נפסקה, ואחריה עלו והשתוללו צרחות נוקבות, כל-כך נוקבות, וכה משונה וצורם היה הקול המפיק אותן, עד שנדמה כי אינן מקושרות לשום דבר, אלא הן יצורים עצמאיים, ציפורי משחית הפורצות לחלל לנקר בלי רחמים בעור-התוף של האנושות. המעבר משלוות השינה לצרחות האיומות היה כה חד, עד כי לפתע זינק כל הדם לפניה של בעלתי הבית – סוף"סוף התעוררה באמת – ובבת-אחת נשכחה סיבתן של הצרחות, ופי הילד הצווח הפך מטרה עליונה לשינאתה. מתוך פיה הצמיג לאחר השינה פרצה פקודה איומה, מעט עילגת: "שבור ילד זה!"

מייד העביר המבשלת הגדולה את מרפק ידו ההודפת מעל ראש הילד, הקיף בה את צווארו ומשכו אליו, כף ידו חוסמת את פיו, בעוד ידו השניה, הלופתת את שק האשכים, אינה מרפה. הילד פירפר, אך היה לפות היטב וכמעט שלא היה יכול לזוז, וזעקתו נחנקה בכף היד הקשה. המבשלת הגדולה הסמיך מאוד את פניו לפני הילד וראה אותו. אלה הפנים הילדותיים, והעיניים הפעורות לרווחה בתימהון, אך בעיקר בתחנון, על מה שמעוללים לו, והתום השפוך על הפנים, התום שהוא הפנים עצמם, וככל שמאריך המבשלת הגדולה להסתכל בו, לא יחדל לשבור את לבו. והרי אתה ילדי האהוב, שורש מהותי, בשר אהוב, נותן טעם שכמותך, תמצית עסיס כל העולמות! אי, מרעיד לב! אי, נלבב, נלבב, מכמיר-לב, מעורר טוב, מרחיב לבבות בסיסי! אי, אין מלים שכמותך!

מפי המבשלת הגדולה פרצה נהמה של כליון-נפש, ופניו, הסמוכים לפני הילד, נהדפו עוד קדימה בכוח שאין לעמוד מולו ונגעו בפני הילד ונלחצו אליהם. הילד ראה שיש מסילות לתחינותיו, ופירש את התקרבות פני הגבר כפירצה לרחמים, ובכה אל תוך כף-היד ביתרישאת, בנועם ובכניעה שאין מושלם, ועל כך הגיב אף המבשלת הגדולה בבכי ביתר'שאת, בלב שבור, גועה על יסורי הילד. כל אותה עת לא הירפתה ידו השניה מאשכי הילד. הן-ק הידקם בכוח, שולח פו-צים מחודשים של כאב ובחילה מן האשכים למעלה, אל הקיבה, ומשם אל הגרון. כי את בשר הילד – ולא ידוע למה – יש למעוך, מן העיניים האלה ומן הפה האדמדם הזה יש להפיק פחד וכאב. הילד במיטבו עכשיו. הוא חלב מן הילד את עיקר חייו. הוא בכה מעוצם רחמיו על עצמו ועל הילד. כי אומנם כן, גוהר הוא על אסלות, מקרצף טינופות, אך לא שם עיקר חייו, לא בזה, רק כאן. ילד אהוב, סלח על הכל! ומי אתה בכלל שתסלח, גוש הסרחה קטן, שדון ערמומי, מנצל את טוב לבי! זומם מזימות לקבור אותי בקרוב! וכאן נפלט, באמצע הבכי, צחוק חנוק של זדון מפי המבשלת הגדולה.

עתה פקעה סבלנותה של בעלת-הבית, גם התעוררה כבר, צפה ועלתה ממצולות התרדמה אל פני השטח, ובבת-אחת הניפה את פעמון הקריאה למשרתים העשוי מתכת כבדה(ואגב, מדוע לא הופיע המשרת-החדרני קודם, מייד עם הצילצולי) – ובתנופה עזה, ככל שהירשה לה רפיון גופה שלאחר שינה, השליכה אותו לעבר פני המבשלת הגדולה, ואף אומנם הצליחה לפגוע בו במרום לחיו מתחת לאוזנו, ולרגע הצטלצל הפעמון מתרונן בהקיש העינבל בזוג, ועוד צילצול אטום נשמע בפגוע הזוג בבשר, וצללה אוזן הגבר הנדהם תוך פליטת אנקת כאב, וכבר נפל הפעמון על השטיח, התגלגל, השמיע עוד צילצוליים ונח. ידי המבשלת הגדולה הירפו כליל מן הילד ואחזו בפניו שלו, והוא השתוחח.

אכן, בוייש מיד אשה בנוכחות הילד. ועוד הכאיבה לו כהוגן. אין לזלזל בכאב מכת הפעמון מתחת לאוזנו. דם כבר ביצבץ, תפיחה לא תאחר לבוא, אולי נגרם גם מום כרוני. אך בעיקר הראה לעין כל, וביחוד לעין ילד, שולייתימשרתים נענש, שאין הוא גבר שאי אפשר להשליך עליו חפצים בתנועה של מה-בכך. והצדק, היכן הואי עד כדי כך מזלזלים בשאיפתו לצדק? – כן, עד כדי כך! חושפים על נקלה מתחת לשאיפה יוקדת זו לצדק רצונות עכורים מסוג אחר. בא איפוא להלשין על הילד המאונן, וגורש פצוע ונכלם. הריהו לא יותר ממי שהוא – המבשלת הגדולה. יצא לו מין גיחוך חנוק.

הילד ששוחרר ניסה לעלע אוויר, ניסה גם לומר משהו, אך לא הצליח. הוא גימגם בקול דק. אכן, הדקיקו מיתרי הקול אצל שניהם, גבר וילד, לא ממש הוכיחו את היותם גברים מופתיים, לא, לא עליהם ייכתבו ספרי ההרפתקאות של דורנו. והרי צלקות שלא תן-פאנה, ועוד על שטויות. בצאתם מן החדר – וסוף-סוף הופיע מולם בהול המשרת'החדרני וזוג נעלי הגברת בידיו – עוד שמע הילד את בעלת-הבית ממלמלת, בהביטה לעברו, ואף זאת בפה צמיג מן השינה: "ובסוף נמסור לסירוס ודי."

לפנות-ערב, בטרקלין, התנהלה שיחה. בעלת-הבית כבר היתה עירנית, וכבר יכלה לצחוק, היא וידידותיה. סופר המעשה, ורוח הסכמה הדדית שררה בחדר. הגיעו לנושא הגימגום על צורותיו השונות. תיארו בלשון עסיסית, ובחיקויים לא כל-כך מוצלחים, איך מנסה המגמגם לומר משהו חשוב ואינו מצליח, והרי זה משל למצבו הבסיסי של הגבר. מתאמץ לומר משהו, משהו לא קשה כלל, אף לא חשוב, הנה, רק פתח פיך ואמור! ובאמת הוא פוצה פה ופותח לאמור, אלא שמגיע לאיזו הברונת פשוטה, אידיוטית, איזה "אה", ונתקע לו, וחוזר על ה"אה'/ ומוסיף "אה" ועוד "אה", ויורה צרורות של "אה'/ ובינתיים פניו מאדימים וצבים, נראה האומלל כאילו עלול ללקות כל רגע בשבץ, עיניו חורגות מחוריהן, כל-כך גדולה מצוקתו. גבר במלוא אוניו, כל העולם לפניו – וניגף באיזה "אה".

שוחחו גם על בך שניתן לגרום לילד לגימגום תמידי על-ידי סירוסו. יותר מדי צחיידיבור וזריזים ונבונים הם, הכל יותר מדי חלק כאן. יש לעכב. על ילד זה להתקלקל. ילד זה יש לפתל ולעקם כליל. עצם זו יש לרצוץ. תשאלו: לסרס עלימנת לגרום גימגוסי להשיג את הבינוני על-ידי הנוראי אומנם כן, נורא, ובכל-זאת יש כאן הצדקה: כי הילד הוא זול. ובגרימת גימגום על-ידי סירוס מראה הגברת: אני בזבזנית. כזאת אני. אשה שאינה סחשבת חשבונות קמצניים. מוכנה להקריב. פזרנית ונדבנית. ועשירה ויפה ללא גבול, וכשרוצה משהו, לא מתעכבת על זוטות. כל זאת שמע הילד האוחז מגש בשצותת מעבר לדלת, עדיין מצונף מחמת הכאב במבושיו, ומציצה נלהבת של השפלה יונקת בחלל בטנו.

השיבה הביתה היתה קשה ומחפירה. עוד בטרם עזב את הבית, כשהציגה לפניו אמו את שתי אפשרויותיו בחיים ואמרה לו "בחר!" והשהתה מבטה עליו, קימט מצחו באופן כה ז-אוג ומגוחך עד שפרצה בצחוק והסתלקה מן החדר, הוא כבר לא היה ילד, מכבר עבר את יום הולדתו השלושה-עשר, עליו לעשות משהו בחייו. החיים ניצבו לפניו במלוא שגיאותם וחומרתם. רב היה הפיתוי, אך רבה ממנו האימה.

הבן פחד. האם הזהירה אותו חזור והזהר שהעולם נורא ולא נועד לרפי' רוח כמוהו. הוא לא יצליח, טענה בחום וניפנפה בידיה, הוא לא בנוי כהלכה, רופס, הוא נועד להישאר בבית לתמיד, לנקות ליכלוך מוכר. חיים שהתחילו תחתיה צריכים להימשך שם. אבל הבן רצה החוצה. העולם נראה לו מקום פתוח. חושב שאם לא יצא אל העולם יפסיד משהו, גיחכה האם בביטול. אין כלום, הוסיפה ואמרה, מרמים. ומה שיש – כבר לקחו האחרים, הוסיפה בשימחהילאיד. הבן התבייש על רצונו לחיות, ועל כך ביקש מחילה גדולה מן האם, פורש ידיו לעומתה בלהט, כמבקש לצנוח בחיקה. על כך תיכף צידדה האם את גופה, מ?נה לו כתף, ולא סלחה. "פושע!" קראה לו.

בעת השילוח לא נפרדה ממנו. היתה זו שעת מנוחת-הצהריים שלה. היא נחה על מיטתה, שרועה על בטנה, אחוריה מופנים אל הדלת, ונשימתה קצובה. הוא עמד בפתח החדר ובידו מיזוודה. הוא הביט לעברה וספג מתנוחתה שעל המיטה את כל הבוז והאדישות שיכולה אם להעניק לבנה. מחמת החום היתה שימלתה מורמת מעט למעלה. החלונות היו סגורים והאוויר דחוס, זיעה שפעה ממנו מרוב מצוקה. הוא נשם בכבדות מגודל מעשהו ומחומרתו, פסע פסיעה קדימה לעברה, רגע נדמה שיקרה משהו, אך לא קרה כלום. היתה התאבנות. למעשה כבר החל העולם להראות לו את פרצופו האמיתי. הוא הרכין ראש ויצא.

העולם שבחוץ התגלה באמת כערבת קרח שנושבת בה רוח נצחית מקפיאה. היו חיים, לא בשבילו. בלילות חשב על הבית. שם היה חם, שם מנקים חדרים ורהיטים וכלים מוכרים היטב, והכל לעינה הפקוחה של אשה שעליכל-פנים ילדה אותו פעם. הלוא יש היגיון בזה, אם אך מתאמצים מעט לחשוב, שיכבס את לבניה של אשה שבזכותה הוא חי, שטפיחת שולי שימלתה באקראי על פניו, כשתיכנס לערוך ביקורת שעה שהוא גוחן על גיגית הכביסה, תהיה לו למשאת-נפש. הוא היה שלה. שם, בנפח מצומצם,

הבן האובד

תוך התכווצות יאה, חיכו לו החיים, והוא הפסיד.

בטלפון שאל אותה אם המודעה שפירסמה בעיתון על מישרה מתפנה בביתה עדיין בתוקף. קולה היה חמוד ורשמי, אך נראה שהיא מתאפקת. ולפתע באמת פרצה בצחוק, כמי שצדקה עד כדי כך שהיא נתקפת עליצות גורפת-כל, ושאלה אם הספיקו לו כבר החיים בחוץ. בעיני רוחו ראה זרועות נפתחות אליו, ואמר, "כן! כן! הספיקו!" ופרץ בבכי. עתה לא צחקה עוד, אלא שהתה רגע בלי אומר, כמי שרומז לו שיסיים מהר התפרצות אישית מביכה זו, והוא חדל, וידע שעליו לומר עוד משהו, ואז הזדעק: "צדקת! צדקתו סילחי לי!" על כך ענתה מייד, שסליחה היא עניין לחוד ועבודה לחוד, ואם תסלח לו או לא, אין בזה להשפיע על החלטתה לקבל מישהו לעבודה אצלה. היא קבעה אתו ראיון רשמי ליום המחרת.

הוא הבין שאיבד את זכותו לחזור הביתה באופן טבעי כבן. הדבר לא יהיה קל. מעתה עליו להילחם על הזכות לשרת אצל אמו, בבית שבו נולד, אולי אף להתחרות עם מועמדים אחרים, להתרפס ולבסוף להפסיד. תביעות בלי שיעור תפחו בהיעדרו וארבו לו.

כשהגיע אל פתח הבית ירד לעומתו בחור שחרחר ומשופם וגיחך לעומתו. כנראה גם הוא מועמד החוזר מראיון, ועל לחיו כתם חום, מלידה או מזוהמה טריה; זוהמה טריה מן הסתם, כי מעל לגיחוך התחננו עיניו על משהו. נקיפת-לב של קינאה חלפה את הבן: זרים מתחרים על מקומו מתחת לאמו. לא קלה תהיה המלחמה.

הדלת היתה פתוחה. הוא נכנס. על הכיסא בחדרו היו סינר ומיקטורן שחור מהוה. הוא לבש את המיקטורן וחגר את הסינר. כדי להיראות מגוחך ולשאת חן עוד יותר כרך בצניפה מגבת-מיטבח על ראשו. הוא נכנם לחדר האם. היא שכבה על בטנה בדיוק כפי ששילחה אותו ונשמה קצובות. לבו קפץ מהתרגשות. כמה יפה ונכון לקבל אותו באותה תנוחה שבה נפרדו, כאילו אומרת לו בכך: בין השילוח לשיבה לא קרה כלום, לא חיית, זמנך בוזבז, הכל לשווא. כמה מעליב, ועם זה כמה נכון.

הוא ידע שאינה ישנה. היא חיכתה. הוא התקרב אליה וללא אומר כרע על ברכיו ונישק את כפות-רגליה באדיקות ובאריכות. היא פקחה עיניים מזוגגות קצת שלאחר שינה רוויה. אחר קמה וישבה, ולא דיברה אליו מלה. היא נתנה לו להבין, ושוב בתבונה רבה, שהוא חוזר לחיים של מצוקה מוכרת וישנה; שלא ירווח לו אצלה.

היא התרוממה מכיסאה והוא דידה אחריה על ארבע, מבקש מחילה בעצם תנוחתו. היא נכנסה אל חדר-האמבטיה והוא הראה רצון עז להיכנס על ארבע אחריה. היא טרקה את הדלת בפניו והוא חיכה מעבר לדלת. כשיצאה טפחו שולי שימלתה על פניו, והוא השמיע יבבה של כמיהה וגעגועים, וכמעט הגיע פניו אל ירכיה עלימנת לכבוש אותם שם. היא הרתיעה לאחור לסכל את כוונתו, אבל גם הגביהה מעט את שולי שימלתה על ירכיה, אלה שהוא נתבע לחיות למענן. הוא ידע שהוא שרוי במיבחן חמור של שירות ודידה פנימה אל חדר-האמבטיה לנקותו אתרי שהותה בו, ונכון עשה.

האם הציגה את עקב נעלה על אריח אחד שבריצפה, סובבה את העקב בלחיצה, ואחר-כך סרה מעל האריח וחיכתה לראות מה יעשה. הוא חשב רגע, נפל על גחונו ונישק בלהט את האריח כמנסה למוץ את שאריות מידרך רגלה. אכן, הבין ללבה. היו לו אינסטינקטים בריאים של בן מסור, הוא יודע מה עושים כדי לספק לב אם.

"התבגר!" פקדה עליו כשקמה מעל האסלה בחדר-השירותים שלה וליקקה לאט את שפתה העליונה. הוא הבין את הרמז, תקע אצבעו אל תוך האסלה, העלה אותה משם וצייר לו שפם חום מעל לשפתו העליונה. הוא התבגר. הוא הבין אותה, הוא היה שלה.

הוא ידע שלא ילך מכאן יותר. בהקלה חש שאחריות גדולה מוסרת מעל כתפיו. הוא התכווץ והצטנף, צוחק בלבו לעצמו על שאיפותיו מפעם, נד בראשו כלא-מאמין עד היכן יכול היה פעם להתחצף אל אמו. מתוך חמימות גדולה בקרביים נכנס וזחל מתחת לשולחן והשתרע על בטנו.

האם ישבה ודיפדפה במגאזין. היא הרימה רגליה והציגה אותן, האחת על כתפו והשניה על פניו. הוא רעד מתשוקה לעשות לה עוד יותר נוח, ולהיענש עוד יותר על חוצפתו המדהימה בעבר. עורו סמר מתשוקת התגמדות. הוא נישק את כפות-רגליה בהתפרצות גדולה של מסירות. "בן נאמן!" צחקה ובעטה קלות בפניו כשדיגדג הבל נשימתו את בהונות רגליה. השתררה אווירה של נועם, טוב-לב, חמימות ביתית. אנחת רווחה התמלטה מפי הנער ודמעות של הודיה וחרטה זרמו מעיניו בלי הפוגה.

×