מנחה

השחר עולה, מפינת הגן הציבורי

בוקע שירו של האיש העמל הנושא בעול,

המחליף בעיר הזאת מזה כחמש-עשרה שנה

את קריאת התרנגול.

 

[מחמוד שר]

מחמוד

פטימה שלי, כאן מחמוד אהובך,

על ספסל בגן כותב לך מלה,

מחמוד אהובך שעזב את הכפר

ויצא אל העיר העברית הגדולה.

 

מה אספר לך, פטימה שלי,

אצלי פה בעיר אין כל חידוש,

הימים חולפים, יום ועוד יום,

ואני מנקה את בתי-השימוש.

 

עם עלות השחר – בתי-שימוש,

ואחר-הצהריים – בתי-שימוש,

שישה ימים רק בתי-שימוש,

וביום השביעי – שובת, עושה דוּש.

 

הוי פטימה שלי, אין לך מושג

כמה בתי-שימוש יש בעולם,

ואני לא יודע למה נדמה לי

שדווקא אני מנקה את כולם.

 

אני מוציא את לחמי מבית-השימוש,

ונושם אוויר של בית-השימוש,

ובלילה ישן במרתף נטוש

שהיה גם הוא פעם בית-שימוש.

 

אמנם כן, ליהודים יש לב רחמן,

ואיש מהם אותי לא מכה:

את העולם הם חילקו בינינו:

הם מחרבנים, ואני מנקה.


מה יהיה, פטימה, אני לא יודע,

אדם לא נולד לבתי-שימוש,

ומגיע היום – הוא מוכרח להגיע –

שבו על הפחד יגבר הייאוש.

 

פטימה שלי, כאן מחמוד אהובך

על ספסל בגן כותב לך מלה,

מחמוד אהובך שעזב את הכפר

ויצא אל העיר העברית הגדולה.

שיר אהבה מזרחי | 1982

×