[שדה התעופה, מ.צ. עומד על משמרתו]

מנחה שדה התעופה – המטוס האחרון החוצה דקה לפני ההמראה;

מאושר הוא האדם המתבקש להדק את החגורה.

[נכנס להב עמוס מזוודות]

להב אח, יהודים, כמה אני שונא יהודים,

תרנגולי כפרות של העולם.

הקרקור הנצחי, מריטת הנוצות,

נקירת המקור זה בבשר זה בדרך לשחיטה.

 

אהובים אתם עלי לאחר השחיטה, יהודים,

בתמונות, באזכרות, מתים, בבית-קברות,

מסודרים שורות שורות, לא עוד רודפים

אחר הפרנסה, שקטים סוף סוף, ומתמזגים

להפליא עם הנוף.

 

ואת ארצי, את ארץ ישראל, אותה אני אוהב גם כן

במבט מרחוק, מצועף, מבעד לערפל הגעגועים והזכרונות,

בלי שאונו והמונו של ההווה,

כמו שאוהבים איזה קוריוז מימי הנעורים,

אתם יודעים, מדורה, שיר או שניים, מפוחית.

 

עכשיו אני יורק פה על כולכם. אבל הזמן

המייבש את הרוק, צובע בצבעים רכים

את העכור, ומרחוק, אני אומר לכם,

אתם עוד פעם, בסנטרל פארק, בבוקר יום אביב,

תצבטו לי את הלב.

×