[שני אנשים יושבים ומשוחחים]

א שמע מה שאני אומר לך: עוד יהיה טוב.

ב איך יהיה טוב?! אנחנו הרי חיים ממלחמה למלחמה.

א יום אחד גם זה ייגמר. אתה תלך לישון לילה אחד, ובבוקר תקום – יש שלום. יש, הגיע. אתה קם מהמיטה בנחת, לא מחכה לשמוע חדשות, הולך לצחצח שיניים, חוזר, מוצא את ארוחת הבוקר עם אשתך ליד השולחן. אתה מתיישב לך לאכול. אשתך, גם כן שמחה שיש שלום, מתחילה לפתוח את הפה, אתה תופס לה בנחת בשערות ודופק לה את הראש בשולחן. והבוקר הוא בוקר אביבי, אתה קם והולך לעבודה, שורק לך בנחת שיר מלחמתי לא אקטואלי או שם את הטרנזיסטור על הכתף. אתה בא לעבודה – איזה שינוי, איזה הבדל, אור חדש על הפנים של כולם. נכנס העוזר שלך… יש לך עוזר?

ב לא, אני עוזר.

א לא חשוב, נכנס הבוס שלך, אומר תעשה לי את זה וזה וזה, בימי שלום התעייפת ממנו לגמרי, אתה תופס אותו בשערות ודופק לו את הראש בשולחן. בצהריים אתה הולך הביתה, אוכל ארוחה טובה, שוכב לנמנם. בא הילד מבית-הספר, שובב, אוהב להתפרק בימי שלום, עושה צעקות, מפריע לך לישון. אתה קורא לו בשקט לגשת אליך, תופס אותו בשערות ודופק לו את הראש ברגל של המיטה. אחר-כך אתה מתרחץ, מתגלח, והולך להצגה ראשונה. ככה עובר היום. יום, יומיים, שלושה, החיים יפים.

ב יפים מאוד.

א ביום הרביעי מפטרים אותך מהעבודה. אתה חוזר הביתה, שומע צעקות של השכנים, המדרגות מלא זבל, חברת החשמל עשתה שיטפון, הילד חטף אפנדציט והאשה ברחה עם המכולת. אתה נכנס הביתה, מכין לך בנחת כוס קפה, מתיישב, תופס לעצמך בנחת את הראש ודופק אותו בשולחן. [פאוזה]

ב אז ככה נראה השלום?

א וזאת רק ההתחלה.

×