[אשה קשישה, בת עמנו, מספרת]

אשה קיבלתי הצעה רשמית מממשלת סין להיות הרמטכ"ל של צבא סין. אינני יודעת מה פשר הדבר, אינני מבינה. הסינים רוצים בי. בהתחלה גם אני צחקתי. אמרתי "אִי, מהתלים בי, מהרדיו אולי". בא שר החוץ הסיני ופמלייתו. אמרתי "אִי, מחופשים, מצאו זקנה לצחוק עליה". הסינים לא צחקו. אחר-כך פתאום בכיתי. על הכל, שהתאלמנתי, שבודדה, שקשֶׁה, שחַם, שהדירה, ובכלל, והסינים נישקו אותי ואמרו "תהיי, תהיי הרמסכ"ל שלנו, באמת תהיי". וככה הפצירו, ואני – "השתגעתם? איך? אני? סינית אינני יודעת, בענייני צבא אינני מבינה, בעלי הבין קצת פוליטיקה…" – "לא", ענו הסינים, "הסירי דאגה מליבך, לעניין השפה ניתן לך מתרגמים, ולעניין הצבאיות נמנה לך יועצים, את רק תהיי הרמטכ"ל שלנו!" – "ולמה לכם?" אמרתי, "מה יש בי?" – "יש בך", אמרו הסינים, "שהצבא הסיני רוצה אותך, דווקא אותך. והלוחם הסיני המאובק העומד על משמרתו בלילות – בך הוא דָבֵק, ואחריך הוא ילך. רוצה, וזהו". הרגשתי… אני לא יכולה לתאר. איפה בעלי המנוח שישמע? סירבתי. והסינים אמרו, "למה, ניתן לך, ניתן לך הכל, עשרת אלפים דולר בחודש, בדולרים, ופנסיה לשארית חייך, ויצדיעו לך, ויעשו כל מה שתאמרי". בכיתי כששמעתי עשרת אלפים דולר, ומין לחץ בגרון, כזה שאני מרגישה בשעה שמדברים על כסף, לתת או לקחת. ופה הרבה כסף. ויצדיעו. ויכבדו. ויקשיבו. ויאהבו. "ומה עם הכומתה, אצטרך לחבוש כומתה?" – "יעשו לך כומתה יפה, במיוחד בשבילך, כמו בסרטים מפעם. אוהבים אותך בסין!" כך הם אומרים, ואני שוב בוכה. מה מצא בי הצבא הסיני – "אינך יודעת?" כך הם אומרים, "אינך יודעת מי ומה את? כאן – כלום, ושם, הרחק במזרח – מדברים עלייך וחושבים עלייך, שם את חשובה, שם את דמות שאין להעלות על הדעת את הצבא בלעדיה!…" האם מחפש הצבא הסיני אמא? אין להם הסבר, רוצים וזהו. אוהבים אותי בסין כי כך, כי אוהבים. חיים מוזרים ומשונים, עולם מלא תמהונות, עולם לא-מובן, לא-צפוי, עולם שבו קיימת סין כמו צל, להכניס אי-שקט גדול ללילותינו. ליבי מפרפר. הם מחכים לתשובה. אני חושבת הרבה על סין. לאן מובילה דרכה? ודרכי? תהומות נפערים. אני בוכה ובוכה…

הרמטכ"ל של סין | 1993

×