[גבר ממשש אשה בלי חשק. נכנס רוקח זקן בחלוק, צונח מולם לכורסה, שוקע בנמנום זקנים. הגבר חדל מהמישוש, פונה לרוקח]

גבר שלום אדון רוקח-מְכַוֵץ.

[הרוקח אינו מגיב]

יושבים, מה? יושבים ומנמנמים. נוח מאוד בכורסה שלי. התרגלנו, מה?

[חוזר לאשה, ממשש אותה, אינו מצליח להתלהט. חדל. קם שוב לעבר הרוקח]

אדון רוקח-מְכַוֵץ, מלה, גבר אל גבר.

[מתיישב לצידו]

אתה זוכר, קראתי לך לעלות בדמיוני לראשונה לפני כחמש-עשרה שנים. אז, בתחילת נישואי, עוד היתה לי נטייה לגמור לפני הזמן, והייתי מוכרח למתֵן את החשק. רגע לפני הגמר הייתי קורא לך, ואתה, עם ראשך הסגלגל, הקירח לחלוטין, מלבד כרבולת השיער המיובשת במרומי אחורי הגולגולת, ואפך המלא נקבוביות ומשורג נימים כחולות, הופעת אצלי, נאמן ומסור, וגרמת לי להתכווצות מבורכת, ואני יכולתי להמשיך לי בעליצות, עד הרגע הבא שלפני הגמר. אם היה פעם מוכר תרופות שבאמת עזר לאנושות – זה היית אתה.

[מפהק]

והנה, אדון רוקח-מְכַוֵץ, השנים חלפו, זמנים חדשים הגיעו, ועימם צרכים חדשים. הזדַקַנּוּ קצת, אשתי ואני, והזמן, אני רואה, לא דילג גם עליך. אם לדבר גלויות, אין לי עוד צורך להתאמץ לכַווץ, עכשיו מכוּוץ לי טבעי, בלי אמצעי עזר. בקיצור: אתה את שלך עשית בחייך, אדון רוקח-מְכַוֵץ. לא חיית לשווא.

[פאוזה. הרוקח אינו נרמז]

אני מתכוון, אדוני, שאתה, כנראה מחמת הרגל עמוק, נשארת תקוע בדמיוני בכל פעם שאני מחבק את אשתי. אני מחבק – אתה צץ בכורסה עם הכרבולת והאף. וכשאתה שם, לא רק לגמור אני לא יכול – קשה לי גם להתחיל.

[פאוזה]

אתה מבין אותי, מה? אדון רוקח-מְכַוֵץ, עשה טובה, צא מחיי, צא לפנסיה. פַּנה בבקשה את מקומך לכוכבת הקולנוע המקסיקנית הלוהטת שהלהיטה את ימי נעורי – קֶטִי חוֹרָדוֹ.

רוקח [מתנער לרגע]

אה? קטי חורדו?… כן, קטי… חורדו…

גבר בדיוק. זוכר? אז עכשיו תלך הביתה ותחשוב לך שם על קֶטִי חוֹרָדוֹ, ואני אחשוב לי עליה כאן עם אשתי.

[חוזר ומחבק את אשתו]

רוקח קֶטִי… חוֹרָדוֹ…

[אגן ירכיו מתחיל לפרכס]

גבר [עוזב שוב את אשתו ופונה לרוקח]

לא אצלי – בבקשה, אצלך.

אשה מה קרה היום, ווֹלְף?

גבר שום דבר, איזה יתוש בחדר.

[לרוקח. בתוקף]

אני מאוד מבקש ממך שתסתלק מפה עכשיו, אני מאוד עסוק!

רוקח [ממשיך לפרכס]

קֶטי… קֶטי…

גבר יש לך הנאה גדולה מקֶטי, מה?

רוקח אי… קֶטי…

[גומר וחוזר לנמנם]

גבר [לעצמו]

לא רק נתקע לי בדמיון, עוד חטף לי שם את קֶטִי חוֹרָדוֹ, ועוד נהנה וגמר ונשאר בכורסה, ואני פה תקוע במציאות עם כיווּץ גדול מול אשה מציאותית.

הרוקח המכוץ | 1993

×