הַתְּנוּחָה הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל הָאַהֲבָה: הָרֹאשׁ מֻרְכָּן, גִּחוּךְ נִזְעָם-מִתְרַפֵּס עַל הַפָּנִים, וְהַגּוּף כִּמְעַט מְקֻפָּל לִשְׁנַיִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה הָאַדִּירָה שֶׁסָּפַגְתָּ בְּבִטְנְךָ.

וְכָךְ, שָׁפוּף, צִיצִית שַׂעֲרוֹתֶיךָ כִּמְעַט שֶׁנּוֹגַעַת בָּרִצְפָּה, אַתָּה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם לְמַטָּה, אֶל חֲדַר הַמְּכוֹנוֹת שֶׁל הָאַהֲבָה: כָּאן מַרְגִּישִׁים רַע, הָאֲוִיר סָמִיךְ, מָלֵא אֵדִים קָשִׁים. כָּאן עוֹבְדִים בְּמִשְׁמָרוֹת רְצוּפוֹת, יָמִים וְלֵילוֹת, בַּפִּיחַ, בַּמַּחֲנָק וּבַזֵּעָה. לֹא תֵאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁכָּל-כָּךְ קָשֶׁה יִהְיֶה. בַּמָּגָזִינִים הֶרְאוּ לָנוּ אִיִּים שְׁלֵוִים, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת מַרְהִיבוֹת. מַה לִּי וְלָהֶם? אֲנִי שָׁקוּעַ עַד צַוָּאר בַּעֲמָלִי הַמְפָרֵךְ. הַשָּׁאוֹן מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, הֲלֹא גַּם אִם אֶצְוַח כָּאן בְּכָל כֹּחִי: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!" – מִי יִשְׁמַע? עֵינַי צוֹרְבוֹת, יֵשׁ לַעֲמֹל בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת, לְהַגִּיר זֵעָה. מִזְמַן אֵינִי שׁוֹאֵל: הֵיכָן אֲנִי? לְאָן אַגִּיעַ?

חדר המכונות של האהבה | 1998

×