נִפְחָד עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתִי, מְחַכֶּה לְמַהֲלוּמָה הָעֲתִידָה לִנְחוֹת בְּכָל רֶגַע – בְּאֵלֶּה כְּבָר הִכַּרְתְּ אוֹתִי עוֹד בְּחַיַּי.

לֹא הִשְתַּנֵיתִי. כַּמָּה עָגוּם שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל בִּכְיֵךְ! זֶה בָּא לְשָׁרֵת בְּעִקָּר אוֹתָךְ, לָתֵת פֻּרְקָן, וְאַחֲרָיו תִּהְיֶה אֶצְלֵךְ הִטַּהֲרוּת; וְאֶצְלִי לֹא תִהְיֶה שׁוּם הִטַּהֲרוּת, אַדְרַבָּא, הִתְלַכְלְכוּת, קְרִישָׁה, חֻלְשָׁה שֶׁאֵין לְשַׁעֲרָהּ. הַמָּוֶת הוּא מָוֶת אַךְ וְרַק בְּיַחַס לִירֵכַיִךְ, לִצְחוֹקֵךְ, לְהַשְׁתָּנָתֵךְ.

וְגַם אִם אֲנִי יוֹדֵעַ עָמֹק בְּלִבִּי שֶׁלֹּא כָּךְ הָעוֹלָם בָּנוּי, בְּכָל זֹאת, עָמֹק עוֹד יוֹתֵר בְּתוֹכִי אֲנִי יוֹדֵעַ: בְּדִיּוּק כָּךְ הָעוֹלָם בָּנוּי!

עַכְשָׁו אַתְּ מַעֲמִידָה פְּנֵי נֶעֱלֶבֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּמַה שֶּׁאָמַרְתִּי כַּאֲמַתְלָה לִנְטֹשׁ אוֹתִי מַהֵר מִכְּפִי שֶׁתִּכְנַנְתְּ, וְלִי כְּבָר אֵין כֹּחַ לְהַפְצִיר בָּךְ: "חַכִּי! לֹא הֵבַנְתְּ אוֹתִי!"

כִּי הִנֵּה הֵבַנְתְּ אוֹתִי כִּרְצוֹנֵךְ, וּמֵעַתָּה תַּעֲשִׂי כִּרְצוֹנֵךְ, וְאִם תִּרְצִי תֵּלְכִי לְכָאן, וְאִם תִּרְצִי – לְשָׁם. כַּמָּה יָפֶה הוּא רֶגַע הַהַחְלָטָה שֶׁבּוֹ אַתְּ מַחְלִיטָה לִפְסֹעַ לְצַד זֶה אוֹ אַחֵר, הָרֶגַע הַנִּפְלָא וְהַמָּתוֹק הַזֶּה שֶׁל הַחַיִּים שֶׁבּוֹ הָרֶגֶל מַחְלִיטָה לָנוּעַ, וְהִיא אָמְנָם נָעָה, נָעָה לָהּ מִתַּחַת לַשִּׂמְלָה הַמִּתְנַפְנֶפֶת-מִתְרַחֶקֶת.

ההשפלה הגדולה | 1998

×